אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 282 – האלגוריתם ה'מפעיל'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 282 – האלגוריתם המפעיל

     אנו צריכים להתיחס לאלגוריתם הלשוני כישות 'מפעילה'. נשאלת השאלה איך נוצרה ישות זו? הזכרנו כבר בשעורים קודמים, שהאונות הקדמיות שהתפתחו בשלב אבולוציוני מאוחר יותר, כתוספת  למח האנושי, מורכבות מקולטנים הקשורים לאינפורמציה היקומית. העובדה שהאונות הקדמיות המפותחות יותר אצל האדם מאשר אצל חיות מפותחות, קשורות ליסוד ביקום, אינה תופעה מיוחדת לגבי המח האנושי, הקשור גם ליסודות אחרים ביקום, כפי שהוא קשור לפוטונים שלהם הוא עושה טרנספורמציה, ההופכת אותם ליכולת ראיה.

    אבל אם הראיה של רוב הברויים על כדור הארץ שלנו היא אינפורמציה סבילה, רק קולטת את החוץ, המח אשר בצע טרנספורמציה לאינפורמציה הנקלטת על-ידי האונות הקדמיות הפך יסוד זה, האינפורמציה, לישות פעילה, ישות יוצרת.

     האינפורמציה ביקום אף היא ישות 'מפעילה', היא מתרכבת עם אנרגיה יוצרת ישויות, את גרמי השמיים. אבל ישויות אלו נשלטות על-ידי חוקים דטרמיניסטיים, ללא אוטונומיה, האינפורמציה ביקום יוצרת ישויות אחדותיות. בהבדל מפעילות זו של האינפורמציה היקומית, האלגוריתם הלשוני, שעבר שלבים אבולוציוניים נוספים, באמצעות המח, שאף הוא עבר שלבים אבולוציוניים נוספים, הוא ישות יוצרת דגמים רבים שרירותיים, שלא נשמעים לחוקים דטרמיניסטיים, כיוון שהמח העניק לה אוטונומיה, ניתק אותה מהחוקים הדטרמיניסטיים ביקום.

     לכן לא יפלא שאבות העברים שקלטו באינטואיציה עילאית שהעולם הוא אינפורמציה, שפה, העניקו לבורא העולם את התפקיד, שהיום מיחסים לאבולוציה, שברא את האדם בדמותו. מה פרוש הקביעה 'בדמותו', שהאדם בדומה לאלהים יכול ליצור דברים שלא בנמצא ביקום, באמצעות 'רצון חופשי', רצון שרירותי. ברור שמשל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית רואה את האדם כיצור נברא, המבדיל אותו מבורא עולם.

      מי שחיבר את פרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, כבר הכיר את משל 'עץ הדעת', שאף מחברו באינטואיציה עילאית הבין ש'דעת' שפה, היא ממקור חיצון.

     אין כאן רצון לשלול מאלו הרואים במושג 'אבולוציה', שם מדעי לבורא עולם, הרי מושג 'אבולוציה', הוא חידה כמו מושג 'אלוהות'. באותה מידה גם  'המפץ הגדול', מינוח מדעי להתהוות היקום, הנו  מושג חידתי באותה מידה כמו הכרזה, 'בראשית ברא אלהים את השמים והארץ'. כל אחד רשאי לפרש את החידות לפי ראות עיניו.

      אנחנו נמשיך להשתמש במושג 'אבולוציה', כיוון שלמושג זה לא מתלווה קדושה. אנו ננסה להבין את הפלאים האבולוציוניים מהתוצאות. עובדה שהאדם הלשוני התברך ביכולת יצירה, יצירת עולמו הלשוני. עובדה היא שהאדם על כדור הארץ שלנו שונה מברויים אחרים, שלו הוענקה להם יכולת שפה, כלי יצירה. עובדה היא שהאדם בהבדל ממה שאנו יודעים על הישויות ביקום, יוצר ישויות שלא בנמצא שם, עובדה שבהבדל מהישויות הנוצרות ביקום על-ידי האינפורמציה היקומית, למרות היותם נשלטים על-ידי חוקים דטרמיניסטיים, הם משכפלים את עצמן, כפי שהגוף הביאולוגי של האדם, שאף הוא נשלט על-ידי חוקים דטרמיניסטיים, משכפל את עצמו. הוא יוצר רק דגם אחד, דגם גוף האדם, בעוד שהאלגוריתם הלשוני יוצר ישויות שלא משכפלות את עצמן, יוצר דגמים רבים.

      אבל עלינו להתרכז על כדור הארץ שלנו, שכבר הוא עבר שלבים אבולוציוניים, שלבים המאפשרים חיים עליו, חיים שעד היום לא נמצאו על-ידי האדם על גרמי שמיים אחרים. החיים על גרם שמים זה, כדור הארץ שלנו, התפתחו בצורות חיים שונות. כפי שנראה בהמשך, גם כל הברויים על כדור הארץ שלנו קשורים ליסודות ביקום. אם אנו מתחילים עם צמחים, אנו נוכחים לדעת שאף הם קשורים לקרני השמש, ליסוד חיצוני, הופכים את הפוטונים על-ידי תהליך של פוטוסינתזה, עם יסודות אחרים שהם יונקים מהאדמה, למזון למען התפתחותם.

      אם אנו לוקחים את הברויים השונים על כדור הארץ שלנו, אנו נוכחים לדעת, שכמו הצמחים ניזונים אף הם מחום קרני השמש, מהפוטונים, מיסודות מחוץ להם, המקיפים את כדור הארץ, כמו אוויר. החיים בכלל על כדור הארץ מתאפשרים מקשר עם יסודות מחוצה לו, בעיקר מחום קרני השמש. דבר זה מוכיח שחיים על כדור הארץ אינם מנותקים מיסודות ביקום.

     אם בכלל החיים על כדור הארץ שלנו מחוברים עם יסודות מחוצה להם, אזי לא צריך להפתיע אותנו שהשפה שהנה אינפורמציה, היא ממקור חיצוני, מאותה אינפורמציה,

 הפועלת ביקום.

     חזרה זו על דברים שכבר נכתבו בשעורים קודמים נחוצה כדי להזים את התיאוריה של נעם חומסקי, שהשפה היא תוצר גן ביאולוגי. אם זה מתמיה מישהו שהשקפה זו נעשתה שליטה, היא לא צריכה להפתיע אותנו יותר מאשר מה שנאמר על-ידי השליח פאול, ששלל את משל 'עץ הדעת', שלל בכלל שהעולם הוא שפה. כמובן שלל שכלי זה הוא ממקור חיצוני, רצה עולם של 'גן-עדן', מצב אורגני, גן-עדן שבו אדם וחוה היו חיות בין החיות לפי מחבר משל 'עץ הדעת'. גם חכם יהודי מומר אחר, מרכס, יצא נגד ה'ניכור' היהודי', אף הוא רצה להיות 'אורגני', אף הוא העדיף את העולם הפאוסטי, עולם ללא שפה. הוא לא הבין, למרות שהתימר שהוא מדען, שהוא בכלל יכול לחשוב, להתבונן על העולם בחוץ, זה הודות ה'ניכור', השנוא עליו, אמצעי המאפשר פעילות השפה, מאפשר את מחשבת האדם.

      אחרי ההקדמה הזו, אנו יכולים לחזור לנושא שלנו, שהאלגוריתם הלשוני הוא 'מפעיל', שהוא הנו פסגת ההתפתחות האבולוציונית עד היום הזה. אנחנו יכולים ללמד ממחלת האלצהיימר שאם הנירונים במח האדם מתנוונים, מושמדים על-ידי המחלה, האדם נותר יצור ביאולוגי, אבל יכולתיו היצירתיים נפסקים. כל אנושיותינו, כל מה שמבדיל אותנו מהחיות, היא תולדה של ניירונים המעבדים את האינפורמציה הנקלטת באונות הקדמיות.

     מה משמעות מושג 'מפעיל', שאנו מעניקים לאלגוריתם הלשוני? הרי האלגוריתם הלשוני פועל בחלל ריק, או בחלל שמלא עם אנרגיה. האלגוריתם ה'מפעיל', שובה אנרגיה, מקבע אותה בשם, כך הוא יוצר ישויות נעלמות. הרי כבר ה'מילים' נוצרות בצורה כזו. אבל האלגוריתם הלשוני לא מסתפק ביצירת 'מילים', הוא מעניק לפעולות האדם, פעולות שהן אנרגיה, שמות, בצורה כזו הוא הופך ישויות אלו לאבני יצירה.

     פסחנו על שלבים קודמים, האלגוריתם השובה את הקול שהאדם מוציא מגרונו, קול שהוא אנרגיה, הופך יחידות קצוצות ממנו למילים, מאפשר לאדם קומוניקציה, אבל קומוניקציה לא מיחדת את האדם, גם לחיות יכולות של קומוניקציה. לכן עלינו להתרכז בעיקר ביכולת האלגוריתם הלשוני ליצור דברים שלא בנמצא ביקום.

      מה שמיחד את האלגוריתם ה'מפעיל', הוא שהוא בעל אטונומיה, אוטונומיה המאפשרת לו 'לשבות' אנרגיה, קוונטות של אנרגיה, ועל-ידי הוספת שם להן, לקבע אותן, ובאמצעותן ליצור את הישויות הנעלמות המהוות את העולם הלשוני האנושי.

      האדם אינו מודע כמה שלבים של יצירה האלגוריתם ה'מפעיל' צריך לבצע, עד אשר מתהווה עולם לשוני שנראה בעיני אלו שנולדים לתוכו כאילו הוא אורגני, הם מעדיפים לחשוב עליו כאורגני. למעשה, כפי שציינו, האלגוריתם 'המפעיל', מועמת מול יקום שבו אנרגיה, שהוא צריך לשבת ממנו קוונטות, להעניק להן שם. עליו ליצור קודם קומוניקציה בין יחידים, אבל היצירה הזו של האלגוריתם 'המפעיל', היא נעלמת, לכן צריך ליצור קהילת אנשים שיסכימו ביניהם שאכן, המילים הן 'בגדי המלך החדשים'. כל עולם הלשון הנעלם, הוא עולם 'נדמה', לכן הוא בנוי על בריתות בין יחידי הקהילה, בנוי על אמונה, שאכן הוא ממשי.

     יצירות השפה שהנן אפי-גנטיות, לא משכפלות את עצמן, מעמיסות על האלגוריתם ה'מפעיל' מטלה נוספת, ליצור את 'המח הקיבוצי', ליצור את ה'גנזך' שישמר על היצירות  הנעלמות  שהאלגוריתם ה'מפעיל' השובה אנרגיה, יוצר. מטבעו המרדני האלגוריתם ה'מפעיל' אינו מסתפק ב'אמונה' של יחידי הקהילה שהוא הקהיל, הרי הוא כובש את היקום, הוא לא מסתפק בשליטה על כדור הארץ, הוא רוצה הגמוניה על היקום, לשם כך הוא זקוק לבעלי ברית יקומיים, שאף הם יעניקו את 'אמונתם' ביצירותיו.

      האם האלגוריתם ה'מפעיל', יכול היה ברוב הובריס שלו, לרצות להיות ריבון על היקום מבלי לדלות אינפורמציה אינסופית ממקורה היקומי? האם אדם 'מונדה', לפי לייבניץ, או אדם המכיל כבר את כל הידע, לפי סוקראטס, יכול היה לצאת לכיבוש אמוקי של היקום? למען יכולת כזו האדם זקוק לינוק מהבאר האינסופי של האינפורמציה היקומית.

     האם הגן הביאולוגי של השפה, אליבא  נעם חומסקי, הוא באר שופע יכולות, כמו יסוד האינפורמציה היקומית האינסופית?

   כפי שהיחיד הוא חלק מקהילה, עם אוטונומיה חלקית, כך הוא חלק מיסודות היקום, גם אם האבולוציה העניקה לאינפורמציה, שנספחה לגוף הביאולוגי של האדם, אוטונומיה, שהפכה יסוד  נרכש זה לאלגוריתם 'מפעיל', הרוצה להיות ריבון על היקום.

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 281 – השפה הכובשת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 281 – השפה הכובשת

      אנחנו רגילים לחשוב על כיבוש כוחני מרחבי, כיבוש טריטוריה. כאן אנו מיחסים לשפה את התואר 'כובשת'. האדם אינו חושב שכאשר הוא מכנה ישות בשם הוא למעשה כובש אותו. לכבוש ישות מוחשית באמצעות שם מתקבל יותר על הדעת, אבל השפה כובשת גם ישויות נעלמות, כמו פעולות, שהן אנרגיה. בנתינת שם לאנרגיה, פעולה, אנו נוהגים כמו ביקום כאשר אינפורמציה מתרכבת עם אנרגיה ובצורה כזו יוצרת את הישויות. האדם קיבל מהאבולוציה תפקיד של 'מפעיל'.                                                               הנומינליסטים בעבר התיחסו רק לנתינת שמות לדברים מוחשיים, הם לא הזכירו נתינת שמות ל'פעולות', בצורה כזו הם מנעו מעצמם את הבנת היות השפה כלי יצירה, שהאדם הוא המפעיל אותה. במציאות האדם המפעיל  מעניק שמות לפעולות נעלמות, פעולות שהן אנרגיה, בצורה כזו הוא יוצר ישויות, או פעולות ההופכות לאבני בנייה. למשל, 'התבוננות' היא פעולה נעלמת, אבל היא למעשה הפעלת אנרגיה. לפי מחשבת התנ"ך 'מחשבה כפעולה'.  אם אנו מעניקים שם לפעולה זו, אנו באמצעותה יוצרים דברים, באמצעותה  אנו כובשים את החוץ , אנו מנכסים את החוץ.

      הפילוסופים במדינה שאפלטון תכנן, הוא יעד להם 'להתבונן'. למה התכוון אפלטון? הוא  התכוון שהפילוסופים על-ידי התבוננות, מחשבה שהיא פעולה, יתאחדו עם האידיאות הנצחיות. אפלטון לא דיבור על ניכוס האידיאות באמצעות מילים, כיוון שהוא לא חשב על השפה ככלי יצירה, הוא לא חשב בדומה למחשבת התנ"ך, שמחשבה היא פעולה, וודאי שלא חשב על השפה ככלי כובש. אבל אם אנו רוצים להבין את יעוד הפילוסופים במדינתו, עלינו להגיד שאפלטון יעד להם על-ידי התבוננות, לכבוש את האידיאות הנצחיות. אפלטון התכוון שהפילוסופים ינכסו את האידיאות על-ידי ההתבוננות למען לבצע חקוי שלהן במדינתם.

     מאחר שאפלטון לא היה מודע למהות השפה היוצרת, הוא דיבר על יצירה כחקוי של אידיאות נצחיות. במציאות מאחר שאפלטון היה אדם לשוני, האלגוריתם הוביל אותו ליחס ל'התבוננות', נכוס האידיאות, נכוס שהנו זהה עם כיבוש.

     האדם ה'מתבונן', והרי 'התבוננות' היא מחשבה, מחשבה כפעולה, ובצורה כזו מנכס את החוץ על-ידי הענקת שם למה שהוא 'רואה', שוב פעולה נעלמת, בצורה זו הוא מנכס לעצמו את החוץ, הוא כובש אותו.

      עלינו להבדיל בין שני סוגי הכיבושים האנושיים, כיבוש בכח, כיבוש מרחבי של טריטוריה, כיבוש של ישות מוחשית, וכיבוש באמצעות השפה, נתינת שמות לעצמים ולפעולות נעלמות, כיבוש אנכי, כיבוש החלל הנעלם, הלא מוחשי.

     כיבוש באמצעות כח, כיבוש מרחבי של טריטוריה היא מובנת לאדם. אבל הוא לא מודע לעובדה שבאמצעות השפה הוא מבצע כיבוש אנכי, כיבוש החלל. אם לדבר על תולדות האדם במשך ההיסטוריה אזי מה שנשאר ממנו הוא הכיבושים האנכיים של השפה. ההיסטוריה האנושית בעצמה היא תולדה של כיבוש אנכי של השפה, מה שנותר ממעשי בני אדם הרי זה רק תמיד כיבושים אנכיים, כיבוש העולם באמצעות מילים, כיבוש מעשים נעלמים במילים. הכיבושים הטריטוריליים המרחביים לא משאירים עקבות.

      כאן אנו צריכים להתיחס לחידת הישרדות העברים. אבות העברים שחוללו את המהפכה הלשונית היחידה, נתנו מקום לכיבושים לשוניים אנכיים, לא רק טענו שהעולם הוא אינפורמציה, שאלהים ברא את העולם, כבש את החלל הריק, את האין באמצעות 'הגדים'. הדת שאבות העברים חוללו היא לא דת טריטורילית, היא דת 'חללית'. במהפכה הגדולה שאבות העברים חוללו, הם ניתקו את האלוהות מטריטוריה, יעדו לה שליטה על החלל, יעדו לה שליטה אנכית, לא מרחבית.

     אלהי האבות שנאסר לעשותו לפסל ומסכה, נאסר לכלא אותו במקדשים, הוא ישות  לשונית, ישות לשונית שכבשה לתוך עצמה את כל החלל.

     השפה יכולה לנכס את כל החלל במלה, היא מנכסת, כובשת את השמש במלה, היא מנכסת כובשת את השמים במלה. הכיבוש המילולי בהבדל מהכיבוש הטריטורילי הוא אינסופי.

      יוחנן השליח, בפרק הראשון של בשורתו טוען שאת אלהים אף אחד לא ראה, לכן ישוע בגופו מגלם אותו. יוחנן לא היה מודע שאת אלוהי האבות אי אפשר להכליל בגוף מרחבי, אלוהי האבות מגולם בשפה, במלה האינסופית. יוחנן השליח גם טוען בפרק א' של בשורתו שישוע מגלם את ה'דבר'. שוב, אמנם יוחנן עושה שימוש בפרק א' של ספר בראשית, ששם אלהים בורא את העולם ב'הגדים', אבל הוא משנה את משמעות הדברים של פרק א' את אופן הבריאה בו, ששם ה'הגדים', השפה היתה אמצעי של האלוהות בבריאת העולם. בכך שהוא מגביל, ממחיש את ה'דבר', השפה, בישות מוחשית, מרחבית, הוא כולא את ה'דבר', שאין לה שעור בישות מוגבלת, ישוע. הרי ה'הגדים' שאלהים משתמש בהן לבריאת העולם הן ישויות נעלמות שאין להן שעור.

      אנחנו רואים איך השליח יוחנן ניסה לכלא את האלוהות בישות מוחשית, ישוע, איך הוא ניסה לכלא את ה'דבר', אף את השפה בישות מוחשית. יוחנן השליח בדומה לנטיותיהם של בני אדם, נתן מוחשיות לישויות נעלמות, כפי שבני אדם כלאו את הישויות הנעלמות בפסלים ובתמונות.

      גם אפלטון רצה שהפילוסופים במדינתו על-ידי התבוננות באידיאות הנצחיות, על-ידי חקוי יממשו אותן. אפלטון שאף בשלב הראשון של פעולתו להפוך את הכל למוחשי, לאורגני. אפלטון רצה במדינה אורגנית, לא מדינה מבוססת על ערכים מופשטים, על משא ומתן לשוני, כפי שהיתה עיר הולדתו, אתונה.

     עולמו הלשוני של האדם הוא 'אנכי', כיוון שהשפה כובשת את החלל, בהבדל מעולם לשוני אנכי זה, העולם הכוחני, הוא טריטורילי, הוא מרחבי. כח בהבדל משפה כובש טריטוריות, מרחב. האדם, למרות שהוא לא יכול להשיל מעצמו את המימד הלשוני שלו, משתוקק תמיד להיות מרחבי. המחשבה היוונית היתה מרחבית, בעוד שהמחשבה המקראית היתה אנכית, לשונית.

     אם באמת האדם היה משיל מעצמו את 'הדבר', את השפה, כפי שרצה את זה גיתה ביצירתו 'פאוסט', או לפני גיתה היוונים שהתכחשו לפן היצירתי של השפה, היה כובש טריטוריות, ואם אף אחד לא היה מתרגם את המעשים האלו לשפה האנכית, אזי בכלל לא היתה קיימת היסטוריה אנושית.

      אפלטון בצורה פרדוכסלית רצה במדינה 'אורגנית', רצה בבני אדם אוטוכטוניים, ילידי האדמה, אם הוא לא היה מתאר את שאיפותיו אלו במילים, בשפה, אזי כל הצעותיו היו נמוגות.  גיתה לא הבין את פרדוכסליות של מחשבתו, אחרי שהוא כפר ב'דבר', בשפה כראשית, ובמקומה קבע שהראשית היא 'מעשה', הוא בכל זאת בטא את שאיפותיו אלו במילים, אם הוא לא היה מבטא את שאיפותיו במילים שהתכחש להם, תכניותיו היו נמוגות. אבל גיתה כמו קודמו אפלטון למרות התכחשותם לשפה ככלי יצירה, עשו בה שימוש, כך ששאיפותיהם זכו לכך שהן נשארו בזכרון האנושות.

      גילגמש באפוס השומרי, היה חכם יותר מההוגים והמשוררים שבצורה פרדוכסלית התכחשו בשפה שבה השתמשו, רצו להיות אורגניים. גילגמש הבין שהוא יכול להשאר בזכרון רק באמצעות ה'שם' שלו.

      נשאלת השאלה, מדוע הוגים, משוררים, מסתבכים במחשבה פרדוכסלית, בעוד שהם משתמשים בשפה, מתכחשים לה?

      נשאלת השאלה מדוע הוגים, תיאולוגים, משוררים משתוקקים למוחשיות, למרחביות, לטריטוריה הנכבשת בכוחנות? התשובה היא שהאדם פוחד מרפאיות העולם הלשוני האנושי, אמצעי הכח המוחשי הגובר על מכשולים, מחסל מתנגדים, מעוור את עיניהם. ראינו שהשליח יוחנן בפרק ראשון של בשורתו, טוען אפילו שמאחר שאת האלהים לא ראה אף אחד, מועדף זה המגלם אותו בגופו, ישוע. שליח זה רק חזר על מעשי בני אדם, אשר תמיד גלמו את הישויות הנעלמות ביקום בפסלים ובתמונות, הושיבו אותם במקדשים שלהם כשבויים שלהם. יוחנן רצה באלוהות מגולמת בבשר ודם, אלוהות, ישוע, שהוקרב, הקריב את עצמו למען לגאל את האדם מחוקי הקיום הקוצבים, המעניקים לאדם משך מוגבל.

      קשה לשכנע בני אדם שישלימו עם 'עולם נגלה' בלבד, כפי  שהשלימה אתו מחשבת התנ"ך, קשה לשכנע בני אדם שעליהם להודות על המתת שהוענק להם, מתת השפה. קשה לשכנע בני אדם שעולם הכח, עולם טריטורילי בלבד, בכלל לא מודע לקיומו.

      קשה לשכנע בני אדם שרק בזכות אותה שפה מושמצת, אותו 'ניכור', האמצעי שלה לפעל, מעניק להם את 'המודעות', את היכולת בכלל לרצות דבר. האם השליח פאול, יכול היה להפיץ את אמונתו, בלי אותה 'דעת' שהוא החרים?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 281 – השפה הכובשת

      אנחנו רגילים לחשוב על כיבוש כוחני מרחבי, כיבוש טריטוריה. כאן אנו מיחסים לשפה את התואר 'כובשת'. האדם אינו חושב שכאשר הוא מכנה ישות בשם הוא למעשה כובש אותו. לכבוש ישות מוחשית באמצעות שם מתקבל יותר על הדעת, אבל השפה כובשת גם ישויות נעלמות, כמו פעולות, שהן אנרגיה. בנתינת שם לאנרגיה, פעולה, אנו נוהגים כמו ביקום כאשר אינפורמציה מתרכבת עם אנרגיה ובצורה כזו יוצרת את הישויות. האדם קיבל מהאבולוציה תפקיד של 'מפעיל'.                                                               הנומינליסטים בעבר התיחסו רק לנתינת שמות לדברים מוחשיים, הם לא הזכירו נתינת שמות ל'פעולות', בצורה כזו הם מנעו מעצמם את הבנת היות השפה כלי יצירה, שהאדם הוא המפעיל אותה. במציאות האדם המפעיל  מעניק שמות לפעולות נעלמות, פעולות שהן אנרגיה, בצורה כזו הוא יוצר ישויות, או פעולות ההופכות לאבני בנייה. למשל, 'התבוננות' היא פעולה נעלמת, אבל היא למעשה הפעלת אנרגיה. לפי מחשבת התנ"ך 'מחשבה כפעולה'.  אם אנו מעניקים שם לפעולה זו, אנו באמצעותה יוצרים דברים, באמצעותה  אנו כובשים את החוץ , אנו מנכסים את החוץ.

      הפילוסופים במדינה שאפלטון תכנן, הוא יעד להם 'להתבונן'. למה התכוון אפלטון? הוא  התכוון שהפילוסופים על-ידי התבוננות, מחשבה שהיא פעולה, יתאחדו עם האידיאות הנצחיות. אפלטון לא דיבור על ניכוס האידיאות באמצעות מילים, כיוון שהוא לא חשב על השפה ככלי יצירה, הוא לא חשב בדומה למחשבת התנ"ך, שמחשבה היא פעולה, וודאי שלא חשב על השפה ככלי כובש. אבל אם אנו רוצים להבין את יעוד הפילוסופים במדינתו, עלינו להגיד שאפלטון יעד להם על-ידי התבוננות, לכבוש את האידיאות הנצחיות. אפלטון התכוון שהפילוסופים ינכסו את האידיאות על-ידי ההתבוננות למען לבצע חקוי שלהן במדינתם.

     מאחר שאפלטון לא היה מודע למהות השפה היוצרת, הוא דיבר על יצירה כחקוי של אידיאות נצחיות. במציאות מאחר שאפלטון היה אדם לשוני, האלגוריתם הוביל אותו ליחס ל'התבוננות', נכוס האידיאות, נכוס שהנו זהה עם כיבוש.

     האדם ה'מתבונן', והרי 'התבוננות' היא מחשבה, מחשבה כפעולה, ובצורה כזו מנכס את החוץ על-ידי הענקת שם למה שהוא 'רואה', שוב פעולה נעלמת, בצורה זו הוא מנכס לעצמו את החוץ, הוא כובש אותו.

      עלינו להבדיל בין שני סוגי הכיבושים האנושיים, כיבוש בכח, כיבוש מרחבי של טריטוריה, כיבוש של ישות מוחשית, וכיבוש באמצעות השפה, נתינת שמות לעצמים ולפעולות נעלמות, כיבוש אנכי, כיבוש החלל הנעלם, הלא מוחשי.

     כיבוש באמצעות כח, כיבוש מרחבי של טריטוריה היא מובנת לאדם. אבל הוא לא מודע לעובדה שבאמצעות השפה הוא מבצע כיבוש אנכי, כיבוש החלל. אם לדבר על תולדות האדם במשך ההיסטוריה אזי מה שנשאר ממנו הוא הכיבושים האנכיים של השפה. ההיסטוריה האנושית בעצמה היא תולדה של כיבוש אנכי של השפה, מה שנותר ממעשי בני אדם הרי זה רק תמיד כיבושים אנכיים, כיבוש העולם באמצעות מילים, כיבוש מעשים נעלמים במילים. הכיבושים הטריטוריליים המרחביים לא משאירים עקבות.

      כאן אנו צריכים להתיחס לחידת הישרדות העברים. אבות העברים שחוללו את המהפכה הלשונית היחידה, נתנו מקום לכיבושים לשוניים אנכיים, לא רק טענו שהעולם הוא אינפורמציה, שאלהים ברא את העולם, כבש את החלל הריק, את האין באמצעות 'הגדים'. הדת שאבות העברים חוללו היא לא דת טריטורילית, היא דת 'חללית'. במהפכה הגדולה שאבות העברים חוללו, הם ניתקו את האלוהות מטריטוריה, יעדו לה שליטה על החלל, יעדו לה שליטה אנכית, לא מרחבית.

     אלהי האבות שנאסר לעשותו לפסל ומסכה, נאסר לכלא אותו במקדשים, הוא ישות  לשונית, ישות לשונית שכבשה לתוך עצמה את כל החלל.

     השפה יכולה לנכס את כל החלל במלה, היא מנכסת, כובשת את השמש במלה, היא מנכסת כובשת את השמים במלה. הכיבוש המילולי בהבדל מהכיבוש הטריטורילי הוא אינסופי.

      יוחנן השליח, בפרק הראשון של בשורתו טוען שאת אלהים אף אחד לא ראה, לכן ישוע בגופו מגלם אותו. יוחנן לא היה מודע שאת אלוהי האבות אי אפשר להכליל בגוף מרחבי, אלוהי האבות מגולם בשפה, במלה האינסופית. יוחנן השליח גם טוען בפרק א' של בשורתו שישוע מגלם את ה'דבר'. שוב, אמנם יוחנן עושה שימוש בפרק א' של ספר בראשית, ששם אלהים בורא את העולם ב'הגדים', אבל הוא משנה את משמעות הדברים של פרק א' את אופן הבריאה בו, ששם ה'הגדים', השפה היתה אמצעי של האלוהות בבריאת העולם. בכך שהוא מגביל, ממחיש את ה'דבר', השפה, בישות מוחשית, מרחבית, הוא כולא את ה'דבר', שאין לה שעור בישות מוגבלת, ישוע. הרי ה'הגדים' שאלהים משתמש בהן לבריאת העולם הן ישויות נעלמות שאין להן שעור.

      אנחנו רואים איך השליח יוחנן ניסה לכלא את האלוהות בישות מוחשית, ישוע, איך הוא ניסה לכלא את ה'דבר', אף את השפה בישות מוחשית. יוחנן השליח בדומה לנטיותיהם של בני אדם, נתן מוחשיות לישויות נעלמות, כפי שבני אדם כלאו את הישויות הנעלמות בפסלים ובתמונות.

      גם אפלטון רצה שהפילוסופים במדינתו על-ידי התבוננות באידיאות הנצחיות, על-ידי חקוי יממשו אותן. אפלטון שאף בשלב הראשון של פעולתו להפוך את הכל למוחשי, לאורגני. אפלטון רצה במדינה אורגנית, לא מדינה מבוססת על ערכים מופשטים, על משא ומתן לשוני, כפי שהיתה עיר הולדתו, אתונה.

     עולמו הלשוני של האדם הוא 'אנכי', כיוון שהשפה כובשת את החלל, בהבדל מעולם לשוני אנכי זה, העולם הכוחני, הוא טריטורילי, הוא מרחבי. כח בהבדל משפה כובש טריטוריות, מרחב. האדם, למרות שהוא לא יכול להשיל מעצמו את המימד הלשוני שלו, משתוקק תמיד להיות מרחבי. המחשבה היוונית היתה מרחבית, בעוד שהמחשבה המקראית היתה אנכית, לשונית.

     אם באמת האדם היה משיל מעצמו את 'הדבר', את השפה, כפי שרצה את זה גיתה ביצירתו 'פאוסט', או לפני גיתה היוונים שהתכחשו לפן היצירתי של השפה, היה כובש טריטוריות, ואם אף אחד לא היה מתרגם את המעשים האלו לשפה האנכית, אזי בכלל לא היתה קיימת היסטוריה אנושית.

      אפלטון בצורה פרדוכסלית רצה במדינה 'אורגנית', רצה בבני אדם אוטוכטוניים, ילידי האדמה, אם הוא לא היה מתאר את שאיפותיו אלו במילים, בשפה, אזי כל הצעותיו היו נמוגות.  גיתה לא הבין את פרדוכסליות של מחשבתו, אחרי שהוא כפר ב'דבר', בשפה כראשית, ובמקומה קבע שהראשית היא 'מעשה', הוא בכל זאת בטא את שאיפותיו אלו במילים, אם הוא לא היה מבטא את שאיפותיו במילים שהתכחש להם, תכניותיו היו נמוגות. אבל גיתה כמו קודמו אפלטון למרות התכחשותם לשפה ככלי יצירה, עשו בה שימוש, כך ששאיפותיהם זכו לכך שהן נשארו בזכרון האנושות.

      גילגמש באפוס השומרי, היה חכם יותר מההוגים והמשוררים שבצורה פרדוכסלית התכחשו בשפה שבה השתמשו, רצו להיות אורגניים. גילגמש הבין שהוא יכול להשאר בזכרון רק באמצעות ה'שם' שלו.

      נשאלת השאלה, מדוע הוגים, משוררים, מסתבכים במחשבה פרדוכסלית, בעוד שהם משתמשים בשפה, מתכחשים לה?

      נשאלת השאלה מדוע הוגים, תיאולוגים, משוררים משתוקקים למוחשיות, למרחביות, לטריטוריה הנכבשת בכוחנות? התשובה היא שהאדם פוחד מרפאיות העולם הלשוני האנושי, אמצעי הכח המוחשי הגובר על מכשולים, מחסל מתנגדים, מעוור את עיניהם. ראינו שהשליח יוחנן בפרק ראשון של בשורתו, טוען אפילו שמאחר שאת האלהים לא ראה אף אחד, מועדף זה המגלם אותו בגופו, ישוע. שליח זה רק חזר על מעשי בני אדם, אשר תמיד גלמו את הישויות הנעלמות ביקום בפסלים ובתמונות, הושיבו אותם במקדשים שלהם כשבויים שלהם. יוחנן רצה באלוהות מגולמת בבשר ודם, אלוהות, ישוע, שהוקרב, הקריב את עצמו למען לגאל את האדם מחוקי הקיום הקוצבים, המעניקים לאדם משך מוגבל.

      קשה לשכנע בני אדם שישלימו עם 'עולם נגלה' בלבד, כפי  שהשלימה אתו מחשבת התנ"ך, קשה לשכנע בני אדם שעליהם להודות על המתת שהוענק להם, מתת השפה. קשה לשכנע בני אדם שעולם הכח, עולם טריטורילי בלבד, בכלל לא מודע לקיומו.

      קשה לשכנע בני אדם שרק בזכות אותה שפה מושמצת, אותו 'ניכור', האמצעי שלה לפעל, מעניק להם את 'המודעות', את היכולת בכלל לרצות דבר. האם השליח פאול, יכול היה להפיץ את אמונתו, בלי אותה 'דעת' שהוא החרים?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 281 – השפה הכובשת

      אנחנו רגילים לחשוב על כיבוש כוחני מרחבי, כיבוש טריטוריה. כאן אנו מיחסים לשפה את התואר 'כובשת'. האדם אינו חושב שכאשר הוא מכנה ישות בשם הוא למעשה כובש אותו. לכבוש ישות מוחשית באמצעות שם מתקבל יותר על הדעת, אבל השפה כובשת גם ישויות נעלמות, כמו פעולות, שהן אנרגיה. בנתינת שם לאנרגיה, פעולה, אנו נוהגים כמו ביקום כאשר אינפורמציה מתרכבת עם אנרגיה ובצורה כזו יוצרת את הישויות. האדם קיבל מהאבולוציה תפקיד של 'מפעיל'.                                                               הנומינליסטים בעבר התיחסו רק לנתינת שמות לדברים מוחשיים, הם לא הזכירו נתינת שמות ל'פעולות', בצורה כזו הם מנעו מעצמם את הבנת היות השפה כלי יצירה, שהאדם הוא המפעיל אותה. במציאות האדם המפעיל  מעניק שמות לפעולות נעלמות, פעולות שהן אנרגיה, בצורה כזו הוא יוצר ישויות, או פעולות ההופכות לאבני בנייה. למשל, 'התבוננות' היא פעולה נעלמת, אבל היא למעשה הפעלת אנרגיה. לפי מחשבת התנ"ך 'מחשבה כפעולה'.  אם אנו מעניקים שם לפעולה זו, אנו באמצעותה יוצרים דברים, באמצעותה  אנו כובשים את החוץ , אנו מנכסים את החוץ.

      הפילוסופים במדינה שאפלטון תכנן, הוא יעד להם 'להתבונן'. למה התכוון אפלטון? הוא  התכוון שהפילוסופים על-ידי התבוננות, מחשבה שהיא פעולה, יתאחדו עם האידיאות הנצחיות. אפלטון לא דיבור על ניכוס האידיאות באמצעות מילים, כיוון שהוא לא חשב על השפה ככלי יצירה, הוא לא חשב בדומה למחשבת התנ"ך, שמחשבה היא פעולה, וודאי שלא חשב על השפה ככלי כובש. אבל אם אנו רוצים להבין את יעוד הפילוסופים במדינתו, עלינו להגיד שאפלטון יעד להם על-ידי התבוננות, לכבוש את האידיאות הנצחיות. אפלטון התכוון שהפילוסופים ינכסו את האידיאות על-ידי ההתבוננות למען לבצע חקוי שלהן במדינתם.

     מאחר שאפלטון לא היה מודע למהות השפה היוצרת, הוא דיבר על יצירה כחקוי של אידיאות נצחיות. במציאות מאחר שאפלטון היה אדם לשוני, האלגוריתם הוביל אותו ליחס ל'התבוננות', נכוס האידיאות, נכוס שהנו זהה עם כיבוש.

     האדם ה'מתבונן', והרי 'התבוננות' היא מחשבה, מחשבה כפעולה, ובצורה כזו מנכס את החוץ על-ידי הענקת שם למה שהוא 'רואה', שוב פעולה נעלמת, בצורה זו הוא מנכס לעצמו את החוץ, הוא כובש אותו.

      עלינו להבדיל בין שני סוגי הכיבושים האנושיים, כיבוש בכח, כיבוש מרחבי של טריטוריה, כיבוש של ישות מוחשית, וכיבוש באמצעות השפה, נתינת שמות לעצמים ולפעולות נעלמות, כיבוש אנכי, כיבוש החלל הנעלם, הלא מוחשי.

     כיבוש באמצעות כח, כיבוש מרחבי של טריטוריה היא מובנת לאדם. אבל הוא לא מודע לעובדה שבאמצעות השפה הוא מבצע כיבוש אנכי, כיבוש החלל. אם לדבר על תולדות האדם במשך ההיסטוריה אזי מה שנשאר ממנו הוא הכיבושים האנכיים של השפה. ההיסטוריה האנושית בעצמה היא תולדה של כיבוש אנכי של השפה, מה שנותר ממעשי בני אדם הרי זה רק תמיד כיבושים אנכיים, כיבוש העולם באמצעות מילים, כיבוש מעשים נעלמים במילים. הכיבושים הטריטוריליים המרחביים לא משאירים עקבות.

      כאן אנו צריכים להתיחס לחידת הישרדות העברים. אבות העברים שחוללו את המהפכה הלשונית היחידה, נתנו מקום לכיבושים לשוניים אנכיים, לא רק טענו שהעולם הוא אינפורמציה, שאלהים ברא את העולם, כבש את החלל הריק, את האין באמצעות 'הגדים'. הדת שאבות העברים חוללו היא לא דת טריטורילית, היא דת 'חללית'. במהפכה הגדולה שאבות העברים חוללו, הם ניתקו את האלוהות מטריטוריה, יעדו לה שליטה על החלל, יעדו לה שליטה אנכית, לא מרחבית.

     אלהי האבות שנאסר לעשותו לפסל ומסכה, נאסר לכלא אותו במקדשים, הוא ישות  לשונית, ישות לשונית שכבשה לתוך עצמה את כל החלל.

     השפה יכולה לנכס את כל החלל במלה, היא מנכסת, כובשת את השמש במלה, היא מנכסת כובשת את השמים במלה. הכיבוש המילולי בהבדל מהכיבוש הטריטורילי הוא אינסופי.

      יוחנן השליח, בפרק הראשון של בשורתו טוען שאת אלהים אף אחד לא ראה, לכן ישוע בגופו מגלם אותו. יוחנן לא היה מודע שאת אלוהי האבות אי אפשר להכליל בגוף מרחבי, אלוהי האבות מגולם בשפה, במלה האינסופית. יוחנן השליח גם טוען בפרק א' של בשורתו שישוע מגלם את ה'דבר'. שוב, אמנם יוחנן עושה שימוש בפרק א' של ספר בראשית, ששם אלהים בורא את העולם ב'הגדים', אבל הוא משנה את משמעות הדברים של פרק א' את אופן הבריאה בו, ששם ה'הגדים', השפה היתה אמצעי של האלוהות בבריאת העולם. בכך שהוא מגביל, ממחיש את ה'דבר', השפה, בישות מוחשית, מרחבית, הוא כולא את ה'דבר', שאין לה שעור בישות מוגבלת, ישוע. הרי ה'הגדים' שאלהים משתמש בהן לבריאת העולם הן ישויות נעלמות שאין להן שעור.

      אנחנו רואים איך השליח יוחנן ניסה לכלא את האלוהות בישות מוחשית, ישוע, איך הוא ניסה לכלא את ה'דבר', אף את השפה בישות מוחשית. יוחנן השליח בדומה לנטיותיהם של בני אדם, נתן מוחשיות לישויות נעלמות, כפי שבני אדם כלאו את הישויות הנעלמות בפסלים ובתמונות.

      גם אפלטון רצה שהפילוסופים במדינתו על-ידי התבוננות באידיאות הנצחיות, על-ידי חקוי יממשו אותן. אפלטון שאף בשלב הראשון של פעולתו להפוך את הכל למוחשי, לאורגני. אפלטון רצה במדינה אורגנית, לא מדינה מבוססת על ערכים מופשטים, על משא ומתן לשוני, כפי שהיתה עיר הולדתו, אתונה.

     עולמו הלשוני של האדם הוא 'אנכי', כיוון שהשפה כובשת את החלל, בהבדל מעולם לשוני אנכי זה, העולם הכוחני, הוא טריטורילי, הוא מרחבי. כח בהבדל משפה כובש טריטוריות, מרחב. האדם, למרות שהוא לא יכול להשיל מעצמו את המימד הלשוני שלו, משתוקק תמיד להיות מרחבי. המחשבה היוונית היתה מרחבית, בעוד שהמחשבה המקראית היתה אנכית, לשונית.

     אם באמת האדם היה משיל מעצמו את 'הדבר', את השפה, כפי שרצה את זה גיתה ביצירתו 'פאוסט', או לפני גיתה היוונים שהתכחשו לפן היצירתי של השפה, היה כובש טריטוריות, ואם אף אחד לא היה מתרגם את המעשים האלו לשפה האנכית, אזי בכלל לא היתה קיימת היסטוריה אנושית.

      אפלטון בצורה פרדוכסלית רצה במדינה 'אורגנית', רצה בבני אדם אוטוכטוניים, ילידי האדמה, אם הוא לא היה מתאר את שאיפותיו אלו במילים, בשפה, אזי כל הצעותיו היו נמוגות.  גיתה לא הבין את פרדוכסליות של מחשבתו, אחרי שהוא כפר ב'דבר', בשפה כראשית, ובמקומה קבע שהראשית היא 'מעשה', הוא בכל זאת בטא את שאיפותיו אלו במילים, אם הוא לא היה מבטא את שאיפותיו במילים שהתכחש להם, תכניותיו היו נמוגות. אבל גיתה כמו קודמו אפלטון למרות התכחשותם לשפה ככלי יצירה, עשו בה שימוש, כך ששאיפותיהם זכו לכך שהן נשארו בזכרון האנושות.

      גילגמש באפוס השומרי, היה חכם יותר מההוגים והמשוררים שבצורה פרדוכסלית התכחשו בשפה שבה השתמשו, רצו להיות אורגניים. גילגמש הבין שהוא יכול להשאר בזכרון רק באמצעות ה'שם' שלו.

      נשאלת השאלה, מדוע הוגים, משוררים, מסתבכים במחשבה פרדוכסלית, בעוד שהם משתמשים בשפה, מתכחשים לה?

      נשאלת השאלה מדוע הוגים, תיאולוגים, משוררים משתוקקים למוחשיות, למרחביות, לטריטוריה הנכבשת בכוחנות? התשובה היא שהאדם פוחד מרפאיות העולם הלשוני האנושי, אמצעי הכח המוחשי הגובר על מכשולים, מחסל מתנגדים, מעוור את עיניהם. ראינו שהשליח יוחנן בפרק ראשון של בשורתו, טוען אפילו שמאחר שאת האלהים לא ראה אף אחד, מועדף זה המגלם אותו בגופו, ישוע. שליח זה רק חזר על מעשי בני אדם, אשר תמיד גלמו את הישויות הנעלמות ביקום בפסלים ובתמונות, הושיבו אותם במקדשים שלהם כשבויים שלהם. יוחנן רצה באלוהות מגולמת בבשר ודם, אלוהות, ישוע, שהוקרב, הקריב את עצמו למען לגאל את האדם מחוקי הקיום הקוצבים, המעניקים לאדם משך מוגבל.

      קשה לשכנע בני אדם שישלימו עם 'עולם נגלה' בלבד, כפי  שהשלימה אתו מחשבת התנ"ך, קשה לשכנע בני אדם שעליהם להודות על המתת שהוענק להם, מתת השפה. קשה לשכנע בני אדם שעולם הכח, עולם טריטורילי בלבד, בכלל לא מודע לקיומו.

      קשה לשכנע בני אדם שרק בזכות אותה שפה מושמצת, אותו 'ניכור', האמצעי שלה לפעל, מעניק להם את 'המודעות', את היכולת בכלל לרצות דבר. האם השליח פאול, יכול היה להפיץ את אמונתו, בלי אותה 'דעת' שהוא החרים?

האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 280 – פלא האוטונומיה, פלא הרצון החופשי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 280 – פלא האוטונומיה, פלא הרצון החופשי

    האדם אינו מודע לעובדה  שהאבולוציה היתה צריכה לעבור שלבים רבים, עד אשר  האינפורמציה על-ידי-המח הקוסם עברה טרנספורמציה והפכה  לשפה האנושית. האינפורמציה היתה צריכה לעבר שלבים רבים של אבולוציה, עד אשר המח הקוסם  הצליח לשבות יסוד זה, לנתק אותו מחוקי הדטרמיניזם, להעניק לו אוטונומיה חלקית, רצון חופשי, לשימושו של אדם הלשוני.

      אבל המח הקוסם עצמו עבר שלבים רבים של אבולוציה, עד אשר הפך לשרת של הברויים על כדור הארץ, של האדם, הצליח לשבות יסודות רבים לעשות להם טרנספורמציה לרווחתם. אבל פסגת יצירת המח הקוסם, הוא ניתוק השפה מהחוקים הדטרמיניסטיים, הענקת אוטונומיה חלקית לאינפורמציה זו, והרצון החופשי הזה פרי האוטונומיה מאפשר לאדם יצירה.

      תרבויות גדולות כמו התרבות השומרית, אשר לא רק יצרה תרבות נשגבה עם ספרות פלאית, אלא המציאה גם את הכתב, ראתה את האדם חלק מהחוקים הדטרמיניסטיים. היוונים שמיחסים לתרבותם ערך מוגזם, אפילו לא המציאו כתב, אימצו את הכתב הפיניקי רק במאה ה-8 לפני הספירה, אף הם ראו את האדם כחלק מהחוקים הדטרמיניסטיים, ואפילו לא הכירו את מושג 'רצון חופשי', לפי דברי הרופא הפילוסוף גלן במאה השניה לספירה.

      עובדה זו ששתי התרבויות הגדולות האלו ראו את האדם כחלק מחוקים דטרמיניסטיים, גרם לכך שהם יצרו יצירות טראגיות, יצירות המצביעות על חוסר האונים של האדם. השומרים יצרו את הקינות, היוונים יצרו את הטראגדיות. בשני סוגי הספרות האלו האדם עומד חסר אונים מול החוקים הדטרמיניסטיים גוזרי הגזרות.

     שני העמים עשו שימוש ביכולת היצירה שהמח הקוסם אפשר להם בהעניקו להם אוטונומיה ליצור, אבל הם לא היו מודעים לעובדה זו. הסיבה העיקרית ששני עמים אלו שיצרו תרבויות מפוארות למרות שלא היו מודעים לעובדה שהוענקה להם אוטונומיה חלקית, היא שהם לא הבדילו בין הגוף הנשלט באמת על-ידי חוקי הקיום, אבל התוספת הלשונית שנספחה לאדם לה אוטונומיה חלקית, שרק היא מאפשרת לאדם ליצור.

     מאחר שיחידי תרבויות אלו נוכחו לדעת שאין להם שליטה על משך חייהם, הם השליכו מכך גם על מעשיהם, על יצירתם שעליהם יש להם שליטה חלקית. חוסר המודעות של האדם על היותו דואלי, גוף נשלט על-ידי חוקי הקיום, כדברי האמרה: 'הכל צפוי', הגוף נמצא בשליטת חוקי הקיום הדטרמיניסטיים, אבל החלק השני של האימרה אומרת: 'הרשות נתונה' והכוונה שלאדם שליטה על החלק הלשוני שנספח אליו, למרות שאין לו שליטה על הגוף, על משך קיומו.  חוסר המודעות הזו שוררת עד היום הזה, שבני אדם לא מבינים שהם נשלטים על-ידי דחפים גופניים, ביאולוגים מצד אחד, שעליהם פיקוח האלגוריתם הלשוני, לעתים חסר אונים. לאלגוריתם הלשוני רק שליטה, אוטונומיה חלקית על היצירה הלשונית, יצירת הערכים והחוקים, החלק הרציונלי של האדם. הריבונות של אלגוריתם זה על דחפי הגוף מוגבלים.                                                                                                                                                 אפילו היום חוקרים תורות חברתיות כאילו מגלות שהאדם אינו תמיד פועל לפי 'רציו', והם לא מיחסים את זה לעובדה שהאדם הוא דואלי, והדחפים הגופניים הם בדרך כלל מורדים באלגוריתם הלשוני הצנזור.

       אפילו פרויד אשר טען שה'תת-מודע' לא נשמע תמיד ל'סופר אגו', הוא הדגיש את  העובדה מצד אחד שהאדם הוא דואלי, אבל הוא לא הבין שהדואליות היא תוצאה של היות האדם  גוף ביאולוגי שנספחה אליו אינפורמציה שהמח הקוסם על-ידי טרנספורמציה הפך אותה לשפה יוצרת. שפה זו  כאלגוריתם הנה צנזורית על הדחפים של הגוף ביאולוגי, שחוקי הקיום חלים עליו. אבל הדחפים הגופניים לא תמיד  נשמעים לאלגוריתם החלשלש, הצנזור. פרויד שלא היה מודע לתפקיד השפה, כנה את  האלגוריתם הלשוני החלשלש בשם 'סופר אגו', ואת הדחפים של הגוף הביאולוגי הנשלט על-ידי חוקי הקיום כנה 'תת-מודע'.

      אנו עדים היום ל'תורות חדשניות', המגלות כביכול שהאדם אינו רציונלי, דבר שהיה צריך להיות מובן מאליו. המפיצים  הגדולים של תורות מתוחכמות אלו הם נערים עבריים המתרוצצים בעולם, אחדים אפילו מכרו את תגליותיהם המתוחכמות לגויים וקבלו 'פרס נובל'.

      לו היו נערים עבריים אלו מתעמקים בירושה הפילוסופית הלשונית המקראית, היו יכולים להפיץ את חכמתה, שהתגלתה לאבות העברים לפני אלפי שנים. אבות העברים לא ידעו עדיין שהמח הוא מרכז החשיבה, לא ידעו על האונות הקדמיות שנוספו לו בשלב אבולוציוני מאוחר יותר, למרות אי ידיעות אלו, הם באינטואיציה הבינו שהשפה הנרכשת ממקור חיצוני, מנתקת את האדם על-ידי תוספת זו מהחוקים הדטרמיניסטיים, מעניקה לאדם אוטונומיה חלקית ליצור את עולמו הלשוני. האדם נבדל מהחיות בכך שהשפה הזו, האלגוריתם הזה משתדל להיות צנזור על הדחפים, לא תמיד בהצלחה.

     אנחנו יכולים אפילו לראות את תחכום מחבר משל 'עץ הדעת', המספר, שכאשר חוה ואדם נכסו את פרי העץ, נעשו מודעים, מיד הבדילו בין 'דעת', לבין הגוף, התבישו בו ובעירומו, כסו אותו. כאן לפנינו ההבנה של בעל המשל, ש'דעת', היא הריבונית על הגוף ומתבישת בדחפיו.

     מדוע הנערים העבריים המפיצים היום לבקרים תורות חדשות לא טרחו לחקור את ירושת אבותיהם, ירושה שכל שונאיהם מנסים לגזול מהם, בהבינם את חשיבותה, רוצים להיות יורשיה, רוצים לחסל את היורשים הלגיטימיים? מדוע חכמים כמו  שפינוזה, פרויד וכמו איינשטין, בזים לירושת אבותיהם, מנסים לעוות אותה. הגדילו בשנאה עצמית ודחף ביטול עיקרון 'הניכור', שבאמצעותו פועלת השפה, השליח פאול ואפילו מרכס?

       העובדה שעקרונות אינטואיטיביים של אבות העברים בכל זאת הם חלק מהתרבות המערבית זה הודות דווקא של הנומינליסטים האנגליים כמו אוקם, הובס, לוק, מילטון, ניוטון, וקלווין, לאו דוקא של 'חכמי היהודים' שרוצים להיות כמו שולליהם, מתוך הרגשת נחיתות, רוצים להיות כמו לותר ששלל את הרצון החופשי אימץ 'כח', את 'כוחו של השטן'. אוהבים את קאנט, גיתה, הגל וניטשה.

     המציאות היא שבאמת האדם נשלט על-ידי הדחפים הגופניים שלו, אינו 'רציונלי'. אבל אם האדם רוצה להיות אדם, עליו לתת כבוד לאותו 'אלגוריתם לשוני', אשר מנסה לרסן את הילדים הסוררים.

      האבולוציה עמלה קשה עד אשר הצליחה להכשיר גרם שמים אחד ולאפשר עליו חיים. האבולוציה עמלה קשה עד אשר בצעדים מדודים הכינה את הקרקע ליצורים על כדור הארץ שלנו. האבולוציה עמלה קשה עד אשר בצעדים מדודים יצרה את המח הקוסם שהוא בעצמו מורכב משלבים שלבים.

      מח קוסם זה שלקח על עצמו את תפקיד הטרנספורמטור, קלט יסודות והפך אותם לרווחת היצורים על כדור הארץ, הפך את הפוטונים שהוא קלט לראיה, את גלי הקול לשמיעה. מח-קוסם זה שנספח לגוף האדם חשב איך הוא יכול לספק לו איזה מענק שיבדיל אותו בשאר הברויים על כדור הארץ. חשב וחשב, קלט את האינפורמציה שהאונות הקדמיות סיפקו לו, עשה לה טרנספורמציה לשפה, ניתק אותה מחוקים הדטרמיניסטי, העניק לה אוטונומיה, יכולת ליצור.

        אבל השפה הזו לא יכלה מיד לבצע את המשימות שהמח הקוסם יעד לה. היא היתה צריכה להיהפך לאלגוריתם שיכין את הקרקע לפעילותה. השפה נזקקה להרבה מוסדות שיאפשרו את פעילותה. מאחר שרק היכולת לשפה היא גנטית, עוברת בירושה, היצירות של השפה הזו הן אפי-גנטיות, הן קהילתיות. לכן האלגוריתם הלשוני היה צריך להקהיל את יחידי האדם  לקהילה למען שהם יצרו את השפה המדוברת, הרי אדם לבד במדבר לא יוצר שפה.

      אבל האלגוריתם היה צריך ליצור עוד מוסדות לשפה שנוצרה על-ידי הקהילה. הן שפה זו היא אפי-גנטית לא עוברת בירושה, היה צורך ליצור מוסדות קהילתיים שישמרו על היצירה הזו, ליצור 'מח קהילתי', ליצור 'גנזך', שהדורות הבאים יוכלו לרכוש ממנו את השפה.

      האלגוריתם הלשוני היה צריך ליצור עוד מוסדות, מוסדות מפקחים באמצעות חוקים, למען שקהילה תוכל לתפקד. האלגוריתם הלשוני היה גם צריך ליצור ערכים כדי שהאדם הממלא אחריהם ירגיש שהוא ראוי.

     עלינו לא לשכח שהיצירה הגדולה ביותר של האלגוריתם הלשוני היא ה'מודעות' שבלעדיה אין משמעות לכל המוסדות שהאלגוריתם יוצר. הרי האדם יודע לקיומו רק כיצור בעל 'מודעות', לחיה דחפים לקיום, אבל היא חסרה מודעות לקיומה. האדם המודע זקוק לערכים למען ירגיש שהוא ראו. לכן מפליאה העובדה שהוגה כמו הגל בספרו המונומנטלי, 'הפנומנולוגיה של הרוח' סבור שהאדם משיג מודעות על-ידי רציחת הזולת. הגל היה חלק מהאידיאולוגיה הלותרנית שראתה את העולם כנשלט על-ידי כח. מה מפליא שתרבות גדולה, כמו התרבות הגרמנית, לא היתה מודעת לעובדה שהאדם נבדל מהחיות בכך שהאלגוריתם הלשוני עם מעט הכח שלו מרסן את הדחפים הכוחניים של האדם, תרבות זו עם היומרות שלה לרוחניות האליה את ה'כח', לא הרגישה בסתירה, הרי ה'כח' לא יוצר דבר, תפקידו לשרת את האלגוריתם.

     חזרות אלו נחוצות, כיוון שהשפה ככלי היא ישות שברירית, אפי-גנטית תלויה באמונה של יחידי הקהילה בה ובמוסדותיה. אם שוללים את ה'רצון החופשי', כפי שעשה לותר, משתקים את פעילות השפה, אם כופרים ב'ניכור', כפי שעשו השליח פאול וגם מרכס, משתקים את כלי השפה השברירית. אם מכריזים שהאדם הוא 'לא רציונלי', מתעלמים מהעובדה שהאלגוריתם הצנזור בכל זאת משתדל שהאדם ישקול את מעשיו, גם אם הוא לא תמיד מצליח במשימתו. אבל האדם הוא רק אדם, נבדל מהחיה אם הוא נותן לצנזור חלש זה למלא את תפקידו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 280 – פלא האוטונומיה, פלא הרצון החופשי

    האדם אינו מודע לעובדה  שהאבולוציה היתה צריכה לעבור שלבים רבים, עד אשר  האינפורמציה על-ידי-המח הקוסם עברה טרנספורמציה והפכה  לשפה האנושית. האינפורמציה היתה צריכה לעבר שלבים רבים של אבולוציה, עד אשר המח הקוסם  הצליח לשבות יסוד זה, לנתק אותו מחוקי הדטרמיניזם, להעניק לו אוטונומיה חלקית, רצון חופשי, לשימושו של אדם הלשוני.

      אבל המח הקוסם עצמו עבר שלבים רבים של אבולוציה, עד אשר הפך לשרת של הברויים על כדור הארץ, של האדם, הצליח לשבות יסודות רבים לעשות להם טרנספורמציה לרווחתם. אבל פסגת יצירת המח הקוסם, הוא ניתוק השפה מהחוקים הדטרמיניסטיים, הענקת אוטונומיה חלקית לאינפורמציה זו, והרצון החופשי הזה פרי האוטונומיה מאפשר לאדם יצירה.

      תרבויות גדולות כמו התרבות השומרית, אשר לא רק יצרה תרבות נשגבה עם ספרות פלאית, אלא המציאה גם את הכתב, ראתה את האדם חלק מהחוקים הדטרמיניסטיים. היוונים שמיחסים לתרבותם ערך מוגזם, אפילו לא המציאו כתב, אימצו את הכתב הפיניקי רק במאה ה-8 לפני הספירה, אף הם ראו את האדם כחלק מהחוקים הדטרמיניסטיים, ואפילו לא הכירו את מושג 'רצון חופשי', לפי דברי הרופא הפילוסוף גלן במאה השניה לספירה.

      עובדה זו ששתי התרבויות הגדולות האלו ראו את האדם כחלק מחוקים דטרמיניסטיים, גרם לכך שהם יצרו יצירות טראגיות, יצירות המצביעות על חוסר האונים של האדם. השומרים יצרו את הקינות, היוונים יצרו את הטראגדיות. בשני סוגי הספרות האלו האדם עומד חסר אונים מול החוקים הדטרמיניסטיים גוזרי הגזרות.

     שני העמים עשו שימוש ביכולת היצירה שהמח הקוסם אפשר להם בהעניקו להם אוטונומיה ליצור, אבל הם לא היו מודעים לעובדה זו. הסיבה העיקרית ששני עמים אלו שיצרו תרבויות מפוארות למרות שלא היו מודעים לעובדה שהוענקה להם אוטונומיה חלקית, היא שהם לא הבדילו בין הגוף הנשלט באמת על-ידי חוקי הקיום, אבל התוספת הלשונית שנספחה לאדם לה אוטונומיה חלקית, שרק היא מאפשרת לאדם ליצור.

     מאחר שיחידי תרבויות אלו נוכחו לדעת שאין להם שליטה על משך חייהם, הם השליכו מכך גם על מעשיהם, על יצירתם שעליהם יש להם שליטה חלקית. חוסר המודעות של האדם על היותו דואלי, גוף נשלט על-ידי חוקי הקיום, כדברי האמרה: 'הכל צפוי', הגוף נמצא בשליטת חוקי הקיום הדטרמיניסטיים, אבל החלק השני של האימרה אומרת: 'הרשות נתונה' והכוונה שלאדם שליטה על החלק הלשוני שנספח אליו, למרות שאין לו שליטה על הגוף, על משך קיומו.  חוסר המודעות הזו שוררת עד היום הזה, שבני אדם לא מבינים שהם נשלטים על-ידי דחפים גופניים, ביאולוגים מצד אחד, שעליהם פיקוח האלגוריתם הלשוני, לעתים חסר אונים. לאלגוריתם הלשוני רק שליטה, אוטונומיה חלקית על היצירה הלשונית, יצירת הערכים והחוקים, החלק הרציונלי של האדם. הריבונות של אלגוריתם זה על דחפי הגוף מוגבלים.                                                                                                                                                 אפילו היום חוקרים תורות חברתיות כאילו מגלות שהאדם אינו תמיד פועל לפי 'רציו', והם לא מיחסים את זה לעובדה שהאדם הוא דואלי, והדחפים הגופניים הם בדרך כלל מורדים באלגוריתם הלשוני הצנזור.

       אפילו פרויד אשר טען שה'תת-מודע' לא נשמע תמיד ל'סופר אגו', הוא הדגיש את  העובדה מצד אחד שהאדם הוא דואלי, אבל הוא לא הבין שהדואליות היא תוצאה של היות האדם  גוף ביאולוגי שנספחה אליו אינפורמציה שהמח הקוסם על-ידי טרנספורמציה הפך אותה לשפה יוצרת. שפה זו  כאלגוריתם הנה צנזורית על הדחפים של הגוף ביאולוגי, שחוקי הקיום חלים עליו. אבל הדחפים הגופניים לא תמיד  נשמעים לאלגוריתם החלשלש, הצנזור. פרויד שלא היה מודע לתפקיד השפה, כנה את  האלגוריתם הלשוני החלשלש בשם 'סופר אגו', ואת הדחפים של הגוף הביאולוגי הנשלט על-ידי חוקי הקיום כנה 'תת-מודע'.

      אנו עדים היום ל'תורות חדשניות', המגלות כביכול שהאדם אינו רציונלי, דבר שהיה צריך להיות מובן מאליו. המפיצים  הגדולים של תורות מתוחכמות אלו הם נערים עבריים המתרוצצים בעולם, אחדים אפילו מכרו את תגליותיהם המתוחכמות לגויים וקבלו 'פרס נובל'.

      לו היו נערים עבריים אלו מתעמקים בירושה הפילוסופית הלשונית המקראית, היו יכולים להפיץ את חכמתה, שהתגלתה לאבות העברים לפני אלפי שנים. אבות העברים לא ידעו עדיין שהמח הוא מרכז החשיבה, לא ידעו על האונות הקדמיות שנוספו לו בשלב אבולוציוני מאוחר יותר, למרות אי ידיעות אלו, הם באינטואיציה הבינו שהשפה הנרכשת ממקור חיצוני, מנתקת את האדם על-ידי תוספת זו מהחוקים הדטרמיניסטיים, מעניקה לאדם אוטונומיה חלקית ליצור את עולמו הלשוני. האדם נבדל מהחיות בכך שהשפה הזו, האלגוריתם הזה משתדל להיות צנזור על הדחפים, לא תמיד בהצלחה.

     אנחנו יכולים אפילו לראות את תחכום מחבר משל 'עץ הדעת', המספר, שכאשר חוה ואדם נכסו את פרי העץ, נעשו מודעים, מיד הבדילו בין 'דעת', לבין הגוף, התבישו בו ובעירומו, כסו אותו. כאן לפנינו ההבנה של בעל המשל, ש'דעת', היא הריבונית על הגוף ומתבישת בדחפיו.

     מדוע הנערים העבריים המפיצים היום לבקרים תורות חדשות לא טרחו לחקור את ירושת אבותיהם, ירושה שכל שונאיהם מנסים לגזול מהם, בהבינם את חשיבותה, רוצים להיות יורשיה, רוצים לחסל את היורשים הלגיטימיים? מדוע חכמים כמו  שפינוזה, פרויד וכמו איינשטין, בזים לירושת אבותיהם, מנסים לעוות אותה. הגדילו בשנאה עצמית ודחף ביטול עיקרון 'הניכור', שבאמצעותו פועלת השפה, השליח פאול ואפילו מרכס?

       העובדה שעקרונות אינטואיטיביים של אבות העברים בכל זאת הם חלק מהתרבות המערבית זה הודות דווקא של הנומינליסטים האנגליים כמו אוקם, הובס, לוק, מילטון, ניוטון, וקלווין, לאו דוקא של 'חכמי היהודים' שרוצים להיות כמו שולליהם, מתוך הרגשת נחיתות, רוצים להיות כמו לותר ששלל את הרצון החופשי אימץ 'כח', את 'כוחו של השטן'. אוהבים את קאנט, גיתה, הגל וניטשה.

     המציאות היא שבאמת האדם נשלט על-ידי הדחפים הגופניים שלו, אינו 'רציונלי'. אבל אם האדם רוצה להיות אדם, עליו לתת כבוד לאותו 'אלגוריתם לשוני', אשר מנסה לרסן את הילדים הסוררים.

      האבולוציה עמלה קשה עד אשר הצליחה להכשיר גרם שמים אחד ולאפשר עליו חיים. האבולוציה עמלה קשה עד אשר בצעדים מדודים הכינה את הקרקע ליצורים על כדור הארץ שלנו. האבולוציה עמלה קשה עד אשר בצעדים מדודים יצרה את המח הקוסם שהוא בעצמו מורכב משלבים שלבים.

      מח קוסם זה שלקח על עצמו את תפקיד הטרנספורמטור, קלט יסודות והפך אותם לרווחת היצורים על כדור הארץ, הפך את הפוטונים שהוא קלט לראיה, את גלי הקול לשמיעה. מח-קוסם זה שנספח לגוף האדם חשב איך הוא יכול לספק לו איזה מענק שיבדיל אותו בשאר הברויים על כדור הארץ. חשב וחשב, קלט את האינפורמציה שהאונות הקדמיות סיפקו לו, עשה לה טרנספורמציה לשפה, ניתק אותה מחוקים הדטרמיניסטי, העניק לה אוטונומיה, יכולת ליצור.

        אבל השפה הזו לא יכלה מיד לבצע את המשימות שהמח הקוסם יעד לה. היא היתה צריכה להיהפך לאלגוריתם שיכין את הקרקע לפעילותה. השפה נזקקה להרבה מוסדות שיאפשרו את פעילותה. מאחר שרק היכולת לשפה היא גנטית, עוברת בירושה, היצירות של השפה הזו הן אפי-גנטיות, הן קהילתיות. לכן האלגוריתם הלשוני היה צריך להקהיל את יחידי האדם  לקהילה למען שהם יצרו את השפה המדוברת, הרי אדם לבד במדבר לא יוצר שפה.

      אבל האלגוריתם היה צריך ליצור עוד מוסדות לשפה שנוצרה על-ידי הקהילה. הן שפה זו היא אפי-גנטית לא עוברת בירושה, היה צורך ליצור מוסדות קהילתיים שישמרו על היצירה הזו, ליצור 'מח קהילתי', ליצור 'גנזך', שהדורות הבאים יוכלו לרכוש ממנו את השפה.

      האלגוריתם הלשוני היה צריך ליצור עוד מוסדות, מוסדות מפקחים באמצעות חוקים, למען שקהילה תוכל לתפקד. האלגוריתם הלשוני היה גם צריך ליצור ערכים כדי שהאדם הממלא אחריהם ירגיש שהוא ראוי.

     עלינו לא לשכח שהיצירה הגדולה ביותר של האלגוריתם הלשוני היא ה'מודעות' שבלעדיה אין משמעות לכל המוסדות שהאלגוריתם יוצר. הרי האדם יודע לקיומו רק כיצור בעל 'מודעות', לחיה דחפים לקיום, אבל היא חסרה מודעות לקיומה. האדם המודע זקוק לערכים למען ירגיש שהוא ראו. לכן מפליאה העובדה שהוגה כמו הגל בספרו המונומנטלי, 'הפנומנולוגיה של הרוח' סבור שהאדם משיג מודעות על-ידי רציחת הזולת. הגל היה חלק מהאידיאולוגיה הלותרנית שראתה את העולם כנשלט על-ידי כח. מה מפליא שתרבות גדולה, כמו התרבות הגרמנית, לא היתה מודעת לעובדה שהאדם נבדל מהחיות בכך שהאלגוריתם הלשוני עם מעט הכח שלו מרסן את הדחפים הכוחניים של האדם, תרבות זו עם היומרות שלה לרוחניות האליה את ה'כח', לא הרגישה בסתירה, הרי ה'כח' לא יוצר דבר, תפקידו לשרת את האלגוריתם.

     חזרות אלו נחוצות, כיוון שהשפה ככלי היא ישות שברירית, אפי-גנטית תלויה באמונה של יחידי הקהילה בה ובמוסדותיה. אם שוללים את ה'רצון החופשי', כפי שעשה לותר, משתקים את פעילות השפה, אם כופרים ב'ניכור', כפי שעשו השליח פאול וגם מרכס, משתקים את כלי השפה השברירית. אם מכריזים שהאדם הוא 'לא רציונלי', מתעלמים מהעובדה שהאלגוריתם הצנזור בכל זאת משתדל שהאדם ישקול את מעשיו, גם אם הוא לא תמיד מצליח במשימתו. אבל האדם הוא רק אדם, נבדל מהחיה אם הוא נותן לצנזור חלש זה למלא את תפקידו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 280 – פלא האוטונומיה, פלא הרצון החופשי

    האדם אינו מודע לעובדה  שהאבולוציה היתה צריכה לעבור שלבים רבים, עד אשר  האינפורמציה על-ידי-המח הקוסם עברה טרנספורמציה והפכה  לשפה האנושית. האינפורמציה היתה צריכה לעבר שלבים רבים של אבולוציה, עד אשר המח הקוסם  הצליח לשבות יסוד זה, לנתק אותו מחוקי הדטרמיניזם, להעניק לו אוטונומיה חלקית, רצון חופשי, לשימושו של אדם הלשוני.

      אבל המח הקוסם עצמו עבר שלבים רבים של אבולוציה, עד אשר הפך לשרת של הברויים על כדור הארץ, של האדם, הצליח לשבות יסודות רבים לעשות להם טרנספורמציה לרווחתם. אבל פסגת יצירת המח הקוסם, הוא ניתוק השפה מהחוקים הדטרמיניסטיים, הענקת אוטונומיה חלקית לאינפורמציה זו, והרצון החופשי הזה פרי האוטונומיה מאפשר לאדם יצירה.

      תרבויות גדולות כמו התרבות השומרית, אשר לא רק יצרה תרבות נשגבה עם ספרות פלאית, אלא המציאה גם את הכתב, ראתה את האדם חלק מהחוקים הדטרמיניסטיים. היוונים שמיחסים לתרבותם ערך מוגזם, אפילו לא המציאו כתב, אימצו את הכתב הפיניקי רק במאה ה-8 לפני הספירה, אף הם ראו את האדם כחלק מהחוקים הדטרמיניסטיים, ואפילו לא הכירו את מושג 'רצון חופשי', לפי דברי הרופא הפילוסוף גלן במאה השניה לספירה.

      עובדה זו ששתי התרבויות הגדולות האלו ראו את האדם כחלק מחוקים דטרמיניסטיים, גרם לכך שהם יצרו יצירות טראגיות, יצירות המצביעות על חוסר האונים של האדם. השומרים יצרו את הקינות, היוונים יצרו את הטראגדיות. בשני סוגי הספרות האלו האדם עומד חסר אונים מול החוקים הדטרמיניסטיים גוזרי הגזרות.

     שני העמים עשו שימוש ביכולת היצירה שהמח הקוסם אפשר להם בהעניקו להם אוטונומיה ליצור, אבל הם לא היו מודעים לעובדה זו. הסיבה העיקרית ששני עמים אלו שיצרו תרבויות מפוארות למרות שלא היו מודעים לעובדה שהוענקה להם אוטונומיה חלקית, היא שהם לא הבדילו בין הגוף הנשלט באמת על-ידי חוקי הקיום, אבל התוספת הלשונית שנספחה לאדם לה אוטונומיה חלקית, שרק היא מאפשרת לאדם ליצור.

     מאחר שיחידי תרבויות אלו נוכחו לדעת שאין להם שליטה על משך חייהם, הם השליכו מכך גם על מעשיהם, על יצירתם שעליהם יש להם שליטה חלקית. חוסר המודעות של האדם על היותו דואלי, גוף נשלט על-ידי חוקי הקיום, כדברי האמרה: 'הכל צפוי', הגוף נמצא בשליטת חוקי הקיום הדטרמיניסטיים, אבל החלק השני של האימרה אומרת: 'הרשות נתונה' והכוונה שלאדם שליטה על החלק הלשוני שנספח אליו, למרות שאין לו שליטה על הגוף, על משך קיומו.  חוסר המודעות הזו שוררת עד היום הזה, שבני אדם לא מבינים שהם נשלטים על-ידי דחפים גופניים, ביאולוגים מצד אחד, שעליהם פיקוח האלגוריתם הלשוני, לעתים חסר אונים. לאלגוריתם הלשוני רק שליטה, אוטונומיה חלקית על היצירה הלשונית, יצירת הערכים והחוקים, החלק הרציונלי של האדם. הריבונות של אלגוריתם זה על דחפי הגוף מוגבלים.                                                                                                                                                 אפילו היום חוקרים תורות חברתיות כאילו מגלות שהאדם אינו תמיד פועל לפי 'רציו', והם לא מיחסים את זה לעובדה שהאדם הוא דואלי, והדחפים הגופניים הם בדרך כלל מורדים באלגוריתם הלשוני הצנזור.

       אפילו פרויד אשר טען שה'תת-מודע' לא נשמע תמיד ל'סופר אגו', הוא הדגיש את  העובדה מצד אחד שהאדם הוא דואלי, אבל הוא לא הבין שהדואליות היא תוצאה של היות האדם  גוף ביאולוגי שנספחה אליו אינפורמציה שהמח הקוסם על-ידי טרנספורמציה הפך אותה לשפה יוצרת. שפה זו  כאלגוריתם הנה צנזורית על הדחפים של הגוף ביאולוגי, שחוקי הקיום חלים עליו. אבל הדחפים הגופניים לא תמיד  נשמעים לאלגוריתם החלשלש, הצנזור. פרויד שלא היה מודע לתפקיד השפה, כנה את  האלגוריתם הלשוני החלשלש בשם 'סופר אגו', ואת הדחפים של הגוף הביאולוגי הנשלט על-ידי חוקי הקיום כנה 'תת-מודע'.

      אנו עדים היום ל'תורות חדשניות', המגלות כביכול שהאדם אינו רציונלי, דבר שהיה צריך להיות מובן מאליו. המפיצים  הגדולים של תורות מתוחכמות אלו הם נערים עבריים המתרוצצים בעולם, אחדים אפילו מכרו את תגליותיהם המתוחכמות לגויים וקבלו 'פרס נובל'.

      לו היו נערים עבריים אלו מתעמקים בירושה הפילוסופית הלשונית המקראית, היו יכולים להפיץ את חכמתה, שהתגלתה לאבות העברים לפני אלפי שנים. אבות העברים לא ידעו עדיין שהמח הוא מרכז החשיבה, לא ידעו על האונות הקדמיות שנוספו לו בשלב אבולוציוני מאוחר יותר, למרות אי ידיעות אלו, הם באינטואיציה הבינו שהשפה הנרכשת ממקור חיצוני, מנתקת את האדם על-ידי תוספת זו מהחוקים הדטרמיניסטיים, מעניקה לאדם אוטונומיה חלקית ליצור את עולמו הלשוני. האדם נבדל מהחיות בכך שהשפה הזו, האלגוריתם הזה משתדל להיות צנזור על הדחפים, לא תמיד בהצלחה.

     אנחנו יכולים אפילו לראות את תחכום מחבר משל 'עץ הדעת', המספר, שכאשר חוה ואדם נכסו את פרי העץ, נעשו מודעים, מיד הבדילו בין 'דעת', לבין הגוף, התבישו בו ובעירומו, כסו אותו. כאן לפנינו ההבנה של בעל המשל, ש'דעת', היא הריבונית על הגוף ומתבישת בדחפיו.

     מדוע הנערים העבריים המפיצים היום לבקרים תורות חדשות לא טרחו לחקור את ירושת אבותיהם, ירושה שכל שונאיהם מנסים לגזול מהם, בהבינם את חשיבותה, רוצים להיות יורשיה, רוצים לחסל את היורשים הלגיטימיים? מדוע חכמים כמו  שפינוזה, פרויד וכמו איינשטין, בזים לירושת אבותיהם, מנסים לעוות אותה. הגדילו בשנאה עצמית ודחף ביטול עיקרון 'הניכור', שבאמצעותו פועלת השפה, השליח פאול ואפילו מרכס?

       העובדה שעקרונות אינטואיטיביים של אבות העברים בכל זאת הם חלק מהתרבות המערבית זה הודות דווקא של הנומינליסטים האנגליים כמו אוקם, הובס, לוק, מילטון, ניוטון, וקלווין, לאו דוקא של 'חכמי היהודים' שרוצים להיות כמו שולליהם, מתוך הרגשת נחיתות, רוצים להיות כמו לותר ששלל את הרצון החופשי אימץ 'כח', את 'כוחו של השטן'. אוהבים את קאנט, גיתה, הגל וניטשה.

     המציאות היא שבאמת האדם נשלט על-ידי הדחפים הגופניים שלו, אינו 'רציונלי'. אבל אם האדם רוצה להיות אדם, עליו לתת כבוד לאותו 'אלגוריתם לשוני', אשר מנסה לרסן את הילדים הסוררים.

      האבולוציה עמלה קשה עד אשר הצליחה להכשיר גרם שמים אחד ולאפשר עליו חיים. האבולוציה עמלה קשה עד אשר בצעדים מדודים הכינה את הקרקע ליצורים על כדור הארץ שלנו. האבולוציה עמלה קשה עד אשר בצעדים מדודים יצרה את המח הקוסם שהוא בעצמו מורכב משלבים שלבים.

      מח קוסם זה שלקח על עצמו את תפקיד הטרנספורמטור, קלט יסודות והפך אותם לרווחת היצורים על כדור הארץ, הפך את הפוטונים שהוא קלט לראיה, את גלי הקול לשמיעה. מח-קוסם זה שנספח לגוף האדם חשב איך הוא יכול לספק לו איזה מענק שיבדיל אותו בשאר הברויים על כדור הארץ. חשב וחשב, קלט את האינפורמציה שהאונות הקדמיות סיפקו לו, עשה לה טרנספורמציה לשפה, ניתק אותה מחוקים הדטרמיניסטי, העניק לה אוטונומיה, יכולת ליצור.

        אבל השפה הזו לא יכלה מיד לבצע את המשימות שהמח הקוסם יעד לה. היא היתה צריכה להיהפך לאלגוריתם שיכין את הקרקע לפעילותה. השפה נזקקה להרבה מוסדות שיאפשרו את פעילותה. מאחר שרק היכולת לשפה היא גנטית, עוברת בירושה, היצירות של השפה הזו הן אפי-גנטיות, הן קהילתיות. לכן האלגוריתם הלשוני היה צריך להקהיל את יחידי האדם  לקהילה למען שהם יצרו את השפה המדוברת, הרי אדם לבד במדבר לא יוצר שפה.

      אבל האלגוריתם היה צריך ליצור עוד מוסדות לשפה שנוצרה על-ידי הקהילה. הן שפה זו היא אפי-גנטית לא עוברת בירושה, היה צורך ליצור מוסדות קהילתיים שישמרו על היצירה הזו, ליצור 'מח קהילתי', ליצור 'גנזך', שהדורות הבאים יוכלו לרכוש ממנו את השפה.

      האלגוריתם הלשוני היה צריך ליצור עוד מוסדות, מוסדות מפקחים באמצעות חוקים, למען שקהילה תוכל לתפקד. האלגוריתם הלשוני היה גם צריך ליצור ערכים כדי שהאדם הממלא אחריהם ירגיש שהוא ראוי.

     עלינו לא לשכח שהיצירה הגדולה ביותר של האלגוריתם הלשוני היא ה'מודעות' שבלעדיה אין משמעות לכל המוסדות שהאלגוריתם יוצר. הרי האדם יודע לקיומו רק כיצור בעל 'מודעות', לחיה דחפים לקיום, אבל היא חסרה מודעות לקיומה. האדם המודע זקוק לערכים למען ירגיש שהוא ראו. לכן מפליאה העובדה שהוגה כמו הגל בספרו המונומנטלי, 'הפנומנולוגיה של הרוח' סבור שהאדם משיג מודעות על-ידי רציחת הזולת. הגל היה חלק מהאידיאולוגיה הלותרנית שראתה את העולם כנשלט על-ידי כח. מה מפליא שתרבות גדולה, כמו התרבות הגרמנית, לא היתה מודעת לעובדה שהאדם נבדל מהחיות בכך שהאלגוריתם הלשוני עם מעט הכח שלו מרסן את הדחפים הכוחניים של האדם, תרבות זו עם היומרות שלה לרוחניות האליה את ה'כח', לא הרגישה בסתירה, הרי ה'כח' לא יוצר דבר, תפקידו לשרת את האלגוריתם.

     חזרות אלו נחוצות, כיוון שהשפה ככלי היא ישות שברירית, אפי-גנטית תלויה באמונה של יחידי הקהילה בה ובמוסדותיה. אם שוללים את ה'רצון החופשי', כפי שעשה לותר, משתקים את פעילות השפה, אם כופרים ב'ניכור', כפי שעשו השליח פאול וגם מרכס, משתקים את כלי השפה השברירית. אם מכריזים שהאדם הוא 'לא רציונלי', מתעלמים מהעובדה שהאלגוריתם הצנזור בכל זאת משתדל שהאדם ישקול את מעשיו, גם אם הוא לא תמיד מצליח במשימתו. אבל האדם הוא רק אדם, נבדל מהחיה אם הוא נותן לצנזור חלש זה למלא את תפקידו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 279 – תרבות האדם נוצרת בשלבים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 279 – תרבות האדם נוצרת בשלבים

      המח שהאדם מתהדר בו, הוא לא בלעדי לאדם. הרי המח משותף לרוב החיות המפותחות על כדור הארץ שלנו. בזכות המח הטרנספורמטור, החיות רואות, החיות שומעות. אם כך, המח מנכס יסודות מהיקום, עושה להם טרנספורמציה לרווחת החיות. ובמה המח האנושי שונה ממוחם של החיות? הוא שונה מהם בכך שנוספו לו אונות קדמיות, שהן מפותחות יותר אצלו  מאשר אצל החיות. לאונות קדמיות אלו קולטנים, המקושרים לאינפורמציה היקומית, למקור חיצוני. במינוח המקרא מקור חיצוני זה הנו  'עץ הדעת'. אבות העברים עדיין לא ידעו על המח כמרכז החשיבה, וודאי לא ידעו על אונות קדמיות, אבל באינטואיציה הבינו שמקור 'דעת', השפה היא חיצונית, לא אימננטית, כפי שחושב את זה הלשונאי חומסקי.

     ההשערות הן, הרי אין מידע מדויק איך זה קרה,  שעם ההתפתחות האבולוציונית, התפתחות האונות הקדמיות, האדם הפך לישות לשונית. האדם שונה מהחיות המפותחות רק ביכולת שלו לשפה, כלי המאפשר לו יצירה, יצירת עולמו הלשוני. יחודו של הכלי הוא ביכולת היצירה שלו, לא רק ביכולת הקומוניקציה. הרי אף לחיות יכולות קומוניקציה, אבל חסרה להם היכולת לנכר את יכולת הקומוניקציה לשפה חיצונית ההופכת עם הזמן לכלי יצירה.

     כמו להתפתחויות אבולוציוניות אחרות שאין עליהן מידע מדויק איך קרו, כך גם אין לנו מידע איך הכלי הפלאי, המח הטרנספורמטור הפך את האינפורמציה שהאונות הקדמיות נכסו, לשפה אנושית. אנחנו יכולים רק לשער איך זה קרה, מתוך התוצאות.

     אנחנו יכולים לשער שהמח הטרנספורמטור הפך את האינפורמציה ההיולית שהוא קלט דרך האונות הקדמיות ל'אלגוריתם'.

     אם הראיה, שהיא טרנספורמציה של פוטונים על-ידי המח הופכת לגנטית, היא מורשת, כך גם השמיעה שהיא טרנספורמציה של גלי הקול הופכת לגנטית, מורשת, השפה, לא היכולת לשפה, שהיא גנטית, אלא פרי שפה זו אינה גנטית, היא אפי-גנטית, לא מורשת. היא גם לא מוחשית, קיימת רק אם קהילת אנשים מסכימה לקיומה. היא קיימת רק אם קיימת איזו ברית בין יחידי הקהילה, שהם מסכימים שקולות מסוימים, לא מוחשיים, מסמלים דברים מסוימים, מסמלים פעולות מסוימות. הרי בשביל אלו החיים מחוץ לסין, שפה זו של קהילה זו, אין לה משמעות, אלא אם הם לומדים אותה.

     ילד להורים ביאולוגיים צרפתיים, אם הוא אומץ בינקותו על-ידי אנשים דוברי אנגלית, הוא ידבר אנגלית, השפה של הוריו הביאולוגיים לא נירשה על-ידו, כיוון שהפרי, המילים, של יכולת לשפה היא אפי-גנטית. מבחינה גנטית הילד ירש רק יכולת לשפה.

      לכן למען שהיכולת הגנטית של האדם לשפה תשא פרי, תיצור מילים, המח האנושי שקלט את האינפורמציה דרך האונות הקדמיות, עשה לה טרנספורמציה לאלגוריתם, שהוא הנו זה שיוצר את המוסדות המאפשרים לפתח את היכולת לתוצר. אבל קודם שיכולת זו מתממשת, היווצרות  האלגוריתם, היכולת לשפה, יוצרת את המודעות של היחיד, מודעות המאפשרת לאדם לנכר את עצמו מגופו, יותר מאוחר מהזולת, מהסביבה. המודעות הופכת לאלגוריתם. מאחר שלתוצר זה של יכולת להשתמש באינפורמציה שהמח עשה לה טרנספורמציה לשפה או לאלגוריתם, אין משמעות ביחידות, האלגוריתם מכוון את היחידים להתאגד לקהילה. היחידים צריכים להסכים ביניהם שקול מסוים שהם משמיעים מסמל דבר מסוים, הם כורתים ברית ביניהם בשתיקה, שאכן קול זה מסמל דבר מסוים.

      כל העולם הלשוני של בני אדם כולו מבוסס על 'בריתות' בין יחידי הקהילה. אנו מכירים את מוסד ה'ברית' מהמקרא, שבו לפנינו 'ברית' מודעת, כיוון שהמקרא כולו מבוסס כבר על פילוסופיה לשונית, מודעת על אופן תפקוד השפה או האלגוריתם הלשוני. אבל רוב בני אדם לא מודעים לאופן תפקוד השפה, מבצעים דברים שהאלגוריתם מוביל אותם לעשות בצורה פרגמטית.

      מאחר שהשפה היא אפי-גנטית, קיימת רק כל עוד קיימת ברית בין יחידי הקהילה לכנות דברים מסוימים בצורה מסוימת, יש צורך במוסדות שיעבירו את התוצרת, את השפה שנוצרה לדורות הבאים, הרי השפה לא גנטית, לא נירשת על-ידי הדורות, יש צורך ב'מח קיבוצי', או גנזך קהילתי, שישמר את התוצרת, את השפה שנוצרה.

     באותה צורה כפי שהשפה היא נעלמת, לא מוחשית, גם הגנזך הקהילתי הוא מוסד נעלם, לא מוחשי, אלא אם קהילה המציאה את הכתב וקיבעה את הרכש.

     כל השלבים של התפתחות קהילות אנושיות לשוניות מבוססים על הסכמים בין היחידים, על בריתות נעלמות או בריתות מודעות.

     דיברנו בשעורים קודמים שמוסדות אנושיים, שפה מבוססים על 'אמונה', על דחף קיומי, 'ברית' היא טרנספורמציה של 'אמונה', הפיכתה למוסד. בני ישראל ליד הר סיני הופכים את 'אמונתם' בעקרונות מסוימים למוסד 'ברית'. במקרה של העברים שכבר מכירים כתב, ה'ברית' מקובעת בכתב. אבל בריתות קיימות גם אצל קהילות ללא ידיעת הכתב, לכן  לא מקובעות בו. אצל עמים ללא ידיעת הכתב הבריתות, כל היצירה הלשונית נשמרת על-ידי זקנה הקהילה.

      אבל עוד טרם שהאלגוריתם הלשוני מכוון את האדם לכרות בריתות, הוא מאפשר להם 'לשאת ולתת' זה עם זה, והתוצאה של משא ומתן זה הוא ברית, הסכם לנהוג כך או כך.

     כל עולמו התרבותי של האדם הוא פרי משא ומתן בין יחידים. כבר יצירת השפה היא פרי משא ומתן, הסכם לכנות דבר בשם. בהמשך האדם הפרטי נושא ונותן עם הזולת להחליף מזון, ליצור מיזמים ליצירת מזון. סחר אנושי כולו מבוסס על משא ומתן, על בריתות, על חליפין.

     בני אדם לא מודעים איך נוצר מוסד הקורבנות. האדם הנושא ונותן עם הזולת, אחרי כמה זמן נוכח לדעת שבעד כל בקשה הוא צריך לתת תחליף. בהמשך, כאשר הוא יוצר עולם עליון עם ישויות נעלמות שהוא מייחס להן שלטון על חייו, והוא מבקש מהם הגנה, הוא משליך את מה שהוא למד ממשא ומתן עם הזולת, שבעד כל דבר הוא צריך לתת תמורה, משליך את הנסיון הפרגמטי הזה לעולמות עליונים,  הוא מעניק לאלו שמהם הוא מבקש את ההגנה, תמורה, קורבן.

      התרבות האנושית כולה מבוססת על מוסדות ראשוניים שהאלגוריתם הלשוני מוביל את האדם ליצור.

     האדם שנולד בקהילה, בחברה, שבה קיימים כבר כל המוסדות המתחזקים את העולם האנושי הלשוני, אינו חושב שכל המרקם הזה, כל המארג הזה, נוצר על-ידי בני אדם בשלבים. האדם חושב שהמרקם החברתי הוא אורגני, גנטי, הוא לא נותן לעצמו דין וחשבון על שבריריות עולמו הלשוני, הוא לא חושב שכל המרקם הזה יכול להימוג אם היחידים יאבדו את אמונתם ביצירתם, יפרקו את הבריתות ביניהם.

 לכן חשוב ביותר שהאדם ילמד היסטוריה ואזי יוכח שממלכות אדירות נעלמו, נמוגו. ששפות עתיקות נשכחו. אם האדם ילמד היסטוריה יוכח שעמים שלא המציאו את הכתב, לא קיבעו את יצירתם הלשונית, נשכחו כלא היו. אם אנו יודעים היום על העם המפואר, העם השומרי, הרי זה רק כתוצאה מחפירות ארכיאולוגיות שגילו את החרסים שעליהם השומרים קיבעו את תרבותם, שלשונאים פענחו את שפתם.

     אנו יודעים על התרבות המצרית רק כיוון ששמפוליון פיענח את הכתב ההיארוגליפי של המצרים. אמנם המצרים השאירו יצירות אומנותיות פלסטיות, אבל מהיצירות האלו אי אפשר היה לדעת על תולדות המצרים.

     האם היינו יודעים על תרבות העברים אם הם לא היו מקבעים את לשונם, את פרי לשונם, תרבותם, הפילוסופיה הלשונית שלהם, בכתב? הרי הצאצאים של העברים לא יורשים את תרבות אבותיהם בצורה גנטית, הם לומדים את התרבות הזו שקובעה בכתב.

     למזלם של העברים שאבותיהם כבר נולדו בתרבויות שהמציאו את הכתב, כמו התרבות השומרית, הפיניקית הכנענית, והם קיבעו את יצירתם בכתב, בהבדל מהם שכניהם של העברים, שלא טיפחו את הכתב לא השאירו עקבות לקיומם.

     אנחנו רואים מהמצאת הכתב כמה שלבים המין האנושי היה צריך לעבור עד המצאת הכתב. ללא המצאת הכתב לא היינו יודעים על עמי קדם, היינו חושבים שתולדות האדם מתחיל מהיום.

     אדם הנולד בתרבות מפותחת לא מודע לעובדות, כמה שלבים המין האנושי היה צריך לעבור עד אשר פתח את האפשרויות ליצור תרבות.

אוניורסיטה ווירטואלית – שעור 279 – תרבות האדם נוצרת בשלבים