אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 284 – האדם הדואליה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 284 – האדם הדואלי

     האדם מראשית היותו לשוני הבין באינטואיציה שהוא דואלי. עובדה המוכיחה הרגשה זו היא שהאדם קבר את מתיו, בהאמינו שהחלק הנעלם שלו שורד את הגוף הביאולוגי הכלה. אבל עדות יותר מוחשית להבנת האדם את הדואליות שלו אנו מוצאים במיתוס 'אנומה אליש', שבו האל מרדוך הבורא את העולם בכוחנות, בבתרו את גופה של האלה 'תיאמת', נזקק לחמישים שמות למען למשל על העולם.

     אנו מוצאים גם עקבות הבנה זו של דואליות האדם בתנ"ך, בשני סיפורי הבריאה של האדם. לפי הסיפור העתיק יותר, בפרק ב' של ספר בראשית, נאמר : 'וייצר יהוה אלהים את האדם עפר מהאדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה'. בהמשך משל בריאה זה אנו מוצאים את עיקר מהות האדם, שבריאה זו מהאדמה מנכסת מ'עץ הדעת' 'דעת',  והאכילה הופכת את חוה ואדם  למודעים. אם בהיותם בגן, נאמר על חוה ואדם : 'ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו',  ואחרי שאכלו מפרי 'עץ הדעת', נאמר:'ותפקנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם..' לפי שני משפטים אלו, היות חוה ואדם בגן ללא מודעות על עירומם, וגלוי עירומם בזכות 'דעת' שהם רכשו, הפך אותם למודעים למצבם. מחבר המשל הזה על שלושת חלקיו, חלק 'גן-עדן', חלק 'עץ הדעת', חלק 'קין והבל', מוכיח את היות האדם ישות מוחשית, חלק מהאדמה, כתוצאה מרכישת 'דעת', השכבה הדקה שנוספת לו, הופך אותו ואת חוה לישויות 'מודעות', היכולות ליצור חיים במודעות ולא כמו החיות המולידות מתוך דחף ביאולוגי בלבד, הם גם יכולים להזין את עצמם בעמל.

      בשני המקרים, במקרה של מרדוך הכוחני, מתווספים לו חמישים 'שמות' ההופכים אותו לישות דואלית, ישות עם יכולות שליטה. במקרה של חוה ואדם, שנוצרו מהאדמה, 'דעת' שהם רוכשים מ'עץ הדעת', הופך אותם ל'מודעים', בעלי יכולת של יצירה.

     אבל בפרק א' של ספר בראשית, שהוא מאוחר יותר, שייך לשלב השני של ההתפתחות פילוסופית השפה המקראית, נאמר: 'ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו בדמותנו ….ויברא  אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם'. בבריאה שניה זו הדואליות של האדם מטושטשת, כיוון שמשל בריאה זה רוצה להדגיש את העובדה שהאדם בדומה לאלהים מסוגל 'ליצור'. אבל במשל 'עשרת הדברות', שהתחבר על-ידי אותו מחבר, המזכיר את הבריאה בששה ימים, האדם באמת מצווה ליצור את עולמו, בזכות רוכשו לעצמו את 'דעת', אבל הוא גם מצווה לרסן את מאוויו הגופניים באמצעות הכלי שהוא רכש, כפי שאלהים הגביל, ריסן את היסודות באמצעות ה'הגדים', כלי השפה שהוא השתמש בו לבריאת העולם.

     העובדה שכל ההטפות בתנ"ך מכוונות על ריסון המאוויים הגופניים, מלמדים שהתנ"ך היה מודע לדואליות זו של האדם, שהשכבה הדקה של 'דעת' תפקידה ריסון, למען שהבריאה תיתכן.

      הקדמה זו מובאת למען להצביע על הבנת הקדמונים שהאדם הוא דואלי, הבנה שבעת החדשה טושטשה. עובדה היא שמפליא חוקרים, שהאדם לא פועל תמיד לפי שיקולים רציונליים. עובדה זו לא היתה צריכה להפליא חוקרים, אם הם היו מודעים שהאדם הוא דואלי, שהוא פועל לפי דחפים גופניים, שהשכבה 'הדקה' של 'דעת', או 'שפה', או 'אינפורמציה' אין לה שליטה עליהם.

     אם האדם המודרני היה מודע יותר לפילוסופיה של השפה, היה יודע שהאינפורמציה הנקלטת באונות הקדמיות שהתפתחו בשלב אבולוציוני מאוחר, שבהן קולטנים, שאותה המח הפלאי, שאף הוא התפתח בשלבים מאוחרים לצורתו העכשוית,  מעניק לשפה  אוטונומיה מוגבלת, אבל שפה זו היא שכבה 'דקה', שלא תמיד מצליחה לדכא את הדחפים הגופניים. חוקרים אלו היו צריכים ללמד היסטוריה, להתבונן ולראות שהאדם נדחף בתולדותיו למלחמות סרק, מלחמות תולדה של דחפים אפלים. אם האדם המתבונן היה מסיק מכך מסקנות, אולי היה מצליח לבלום את ההרג חסר התכלית.

     לא רק חכמי המחקר שהיום מגלים שהאדם לא פועל לפי מניעים רציונליים, גם החכם פרויד גלה שלאדם תת-מודע, עם דחפים, שהסופר-אגו בקושי מרסן. במקום לדבר על 'תת-מודע' פרויד היה צריך לדבר על דואליות האדם, שלא רק נדחף מבחינה מינית, דחפים שקשה לרסן אותם, שדבר יותר חמור, היות האדם דואלי, הוא נדחף ל'מלחמות' הרסניות, ש'דעת', השכבה ה'דקה', שנוספה לאדם לא צולחת לרסן. בעקבות פרויד ה'מיניות' נעשתה בעית הדור, במקום לראות את בעית האדם בדחפים הרסניים, מלחמות הרסניות. פרויד שהיה כל כך עסוק בבעית ה'מיניות', לא הרגיש בסכנה ההרסנית האורבת לעולם, מלחמת העולם ה-.II

     ברור שפרויד לא ציפה להתפרצות הדמונית של תרבותו הגרמנית ה'נאורה'. הוא עד כדי כך העריץ אותה, שהיה מוכן לשלול את עבריותו של משה, הפך אותו לנסיך מצרי, פלא שלא הפך אותו לגרמני, לנסיך 'פאוסט'. חכם זה לא הבין את התרומה העילאית של העברים שביססו את פילוסופית השפה.

     האדם סולד מפילוסופית השפה, עובדה שעד היום הזה אין המשך נאות לניצניה שאנו מוצאים בתנ"ך. האדם סולד מפילוסופית השפה, המלמדת שיצירה אפשרית רק בגבולות. השפה מגשימה את עצמה על-ידי 'ניכור', הצבת גבולות לדברים. מפליא ש'ניכור', הוא מושג מושמץ על-ידי האדם, מבלי שיבין שיכולת מחשבתו מבוססת על 'ניכור'. אף יהודים לא שכללו את ירושת אבותיהם, היו אלו שהתעלמו ממנה, והיו 'חכמים', בדומה לשליחים פאול ויוחנן, יותר מאוחר, ה'חכם' מני אדם מרכס, שיצאו בשצף קצף נגד ה'ניכור'. ובאמת, הבשורות שלהם נקלטו על-ידי עמים, ששמחו שמישהו מבטל 'גבולות', מבטל 'ריסונים', מבטיחים מלכות שמיים ללא גבולות. משום מה מלכות שמיים בוששה לבוא.

     החוקרים החכמים שגילו שהאדם לא פועל ממניעים 'רציונליים', לא הבינו את הסיבות להתנהגות אנושית זו. במציאות 'רציונליות' משמעה לדעת 'גבולות', והרי האדם חולם להסרת גבולות, חולם לבטל את ה'ניכור', המציב גבולות. האדם  שואף או נדחף כל הזמן לרצות יותר, לא מסתפק מה שהקיום הקציב לו. ברור שהמרד הראשוני של האדם הוא נגד קיצוב משך חייו, הוא רוצה נצחיות בלא להבין שקיום אפשרי רק בגבולות.

     שוב, רק הבנת מהות השפה יכולה ללמד את האדם את חוקי הקיום, חוקי הבריאה האפשריים רק בגבולות. לא בכדי הצלחת דרמת 'פאוסט' של גיתה. הרי פאוסט רוצה לבטל גבולות, הוא אפילו מוכן למשכן את נשמתו, לכרות ברית עם מפיסטו למען הסרת גבולות. החכמים היהודיים שאף הם רצו לבטל גבולות, רצו לנטרל את ה'ניכור', עדיין לא הבינו שלמען מטרה זו צריך לכרות ברית עם מפיסטו. החכם לותר הבין שיש להעדיף את השטן בעל הכח על ישוע החלשלוש שלא צלח לגשם את מלכות שמיים, החזיק אחריו גיתה, שהבין עוד יותר מרבו, שיש לכרות ברית עם אותו שטן, אותו מפיסטו, שיסיר גבולות דבר שיאפשר לגיבורו פאוסט מאוויים אינסופיים.

     ובכן, במציאות אפילו מפיסטו לא צלח לגשם את הבטחתו, לבטל את כליונו של בעל בריתו. מפיסטו הוכיח שהוא בסך הכל שדון קטן מחוסר כוחות, הוא השדון הקטן המגולם בהקדמה של משל 'איוב', הוא אינו 'מפיסטו' הכל יכול, כפי שדמיונם הפרוע של הגרמנים גלמו אותו.

     אנחנו נשארים עם עולמינו הקטן שכולו תלוי באמונה שלנו, שאנו מחזיקים את חופתו. לאדם הדואלי הוענקה שכבה 'דקה' של 'דעת', המאפשרת לו אם הוא מכיר בגבולותיו, לשפר את חייו.

    'דעת' שחוה ואדם רכשו, אינה הופכת את האדם לזהה עם אלהים, כפי שה'נחש', אותו פן מרדני של כלי זה מבטיח לזוג הראשון. מחבר משל זה, החכם מני אדם, נטרל את ה'נחש', את הבטחותיו. בעל משל זה נראה מחמיר עם בעלי החלומות, מזכיר להם שב'גן-עדן', הם היו חיות, התוספת שרכשו, 'דעת', רק מאפשר להם ליצור חיים במודעות, מאפשר להם שיפור מה במצבם הקיומי, כל זה אם הם לא מפליגים על כנפי 'דעת', מיחסים לו יכולות-על,

בדומה לקין, שלא הבין שכלי זה צריך לשרת את הגוף, לא להרג אותו.

     בעל משל זה על שלושת חלקיו, הבין שהחטא הגדול ביותר הוא דחף להרג, זה קורה כאשר האדם שוכח ש'דעת', כלי השפה, נועד לשרת את הגוף לרווחתו, ליצור מוסדות שייטיבו עמו בגבולות חוקי הבריאה, מדוע חכמי הדורות לא הבינו את אזהרתו?

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: