Monthly Archives: מרץ 2012

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 277 – חוקי התנועה דגם יקומי

ה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 277 – חוקי תנועה דגם יקומי

     בני אדם מתיחסים לחוקי התנועה כאיזה סדר פרגמטי, מבלי להבין שהם תמצית הסדר היקומי. מספיק אם נתבונן בהתנהלות גרמי השמים, וניוחך שכל אחד מהם סובב במסלולו מבלי להתנגש בזולת. האינפורמציה היקומית מסדירה את חוקי התנועה ביקום, אחרת היה שולט כאוס. מכך עלינו להסיק שאותה אינפורמציה המסדירה את חוקי התנועה ביקום, היא האחראית על חוקי התנועה על כדור הארץ הקטן שלנו. חוקי התנועה הם חלק מהסדר היקומי והם מדגישים ביתר שאת את משמעות החוקים בחיי אדם, שהוא לא מודע לתוצאות אי קיומם, כמו במקרה של חוקי התנועה.

   אנחנו רק צריכים לדמיין העדר חוקי תנועה בערים מיושבות, איזה כאוס היה נגרם. האדם מודע לעובדה שאם הוא יפגע בכלי של הזולת, הוא עלול להנזק באותה מידה כמו הזולת. בחוקים חברתיים דברים אלו אינם בולטים כמו במקרה של חוקי התנועה. האדם המסיג את גבולות הזולת, לא מודע לכך שעם הזמן הוא ינזק עצמו. אם האדם היה מודע באותה מידה   כמו בקשר לחוקי התנועה שכל פגיעה בזולת תגרום לפגיעה בו, לא היה צורך בהטפות של הנביאים.

     אם האנושות היתה מבינה את מהות עשרת הדיברות, את הצווי על האדם לא להסיג את גבול רעיו בתאוותיו, סדר היה שורר בעולמו של האדם. למרות שהאדם התברך ב'דעת', אינפורמציה, שפה, שהנה חלק מהאינפורמציה היקמית המשרה סדר ביקום, הוא כל הזמן נדחף על-ידי דחפים להסיג את גבולות זולתו, ועוד יותר רוצה כל הזמן לבטל את הקיצובים לקיומו, שחוקי הקיום קיצבו לו.

      עשרת הדברות שהוא דגם קיומי, מפרט לאדם איך עליו לנהג למען להגשים את האידיאל של פרק א' של ספר בראשית, ששם אלהים בורא את העולם בהקציבו לכל הישויות גבולות, כל הבריאה הזו היא למען רווחתו של האדם. ואם פרק א' של ספר בראשית הוא הדגם היקומי, עשרת הדברות מציגות דגם התנהגותי לאדם, למען שעולמו יתנהל בצורה תקינה, למען שעולמו לא יחזור לכאוס. עשרת הדברות בדבר החמישי מבטיח לאדם שאם יקיים את הדגם הוא יזכה לאריכות מים בעולם הנגלה. גם בכך, דגם עשרת הדברות  דוחה מראש את הדחף האנושי לחיים נצחיים, חיים ללא גבולות, חיים בעולמות חלופיים.

     המרד האנושי בחוקי הקיום הוא בגין אי השלמתו של היחיד עם הקיצוב של משך חייו. גם בנידון חוקי התנועה יכולים להמחיש לנו שרצון יחיד לזכות בבלעדיות על הכביש, ללא  התחשבות בחוקי התנועה הקוצבים אפשרויות בגבולות, עובדה זו בהכרח תקצר את חייו של הסורר, יגרום לאנדרלמוסיה קיומית.

     המרד האנושי בחוקי הקיום, הוא תולדה של דחפים, דחפים שהם אנרגיה, כח, שהנו עיוור. הוא משלה את האדם שעם הפעלתו הוא יסכל מכשולים. במציאות אנרגיה, כח, חיוביים רק אם הם נשלטים על-ידי אינפורמציה. הנוהג ברכב הנדחף על-ידי דחפים אפלים, באמת מסיר מכשולים, אבל המכשולים מחסלים גם אותו.

     המורדים הגדולים, הכובשים האגרסיביים, לא למדו את הסדר היקומי, סדר המשתקף בחוקי התנועה. הם תמיד מוקסמים מהבטחות 'כח', שהנו עיוור, המבטיח לגבר על מכשולים, מבלי דעת שכח המסיר מכשולים מוליד תמיד כוחות נגדיים, אחרת הרי ממלכות אגרסיביות אלו היו מאריכות ימים ולא נגוזות באין.

     העולם האנושי תמיד ניצל על-ידי אלו המיסתתרים בנקיקים, נחבאים מפני הזעם, עד יעבור, ומתחילים מחדש את הסדר המאפשר קיום אנושי.

      נשאלת השאלה מדוע האדם עומד דום מול מפעילי הכח העיוור, המפעילים בהמשך גורמים שהכלי שהם מפעילים בולע אותם עצמם? הרי צריך לעמד דום לפני ענווי הרוח, שבזכותם עולמו האנושי עדיין קיים. האם המצרים בעלי הכח נצחו, או העברים שברחו מפניהם? האם הפרעה ניצח, או משה שברח למדיין? האם אשור או בבל  בעלי הכח העיוור נצחו, או אלו שנאחזו באינפורמציה, בשפה ויצירותיה?

     אם חוקי התנועה צריכים ללמד על סדר ביקום, סדר המאפשר קיום, אזי ההיסטוריה האנושית צריכה ללמד מי הם המנצחים, האם המנצחים הם בעלי הכח העיוור או שמא העולם האנושי שורד הודות לבורחים פני הכח העיוור, הודות לאלו המסתתרים עד יעבר , הזעם.

       עולמו של האדם הוא יציר האמצעי שהוענק לו על-ידי האבולוציה, אמצעי השפה. אמצעי  הזה, השפה הוא אפי-גנטי, לא משכפל את עצמו. לכן כלי השפה, או האלגוריתם הלשוני חייב ליצור מוסדות תומכים למען כלי נעלם זה יקבל ממשות. הרי השפה לא קיימת ביחידות, השפה קיימת רק בקהילה. האדם שלו יכולת לשפה, יכול לממש אותה רק בסיוע הזולתים, זולתים המתקהלים לקהילה. אבל מוסד ראשון זה הקהילה אינה מספיקה למימוש השפה, לפחות לא קיומה יותר מאשר לדור אחד. לכן למען שהשפה שהתממשה על-ידי קבוצת אנשים, צריכה ליצור גנזך ליצירתה, גנזך שישמור שפה ממומשת זו גם לדורות הבאים.

      אבל עולמו של האדם הוא יותר מאשר שפה. כלי זה המעניק לאדם 'מודעות' המאפשרת לו להתבונן על היקום, חייב ליצור לעצמו סיכום על מה שהוא רואה מסביבו, הוא צריך להסביר לעצמו איך נוצרו הדברים כולל איך הוא נוצר, מה משמעות קיומו.

      שוב ההתבוננויות האלו של היחיד מתאפשרים רק כאשר גם האחרים מסכימים לתוצאות התבוננות האדם היחיד המודע. הקהילה צריכה להסכים לכך שמה שהיחידים רואים, מה שהיחידים חושבים אכן יש להם תוקף.

       כל ההתדינויות האלו בין היחידים המודעים המתבוננים זקוקים ליצירת 'מח קיבוצי', שהוא יתן את הגושפנקה שלו לסיכומים.

      אבל יצירת המוסדות הקהילתיים האלו לא מספיקים כדי לתת ממשות לאדם שבאמצעות הכלי שהוענק לו מגיע ל'מודעות'. המודעות עצמה לא מקבלת תוקף, אם היחיד לא מקבל משוב מהזולתים שאכן הוא יצור 'מודע'. היחיד המודע רוצה לסמל את היותו ישות נבדלת, באמצו לעצמו שם. שוב השם שהוא ישות נעלמת כמו שהשפה היא ישות נעלמת, צריך אף הוא לקבל משוב מהאחרים שהנו תקף.

       אנחנו רואים שיצירת העולם הלשוני של האדם צריך לעבור שלבים רבים עד אשר הוא מתממש בכוחות משותפים. וכפי שהזכרנו הסיבה שהתהוות העולם הלשוני דורש שלבים רבים היא, כיוון שהעולם הלשוני של האדם הוא עולם נעלם, לא מוחשי, הוא נבדל מהגוף הביאולוגי המוחשי.

     העולם הלשוני הוא תוספת דקה לאדם הביאולוגי, ושני חלקים אלו, הגוף והישות הנעלמת השפה, צריכים להתקיים  ביחד. בהמשך מתנהל מאבק מתמיד בין שני החלקים האלו המהווים את האדם הלשוני, אשר עם כל יומרותיה של השפה להיות ריבון על הגוף, היא קיימת רק אם גוף זה מספק לה אנרגיה.

      המעמסה הזו על היחיד ליצור את עולמו הלשוני גורמת לו תסכול, אבל גורמת לו גם רצון מוטעה שהוא מסוגל ליצור עולם כוחני שיבטל את הצורך בשתוף הפעולה עם הזולתים, יוכל ליצור לעצמו עולם ללא הגבלות.

      אם יצירת העולם הלשוני הדורש מהיחיד מאמצים מתמידים כדי לממשו, הרי להרס אותו הוא דבר קל. אנחנו יכולים לחזור לדגם התנועה ולראות שיצירת כלי תחבורה דורש מאמץ גדול, אבל אם היחיד אינו מוכן לשמר על ההגבלות של חוקי התנועה, הוא יכול להרוס כלי זה בקלות הגדולה ביותר וגם לקפח את חייו.

       עולם הלשון של האדם הוא פרי כלי השפה שהוענקה לאדם. כלי זה, השפה, יוצר יצירה נעלמת בשלבים רבים המתקיימת רק בכוחות משותפים של יחידי הקהילה. בכלל יצירה לשונית זו, העולם הלשוני של האדם מתקיימת רק אם כל היחידים מאמינים בתקפותה. אם כך, יצירה זו היא ישות שברירית ביותר, פרי עמל רב שקל להרוס אותה. קל להרוס יצירה זו אם היחידים חדלים להאמין בתקפותה, אבל עוד יותר קל להרוס יצירה שברירית זו אם  מפעילים כח על סדרים למען ריבונות עליהם.

      היצירה הלשונית, העולם הלשוני של האדם הוא אפי-גנטי, לא משכפל את עצמו, הוא ישות נעלמת הנזקקת למוסדות רבים לתחזוקו. האינפורמציה היקומית השתכללה על כדור הארץ שלנו, היא מתוחכמת ולכן שברירית יותר מאמא הולדתה, האינפורמציה היקומית.

      כדאי לצטט את  סטפן ג'י  גולד, הפלנטולוג  שטען שהאדם ועולמו אם יהרסו, לא ישכפלו את עצמם בתהליך אבולוציוני עתידי. תופעת האדם היא חד-פעמית, לפיו.

מודעות פרסומת

וניברסיטה ווירטואלית – שעור 276 – 'מעבר לטוב ולרע'

ה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 276 – 'מעבר לטוב ולרע'

       נשאלת השאלה מדוע הרצון להיות 'מעבר לטוב ולרע', נשאר אידיאל אנושי? הרי אידיאל זה קיום 'מעבר לטוב ולרע' פירושו העדר אינפורמציה, פירושו 'כאוס'. האדם בטעות מדמה שהבדלה, חוקים נכפים עליו על-ידי ישות מיסתורית, נכפים עליו על-ידי החברה. הוא לא מתבונן ביקום ששם קיים סדר מסוים, הרי אם לא היה קיים סדר מסוים ביקום גרמי השמים היו מתנגשים זה בזה. חוקי היקום הם דטרמיניסטיים לכן מאפשרים סדר מסוים ביקום, חוקים אלו באמת נקבעו כחלק מהבריאה, לפיהם האינפורמציה היקומית יוצרת את הישויות בהתרכבות עם אנרגיה, היא מתווה גבולות לכל ישות.

       בהבדל מחוקים דטרמיניסטיים אלו, לאדם אוטונומיה חלקית ליצור את עולמו הלשוני כך, שיוכל לתפקד בסדר מסוים. אם כך, שוב נשאלת השאלה מדוע הכרזות של פילוסופים, במקרה זה של שפינוזה וניטשה 'להיות מעבר לטוב ולרע' הן אידיאל? האם בני אדם מעלים על דעתם שקיום אפשרי ללא הבדלה? האם בני אדם לא חושבים שבהעדר הבדלה עולמם הלשוני חוזר לכאוס? הרי ללא הבדלה אינפורמציה מתבטלת, ללא אינפורמציה נוצר כאוס.

     אנו מוצאים משאלה כזו לא להבדיל, גם אצל הפילוסוף הסיני לאוטשה. פילוסוף זה שאף למצב לא נבדל, שאף ל'טאו' הבלתי מחולק. האם הוא לא התבונן מחוץ לעולמו האנושי, האם הוא לא ראה שהיקום מבוסס על הבדלה, על סדר? האם לאוטשה לא חשב שה'טאו' הבלתי מחולק פירושו אי קיום? לאוטשה בעצמו התעשת ממשאלתו, בהמשך דבריו מציע סדר מועדף עליו.

      אנחנו בתחום המחשבה הפרדוכסלית האנושית, אי נחת מהקיום בגבולות, ללא חשבון נפש שהקיום אפשרי רק בסדר מסוים, בגבולות.

      נוסף להתעמרות ב'הבדלה' , להבדיל בין טוב לרע, קיימת גם ההתעמרות ב'ניכור', שאף הוא הבדלה, הבדלה רצונית של השפה האנושית. אבל בהבדל מה'הבדלה' ההכרחית, הדטרמיניסטית, 'ניכור' קשור כבר ל'הבדלה' מה טוב לקיומו של האדם, מה רע לקיומו. 'ניכור' כבר קשור לערכים לשוניים, הניכור מאפשר 'מודעות', המודעות מאפשרת את ההתבוננות של האדם מחוצה לו, מאפשר לו לראות את היקום.

      ביקום ששם קיימת הבדלה, הבדלה דטרמיניסטית כחלק מחוקי הקיום, לא נשאלת השאלה מה טוב לישויות הנוצרות, מה רע להן. השאלה הזו מה 'טוב' לקיום של האדם, מה 'רע' לקיומו של אדם היא תולדה של העובדה שלאדם הלשוני הוענקה אוטונומיה חלקית ליצור את עולמו. ברור שהאדם יכול להחליט שהוא מוותר על הקיום. אבל כל עוד הוא מתקיים לא נשארת לו ברירה אלא להסדיר את קיומו. ברור שגם במקרה כזה האדם יכול לבחור בכאוס, ניטשה שרצה להיות 'מעבר לטוב ולרע', הקיום סייע לו להשיג מטרה זו, הוא איבד את שפיותו וחי בכאוס בשארית חייו. גם שפינוזה ששאף להיות 'מעבר לטוב ולרע' מת צעיר כיוון שחייו איבדו משמעות.

      חיים מעבר ל'טוב ולרע', הם חיים כאוטיים, מאבדים את ה'משמעות'. האדם יוצר את ה'משמעות' על-ידי כך שהוא קובע שקיומו הוא 'טוב', שעליו לשמר את הקיום הזה, שעליו לקדש את החיים. 'משמעות' נוצרת כאשר האדם מקדש את החיים. 'משמעות' מעוגנת בעיקרון של 'קדושת חיים'. ברור שאם החיים אינם ערך, לא קיימת משמעות.

       הכובשים האגרסיביים שלא האמינו בקדושת החיים, איבדו את ערך 'המשמעות'. לכן    הם נדחפו כל הזמן ליותר ויותר רציחות, ליותר ויותר הרסנות. רצחנות והרס לא מעניקים משמעות לפעילות אנושית.

      מעניין להתבונן בהיסטוריה האנושית. האם מישהו שאל את השאלה מדוע במזופוטמיה נוצרו אימפריות אגרסיביות, נוסח אכד, אשור ובבל? מי ששואל שאלות כאלו, הוא יכול למצא תשובה. לפי הקוסמולוגיה המזופוטמית שנוצרה יותר מאוחר, קוסמולוגיה ביצירה בשם 'אנומה אליש'. לפי קוסמולוגיה זו האל הצעיר, מרדוך, מכריע את תיאמת, האלה הסבילה, מבתר את גופה וממנה בורא את העולם. מרדוך זה יוצר גם את האדם, ומסביר שיצור זה, האדם, תפקידו לשרת את האלים. ובכן,  קשה לדמיין שבהקשר כזה נותרה 'משמעות' לחיי אדם. הכובשים האכזריים של בבל ואשור חיפשו פורקן לתסכוליהם ביציאה אמוקית של הרג והרס.

        ברור שלפי הקוסמולוגיה ב'אנומה אליש', חיי אדם לא קודשו, ואם הם לא קודשו, היחיד נשאר ללא משמעות קיומית.

       גם ליוונים היותר מאוחרים, שהאמינו בנצחיות העולם, שהאמינו במוירה, ישות שרירותית המכשילה את האדם, שהאמינו שיצירה אנושית היא הסגת גבול האלים, שרק להם זכות בריאה, יצרו את הטראגדיות, שבהן גורלו של האדם נגזר על-ידי חוקי הגורל, ללא משמעות. האם יפלא שהיוונים נהרסו ואבדו בהמשך את עצמאותם, במלחמה הפלופונזית השרירותית? האם יפלא שעל בסיס הרס עצמי זה יצא אלכסנדר מוקדון לכיבוש העולם,

שאיבד את משמעות קיומו, מת צעיר, שיורשיו הדיאדוכים נלחמו זה בזה?

     מצעד הכובשים לא פסק מימי קדם עד לעת החדשה. אבל באמצעות הנצרות שקדשה גם את התנ"ך, חדרו לעולם המערבי ערכים תנ"כיים. הרי בפרק א' של ספר בראשית, אלהים בורא את העולם לרווחתו של האדם. לכן בריאה זו, האדם שונה מהבריאה של האדם ב'אנומה אליש', בריאה זו נבדלת גם מהבריאה היוונית, שלפי האמונה היוונית,  העולם נצחי, שעולם זה נשלט על-ידי ישות עיוורת, המוירה, שאין משמעות ליצירה אנושית, כיוון שהאלים רואים ביצירה אנושית הסגת גבול שלהם.

      לפי הבריאה בפרק א' של ספר בראשית אלהים בורא את העולם לרווחתו של האדם, והוא, האדם, רשאי ליצור את עולמו הלשוני, כך נאמר במפורש ב'עשרת הדברות' המבוסס על הקוסמולוגיה של פרק א' . ב'עשרת הדיברות' נאמר שכפי שהאלוהות בראה את העולם בששה ימים, מוטלת החובה על האדם ליצור את עולמו, בששה ימים. ומאחר שהעולם נברא לרווחת האדם, מעיקרון זה, מסתברת קדושת החיים .

      אלו שהכריזו על אידיאל 'מעבר לטוב ולרע', היו הוגים שמרדו בירושה התנ"כית. אבל יותר מכך, אנשים אלו לא נתנו לעצמם דין וחשבון שחיים 'מעבר לטוב ולרע', הם כאוס.

      המרד האנושי בקיום בהגבלות, הוא תולדה של היות השפה ינוסית, היא מחייבת והיא שוללת. עובדה היא שהחיות מחוסרות השפה אינן מורדות. אבל האדם המורד לא נותן  לעצמו דין וחשבון שהשפה הינוסית המחייבת ושוללת, מבוססת על עיקרון האוטונומיה. ללא פן ינוסי של השפה, אוטונומיה לא תיתכן, יצירה לא תיתכן. הפן הינוסי של השפה, חיוב ושלילה, הכרחיים ליצירה. הרי האדם היוצר צריך להתוות גבולות ליציריו, הוא צריך ליצור חיץ בין יצירה ליצירה, החיץ הזה הוא 'אין', הוא שלילה, המונעת הסגת גבול ישות אחת של השניה.

    היחיד המשיג 'מודעות' באמצעות השפה, שומר על גבולותיו, דוחה כל מי שרוצה להסיג את גבוליו, הוא יוצר בין ה'אני' שלו לזולת 'חיץ', 'אין'.

     שוב, אנו צריכים לקחת את השלב המפותח ביותר של האינפורמציה, השפה, למען להבין מדוע היא ינוסית. היא צריכה להמחיש לנו שיצירה בלתי אפשרית ללא 'שלילה'. 'המודעות', היצירה החשובה ביותר של השפה, היוצרת את ה'אני', צריכה להיות דגם להבנת פעילות האינפורמציה ביקום.

      אם השפה האנושית היא השלב המפותח ביותר של התפתחות האינפורמציה ביקום, אזי אמצעי זה היוצר את 'המודעות', היא היצירה החשובה ביותר של כלי זה. הרי ללא מודעות היה נחסר מהאדם יכולת ההתבוננות, היה נחסר מהאדם יכולת היצירה.

      המרד האנושי בכלי שלו, באופן פעולתו מצביע על עוורונו, עיוורון שהוא תולדה של האדם הרוצה יותר מאשר מה שהקיום מעניק לו. הלהיטות האנושית ליותר מכניס את האדם לכאוס.

      הרצון להיות 'מעבר לטוב ולרע', משחרר את האדם מהכלי ההופך אותו לאדם, שונה מהחיות. השתחררות מהכלי, השתחררות מהאינפורמציה, הופך את האדם ל'חור שחור' מחוסר אינפורמציה, חור שחור הבולע את הכל מסביבו.

       האם יפלא אם כך, מדוע הכובשים הגדולים שהאמינו שבסיוע אמצעי הכח, שלו ייחסו יכולת מאגית, יוכלו לבלוע את הכל? הכובשים האלו הרסו את הכל שעמד בדרכם, לבסוף נבלעו על-ידי ה'חור השחור' שהם יצרו.

     דניאל בחזונו בצורה אינטואיטיבית הבין מה הן תוצאות המרד של הכובשים הגדולים, הוא הבין שכובשים אלו, שהוא בצורה מטפורית הפך אותם לחיות, בדומה ל'חור השחור', שהוא עדיין לא ידע עליו, בולעים אחת את השניה. המצעד של החיות לא נפסק עד היום הזה, המשפט האחרון שדניאל דימה, עדיין לא התקיים.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 275 – ה-DNA צריל לשמש כדגם להבנת היקום

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 275 – ה- DNA צריך לשמש כדגם להבנת היקום

     הפילוסופים היווניים ניסו להבין את חידת היקום דרך החוקים הדטרמיניסטיים של הטבע, הם התעלמו מעולמו הלשוני של האדם, מההיסטוריה שלו כדגם יותר מפותח היכול לסייע  בהבנת הקיום. הם ראו את עולמו של האדם כשרירותי, לכן העדיפו את החוקים הדטרמיניסטיים, היום בעקבות תורת האבולוציה, בעקבות תורת האינפורמציה, מדענים מטילים ספקות באמונה שחוקי הקיום הם דטרמיניסטיים.

     ובכן, בעקבות תורת האבולוציה, ברור קודם שעולמינו על כדור הארץ שלנו עבר ועובר התפתחויות, הוא לא סטטי, אפשר הודות לאבולוציה להצביע על השתפרות המינים, אפשר      לדבר על השתפרות האינפורמציה. ה-DNA של גוף האדם הוא דגם משופר יותר מאשר ה-DNA של החיה המפותחת, וודאי יותר משופרת מאשר ה-DNA של חיות פחות מפותחות. מכל זה אפשר להסיק שהאינפורמציה כתוצאה מחוקי האבולוציה נעשית יותר מתוחכמת.

      אם אנו מניחים שהאינפורמציה על כדור הארץ כתוצאה מחוקי האבולוציה נעשית יותר מתוחכמת על כדור הארץ שלנו, אזי דגמים משופרים אלו צריכים להוביל אותנו להבנת פעילות האינפורמציה ביקום.

      בחרנו ב-DNA הביאולגי של גוף האדם כדגם להבנת חוקי הקיום, אבל האדם הוא לא רק גוף ביאולוגי תוצר ה-DNA שלו. לאדם נוספה עוד שכבה במשך ההתפתחות האבולוציונית, נוספו למוחו אונות קדמיות, מפותחות אצלו יותר מאשר לחיות המפותחות. אונות קדמיות אלו מכילות קולטנים המקושרים לאינפורמציה היקומית, והמח הפלאי של האדם, שאף הוא תולדה של התפתחות אבולוציונית, מורכב משכבות על שכבות, העניק לאינפורמציה אנושית זו, על-ידי טרנספורמציה, אוטונומיה חלקית ליצור.

     ובכן, השפה היא, עד כמה שאנו יודעים עד עכשיו, הדגם המפותח ביותר של האינפורמציה, כיוון שלה אוטונומיה מוגבלת ליצור, לכן היא צריכה לשמש אותנו להבין את פעולת האינפורמציה היקומית.

      האינפורמציה היקומית היא יסוד מארגן, יוצרת את הישויות בהתרכבה עם אנרגיה, מציבה להם גבולות. בתפקידה זו האינפורמציה קוצבת ברצף של אנרגיה, האינפורמציה הקובעת מבדילה, קובעת מה שייך לישות שהיא ארגנה, ומה לא שייך לה. השפה שהנה אינפורמציה שעברה טרנספורמציות על-ידי חוקי האבולוציה, אף היא מארגנת, קוצבת, מבדילה, אבל נוספה לה עוד יכולת לדעת מה טוב  לקיומה, ומה רע לקיומה. השפה מסוגלת לבצע פעולה אחרונה זו בזכות האוטונומיה החלקית שהוענקה לה על-ידי המח הפלאי, על-ידי האבולוציה.

    אבל השפה פסגת שלב האבולוציוני, היא ישות נעלמת, וקשה להגדירה בגלל הרפאות שלה. לכן דגם ה-DNA  הביאולוגי הוא יותר אמין, יכול יותר להצביע איך האינפורמציה המגולמת בו פועלת. ה-DNA, האינפורמציה המגולמת בו הוא ריבון, העושה שימוש באנרגיה למען להבנות. ה-DNA קובע את חוקי ההתפתחות של הגוף, מכוון את האנרגיה, האוכל, שהוא מעכל, להתפתחות האברים השונים של הגוף.

 ובכן, מאופן פעולות ה-DNA אנו יכולים להסיק לגבי האינפורמציה היקומית, שאף היא ריבונית, אבל ריבונית רק חלקית, לגבי האנרגיה, כיוון  שבהבדל מפעילות האינפורמציה המגולמת ב-DNA גורם אחר ריבון עליה, קובע את אופן פעולתה.

     גם לגבי האינפורמציה המגולמת ב-DNA אי אפשר להגיד שהיא ריבונית לגמרי, הרי היא פועלת לפי חוקי הקיום, ולה  אוטונומיה חלקית בלבד.

      אנחנו רואים שהאינפורמציה היקומית העוברת טרנספורמציות על-ידי חוקי האבולוציה רוכשת יותר ויותר אוטונומיה, וכך השפה האנושית, השלב האחרון, לפחות מה שידוע לנו, של התפתחות האבולוציונית של האינפורמציה, לה יותר אוטונומיה מאשר ל-DNA של האדם, היכול רק ליצור דגם אחד, דגם גוף אדם, בעוד שהשפה יכולה ליצור דגמים רבים שלא בנמצא ביקום, גם אם דגמים אלו הם אפי-גנטיים, לא משכפלים את עצמם.

       האדם לא צריך לזלזל במענקים שהאבולוציה ציידה אותו, גם אם עולמו הלשוני הוא רפאי, הוא שרירותי. הרי רק השרירותיות הזו בעולמו של האדם מאפשרת לו את ההתבוננות. בעולם דטרמיניסטי האדם היה מאבד את יכולת ההתבוננות, הוא היה מאבד גם את כל היכולת היצירתית, אפילו אם היא אפי-גנטית, היה מאבד את העולם של אשליות,   ההפלגות למרחבים.

      לא רק שרירותיות קיומינו צריכה להיות מוערכת כיוון שהיא מאפשרת את 'מודעתינו', את ההתבוננות על העולם בחוץ, אבל אפילו האפי- גנטיות של יצירתינו צריכה להתקבל כברכה. הרי אם היצירות שלנו היו נצחיות, מה היה נשאר לדורות לעשות? עובדה זו שכל דור צריך ליצור את עולמו, לפחות חלקית, הרי הוא נולד כבר לקהילה עם שפה, עם מוסדות, כך שמה שנשאר לדורות היא ליצור יצירות אפי-גנטיות חדשות.

      זכותו של כל דור להוסיף נדבך לעולם הלשוני האנושי, זו לא קללה, זו ברכה. אנו צריכים להיות אסירי תודה על יכולת לחדש דברים.

      היכולת האנושית ליצור מחדש את העולם הלשוני האנושי, מוכיחה את חשיבות היות העולם הזה שרירותי, מוכיחה את חשיבות היות היצירות האנושיות הלשוניות אפי-גנטיות.

      התחלות חדשות היא הזכות הגדולה ביותר שהשפה האנושית מאפשרת לאדם, חזרה על אותו דגם היה מחסיר עניין בחיינו.

     עלי להביא כאן התבטאות של לאונרדו דה וינצ'י, מתוך ביאוגראפיה שנכתבה עליו על-ידי צ'רלס ניקול. כידוע לאונרדו דה וינצ'י חקר תופעות טבע, ביחוד הוא התעמק בצורות של מעוף ציפורים, רצה ליצור מכשיר עבור בני אדם על בסיס מסקנותיו בהקשר למעוף זה של הציפורים, כדי לאפשר אף לאדם לעוף. בכל זאת, למרות כל מסקנותיו הוא אומר כך:'ציפור  היא מכונה הפועלת על פי חוקים מתמטיים. בכוחו של האדם לשחזר את המכונה הזאת כל תנועותיה, אך לא בעוצמה שכזו… מכונה שכזו, מעשה ידי האדם, חסרה רק את רוחה של הציפור, ועל רוח האדם לחקות רוח זו.' ובכן, לאונרדו מבין שנוסף לחוקים המתמטיים לפיהם מכונת הציפור פועלת, היא מונעת על ידי 'רוח' מסוימת', ועל רוח האדם לחקות 'רוח' זו של הציפור.

      לאונרדו מדגים לפנינו את האומן, המדען שניסה להבין את הפעילות של ישויות, לפחות פעילות על כדור הארץ שלנו, דרך חוקים מתמטיים, ואזי הוא נתקל במשהו נעלם 'רוח' המפעילה את הציפור. לאונרדו שלא ידע, לא התעניין באינפורמציה המפעילה ישויות, כמו ה-DNA , למשל, שרק במאה הקודמת עם התפתחות מדע האינפורמציה, גילו את סודה, הגיע לסוף דרך הבנתו.

     לאונרדו מסמל את המעבר מהנחות שאפשר להבין את הפעילות על כדור הארץ שלנו, את החיים, דרך חוקים דטרמיניסטיים, מתמטיים, הוא נתקל בתופעה שהוא לא יכול להסבירה, את התופעה הזו הוא מכנה 'רוח'. ניוטון, שפעל כמאה שנה אחרי לאונרדו, גילה את אופן פעילות חוקי הטבע, הבין אף הוא בסופו של דבר, שחוקי הטבע אינם מסבירים את החיים על כדור הארץ, לכן הוא עסק באלכימיה, בכתבי הקודש, חפש את אותו נעלם, ה'רוח', שלאונרדו מדבר עליה. גם ניוטון פעל לפני התפתחות מדע האינפורמציה.

     ניוטון שעסק גם בתנ"ך, הבין שבו יש איזה הסבר לאותה 'רוח' המפעילה את הישויות, לכן אמר שלקדמונים התגלו דברים שלא מובנים לבני דורו.

     אותה 'רוח' שלאונרדו מדבר עליה, היא אותה אינפורמציה המתוחכמת שבתהליך אבולוציוני נעשתה בסיס החיים על כדור הארץ שלנו. חוקרי חוקי הטבע לא צלחו להבין את סוד החיים עלי כדור הארץ שלנו, רק התפתחות מדע האינפורמציה מאפשרת את הבנת ה'רוח' הזו, שהיא DNA , אינפורמציה.

      ואם האינפורמציה היקומית שעברה טרנספורמציות על כדור הארץ שלנו מסבירה איך התאפשרו חיים, אזי לפנינו עוד שלב של טרנספורמציה של האינפורמציה, שהיא נספחה למח האנושי, שאבר זה הפך אותה לשפה אנושית עם אוטונומיה מוגבלת ליצור, ליצור ישויות אפי-גנטיות שלא משכפלות את עצמן.

     לפנינו פרדוכס אנושי, העדר הבנה של האדם, שעליו להודות לכלי זה, השפה, שהנה האינפורמציה המתוחכמת ביותר, שהיא היא מאפשרת לו להבין את חוקי הקיום, את החיים. כל מה שהאדם מגנה, 'ניכור', 'שרירותיות', אלו הם אופני פעילות השפה, שהנה האינפורמציה המתוחכמת ביותר. אינפורמציה מתוחכמת זו, השפה, היא היא המאפשרים לאדם המסרב להודות לכלי זה שהוענק לו, את יכולתיו, היא תמצית אנושיותינו.

       אבות העברים הם הם אותם קדמונים, שניוטון מדבר עליהם, שלהם התגלו סודות לא ידועים לבני דורו, וסודות אלו הם הכרתם שהעולם נברא בשפה, שחוללו מהפכה מחשבתית חד-פעמית, ביצרם עולם בתוך עולם, עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי. אבות העברים הבינו שעולמו של האדם הוא תרומת 'דעת', שהוענקה לו, שפה שהוענקה לו, שפה, אינפורמציה שהיא גם יסוד המארגן את חוקי הקיום.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 274 – אנרכיה ללא אינפורמציה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 274 – אנרגיה ללא אינפורמציה

      האם חשבו פיזיקאים על המשותף בין ה'חור השחור' לבין פצצת האטום? ובכן, המשותף ביניהם הוא אנרגיה מחוסרת אינפורמציה. איינשטין לא חשב שנוסחתו המפורסמת E=mc2מלמדת שחומר הוא אנרגיה  שבויה  באינפורמציה. הוא ראה אותה סתם כנוסחה פיזיקלית, ובהמשך הוא ואחרים הבינו שאת החיבור הפיזיקלי אפשר לפרק, אבל כל אלו שהבינו שאפשר לפרק את הנוסחה, לא חשבו שהחיבור הזה מלמד  שהנוסחה מצביעה על כך שאנרגיה שבויה או כלואה באינפורמציה והפירוק משמעו שהאנרגיה משתחררת מאינפורמציה המגבילה אותה, כך שאנרגיה משוחררת כזו הופכת לישות הרסנית, דומה לחור ה'שחור ההרסני', שאף הוא משוחרר מאינפורמציה מגבילה.

     איינשטין עסק רק בחוקים הדטרמיניסטיים, לא חשב שהעולם הוא אינפורמציה, שפה אשר שובה אנרגיה ובצורה כזו יוצרת את הישויות ביקום. אבל יותר מכך, איינשטין עם כל גאוניותו הפיזיקלית, לא הבין את העולם הלשוני של האדם, 'עולם בתוך עולם', עולם לשוני    בתוך העולם הדטרמיניסטי. אבות העברים שיצרו את הפילוסופיה הלשונית, ניתקו את עולמו הלשוני של האדם מהעולם הדטרמיניסטי. הם ברוב גאונותם הבינו שהאדם שהוענקה לו 'דעת', שפה, כתוצאה מכך מסוגל להתבונן על העולם, מסוגל ליצור את עולמו הלשוני.

    בהבדל מאבות העברים, איינשטין עם כל גאונותו המדעית, לא הבין דבר פשוט, שהוא בכלל יכול להתבונן על העולם הודות להיותו ישות לשונית, בעל רצון חופשי, ולא דטרמיניסטי. זו גם הסיבה ליחסו השלילי  לתרבות הלשונית התנ"כית, באומרו שסיפורי התנ"ך הם סיפורים ילדותיים. אבל דבר עוד יותר חשוב, עובדה זו שאיינשטין לא חשב שהעולם הוא אינפורמציה, שפה, מנע ממנו לחשוב שהאדם יכול רק להתבונן על העולם החיצון, על חוקי הקיום, כיוון שהוענק לו כלי השפה. עובדה זו מנעה ממנו להבין אפילו את נוסחתו המפורסמת, שהיא מלמדת שאנרגיה כלואה ב'שפה', באינפורמציה.

      איינשטין  רצה להמלט לעולם הטבע, כיוון שכיהודי, עולם האדם הרע לו, הוא ראה את עצמו תלמיד של שפינוזה, שאף הוא רצה להמלט לעולם הדטרמיניסטי, כיוון שבני עמו, היהודים הרעו לו בגלל כפירתו בעקרונות היהודיים, עקרונות התנ"כיים. הפנתאיזם של שפינוזה מנוגד לגמרי להשקפה הפילוסופית הלשונית התנ"כית, הוא שלל 'רצון חופשי', כיוון שלא היה זקוק לו בעולם דטרמיניסטי, פנתאיסטי, שבו הדברים נוצרים על-ידי אמנציות, ולא על-ידי אינפורמציה. מבחינה זו שפינוזה דומה לפלוטינוס הניאו-אפלטוני, שאף הוא חשב שהדברים נוצרים כתוצאה מאמנציות מהישות האלוהית. גם לפי ההשקפה של חיים וויטאל, תלמידו של האר"י, בספרו 'עץ חיים', הדברים נוצרים על-ידי הזדגוויות. יהודים טובים הרוצים לאמץ את שפינוזה שהוחרם על-ידי קהילת היהודים באמסטרדם, לא מודעים לעובדה ששפינוזה אומץ על-ידי הלותרנים, כיוון שתורתו הפנתאיסטית, הדטרמיניסטית, שלילתו רצון חופשי, תאמה את שאיפותיהם לעולם דטרמיניסטי. אף הלותרנים שללו 'רצון חופשי', רצו להיות חלק מעולם הטבע, מכוחות הטבע, והפילוסופיה הלשונית התנ"כית, הפילוסופיה הלשונית של אבות העברים המלמדת שעל האדם להתרסן, הפריעה להם לכן עשו דלגיטימציה לתנ"ך.

     איינשטין לא התכחש ליהדותו, אבל בקביעתו שהעולם הוא דטרמיניסטי, בקביעתו שאלהים לא משחק בקוביה, הוא התנכר לכל מה שמאפיין את הירושה הפילוסופית התנ"כית, זה גרם לו ליחס של זילות לגבי הירושה התנ"כית, וזה גרם לו אפילו אי הבנה של ממצאיו הוא.

      מעניין לראות שאנשים הרוצים להמלט מהעולם של בני אדם, כיוון שהרעו להם, נמלטים לחקר חוקי הטבע. דוגמה נוספת של גאון כמו לאונרדו דה-ווינצ'י, שהיה בן לא חוקי, כולו היה קשוב לטבע וחוקיו, היה מנוכר לעולם הלשוני האנושי. אנשים אלו עם כל גאונותם, התעלמו מהעובדה שהם מסוגלים לחקור את חוקי הטבע רק כיוון שהם ישויות לשוניות, לא היו  מודעים שרק השפה מאפשרת להם את ההתבונות שלהם.

      מבחינה זו גאונים אלו לא נבדלו מחכמי תרבויות, כמו התרבות היוונית, שכל גאוניה רצו להבין  את הקיום דרך חוקי הטבע, ולא ניסו להבין את הטבע דרך השפה שמאפשרת את ההתבוננות. גם התרבות הלותרנית המשיכה בקו זה של היוונים, רצו לנטרל את השפה היוצרת, שהם כבר הכירו דרך הירושה הנוצרית שאימצה גם את התנ"ך עם הקוסמולוגיה שהעולם נברא ב'הגדים', בשפה'. הלותרנים דרך הירושה הנוצרית הכירו את עיקרון ה'רצון החופשי', שאותו שלל לותר, בעוד שהיוונים שהאמינו בעולם נצחי שלא נברא, לא הכירו אפילו את עיקרון ה'רצון החופשי', שלא היה להם צורך בו. הלותרנים  נלחמו בירושה התנ"כית מלחמת חורמה.

     הקדמה זו באה רק כדי שנבין מה שאיינשטין לא הבין, שהוא יצר את נוסחתו הפלאית המוכיחה שאינפורמציה יוצרת את הישויות ביקום. איינשטין לא הבין שפירוק חומר ממרכיביו, אנרגיה שבויה באינפורמציה, מחזיר את העולם לכאוס, לפצצה אטומית, ל'חור השחור'.

      חידת הקיום היא לא בחוקי הטבע הדטרמיניסטיים, שהיום יש פיזיקאים הכופרים אפילו שהם דטרמיניסטיים, אלא ביסוד המארגן את האנרגיה ביקום, האינפורמציה. אבל האינפורמציה בגלגולה האנושי, פרי המח האנושי הפלאי, שעל-ידי טרנספורמציה הפך אותה  לשפה עם אוטונומיה חלקית, היא ינוסית, היא מצד אחד מציבה גבולות לישויות שהיא בוראת, מצד שני היא מאפשרת לאדם אשליות על אפשרויות בלתי אפשריים. לא בכדי בעל משל 'עץ הדעת' כינה את השפה הרוצה ריבונות בשם 'נחש'. מחשבת התנ"ך שהבינה שסוד הקיום בשפה, הזניחה באמת את המדע, חקר חוקי הטבע. ברור שהתעלמות גמורה מחוקי הטבע, ללא הסבר מספיק לסיבות לכך, מנע מפילוסופית השפה לזכות בתאר הפילוסופיה החשובה ביותר.

      כבר הזכרתי בשעורים קודמים את הבנתו של ניוטון, שלקדמונים התגלו אמיתות שבני דורו לא מבינים אותם. מבחינה זו ניוטון הבין הרבה יותר מאיינשטין, הוא הבין שחוקי הטבע הדטרמיניסטיים לא מסבירים את חידת הקיום.

     עצוב לחשוב שלא היהודים שהוענקו להם תארי 'גאון' הם אלו שפיתחו את מדע האינפורמציה. אלו שפיתחו מדע האינפורמציה הם צאצאי הנומינליסטים האנגליים שאימצו לפחות חלקית את עקרונות התנ"ך, אלו הם צאצאי חסידי קלווין, שאף הם אימצו את עקרונות התנ"ך.

      יש אולי להסביר את העובדה שלא יהודים פיתחו את מדע האינפורמציה, כיוון שהם כמיעוט נרדף נמלטו למפלט חוקי הטבע הדטרמיניסטיים. זו יכולה גם להיות הסיבה שהם לא צלחו לעמד נגד אלו, כמו הלותרנים, שנתנו בכורה ל'כוחנות' נעדרת אינפורמציה מרסנת.

      אינפורמציה למרות פניה ה'ינוסית', שלעתים מפליגה לאפשרויות בלתי אפשריים, היא בכל זאת יסוד מרסן ביקום, וודאי כך בעולמו של האדם.

     אם אנו מעמידים את מחשבת התנ"ך, מול המחשבה הגרמנית שזכתה לגלומה המובהק ביותר ביצירה הבדיונית של גיתה, בדרמת 'פאוסט', אנו נוכחים לדעת שהמחשבה התנ"כית כולה מטיפה לרסונים, העקרונות הכלולים בדרמת פאוסט כולם שואפים לשחרור, שחרור מאינפורמציה מרסנת. לכן לא יפלא, שהרייך השלישי שנוצר על בסיס עקרונות אלו, שחרור מכל הרסונים, הפך ל'חור שחור'.

     ואם אנו תוהים על העובדה הפלאית, שאבות העברים שיצאו מאור כשדים הגיעו להבנה העילאית הזו שהעולם הוא שפה, שעולמו של האדם הוא עולם לשוני, נבדל מהעולם הדטרמיניסטי, ההסבר הוא שהם היו אנשים חופשיים. הם מרצונם החופשי עזבו תרבות מפותחת כפי שהיתה התרבות השומרית, הם התבוננו בנדודיהם בתרבויות מפותחות אחרות, ויצרו תרבות משלהם משוחררת. אבות העברים יצרו את השלב הראשון של פילוסופית השפה, שבאה לידי ביטוי במשל 'עץ הדעת', על שלושת חלקיו, חלק גן-עדן, חלק האכילה מפרי העץ, וחלק קין והבל. בהמשך יוצאי מצריים, אלו שהשתחררו מהתרבות המצרית, והתבססו כבר על הירושה הכתובה שהנחילו להם אבות העברים, יצרו את החלק השני של פילוסופית השפה, פילוסופיה הבאה לידי ביטוי בפרק הבריאה של ספר בראשית, ובמשל 'עשרת הדברות'.

      הישראלים, הרוצים באמת להיות יחידה רוחנית משוחררת, צריכים לפתח את ירושת אבותיהם, לנער ממנה את כל הסייגים שנוספו אליה כתוצאה מהיותם מיעוט נשועבד. עליהם לא לאפשר לאחרים לקחת מהם את הבכורה.