אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 273 – ה'שפה המאגית', ה'שם המאגי'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור   273 – ה'שפה המאגית', ה'שם המאגי'

     מעניין להתבונן בשתי תרבויות עיקריות של העת העתיקה, התרבות המזופוטמית שתחילתה בתרבות השומרית, והתרבות המצרית שהחזיקה מעמד במשך אלפי שנים ולא שונתה. אם דברנו בשעור הקודם על ההבדל בין התרבות המזופוטמית לבין התרבות המצרית, שהראשונה היתה יותר אגרסיבית, בעוד השניה היתה פחות, אנחנו יכולים לייחס את ההבדל בין שתי התרבויות על בסיס ההשקפה הקוסמולוגית שלהם.

      הזכרנו שהמזופוטמים לא האמינו בעולם חלופי, לכן ניסו להשיג את נצחיותם, שאיפה  אנושית כללית, על-ידי הרחבת הטריטוריות שלהם, טריטוריה רצופה הפכה בדמיונם לקיום רציף. המצרים לעומת המזופוטמים מצאו פיתרון לשאיפותיהם לנצחיות בהאמינם בעולמות חלופיים.

        אם המזופוטמים ששאפו להרחבת הטריטוריות שלהם על-ידי כיבושים, פיתחו אמונה במאגיה כוחנית כדי להשיג את מטרותיהם, המצרים פיתחו אמונה במאגיה של השפה, פיתחו מאגיה של שם. המאגיה של השפה היתה צריכה לשמש את המצרים ביצירת 'השבעות', השבעות שלמעשה כללו נוסחאות לשוניות לא ברורות, נוסחאות אלו היו צריכות לסייע לנפטרים בנדודיהם לעולמות חלופיים.

      ההשבעות המאגיות האלו של המצרים קובצו בקורפוס של טכסטים של קבורה, שהיה .ידוע כ'ספר המתים', ספר זה תורגם לאנגלית בשם"The Book of the Dead' .

      התנ"ך בעיקרו הושפע מהתרבות המזופוטמית, בעיקר מהתרבות השומרית, לכן אין בתנ"ך אמונה בעולם חלופי, אנו מוצאים בתנ"ך איזכורים של שאול, כמו אצל המזופוטמים. אבל מחשבת התנ"ך בהבדל מהמזופוטמים לא האמינה ב'כח-מאגי', לכן גם לא פיתחה שאיפות אימפריליסטיות אגרסיביות. אבל התנ"ך בשלב השני שלו, כאשר שבטי העברים ירדו למצריים, הם הכירו גם תרבות זו, ואנו מוצאים איסורים בתנ"ך לאמונות במאגיה לשונית. כך נאמר בספר במדבר פרק כ"ג, 23:'כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל'. מחשבת התנ"ך לא האמינה לא במאגיה של כח ולא במאגיה של השפה.

      אבל לפנינו עוד מקום של שלילת אמונה מצרית מובהקת, אמונה במאגית השם. את האיסור למאגיה זו אנו מוצאים בדבר השלישי מעשרת הדברות, ששם נאמר:'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'.המפרשים של התנ"ך לא שמו לב שבאיסור זה יש להתיחס לאמונה המצרית, שמוצאים אותה בטכסטים הפירמידיים, ששם הפרעונים טוענים נגד האלים שהם מכירים את שמם, לכן הם מסוגלים להלחם בהם. ובכן הכרת השם של האל, שם שלו ייחסו המצרים יכולת מאגית, העניק לפרעונים את היכולת להלחם באלים שלהם, למען שאלו יעתרו לבקשותיהם לנצחיות.

     לפי מיתוסים מצריים על אלים, אנו מוצאים את האמונה שהשם כבר מכיל את כל יכולתיו של האל. כך נאמר באחד המיתוסים על האל 'רה', שהוא הסתיר את שמו, כמובן שם מאגי, מתחת לעורו, למען לא ילקח ממנו, והאלה איזיס בעורמה נכסה את שמו של אל זה, וכך היכולת המאגית של האל עברה אליה.

     בשתי הצורות, הענקת יכולת מאגית לכח, או הענקת יכולות מאגיות לשפה ולשם, אותה מטרה, מטרה לרכוש נצחיות. המאגיה משמשת את האדם במרד שלו נגד חוקי הקיום הקוצבים לאדם משך מוגבל, מרד נגד חוקי הקיום השרירותיים, רצון לשלט בהם.

      אנחנו רואים שאפילו בעת החדשה, הלותרנים חזרו ל'כח מאגי', כאמצעי נגד חוקי הקיום, רצון לנצחיות, רצון שליטה על חוקי הקיום המגבילים. האדם לא החכים במשך ההיסטוריה, או אפשר להגיד שלא לא למד מההיסטוריה האנושית שכל צורות המאגיה לא צלחו נגד חוקי הקיום, שאלו מנערים את המורדים בהם.

      ולא רק זה, אם האדם מתכחש לפן היצירתי של השפה, מיחס יכולת מאגית לכח, הוא יוצר לעצמו 'חורים שחורים', שאף הם נעדרי אינפורמציה, חורים שחורים הבולעים אותם.

      אפשר אפילו להגיד דברים יותר פשוטים, שכל המרידות האנושיות בחוקי הקיום מושמות לאל. הכובשים הגדולים לא השיגו את משאלותיהם על-ידי כיבושים, לגבי אלו המאמינים בעולמות חלופיים אי אפשר לאשר ציפיה כזו, ובאותה מדה אי אפשר להכחיש אותה. עובדה שאמונה בעולם חלופי קיימת בתרבויות רבות, אפילו העברים המאוחרים יותר חזרו לאמונה כזו, למרות שבתנ"ך היא לא קיימת.

      קיום המאגיה מלמד אותנו שהאדם אינו מוותר על יכולת השליטה על חוקי הקיום, שלפי אמונתו מתנכלים לו, קוצבים לו משך מוגבל, משאירים אותו בעולם שרירותי שאין לו שליטה עליו.

      האמונה במאגיה הוא ביטוי למרד האדם בחוקי הקיום, בחוקי הבריאה. אפילו העובדה שהאדם יוצר לעצמו עולמות חלופיים מלמד על המרד של האדם בבריאה, מאחר שהוא יוצר עולמות חלופיים שבהם הוא משליט חוקים שונים מאלו בעולם הנגלה.

      עלינו לא לשכח שהשפה מעצם מהותה היא מקור המרד האנושי, כיוון שהיא מאפשרת את ההפלגות האנושיות על אפשרויות בלתי אפשריים.

      ראינו שבעל משל 'עץ הדעת' כינה את השפה היומרנית בשם 'נחש', שפה שהבטיחה לחוה שאם תאכל מפרי עץ הדעת תהיה דומה לאלהים. אבל אזהרת בעל משל 'עץ הדעת' לא הועילה, האדם לא משלים עם גזרות הקיום.

      אבל קיים עוד מרד מסוג אחר בחוקים השרירותיים של עולמו של האדם. אנשי מדע של העבר ואפילו של תקופתינו מתכחשים לעולם האנושי, לעולם יציר השפה, עולם בתוך עולם. אפילו איינשטין שמיחסים לו חכמה עילאית, נאחז בעולם הדטרמיניסטי, אפילו אמירתו ש'אלהים לא משחק בקוביה', מלמד על כך. איינשטין לפי עדותו הוא טען שהוא נמלט לחוקים הדטרמיניסטיים, לטבע ששם שולטים חוקים דטרמיניסטיים, נמלט לשם מההתרחשויות ההיסטוריות שהוא היה עד להם בין שתי מלחמות העולם.

       איינשטין ניסה למצא מפלט  בעולם הדטרמיניסטי, שהיום מדענים סבורים שאף הוא אינו כזה, הם מאמינים שגם היקום הוא פרי מקריות, מאמינים שחוקי האבולוציה חלים גם עליו. זה היה הויכוח בין איינשטין למדענים אחרים שיותר ויותר התרחקו מאמונה שחוקי הקיום הם דטרמיניסטיים.

      אנחנו כאן לא נכנס לכל הויכוח הזה בין איינשטין לבין מדענים אחרים, אבל ברצונינו להצביע על כך שמדען זה הנחשב לגדול, יכול היה להגיד שסיפורי התנ"ך הם סיפורים למען ילדים. הוא התכחש לגמרי לעולם הלשוני מבלי להבין שיכולתו בכלל לחשוב, לחקור את חוקי הקיום, התאפשר לו בזכות אותה שפה שהוא ניסה להתכחש לה, או לפחות התכחש ליצירות השפה, כמו ליצירות התנ"ך.

      ברור שמסקנות מרחיקות לכת אלו של איינשטין היו תולדה של המרד שלו בעולם האנושי השרירותי האכזר. אבל במציאות גם היכולת הזו למרוד היא מתת שהוענקה לאדם על-ידי האבולוציה. אפילו האוטונומיה החלקית הזו שהוענקה לאדם היא חלק מאותה התפתחות מיוחדת של חוקי הקיום, המאפשרים בסופו של דבר לאדם להתבונן על היקום.

       דוגמת איינשטין עם בריחתו מגורל האדם, מגורלו הוא, רק מצביע על כך שיכולת מחשבתית של האדם בתחום מסוים מעוור אותו בתחומים אחרים. הרי בעולם דטרמיניסטי יצור, אם זה אדם, לא יכול להתבונן על היקום. הרי השפה מעניקה לאדם את המודעות, על-ידי כך שהיא מאפשרת לו לנכר את עצמו קודם מגופו, יותר מאוחר מהסובב אותו. ללא מודעות, תרומת השפה, האדם היה חסר יכולת התבוננות, עובדה זו כוללת גם איינשטין.

      לאור כל המרידות של האדם בחוקי הקיום, ביוצרו מאגיות מסוגים שונים, בהאמינו שאלו יעניקו לו ריבונות על חוקי הקיום, לאור עוורונם של אחרים לגבי העולם  הלשוני, עוורונם לגבי השפה, שבזכותו הם בכלל מסוגלים להתבונן על היקום, יש לחזור לחכמתם העילאית של אבות העברים שיצרו במשלים המופלאים שלהם את הפילוסופיה הלשונית. הם צמצמו את כלי השפה לתפקיד לשרת את הגוף, לשפר את תנאי החיים שלו. חכמים אלו, אבות העברים, השלימו עם גזרות חוקי הקיום הגוזרים משך מוגבל ליחיד, אבל נחמו אותו עם עיקרון המשכיות הדורות.

חכמים אלו, אבות העברים, קבלו את הטבע  כנתון שבו האדם מתקיים, לא חפשו בו את סוד הקיום, בדומה ליוונים היותר מאוחרים, הסתפקו בסוד השפה, האינפורמציה הבוראת את העולם.

     חכמים אלו, אבות העברים יצרו עולם בתוך עולם, עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי. עולם לשוני אנושי זה מאפשר לאדם להציץ על העולם הדטרמיניסטי בזכות אותה מתת השפה, המעניקה לאדם אוטונומיה מוגבלת ליצור את עולמו ולהתבונן. האדון איינשטין שכח, או עוור, שאפילו רצונו לברח מהעולם האנושי, הוא מתת השפה השרירותית שהוענקה לו, המילוט הזה אינו מתת חוקים דטרמיניסטיים, הוא מתת האבולוציה  שבמקריות יצרה יצור כמו האדם שלו הוענקה יכולת השפה. מקרה האדם הלשוני הנה אולי תופעה חד-פעמית ביקום, שלא תחזור על עצמה.

     איינשטין ברח למדע, מעולם לא מושלם, כפי שאחרים יוצרים לעצמם עולמות חלופיים למילוט מעולם לא מושלם.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: