Monthly Archives: מאי 2012

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 286 – השפה הדינמית, השפה הסטטית

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 286 – השפה הדינמית, השפה הסטטית

      שפה דינמית היא השפה היוצרת, המאפשרת קומוניקציה. שפה סטטית היא שפה שעברה טרנספורמציה והפכה זכרון. אבל לפנינו עוד שפה סטטית, ההיסטוריה האנושית מתאפשרת כאשר הזכרון הקיבוצי מקובע בכתב.

     עלינו להתחיל עם אמרתו של אריסטו, שרצה ב-Nunc Stans , בהווה סטטי. במשאלה זו מתבררת אי הבנתו של פילוסוף חשוב זה את מהות השפה, אי הבנתו את חוקי הקיום. אריסטו האמין בעולם נצחי, שבו קיימת תנועה מ'כח לפועל', מחומר לצורה. במשאלה זו אריסטו רצה אפילו לעצור את התנועה. הוא לא חשב שעצירת התנועה פירושה 'אין', הרי היקום הוא דינמיות מתמדת, היווצרות מתמדת.

     לא נכנס כאן לעובדה שפילוסופית אריסטו שהעולם הוא נצחי, עצר בימי הביניים אפשרויות של התפתחות מדעית. רק התגברות על עקרונותיו, על-ידי הפילוסופים הנומינליסטיים, כמו אוקם, שטענו שהעולם אינו נצחי, הוא נברא, לפי התנ"ך, יכול לא להיות קיים, כפי שאלהים רצה להשמיד אותו בזמן המבול, אפשר את התפתחויות המדעיות החדשות.

      אבל כאן מאחר שאנו עוסקים בשפה שהיא דינמית או סטטית, רצונינו להצביע על כך שהווה סטטי, שאריסטו השתוקק לו, משתק כמובן גם את פעילות השפה, האינפורמציה היקומית המניעה את פעילות ביקום. אריסטו בכלל לא עמד על מהות השפה, הרי לא היה לו צורך בה, כיוון שבעולם נצחי לא נוצרים דברים חדשים, לכן לפיו, האדם רק מחקה דברים קיימים, לא יוצר. מכאן אריסטו יצר גם את הלוגיקה, מעין סד, שבו רצה לכלוא את השפה, והרי השפה היא שרירותית, רק  התכונה הזו המאפשרת לה ליצור.

     אם המטפיזיקאים היווניים גם מטפיזיקאים בעת החדשה לא הבינו את מהות השפה, האדם מראשיתו, האדם הפרגמטי באינטואיציה הבין את מהותה. עובדה היא שכבר גילגמש באפוס השומרי המפורסם יוצא לבצע מעשי גבורה, מלחמות, למען לזכות ב'שם עולם'. גילגמש השומרי הבין ששם שהפך לזכרון, הפך לסטטי, דורות עתידיים יוכלו לזכור אותו.

     ובכן, השפה היא לא רק ינוסית, מאפשרת מאוויים הפוכים אצל האדם, היא גם ינוסית במובן זה שהיא דינמית ויכולה להיהפך לסטטית. ההיסטוריה האנושית אפשרית רק בגלל תכונה זו של השפה ההופכת לסטטית, שאפשר לקבע אותה בכתב, כך מתאפשר הזכרון הקיבוצי, זכרון קיבוצי שהנו ההיסטוריה האנושית.

     אף אחד לא חשב על העובדה שמשאלתו של אריסטו להווה נצחי מנע ממנו ומהיוונים לקסום לעצמם עתידים. בהבדל מהיוונים, העברים קיבעו את ההבטחות לעתיד, שניתנו להם בשפה דינמית, הפכו אותן לכתבים, הפכו אותן לשפה סטטית, והבטחות סטטיות אלו הפכו לאלגוריתמים לדורות הבאים, שעשו להן טרנספורמציה לשפה דינמית. הזכרון הסטטי, השפה שהפכה לזכרון סטטי, איפשר לעברים להחיות אותו, לעשותו לאלגוריתם לשוני, שהנחה אותם בהמשך בקיומם.

      העברים שהבינו את מהות השפה, לא רצו לעצור את מהלך ההתרחשויות, הם הבינו שאפילו האלוהות היא 'אהיה אשר אהיה', ישות עתידנית, לא סטטית, כמו האל של אריסטו שהיה 'המניע הבלתי מונע', אלוהות שלא בראה עולם, אלוהות שרק הניעה את העולם הסטטי, הנצחי.

       השפה ברב הפנים שלה מזכירה את המיתוסים של האלים המתים וקמים לתחיה, כמו האל תמוז, אוזיריס. אנו עדים לתופעה הפלאית של הכתבים השומריים. במשך הדורות בכלל לא ידעו על העם השומרי. רק החפירות הארכיאולוגיות שבוצעו וגילו את הכתבים השומרים על לוחות חימר בכתב היתדות, גילו לעולם האדם את התרבות השומרית המפוארת. ובכן, השומרים המופלאים שהמציאו את הכתב, קיבעו את השפה הדינמית בכתב, וכך איפשרו לאלו שגילו כתבים אלו, להחיות מחדש את הכתב הסטטי, כתב סטטי ששמר על זכר השפה הדינמית.

      ללא תקדים הפלאים השומריים, העברים לא היו יכולים לחולל את המהפכות הלשוניות, המחשבתיות, את המהפכות הדתיות שלהם. דור אברהם שיצא מ'אור', מרכז תרבותי שומרי, על בסיס שפה סטטית, מקובעת בכתב, חולל מהפכה לשונית דינמית. הרצף ההיסטורי האנושי יכול להתקיים רק כיוון שדורות קודמים קיבעו את השפה הדינמית, לשפה סטטית כתובה.

     יש לשער, שהעברים שיצאו מאור כשדים, בנדודיהם אימצו את הכתב הפיניקי-כנעני, כתב משופר מזה של השומרים, כתב היתדות, ובכתב פיניקי-כנעני הם רשמו את עיקרי פילוסופית השפה שהם יצרו. כן רשמו את עיקרי המהפכה הדתית שהם חוללו, מהפכה דתית, שניתקה את האלוהות מטריטוריה, והפכו אותה ליקומית. עברים אלו שיצאו מאור כשדים, ניתקו גם את העולם האנושי מחוקים דטרמיניסטיים, יצרו בתוך העולם הדטרמיניסטי עולם לשוני שרירותי, עולם בו ניתן לאדם רצון חופשי. את כל הירושה הזו הלשונית הדינמית, הם קיבעו בלשון סטטית, בכתב על מגילות, והם נשאו ירושה זו למצרים. על בסיס ירושה זו, כתב סטטי, הדורות במצריים חוללו את השלב השני של פילוסופית השפה.

      אנחנו רואים שרצף היסטורי של העברים התאפשר בגין הפיכת השפה הדינמית לשפה סטטית, מקובעת בכתב.

      וכפי שכבר הזכרנו, עמים שקדמו לשומרים, שעדיין לא המציאו כתב, לכן לא יכלו לקבע את זכרונם בכתב, זכרונם נמוג.

     הדגם של העברים יכול לשרת אותנו להבין איך נוצרה היסטוריה אנושית, היא נוצרה על אותו בסיס, כאשר בני אדם, ממלכות, הפכו שפה דינמית נעלמת, לשפה סטטית, מקובעת בכתב.

     אבל מדהים לגלות, אם קוראים את כתבי הפילוסופים היווניים, את אפלטון ואת אריסטו, שהם בכלל לא היו מודעים לעובדה שהם בכלל מסוגלים לחשוב כיוון שהאבולוציה ציידה אותם במתת השפה. הם לא היו מודעים שהשפה שהם משתמשים בה היא היא אשר יוצרת את עולמם הלשוני. כבר הזכרנו שהם ייחסו לאדם רק יכולת של חקוי של דברים קיימים, הרי הם האמינו בעולם נצחי סטטי. ועוד יותר, אפלטון בדיאלוג פיידרוס מייתר את הכתב.

      בהקשר לעובדה זו שאפלטון ייתר את הכתב, עלינו להזכיר שהיוונים אימצו רק במאה השמינית לפני הספירה את הכתב הפיניקי. עובדה זו מסבירה שהם לא זכרו את קורותיהם הקדומים, בהיותם מחוסרי כתב. דבר זה צריך להפליא אותנו, שכאלפיים שנה אחרי שהשומרים שהמציאו את כתב היתדות,  המצרים המציאו את כתב ההיארוגליפים, היוונים לא המציאו כתב, ובאחור אימצו כתב שאחרים המציאו. עובדה זו שהיוונים איחרו באימוץ כתב, היותו המצאה זרה להם, הם המשיכו לזלזל בו.

      האם היינו יודעים על הפילוסופים היווניים, על הטרגיקונים שלהם, אם באמת יצירותיהם לא היו זוכות להיקבע בכתב? אנשים הרואים את הפילוסופים היווניים כחכמי הדורות, מתעלמים מכך שחכמים אלו לא הבינו דברים פשוטים, לא הבינו את מהות השפה, ייתרו את הכתב שהוא משמר את זכרון הדורות.

      זה נראה יומרני בעיני אנשים להצביע על עוורונם של חכמי יוון, שבגין אי הבנתם את      מהות השפה, אפילו לא הכירו מושג כמו 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר לאדם את כל פעילותו הלשונית.

     אם האדם של יום-יום, האדם הפרגמטי, שאף הוא לא הבין ולא מבין את מהות השפה, בכל זאת בצורה אינטואיטיבית עושה בה שימוש רושם את תולדותיו, כך מאפשר רצף היסטורי, אם האדם היה נסמך על 'חכמי הדורות', היסטוריה אנושית לא היתה קיימת.

      עיוורון זה של חכמי יוון מייחד גם 'חכמים אחרים'. כך כפי שכבר הזכרנו פעמים רבות, החכם, השליח פאול, ניטרל את משל 'עץ הדעת', ניטרל את ה'ניכור', שמשל זה מוכיח כבסיס המחשבה האנושית, בסיס המודעות. והנה העולם הנוצרי אימץ עיוורון זה, העדיף אותו על חכמת משל 'עץ הדעת'. טוב שההשגחה לא נמלכה בדעתה, כפי שרצה שליח זה, לא שינתה את סדרי העולם. אבל המאמינים בבשורתו של שליח זה, עד היום לא עמדו על עוורונו.

      העובדה שבני אדם מתעלמים מעוורון 'חכמיהם', היא בגין העובדה שאלו מספקים להם אשליות על אפשרויות בלתי אפשריים.

     כך חסידי מרכס אף הם לא עמדו על עוורונו, הרי כופר יהודי זה כמו קודמו, פאול, אף הוא ייתר את ה'ניכור' היהודי, מבלי להבין שהוא מסוגל לחשוב רק בגינו. חסידיו של חכם זה גם לא עמדו על עוורונו, כאשר טען שה'היסטוריה', מובילה את האדם לפיתרון מצוקותיו. הרי כפי שראינו, היסטוריה היא בסך הכל  שפה סטטית, שבאמצעות הכתב שומר את זכרון הדורות. ה'היסטוריה' אינה ישות עם תוכניות איך לפתור את הבעיות הקיומיות של האדם. ובאמת, ה'היסטוריה' לא פתרה את בעיות ברית המועצות, וגם לא את הבעיות הקיומיות של המין האנושי. 'ההיסטוריה' הזו רק מזכירה שבברית המועצות נוצר ה'גולג'.

     אנחנו צריכים להיות אסירי תודה למתת השפה, לפעילותה באמצעות 'ניכור', השנוא על בני אדם, צריכים להיות אסירי תודה לשפה זו המאפשרת לנו קצת לשפר את קיומינו, המעניקה איזה משמעות לחיינו, אנחנו צריכים להיות אסירי תודה להמצאת הכתב, בגינו אנחנו יכולים לראות את עצמינו כרצף אנושי, כתב המאפשר לנו לשמר את יצירות האדם מהעבר, את זכרון קורותיו.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 285 – השפה הינוסית

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 285 –  השפה הינוסית

     השפה פועלת בשני אופנים. מצד אחד השפה כמו אמא הורתה האינפורמציה היקומית  המתחברת עם אנרגיה, מתווה לאיחוד זה גבולות, מאחר שישויות קיימות רק בגבולות, באין גבולות קיים אין, כך גם השפה יוצרת ישויות בהתחברה עם אנרגיה ומתווה להן גבולות.

    אם נקח את היצירה הראשונית שהשפה יוצרת, כאשר היא מתחברת למקור אנרגיה, הגוף הביאולוגי, היא יוצרת את ה'מודעות' של יחידה זו, את האדם הלשוני. ומהי מודעות? מודעות מקנה ליחידה זו שנוצרה מגוף ביאולוגי עם תוספת 'דעת', אינפורמציה, שפה, תחושה של יחידה בגבולות, נפרדת מהזולתים, מהסביבה, מסוגלת להתבונן על העולם מחוץ לעצמה.

     הילוד משיג את מודעותו שהוא 'אני', כאשר הוא מבדיל את עצמו מאמו. ברור שהילוד יכול להגיע ליכולת זו של הפרדות מאמו כאשר הוא רוכש שפה, הרי המושג 'אני', הוא לשוני.

    אבל הגבולות שהשפה מתווה הם לא מוחשיים, הם 'נעלמים', והיחיד למען להיות בטוח בהיותו יחידה מובדלת, 'מודעת', זקוק כל הזמן משוב מאחרים שאכן הוא כזה. היות הגבולות  'נעלמים', הם הופכים ל'נזילים', שהיחיד יכול בקלות להתעלם מהם.

      מאחר שהגבולות שהשפה מתווה הם 'נעלמים', 'נזילים', האדם בדמיונו יכול כל הזמן להרחיב את גבולות האני. הוא רוכש רכוש וסבור שרכוש זה מרחיב את גבולותיו. הפרעה בנה פירמידות למען להרחיב את 'גבולות' ה'אני' שלו. הכובש רוצה להרחיב את ממדי האני שלו על-ידי כיבוש טריטוריות.

      שפה זו בהיותה ישות נעלמת, ינוסית, מתווה גבולות, מאפשרת לאדם גם את ההפלגות שלו. מכאן נבין מדוע הדחפים הביאולוגיים שהם מוגבלים אצל החיה, אצל האדם מפליגים על כנפי השפה הנעלמת, דורסים את כל בדרכם בדומה לצונמי. אם דיברנו בשעור הקודם שהמפה ההיסטורית של האדם מלאה עם מלחמות השמד, הרי מלחמות אגרסיביות  אלו הן תוצאות מעשיו של הכובש בעל ה'אני', הרוצה להרחיב את גבולותיו, הרוצה לבטל אותן.

      ברור שהדחף הראשוני של האדם הוא נגד גבולות המסמלים את משך הקיום הקצר שלו, שחוקי הקיום מקציבים לו. החיה מחוסרת ה'מודעות', אינה מודעת לקצוב משך קיומה. הדחפים של החיה לא יכולות להפליג על כנפי השפה הנעלמת, לכן היא נדחפת רק לספק את צרכי קיומה. אנחנו עדים לכך, שהאפוס האנושי הראשון, האפוס השומרי, בשם 'גילגמש', דן במודעות הגיבור, שחייו קצובים, שהוא עתיד למות. גיבורינו גילגמש יוצא לחפש סם שיבטיח לו נצחיות. כאשר מתאכזב מלמצא אותו, הוא מוצא תחליף ב'שם', ישות נעלמת שהוא מדמה שהוא ישרוד את גופו הכלה. אבל 'שם' נרכש רק תמורת מעשים, 'שם עולם', שיזכה את היחיד בזכרון הדורות נרכש רק בזכות מעשי גבורה. גילגמש נדחף על-ידי דחפיו הביאולוגיים ליתר קיום, לבצע מעשי גבורה, השמדת האחרים במלחמות, ביטול גבולות, השמדה שתגדיל את ממדי ה'אני', למען להיות ראוי ל'שם עולם'.

      אנחנו צריכים להבדיל בין מלחמות הגנה על טריטוריה, שגם החיות נלחמות עליה, לבין מלחמות אגרסיביות, מלחמות של גבורה, למען האדרת ה'אני'.

     מושג הגבורה כערך נוצר למען להצדיק מלחמות, מאבקים, למטרת הגדלת ה'אני'. הרי מעשי גבורה צריכים להגדיל את ה'אני', למען לזכותו ב'שם עולם'. לא רק גילגמש מבצע מעשי גבורה למען לזכות בשם עולם, גם אכילס ביצירתו של הומר מבצע מעשי גבורה למען  לזכות באותו 'שם עולם'.

     לפי עדות כתובה, הקינות של האמהות השומריות, מכילות ערכים קיומיים בלבד. יצירת ערכי גבורה היא השלב השני ביצירת ערכים, וכפי שהזכרנו, ערכי גבורה אלו באות להצדיק את רצונו של ה'אני' האגרסיבי, את מעשי הגבורה הרצחניים שלו, למען לזכות ב'שם עולם', למען לזכות בזכרון הקיבוצי

     אנחנו רואים שאותה שפה ינוסית, הצריכה לפעול למען רווחת האדם, נותנת לגיטימציה למלחמות אגרסיביות, תחת השם 'גבורה', מלחמות הרס, למען להגדיל את שמם של הכובשים האגרסיביים, הרוצים לזכות ב'שם עולם'.

     הדחפים המיניים של האדם, הרוצים יותר מין ממה שרצוי לתכלית יצירת חיים, שלפי כמו פרויד ה-super ego, מנסה לרסן, הם משניים, אינם הרסניים למארג החיים האנושיים, כמו הדחפים האגרסיביים להגדלת ה'אני'.

     השפה הינוסית הנותנת לגיטימציה לאגרסיות  כוחניות היא פועלת נגד היעוד שלה, יעוד של הטבת חיי האדם. בסופו של דבר הממלכות האגרסיביות במשך ההיסטוריה האנושית הורסות את המארג החברתי שלהם, יורדות ממפת ההיסטוריה. חברות עם מארג חברתי קיומי עולות ותופשות את מקום הממלכות האגרסיביות שהתפוררו.

     נתינת לגיטימציה לערך גבורה על-ידי השפה היוצרת, היא בעוכרי הדחפים הבלתי מרוסנים, ההרסניים של האדם.

     קביעתו של הובס בספרו 'הלוויתן', שהאדם מראשיתו נלחם בזולתו, לא מדויקת. הובס שחי בזמן מלחמות שלושים השנה, כן בזמן המלחמות בארצו, מלחמות דת, שהוליכו להוצאתו להורג של מלך אנגליה, ראה את דחף למלחמות כחזות האדם, לכן הציע לבני אדם כריתת בריתות, וויתור על חלק מהדחפים שלהם, למען קיום משופר. אבל הובס טעה בכך שלא הבין  שהאדם בראשיתו מסתפק בתחזוק גופו, הערכים בשלב זה הן ערכי האמהות, כפי שאנו מוצאים את זה בקינות השומריות, ערכים קיומיים.

     רק בשלב השני של קיום האדם, כאשר האדם כמו גילגמש נוכח לדעת שחייו קצובים, שהוא עתיד להכלות, עולות על הפרק ערכים חדשים, ערכי 'גבורה', וערכים אלו הן מאחורי המלחמות העקובות מדם. מספיק עלינו לחזור לשני האפוסים העתיקים, אפוס גילגלמש ואפוס אכילס, בשניהם הצידוק למלחמות עקובות מדם הן בשם 'גבורה', גבורה המזכה את האדם ב'שם עולם', שם הבא לבטל את קצוב הקיום של הגיבור, שם שישאר בזכרון הקהילה, בזכרון הדורות.

     הובס לא הבין את הסיבות האמיתיות לדחפים המלחמתיים של זמנו, הוא חשב שהן נגרמות שהאדם נלחם על רכושו, והרי המלחמות שהובס היה עד להן, היו מלחמות אידיאולוגיות, מלחמות על ערכים מופשטים שלא חל עליהם כליון. מה שקורה באמת הוא, שהאדם הרוצה לכפות על חוקי הקיום לבטל קיצוב קיום, יוצר למען כך ערכים מופשטים, שהוא נאחז בהם.

     אמנם הובס לא הבין לאשורה את סיבות המלחמות האגרסיביות האידיאולוגיות, בהבדל ממלחמות הגנה מוצדקות, הוא הבין דבר שאחרים לא מבינים שדחפים למלחמות, הן בעוכרי הרסנות השוא של האדם.

     אולי המצרים העתיקים היו פחות אגרסיביים מאשר עממי מזופוטמיה, כיוון שהם המציאו עולם חלופי וקיוו שבסיוע השבעות מאגיות הנפטרים יצלחו להעבור את המהמורות ולהגיע לעולם החלופי.

     עממי מזופוטמיה לא המציאו 'עולם חלופי' שבו נפשות הנפטרים זוכים לחיים לא קצובים, הם רק המציאו את השאול, שלשם יורדות נשמותיהם של הנפטרים. לכן הם ניסו בדחפים כוחניים לגבר על חוקי הקיום. המזופוטמים עשו גם טרנספורמציה לשאיפות שלהם לנצחיות, לנצחיות טריטוריאלית. ושוב לפי המחשבה הפרדוכסלית המעגלית, של האדם, ניתנה להם יכולת, לעשות טרנספורמציה נוספת, להפוך את הטריטוריות כערבות ל'שם עולם'.

     מלחמות אגרסיביות לא חדלו מהעולם מאותן סיבות שהיו חלקן של כובשים מימי קדם, גם הצעותיו של הובס למדינה מבוססת על בריתות, לא גרמו להפסקות מלחמות אגרסיביות, אנחנו אפילו עדים למלחמות כאלו במאה הקודמת, מלחמות שמד העולות על אלו של ימי קדם.

     האם האדם יתעשת ויבין שאינו יכול לכפות את רצונו על חוקי הקיום, אלו אדישים לדחפים ההרסניים שלו, הוא בסך הכל יכול להרוס את מושבו, כדור הארץ הקטן המארח אותו.

     הובס בהבדל מהוגים אחרים, הבין מה שהבין, כיוון שהוא אימץ את ההשקפה הלשונית הקיומית התנ"כית, אפילו שהוא לא הבין אותה לעומקה, הבין שמה שנותן לאדם הרפאי בטחון מה, הוא אם הוא כורת בריתות עם הזולתים. בריתות אלו נותנות לאדם הלשוני הרפאי עוגן.

    בריתות יוצרות את ערך 'קדושת החיים', קדושה לחיים קצובים בעולם נגלה. מבחינה זו הובס חזר לערך התנ"כי, קדושת חיים של האדם, שהאלוהות בראה את העולם לרווחתו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 284 – האדם הדואליה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 284 – האדם הדואלי

     האדם מראשית היותו לשוני הבין באינטואיציה שהוא דואלי. עובדה המוכיחה הרגשה זו היא שהאדם קבר את מתיו, בהאמינו שהחלק הנעלם שלו שורד את הגוף הביאולוגי הכלה. אבל עדות יותר מוחשית להבנת האדם את הדואליות שלו אנו מוצאים במיתוס 'אנומה אליש', שבו האל מרדוך הבורא את העולם בכוחנות, בבתרו את גופה של האלה 'תיאמת', נזקק לחמישים שמות למען למשל על העולם.

     אנו מוצאים גם עקבות הבנה זו של דואליות האדם בתנ"ך, בשני סיפורי הבריאה של האדם. לפי הסיפור העתיק יותר, בפרק ב' של ספר בראשית, נאמר : 'וייצר יהוה אלהים את האדם עפר מהאדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה'. בהמשך משל בריאה זה אנו מוצאים את עיקר מהות האדם, שבריאה זו מהאדמה מנכסת מ'עץ הדעת' 'דעת',  והאכילה הופכת את חוה ואדם  למודעים. אם בהיותם בגן, נאמר על חוה ואדם : 'ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו',  ואחרי שאכלו מפרי 'עץ הדעת', נאמר:'ותפקנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם..' לפי שני משפטים אלו, היות חוה ואדם בגן ללא מודעות על עירומם, וגלוי עירומם בזכות 'דעת' שהם רכשו, הפך אותם למודעים למצבם. מחבר המשל הזה על שלושת חלקיו, חלק 'גן-עדן', חלק 'עץ הדעת', חלק 'קין והבל', מוכיח את היות האדם ישות מוחשית, חלק מהאדמה, כתוצאה מרכישת 'דעת', השכבה הדקה שנוספת לו, הופך אותו ואת חוה לישויות 'מודעות', היכולות ליצור חיים במודעות ולא כמו החיות המולידות מתוך דחף ביאולוגי בלבד, הם גם יכולים להזין את עצמם בעמל.

      בשני המקרים, במקרה של מרדוך הכוחני, מתווספים לו חמישים 'שמות' ההופכים אותו לישות דואלית, ישות עם יכולות שליטה. במקרה של חוה ואדם, שנוצרו מהאדמה, 'דעת' שהם רוכשים מ'עץ הדעת', הופך אותם ל'מודעים', בעלי יכולת של יצירה.

     אבל בפרק א' של ספר בראשית, שהוא מאוחר יותר, שייך לשלב השני של ההתפתחות פילוסופית השפה המקראית, נאמר: 'ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו בדמותנו ….ויברא  אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם'. בבריאה שניה זו הדואליות של האדם מטושטשת, כיוון שמשל בריאה זה רוצה להדגיש את העובדה שהאדם בדומה לאלהים מסוגל 'ליצור'. אבל במשל 'עשרת הדברות', שהתחבר על-ידי אותו מחבר, המזכיר את הבריאה בששה ימים, האדם באמת מצווה ליצור את עולמו, בזכות רוכשו לעצמו את 'דעת', אבל הוא גם מצווה לרסן את מאוויו הגופניים באמצעות הכלי שהוא רכש, כפי שאלהים הגביל, ריסן את היסודות באמצעות ה'הגדים', כלי השפה שהוא השתמש בו לבריאת העולם.

     העובדה שכל ההטפות בתנ"ך מכוונות על ריסון המאוויים הגופניים, מלמדים שהתנ"ך היה מודע לדואליות זו של האדם, שהשכבה הדקה של 'דעת' תפקידה ריסון, למען שהבריאה תיתכן.

      הקדמה זו מובאת למען להצביע על הבנת הקדמונים שהאדם הוא דואלי, הבנה שבעת החדשה טושטשה. עובדה היא שמפליא חוקרים, שהאדם לא פועל תמיד לפי שיקולים רציונליים. עובדה זו לא היתה צריכה להפליא חוקרים, אם הם היו מודעים שהאדם הוא דואלי, שהוא פועל לפי דחפים גופניים, שהשכבה 'הדקה' של 'דעת', או 'שפה', או 'אינפורמציה' אין לה שליטה עליהם.

     אם האדם המודרני היה מודע יותר לפילוסופיה של השפה, היה יודע שהאינפורמציה הנקלטת באונות הקדמיות שהתפתחו בשלב אבולוציוני מאוחר, שבהן קולטנים, שאותה המח הפלאי, שאף הוא התפתח בשלבים מאוחרים לצורתו העכשוית,  מעניק לשפה  אוטונומיה מוגבלת, אבל שפה זו היא שכבה 'דקה', שלא תמיד מצליחה לדכא את הדחפים הגופניים. חוקרים אלו היו צריכים ללמד היסטוריה, להתבונן ולראות שהאדם נדחף בתולדותיו למלחמות סרק, מלחמות תולדה של דחפים אפלים. אם האדם המתבונן היה מסיק מכך מסקנות, אולי היה מצליח לבלום את ההרג חסר התכלית.

     לא רק חכמי המחקר שהיום מגלים שהאדם לא פועל לפי מניעים רציונליים, גם החכם פרויד גלה שלאדם תת-מודע, עם דחפים, שהסופר-אגו בקושי מרסן. במקום לדבר על 'תת-מודע' פרויד היה צריך לדבר על דואליות האדם, שלא רק נדחף מבחינה מינית, דחפים שקשה לרסן אותם, שדבר יותר חמור, היות האדם דואלי, הוא נדחף ל'מלחמות' הרסניות, ש'דעת', השכבה ה'דקה', שנוספה לאדם לא צולחת לרסן. בעקבות פרויד ה'מיניות' נעשתה בעית הדור, במקום לראות את בעית האדם בדחפים הרסניים, מלחמות הרסניות. פרויד שהיה כל כך עסוק בבעית ה'מיניות', לא הרגיש בסכנה ההרסנית האורבת לעולם, מלחמת העולם ה-.II

     ברור שפרויד לא ציפה להתפרצות הדמונית של תרבותו הגרמנית ה'נאורה'. הוא עד כדי כך העריץ אותה, שהיה מוכן לשלול את עבריותו של משה, הפך אותו לנסיך מצרי, פלא שלא הפך אותו לגרמני, לנסיך 'פאוסט'. חכם זה לא הבין את התרומה העילאית של העברים שביססו את פילוסופית השפה.

     האדם סולד מפילוסופית השפה, עובדה שעד היום הזה אין המשך נאות לניצניה שאנו מוצאים בתנ"ך. האדם סולד מפילוסופית השפה, המלמדת שיצירה אפשרית רק בגבולות. השפה מגשימה את עצמה על-ידי 'ניכור', הצבת גבולות לדברים. מפליא ש'ניכור', הוא מושג מושמץ על-ידי האדם, מבלי שיבין שיכולת מחשבתו מבוססת על 'ניכור'. אף יהודים לא שכללו את ירושת אבותיהם, היו אלו שהתעלמו ממנה, והיו 'חכמים', בדומה לשליחים פאול ויוחנן, יותר מאוחר, ה'חכם' מני אדם מרכס, שיצאו בשצף קצף נגד ה'ניכור'. ובאמת, הבשורות שלהם נקלטו על-ידי עמים, ששמחו שמישהו מבטל 'גבולות', מבטל 'ריסונים', מבטיחים מלכות שמיים ללא גבולות. משום מה מלכות שמיים בוששה לבוא.

     החוקרים החכמים שגילו שהאדם לא פועל ממניעים 'רציונליים', לא הבינו את הסיבות להתנהגות אנושית זו. במציאות 'רציונליות' משמעה לדעת 'גבולות', והרי האדם חולם להסרת גבולות, חולם לבטל את ה'ניכור', המציב גבולות. האדם  שואף או נדחף כל הזמן לרצות יותר, לא מסתפק מה שהקיום הקציב לו. ברור שהמרד הראשוני של האדם הוא נגד קיצוב משך חייו, הוא רוצה נצחיות בלא להבין שקיום אפשרי רק בגבולות.

     שוב, רק הבנת מהות השפה יכולה ללמד את האדם את חוקי הקיום, חוקי הבריאה האפשריים רק בגבולות. לא בכדי הצלחת דרמת 'פאוסט' של גיתה. הרי פאוסט רוצה לבטל גבולות, הוא אפילו מוכן למשכן את נשמתו, לכרות ברית עם מפיסטו למען הסרת גבולות. החכמים היהודיים שאף הם רצו לבטל גבולות, רצו לנטרל את ה'ניכור', עדיין לא הבינו שלמען מטרה זו צריך לכרות ברית עם מפיסטו. החכם לותר הבין שיש להעדיף את השטן בעל הכח על ישוע החלשלוש שלא צלח לגשם את מלכות שמיים, החזיק אחריו גיתה, שהבין עוד יותר מרבו, שיש לכרות ברית עם אותו שטן, אותו מפיסטו, שיסיר גבולות דבר שיאפשר לגיבורו פאוסט מאוויים אינסופיים.

     ובכן, במציאות אפילו מפיסטו לא צלח לגשם את הבטחתו, לבטל את כליונו של בעל בריתו. מפיסטו הוכיח שהוא בסך הכל שדון קטן מחוסר כוחות, הוא השדון הקטן המגולם בהקדמה של משל 'איוב', הוא אינו 'מפיסטו' הכל יכול, כפי שדמיונם הפרוע של הגרמנים גלמו אותו.

     אנחנו נשארים עם עולמינו הקטן שכולו תלוי באמונה שלנו, שאנו מחזיקים את חופתו. לאדם הדואלי הוענקה שכבה 'דקה' של 'דעת', המאפשרת לו אם הוא מכיר בגבולותיו, לשפר את חייו.

    'דעת' שחוה ואדם רכשו, אינה הופכת את האדם לזהה עם אלהים, כפי שה'נחש', אותו פן מרדני של כלי זה מבטיח לזוג הראשון. מחבר משל זה, החכם מני אדם, נטרל את ה'נחש', את הבטחותיו. בעל משל זה נראה מחמיר עם בעלי החלומות, מזכיר להם שב'גן-עדן', הם היו חיות, התוספת שרכשו, 'דעת', רק מאפשר להם ליצור חיים במודעות, מאפשר להם שיפור מה במצבם הקיומי, כל זה אם הם לא מפליגים על כנפי 'דעת', מיחסים לו יכולות-על,

בדומה לקין, שלא הבין שכלי זה צריך לשרת את הגוף, לא להרג אותו.

     בעל משל זה על שלושת חלקיו, הבין שהחטא הגדול ביותר הוא דחף להרג, זה קורה כאשר האדם שוכח ש'דעת', כלי השפה, נועד לשרת את הגוף לרווחתו, ליצור מוסדות שייטיבו עמו בגבולות חוקי הבריאה, מדוע חכמי הדורות לא הבינו את אזהרתו?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 283 – קוסמולוגיות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 283 – קוסמולוגיות

עם כל נסיונו של האדם להתעלם מהעובדה שעולמו האנושי הוא פרי יסוד נעלם, רפאי, שקיים רק אם הוא יחד עם הקהילה שהוא חלק ממנה מאמינים בו, מראשית הפיכת האדם לישות לשונית, באינטואיציה הוא הרגיש שהוא חלק מיסודות ביקום, יסודות נעלמים, השולטים בו. כהוכחה לכך, ממצאים ארכיאולוגים מוכיחים על קיום  מזבחות שבהן האדם היה מקריב קורבנות, למען שיסודות נעלמים אלו יתרצו לו.

     האדם הלשוני הקדמון, גם היה קובר את מתיו,לפי ממצאים ארכיאולוגיים, שוב כתוצאה מאותה אינטואיציה, שאמנם גופו כלה, אבל אותה ישות נעלמת שהיא חלק ממנו, שורדת.

ומאחר שהאדם הרגיש באופן אינטואיטיבי שהוא חלק מיסודות נעלמים ביקום, הוא אכלס את היקום עם ישויות. איכלוס זה של היקום עם ישויות בהמשך היווה את היצירות קוסמולוגיות, צורות יותר מגובשות, של עולם-על נעלם, עם הסבר לבריאה.

      ברור שקוסמולוגיות הן פרי של התפתחות קהילות מגובשות, עם התבוננות מסוימת, שהתגבשה ביכולת יצירתית לשונית.

      לשומרים היו כבר קוסמולוגיות, אבל לא שרדה מתרבותם קוסמולוגיה אחת מגובשת. אנו מוצאים רק קוסמולוגיה מגובשת על בסיס הירושה השומרית במזופוטמיה, הקוסמולוגיה המופיעה תחת השם 'אנומה אליש'. את הקוסמולוגיה המזופוטמית הזו נעמת עם קוסמולוגיה מאוחרת יותר, זו של התנ"ך, בפרק א' של ספר בראשית, ותחילת פרק ב'.

     מאחר שהקוסמולוגיה 'אנומה אליש', עיצבה את התרבות המזופוטמית לפחות במשך אלפיים שנה, כדאי להתעכב על עקרונות בה, היכולות להסביר את מהות האימפריות שקמו במזופוטמיה, אימפריות אגרסיביות, כמו האימפריה האשורית, הבבלית, כפי שנוכל להסביר את אופי ממלכת יהודה, לפי העקרונות של הקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית.

   ברור שנוכל לדון בקוסמולוגיה זו, 'אנומה אליש' רק בקיצור, בהקשר של שעור מצומצם. לפי קוסמולוגיה זו ראשית היקום נשלט על-ידי אלוהות בשם 'תיאמת', מזכיר את המושג העברי 'תהום', שודאי לקוח מהירושה המזופוטמית. אלה זו היא ישות סבילה. אלוהות זו אינה אלוהות יחידה בפנתיאון מזופוטמי זה. האלים מחליטים לצאת במלחמה באלוהות זו, וכמנהיגם הם בוחרים באל צעיר 'מרדוך'. אל צעיר זה מוכן לקבל על עצמו את המשימה אם האלים יסכימו לריבונותו.

     אל צעיר זה מנצח את תיאמת ומבתר את גופה, יוצר ממנה את השמיים ואת הארץ. אל מנצח זה נבחר על-ידי אספת האלים לשליט היקום. לא נאמר ב'אנומה אליש' איך ישלט מרדוך על היקום, אבל לפנינו אינטואיציה של יוצרי קוסמולוגיה זו, האלים מעניקים לאל הצעיר 'חמישים שמות'. בהערות לכנוי הנ"ל נאמר באנתולוגיה שמספר חמישים היה מספרו שח האל השומרי אנליל, כדי לרמוז כי מרדוך ירש את מעמד אל זה ( 'בימים הרחוקים ההם', עמ' 44 ). אספת האלים מכריזים: 'אנחנו – נקרא אשר נקרא שמותיו – הוא אלהינו. הבה נקרא חמשים שמותיו…'  לכאורה מרדוך ברא את העולם באמצעי כוחני, אבל למען למשול בו האינטואיציה האנושית, או האלגוריתם הלשוני, מוביל את מחברי המיתוס להבנה ששלטון מתבצע באמצעות 'שמות', באמצעות שפה.

     למען נוכל לראות את ההבדל בין קוסמולוגיה מזופוטמית זו, לבין הקוסמולוגיה התנ"כית, עלינו לציין עוד עיקרון, שיצביע על ההבדל התהומי בין מיתוס זה לבין פרק הבריאה בספר בראשית.

      כאשר האלים הנחותים, האגגי, שתפקידם לשרת את אלי הבכורה מתמרדים, מרדוך מבטיח להם שהוא יברא את האדם, שתפקידו יהיה לשרת את האלים. וכך הוא מכריז: 'אעשה יצור, אדם, לו יושת עליו עמל האלים, והמה לו ינוחו…'

      עלינו להתחיל להשוות את 'אנומה אליש' עם פרק הבריאה בספר בראשית. עלינו לדעת שקוסמולוגיה זו בבראשית, היא כבר תולדה של השלב השני של התפתחות הפילוסופיה הלשונית של העברים, היא כבר תולדה של הפילוסופיה הלשונית במשל 'עץ הדעת', ירושה תרבותית שהעברים נשאו אתם מאבותיהם הנוודים, ירושה בכתובים, בכתב הפיניקי כנעני. לעברים בשלב זה היה כבר ברור שהיקום הוא אינפורמציה, שפה, 'דעת'. לכן האלוהות בקוסמולוגיה זו יוצא מהאין, מתחיל את בריאת העולם באמצעות 'הגדים', שפה.

       עובדה זו של בריאה ב'הגדים', מעמת קוסמולוגיה זו עם הבריאה ב'אנומה אליש', שבה הבריאה התבצעה באמצעות כוח. על כן, ברור שלפי ההשקפה המזופוטמית הבאה לידי ביטוי בקוסמולוגיה זו ב'אנומה אליש, 'כוחנות' כאמצעי היה לגיטימי. מכאן עמי מזופוטמיה הקימו את האימפריות הכוחניות.

     לפי הקוסמולוגיה בספר בראשית אלהים מיד מגביל את כל היסודות בגבולות, אנו מוצאים עיקרון זה של הגבלות, גם בקשר המאוויים האנושיים, במשל 'עשרת הדיברות'. לא כך לפי עקרונות הקוסמולוגיה ב'אנומה אליש', אין שום הגבלות על היסודות, בהמשך אין הגבלות על המאוויים האנושיים, כל שליט יכול לגשם את מאוויו בכיבושים אינסופיים.

      כפי שאנו יכולים להסיק מ'אנומה אליש', המזופוטמים ירשו כבר מהתרבות השומרית הבנה שדברים נבראים באמצעות שמות, באמצעות שפה. וכך נאמר בתחילת קוסמולוגיה זו: 'בעת ממעל לא נקראו שמים (בשם), מתחת אדמה בשם לא נזכרה…', ברור למחברי אפוס זה, בריאה על-ידי מרדוך עם 'חמישים השמות', הוא קיבוע הישויות ב'שמות'. אבל אין כאן השקפה מגובשת שהעולם הוא 'אינפורמציה', שהעולם הוא שפה, כפי שאנו מוצאים כבר בפרק הבריאה של ספר בראשית, בקוסמולוגיה התנ"כית. אנו מוצאים עדות הפוכה, מרדוך בורא את העולם באמצעות כח

    לפי 'אנומה אליש' כוחם של האלים הוא ב'לוחות הגורל'. כך מרדוך אחרי נצחונו על תיאמת, אחרי שברא את העולם, כח,  קביעת גורל, עובר לידיו: 'אחר אשר יצר חוקותיו, מצוותיו ברא,….נשא את לוחות הגורל אשר לקח מקנגו..'.

     השומרים ואחריהם עממי מזופוטמיה האמינו שהעולם נשלט על-פי גורל, על-פי חוקים דטרמיניסטיים. אבות העברים שיצאו מאור כשדים, 'אור' מרכז שומרי, חוללו את המפכה המחשבתית הגדולה ביותר ביצרם 'עולם בתוך עולם', עולם לשוני משוחרר חלקית מחוקי גורל, מחוקים דטרמיניסטיים. כאשר אנו מעמתים את שתי הקוסמולוגיות את זו 'אנומה אליש', עם הקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית, אנו נוכחים לדעת שהמזופוטמים המשיכו לראות את האדם חלק מהעולם הדטרמיניסטי, ראו שהאדם נמצא תחת חוקי גורל, אין לו אוטונומיה, שהיא מובנת מהפילוסופיה הלשונית התנ"כית.

     למרות שתרבות האבות, טרם ירדו למצריים, היתה מושפעת מהתרבות השומרית, אנחנו יכולים לראות את המהפכה המחשבתית שאבות אלו חוללו, אחרי שעזבו את 'אור', מרכז שומרי. הם לא רק פיתחו פילוסופיה לשונית שאנו מוצאים כבר במשל 'עץ הדעת', המוקדם, אנחנו עדים לשחרור האדם מחוקים דטרמיניסטיים, חוקי גורל.

      אבל אם אנו מניחים שפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית הוא כבר תולדה של שלב שני בהתפתחות פילוסופית השפה התנ"כית, שלב שהות העברים במצריים, אנו חייבים גם להניח ששלב שני זה יכול היה להתפתח רק על בסיס השלב הראשון. ושוב, ההבדל הוא תהומי בין צורת הבריאה ב'אנומה אליש', בריאה כוחנית, לזו שבפרק הבריאה של ספר בראשית. כאן לפנינו כבר השקפה מגובשת שהעולם הוא אינפורמציה, שפה, שאלהים בורא את העולם באמצעות 'הגדים', לא בכוחנות.

      אבל העמות בין שתי הקוסמולוגיות מלמד אותנו גם לגבי מקום האדם בעולם. ראינו שלפי 'אנומה אליש', האדם נברא למען לשרת את האלים. האם אפשר לדמיין הבדל תהומי מזה שבין שתי ההשקפות? לפי פרק הבריאה בספר בראשית אלהים בורא את העולם למען האדם, לרווחתו. וכך נאמר בפסוק 26 : 'ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמינו בדמותנו …..ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם…'.

   עלינו לראות את בריאת העולם ובריאת האדם בפרק ב' של ספר בראשית כשלב מוקדם יותר מאשר הבריאה בפרק א'. פרק בריאה מוקדם זה מבוסס על מיתוסים שהעברים הנוודים קלטו בנדודיהם, כפי שגם משל 'עץ הדעת' מכיל שאריות של מיתוסים שרווחו במקומות ששם אבות העברים עברו בנדודיהם.

      עלינו כאן לציין, שכל מיני פרשנים שאחרי חפירות ארכיאולוגיות גילו כתבים עם מיתוסים דומים לאלו של התנ"ך, מיד שללו מקוריות מהאחרון, מבלי להבין שאבות העברים באמת התיחסו למיתוסים קדומים, אבל נתנו להם מיד פרשנות חדשה, פרשנות פילוסופית המאפיינת את התנ"ך. כך לפי המיתוס השומרי המבול נגרם כיוון שבני אדם הפריעו לשנתו של אנליל, לפי ההסבר התנ"כי, המבול נגרם כיוון שהמין האנושי נשחת.

     מה שמאפיין את מחשבת התנ"ך שהוא על בסיס השקפות רווחות בזמן ראשית הופעת העברים, אבות אלו חוללו על בסיס היסודות אלו מהפכה או מהפכות מחשבתיות חד-פעמיות. עובדה היא שעקבות תרבויות עתיקות אלו שהעברים התעמתו אתן, נמוגו, בעוד שמחשבת התנ"ך היא בסיס המחשבה המערבית, היא איפשרה את התפתחות המדע החדש, כמו מדע האבולוציה, מדע האינפורמציה, מדע הנפץ הגדול.