אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 270 – המודעות השואפת להתעצם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 270 – המודעות השואפת להתעצם

     האדם שבאמצעות סולם השפה מגיע למודעות קיומו, מהר מאד הוא רוצה להשליך סולם זה, המצביע על קיצוב קיומו.

     אנחנו נוכל לעמד על יחס שגוי של הוגים שצוינו על-ידי האנושות כ'גדולים', לשפה, מתוך סיפור חייהם, עד כמה שידועים פרטים עליהם. נקח כדגם את סוקראטס שאנו יודעים את רוב סיפור חייו ממה שתלמידו אפלטון מספר עליו בדיאלוגים שלו.

     סוקראטס נחשב כמרטיר, שבני עירו אתונה דנו אותו למוות למרות סגולותיו, הם טענו שלסוקראטס השפעה מזיקה על הנוער של העיר. האם בני אתונה הגזימו בהאשמות שלהם? אנו צריכים לחפש בדיאלוגים אלו של אפלטון על התנהגותו של רבו. בדיאלוג 'המשתה', מסופר, שסוקראטס יעץ לתלמידו אלקיביאדס לא לעסוק בענייני חברה, אלא לדאג לנפשו בלבד.

     ובכן, סיפור זה בדיאלוג 'המשתה', מתנהל בתקופת המלחמה הפלופונזית. פילוסוף מהולל זה סוקראטס מייעץ לתלמידו לא לקחת חלק בחיי עירו שנמצאת במצב פוליטי חמור. ממה שאנו יודעים על מעשיו של אלקיביאדס מההיסטוריה האתונאית, מדינאי זה היה דמות שלילית ביותר. ובכן, אם דאגה חברתית היא מיותרת לפי סוקראטס, אזי אין לדון לחובה את אלקיביאדס המושחת. האם ההאשמות של האתונאים נגד סוקראטס צדקו?

     מתוך הדיאלוגים האלו של אפלטון, דיאלוג בשם 'פרוטגורס', מתברר שהוא ורבו יצאו בשצף קצף נגד הסופיסטים, אלו היו פילוסופים פרגמטיים, כמו הסופיסט פרוטגורס עצמו, שלמדו את הנוער נוהגים חיוביים בפוליטיקה. סוקראטס יצא נגד סופיסט זה כיוון שלפיו הוא כביכול עוסק בענייני הגוף ולא בענייני הנפש, בענייני הרוח.

     פרוטגורס האמין בחינוך למידות טובות, סוקראטס כפר ביכולת זו, טוען נגד יריבו שהאדם אינו עושה רע מרצון חופשי. מקביעה זו של סוקראטס ברור שהוא לא האמין בעיקרון של 'רצון חופשי', שבאמצעותו האדם יכול לשנות דברים, עיקרון שבכלל לא היה מודע ליוונים, שהאמינו בדטרמיניזם ביקום ובחיי אדם. אבל הסופיסטים, למרות העדר מודעות יוונית של מושג 'רצון חופשי', היו יותר פרגמטיים, לפחות בחיים של יום יום אימצו יכולת להבדיל בין טוב לרע, בצורה פרגמטית, והאמינו שאפשר לחנך נוער למידות חברתיות חיוביות.

     ובכן אנו רואים מהדיאלוגים האלו שסוקראטס לא האמין בחינוך פרגמטי למידות, הוא כל הזמן חזר על המנטרה שלו של טיהור הנפש כעיקרון. שוב, האם ההאשמות נגד סוקראטס של האתונאים היו מוצדקות?

    אנחנו יכולים לעמד על משנתו של סוקראטס-אפלטון, משני דיאלוגים נוספים, הדיאלוג 'קראטילוס' והדיאלוג 'פיידרוס'. בשני הדיאלוגים האלו סוקראטס-אפלטון יוצאים, בראשון, נגד יעילות השפה לרדת לעומק האמת, שפה שעל סולמה הם עלו, בזכותה רכשו את יכולת הדיון, סולם שהם בכל כוחם רצו להפיל. בדיאלוג השני 'פיידרוס', אנו מוצאים ששני הפילוסופים האלו מבטלים את חשיבות הכתב.

      לפני שנרחיב על תוכן שני הדיאלוגים האלו, עלינו לנסות להבין את משנת שני הפילוסופים האלו, שאי אפשר להפריד ביניהם. משנתם היא ביטול האמצעים של כלי השפה, למרות שהם עושים בה שימוש, הם מבטלים אותם בשם ה'נפש', מבלי להיות מודעים לכך, שמושג ה'נפש' הזה אף הוא הנו ילוד השפה. אנחנו נראה כאשר נידון בדיאלוג 'פיידו' שהנפש אינה ישות צנועה, היא ישות הרוצה להתעצם ללא גבולות, השואפת למעמד 'אל'.

     ובכן, בדיאלוג 'קרטילוס', סוקראטס טוען שבהבדל ממה שפרוטגורס טוען שהאדם נותן שמות לדברים, שמות ניתנים למעשה על ידי הטבע, על-ידי האלים. בהמשך סוקראטס מדבר על כך שהגוף הוא בית סוהר של הנפש. ושוב,  אנו נוכחים לדעת שסוקראטס סבור ששמות הניתנים על-ידי מחוקקים, לא מלמדים על מהות הדברים, כיוון שהם מסמלים השתנות, בעוד שהדברים האמיתיים הם סטטיים, אינם משתנים. מכאן סוקראטס מסיק שגם הדברים האמיתיים אינם משתנים, הם סטטיים.

     סוקראטס בדיאלוג זה יוצא נגד תורת הרקליטוס על זרימת הדברים והשתנותם, כתוצאה  מכך הוא  גם שולל את השמות שהם משתנים. ברור מכל מה שכאן אומר סוקראטס, שאין להסתמך על שמות, לפי דעתו, כיוון שהם לא נוגעים במהות האמיתית של דברים, דברים אמיתיים כתובים בנפש. ממסקנות אלו ברור שסוקראטס שולל לגמרי את השפה, שהוא כבר מזמן הפיל את סולם השפה שעליו עלה, שהודות לכלי זה הוא הגיע למסקנותיו.

     בדיאלוג 'פיידרוס', אנו מוצאים עוד שלילה של סוקראטס-אפלטון. בדיאלוג זה סוקראטס   הפוגש את פיידרוס,  ושניהם דנים בסוגי האהבות, שהראשון שולל. הם מגיעים לדון בנפש, שאותה רואה סוקראטס כמונעת מעצמה ולכן נצחית. לפי סוקראטס הנפש היא בעלת הידע האלוהי. הדיון סובב על רטוריקה שסוקראטס שולל אותה, כיוון שהיא מכוונת לשכנע בני אדם, בעוד שעל האדם לדבר על דברים הרצויים לאלים.

     אחרי שהמשוחחים מגיעים לדעה שמספיק נאמר על אומנות דיבור אם היא נכונה או לאו.  הם מחליטים לדבר על אומנות הכתיבה. סוקראטס בהזדמנות זו רוצה לספר לפיידרוס על מיתוס מצרי שהוא שמע.

     לפי המיתוס בעיר מצרית בשם ניאוקראטיס שכן אל בשם טוט, אל זה סומל על-ידי  ציפור בשם אביס, ציפור מקודשת. אל זה היה ממציא אומנויות רבות, ביניהן אריטמטיקה וגיאומטריה, וכן אסטרונומיה. מומחיותו המיוחדת היתה המצאת האותיות.

     בתקופה ההיא מלך תמוז בעיר שנקראת תבס. האל טוט פירט לפני המלך את כל האומנויות, כאשר הגיע לספר על אומנות האותיות, טוט אמר למלך תמוז שידיעתן תחכים את המצרים, אומנות זו תשפר אח זכרונם. המלך תמוז לא התרשם מדברי האל, ואמר לו שממציא אומנות מסוימת אינו שופט אמיתי לערך המצאותיו. ידיעת האותיות, הוא אמר תביא על המצרים שכיחה, האומנות שהנך מציע תגרום להזכרות ולא  זכרון של  אמיתות הדברים.

      מסקנות סוקראטס ממיתוס זה, וכך הוא מפרש את זה לפיידרוס, שכתיבה מעניקה לכותב תמונה לא מדויקת, כיוון שהמלה החיה של ידע הנה בנפש. שוב אנו רואים שסוקראטס מיתר לא רק את השפה אלא גם את הכתב המקבע אותה.

     פיידרוס שואל את סוקראטס, אתה חושב שהמלה החיה של ידע לה נפש, והמלה הכתובה היא רק חקוי שלה?

      מתשובת סוקראטס  בדיאלוג זה לפיידרוס על כתיבה, אנו שוב נוכחים לדעת, שהשקפות של סוקראטס-אפלטון הנן, שכל האומנויות המלאכותיות שהן תולדה של השפה, הן רק חקוי של הדברים האמיתיים, הכוונה חקוי של האידיאות הנצחיות, חקוי של האמת הנצחית. עלינו שוב להעיר, ששני הפילוסופים האלו לא היו מודעים לעובדה שגם המושגים 'אידיאות', מושג 'אמת' הן יצורי השפה.

     סוקראטס בדיאלוג זה יוצא גם נגד המחוקקים, שלא מבדילים בין הזיות לבין מציאות אמיתית.

      בדיאלוג זה ובקודם לפנינו לא רק שלילת כל האומנויות המבוססות על השפה החיצונית, כיוון שסוקאטס האמין רק בדברים הרשומים בנפש, למעשה כאן לפנינו שלילת העולם הנגלה, שהאדם מסוגל לקלוט אותו רק אחרי שהוא רכש שפה, רכש באמצעותה מודעות, וזו מאפשרת לו להתבונן על העולם החיצון לו. את שלילת העולם הנגלה של סוקראטס נראה מהדיאלוג 'פיידו', שבו לפנינו דבריו האחרונים של סוקראטס לפני הוצאותו להורג.

       בדיאלוג פיידו סוקראטס רוצה להשמיע לפני תלמידיו שבאו להיפרד ממנו לפני מותו, שהלוגיקה מלמדת על נצחיות הנפש. סוקראטס שקודם שלל את השפה, כאן רוצה להוכיח באמצעותה את נצחיות הנפש.                                                                                                    סוקראטס האמין שהגוף הוא בית סוהר הנפש, והיא רוצה להשתחרר ממנו. אבל ההוכחות הלוגיות שבאמצעותן רצה קודם סוקראטס להוכיח את נצחיות הנפש, כנראה לא סיפקו אף אותו. ואזי הוא מתחיל לספר לתלמידיו אמונה אורפית, אמונה עממית, לפיה הנפש עוברת מטמפסיכוזיס, גלגולים למען להטהר.

      סוקראטס מבדיל בין נפשות של נפטרים, אלו שלהם  נפש דומה  לשלו, שדאגו בחייהם  לטהר אותה, לבין נפשות של אחרים אשר לא דאגו לטיהור שלהן. אלו שלא דאגו לטיהור נפשם חייבים בגלגולים רבים עד אשר יטהרו.

     אבל למעשה מטרת סוקראטס להציג את יעוד נפשו, אחרי מותו, נפשו שהשתחררה מבית סוהר הגוף. לפי המיתוס, טוען סוקראטס, נפשו תובל בדרך על-ידי ישות לא מוגדרת  על-ידו, בדרכים, עד אשר משכנה הסופי יהיה בקרב האלים.

       ברור שתיאורי כאן  של המיתוס האורפי שסוקראטס נעזר בו הוא מקוצר, אבל מדהימה מסקנת המספר, שאיפתו היא לשכון בין האלים. ובכן, סוקראטס הסגפן, שטען שמעלתו היא שהוא יודע שאינו יודע, פתאם יודע שהוא ישכון בין האלים, יהיה אחד מהם.

     ובכן, אלו השוללים את העולם הנגלה שקיום בו קצוב, המתימרים להיות סגפנים, מסתפקים במועט, כל מטרתם היא להיהפך לאלים. אותה שפה מושמצת המעניקה לאדם 'מודעות' קצובה, המודעות זו מתעצמת אצל אלו השוללים אותה לכאורה, אצלם היא מורדת, רוצה לפרוץ הגבולות.

     ובכו, אנו לא יודעים אם נפשו של סוקראטס באמת הושכנה בין האלים, אבל אם אנו יודעים עליו, הרי זה הודות לאותה שפה שהוא שלל, שבאמצעותה תלמידו אפלטון העלה את הגיגיו, שבזכות הכתב שהוא שלל נשמרו. לפנינו כאן פרדוכסי המחשבה האנושית.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צור  On 5 בפברואר 2012 at 14:57

    מעניין מאוד!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: