Monthly Archives: יוני 2012

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 290 – הסיפור

 אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 290 – הסיפור

     הזכרון הוא גנזך קורותינו, גנזך אנושיותינו. עובדה שחולי אלצהיימר המאבדים את זכרונם, מאבדים את אנושיותם, נשארים ישויות ביאולוגיות. כאן עלינו לציין שגם לחיות זכרון, מחוץ להיותן של החיות מתוכנתות על-ידי ה-DNA שלהן, הן גם צוברים נסיון, זיכרון. ומה מבדיל את הזיכרון החיתי הזה מהזיכרון האנושי? שוב רק אם נחזור לשפה, המעניקה שמות לפעולות שלנו, לתחושות שלנו, נוכל לראות את ההבדל בין זכרון החיה לבין הזכרון האנושי. העובדה שהאדם מעניק לפעילותו שמות, היא מאפשרת לו לארוג סיפור ממעשיו, סיפור המעניק לאדם את זהותו, את ההרגשה של רצף.

      ראינו את חשיבות הרצף בהיסטוריה האנושית,  רצף זה מאפשר לאדם לחוש שהוא חלק מקהילה אנושית. בהווצרות רצף פרטי או רצף אנושי כללי אנו צריכים לקחת בחשבון גם את מודד הזמן, המסדר התרחשויות בשכבות של קודם ומאוחר. כך בחיי אדם פרטי הזכרון עושה שימוש במודד הזמן אשר מסדיר את מעשיו בסדר של קודם ומאוחר יותר.

      הזכרון הוא בשרות השפה הנעלמת, הוא אחד ממוסדות כלי זה, שבלעדיו האדם לא היה יכול לחוש בזהותו, לא היה יכול לחוש בהיותו ישות רצופה,  לא היה יכול ליצור את עולמו הלשוני. אבל הדבר החשוב ביותר שהזכרון מאפשר לאדם הוא יצירת סיפור חייו, שהאדם עם הזמן נאחז בו, שומר עליו יותר מאשר על גופו, שלעתים קרובות הוא מוכן להקריבו למען שמירת סיפורו, טוהר סיפורו. ברור שהסיפור הוא תוספת לשם האדם, אבל שם בלבד אינו מספיק להעניק לאדם את זהותו, את היותו ישות רציפה. השם הוא רק הגרעין שמסביבו האדם אורג את סיפורו.

      ומדוע השם והסיפור נעשים לאדם במשך הזמן חשובים יותר מאשר גופו? בלי ספק שהסיבה לכך שהוא נוכח לדעת שגופו עם הזמן מאבד את אונו, בעוד הסיפור פרי השפה הוא ישות נעלמת, שהאדם יכול לשזור בו את קסמי דמיונו, שהאדם בהזיותיו מייחס לו נצחיות.

      האדם גם יכול לעצב את סיפורו, לא רק לרשום בו את מעשיו, באפשרותו לקסום ממדים אין-סופיים לסיפורו. היות הסיפור ישות נעלמת ינוסית, מגבילה וגם ללא גבולות, האדם יכול להפוך את תוכן סיפורו, להעניק לו יכולות מאגיות. האדם מודע לכך שגופו מוגבל, יכול לפעל רק בצורה מסוימת, אבל סיפורו יכול להפליג למרחבים לכבוש את החלל. עובדה היא שהנוצרי הקאתולי על-ידי קסם ה'מיסה', יכול להפוך את סיפורו לסיפור של ישוע הנצלב וקם לתחיה ולהגאל יחד אתו.

      השפה היא כלי עם יכולות של קסמים, היא יכולה להעניק למאורעות אנושיים ממדים  מיסתוריים. השפה יכולה גם להעניק לשמות אנשים מיסתורין, שרלטנים יכולים ליחס לעצמם יכולות על-טבעיות באמצעות כלי השפה. יכולות אלו של השפה הן בסיס לכל אלו המיחסים לעצמם כוחות על-טבעיים. לעתים כאשר האדם נפגש עם בעל השם, המיסתורין נעלם, אלא אם אדם תמים נפגש עם אחד מאחז עיניים, עם יומרות ליכולות על-טבעיות. אבל בדמיונות שהאדם יכול להעניק מיסתורין לדמות, הוא יכול להעניק מיסתורין גם  לעצמו בנוטלו זהויות של אנשי שם.

     לגוף האדם אין סיפור, אין היסטוריה, מכאן גם לחיות חסרות השפה אין סיפור, אין היסטוריה. בעולם דטרמיניסטי, כפי שהוא העולם הביאולוגי, אין סיפור ואין היסטוריה. הרי לגוף הביאולוגי של האדם פרי ה-DNA , היוצר את אותו דגם, לא יכולה להיות היסטוריה ולא סיפור. אנו רואים שרק השפה השרירותית, השפה הנעלמת, היוצרת ישויות אפי-גנטיות אורגת גם סיפור, זקוקה להיסטוריה.

     עולמו הלשוני של האדם מתקיים רק על-ידי כך שהשפה ככלי יוצרת את המוסדות המסייעים לה לקיומה. הזכרון הרוקם את סיפור חייו של האדם הוא אחד מהמוסדות החשובים ביותר ליצירת עולמו הלשוני הפרטי של האדם, היוצר בשבילו  גם את  העולם של הקהילה עם זכרונותיה.

      השפה בהיותה פרי של שרירותיות, היותה ישות אפי-גנטית, עובדה שמונעת ממנה להכנס לסד של חוקים דטרמיניסטיים, מאפשרת לה גם את כל החופש הזה ליצור עולמות של מיסתורין. למרות שהשפה תלויה בגוף המספק לה אנרגיה, לא יכולה להתקיים בלעדיה, היא יכולה להעניק לאדם את האשליה שהוא יכול לפסח על שומר הסף, שומר הקיצוב, שומר על קיצוב החיים.

     השפה בקלות פוסחת מעל שומר הסף,  לא כך האדם הפרטי בגופו. השפה פוסחת מעל שומר הסף באמצעות השמות, הסיפורים שהפכו לשפה סטטית, פוסחים על שומר הסף, ויוצרות את ההיסטוריה האנושית הרציפה.

      מלחמותיו העיקריות של האדם הן עם שומר הסף שהגוף הביאולוגי לא צולח לפסח עליו. לכן לא יפלא שהאדם מוכן להקריב את גופו למען שמו, למען שמירת סיפורו. מושג הגבורה נוצר מתוך יאושו של האדם שגופו לא צולח לפסח על שומר הסוף, וברוב יאושו האדם מוכן להקריב את גופו למען אותו שם, למען הסיפור שהוא מדמה גובר על שומר הסף.

       אנחנו יכולים לראות את כל מוסד הקורבנות מראשית קורות האדם, כאמצעי של יאוש,  כשוחד לבטל את גזרות שומרי הסף, לפייסם למען יעניקו קיום משופר, יאפשרו משך קיום ארוך יותר. גם ניהול מלחמות הגנה והקרבת חיילים שייך לאותו יאוש קיומי של האדם המנסה באמצעות הקורבנות לפייס את שומרי הסף. על מצב מזעזע כזה אנו קוראים בספר מלכים ב', פרק ג' פסוק 27,כאשר מלך מואב מישע במצב מלחמתי מיואש, עם מלכי יהודה וישראל,  מקריב את בנו בכורו למען לפייס את שומרי הסף, למען יבטלו את גזרת המפלה.

      רק מחשבת התנ"ך שהשלימה עם עולם נגלה בלבד, עם חיים קצובים, נביאיה יצאו נגד מוסד הקורבנות, בהבינם שאלו לא יכולים לבטל את חוקי הקיום, הקוצבים משך קצוב לאדם. לכן מחשבת התנ"ך לא נתנה דרור לתוספת 'דעת' שחוה ואדם נכסו לעצמם מ'עץ הדעת', הם ראו את 'דעת', כשרתת של הגוף, ראו את 'דעת', כאמצעי של לשיפור חיי אדם. מאחר שמחשבת התנ"ך לא פרקה את האחדות בין 'דעת' לבין הגוף, היא קדשה את החיים בפרק הזמן שהוקצב לאדם,

      קדוש החיים הקצובים ייתרו את כל מוסד הקורבנות, משל עקדת יצחק מסמל את קדושת החיים, אלהים לא רוצה בקורבן אדם. מחשבת התנ"ך שהנה מקור הפילוסופיה הלשונית,  היא גם מקור ההשקפה הקיומית, משלימה עם חוקי הקיום, בהבינה שבריאה תיתכן רק אם לכל הישויות משך קצוב.

       מחשבת התנ"ך אינה מתירה ל'דעת', לחמס את הקיום הקצוב. משל 'קין והבל' מסמל את האיסור של usurpation, גזלת חיים, הקרבתם בשם מושג כמו 'בחירה'.

      מוסד הקורבנות, הקרבת הגוף למען שמירה על ה'שם', על ה'סיפור' הנלווה לו, הוא רק דוגמה קיצונית של יאוש האדם מגוזרי הגזרות של חוקי הקיום, ורצונו לפייס את שומרי הסף בהקרבת גופו.

     האדם של יום יום, האדם הפרגמטי, יודע שהכלי שבידיו כוחו מוגבל, שקיומו קצוב, הוא רק משאיר בצד משאלות לשינוי מצב זה, לכן כל אלו המבטיחים אפשרויות בלתי אפשריים, תמיד רצויים בעיניו. למבטיחים אלו של אפשרויות בלתי אפשריים אפשר למנות את שליחי הברית החדשה, את השליח פאול, את השליח יוחנן, שהבטיחו שינוי סדרי עולם, שינוי שלא התגשם. אבל אפשר גם למנות בין מבטיחי אפשרויות בלתי אפשריים מטפיזיקאים, כמו סוקראטס שבדיאלוג 'פיידו', לפני מותו, שאנשי אתונו גזרו עליו, מבטיח לתלמידיו הנוכחים, שהנשמה  ממשיכה להתקיים, בגלגולים שונים.

     הוגי התנ"ך, שהשלימו עם עולם נגלה, עם קיום קצוב, ביודעם שהבריאה תיתכן רק בקיצוב הישויות, נתנו רק לגיטימציה להבנה הפרגמטית של האדם על יכולתיו בנתונים הקיומיים. הם נתנו לגיטימציה להבנת האדם שמשך קיומו קצוב, שבידיו כלי המאפשר שיפור קיום זה.

      התנ"ך לא שלל את חשיבות השם, לא שלל את חשיבות הסיפור האישי של האדם, סיפור המעניק לו זהות. עובדה שהתנ"ך מעניק לנו את סיפור קורות האדם, הופך את הסיפור הזה ל'משל', איך אפשר ליפות את הקיום הקצוב, אם מודעים לגבולות האפשריים.

     'דעת', השפה תפקידה לייפות את החיים, היא לא צריכה לחמוס את הגוף המספק לה אנרגיה, שבלעדיה היא נגוזה. 'דעת' צריכה לקסום את העתידים לשרשרת הדורות, היא צריכה להעניק משמעות לרצף קיום, לרצף היסטורי.

 אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 290 – הסיפור

     הזכרון הוא גנזך קורותינו, גנזך אנושיותינו. עובדה שחולי אלצהיימר המאבדים את זכרונם, מאבדים את אנושיותם, נשארים ישויות ביאולוגיות. כאן עלינו לציין שגם לחיות זכרון, מחוץ להיותן של החיות מתוכנתות על-ידי ה-DNA שלהן, הן גם צוברים נסיון, זיכרון. ומה מבדיל את הזיכרון החיתי הזה מהזיכרון האנושי? שוב רק אם נחזור לשפה, המעניקה שמות לפעולות שלנו, לתחושות שלנו, נוכל לראות את ההבדל בין זכרון החיה לבין הזכרון האנושי. העובדה שהאדם מעניק לפעילותו שמות, היא מאפשרת לו לארוג סיפור ממעשיו, סיפור המעניק לאדם את זהותו, את ההרגשה של רצף.

      ראינו את חשיבות הרצף בהיסטוריה האנושית,  רצף זה מאפשר לאדם לחוש שהוא חלק מקהילה אנושית. בהווצרות רצף פרטי או רצף אנושי כללי אנו צריכים לקחת בחשבון גם את מודד הזמן, המסדר התרחשויות בשכבות של קודם ומאוחר. כך בחיי אדם פרטי הזכרון עושה שימוש במודד הזמן אשר מסדיר את מעשיו בסדר של קודם ומאוחר יותר.

      הזכרון הוא בשרות השפה הנעלמת, הוא אחד ממוסדות כלי זה, שבלעדיו האדם לא היה יכול לחוש בזהותו, לא היה יכול לחוש בהיותו ישות רצופה,  לא היה יכול ליצור את עולמו הלשוני. אבל הדבר החשוב ביותר שהזכרון מאפשר לאדם הוא יצירת סיפור חייו, שהאדם עם הזמן נאחז בו, שומר עליו יותר מאשר על גופו, שלעתים קרובות הוא מוכן להקריבו למען שמירת סיפורו, טוהר סיפורו. ברור שהסיפור הוא תוספת לשם האדם, אבל שם בלבד אינו מספיק להעניק לאדם את זהותו, את היותו ישות רציפה. השם הוא רק הגרעין שמסביבו האדם אורג את סיפורו.

      ומדוע השם והסיפור נעשים לאדם במשך הזמן חשובים יותר מאשר גופו? בלי ספק שהסיבה לכך שהוא נוכח לדעת שגופו עם הזמן מאבד את אונו, בעוד הסיפור פרי השפה הוא ישות נעלמת, שהאדם יכול לשזור בו את קסמי דמיונו, שהאדם בהזיותיו מייחס לו נצחיות.

      האדם גם יכול לעצב את סיפורו, לא רק לרשום בו את מעשיו, באפשרותו לקסום ממדים אין-סופיים לסיפורו. היות הסיפור ישות נעלמת ינוסית, מגבילה וגם ללא גבולות, האדם יכול להפוך את תוכן סיפורו, להעניק לו יכולות מאגיות. האדם מודע לכך שגופו מוגבל, יכול לפעל רק בצורה מסוימת, אבל סיפורו יכול להפליג למרחבים לכבוש את החלל. עובדה היא שהנוצרי הקאתולי על-ידי קסם ה'מיסה', יכול להפוך את סיפורו לסיפור של ישוע הנצלב וקם לתחיה ולהגאל יחד אתו.

      השפה היא כלי עם יכולות של קסמים, היא יכולה להעניק למאורעות אנושיים ממדים  מיסתוריים. השפה יכולה גם להעניק לשמות אנשים מיסתורין, שרלטנים יכולים ליחס לעצמם יכולות על-טבעיות באמצעות כלי השפה. יכולות אלו של השפה הן בסיס לכל אלו המיחסים לעצמם כוחות על-טבעיים. לעתים כאשר האדם נפגש עם בעל השם, המיסתורין נעלם, אלא אם אדם תמים נפגש עם אחד מאחז עיניים, עם יומרות ליכולות על-טבעיות. אבל בדמיונות שהאדם יכול להעניק מיסתורין לדמות, הוא יכול להעניק מיסתורין גם  לעצמו בנוטלו זהויות של אנשי שם.

     לגוף האדם אין סיפור, אין היסטוריה, מכאן גם לחיות חסרות השפה אין סיפור, אין היסטוריה. בעולם דטרמיניסטי, כפי שהוא העולם הביאולוגי, אין סיפור ואין היסטוריה. הרי לגוף הביאולוגי של האדם פרי ה-DNA , היוצר את אותו דגם, לא יכולה להיות היסטוריה ולא סיפור. אנו רואים שרק השפה השרירותית, השפה הנעלמת, היוצרת ישויות אפי-גנטיות אורגת גם סיפור, זקוקה להיסטוריה.

     עולמו הלשוני של האדם מתקיים רק על-ידי כך שהשפה ככלי יוצרת את המוסדות המסייעים לה לקיומה. הזכרון הרוקם את סיפור חייו של האדם הוא אחד מהמוסדות החשובים ביותר ליצירת עולמו הלשוני הפרטי של האדם, היוצר בשבילו  גם את  העולם של הקהילה עם זכרונותיה.

      השפה בהיותה פרי של שרירותיות, היותה ישות אפי-גנטית, עובדה שמונעת ממנה להכנס לסד של חוקים דטרמיניסטיים, מאפשרת לה גם את כל החופש הזה ליצור עולמות של מיסתורין. למרות שהשפה תלויה בגוף המספק לה אנרגיה, לא יכולה להתקיים בלעדיה, היא יכולה להעניק לאדם את האשליה שהוא יכול לפסח על שומר הסף, שומר הקיצוב, שומר על קיצוב החיים.

     השפה בקלות פוסחת מעל שומר הסף,  לא כך האדם הפרטי בגופו. השפה פוסחת מעל שומר הסף באמצעות השמות, הסיפורים שהפכו לשפה סטטית, פוסחים על שומר הסף, ויוצרות את ההיסטוריה האנושית הרציפה.

      מלחמותיו העיקריות של האדם הן עם שומר הסף שהגוף הביאולוגי לא צולח לפסח עליו. לכן לא יפלא שהאדם מוכן להקריב את גופו למען שמו, למען שמירת סיפורו. מושג הגבורה נוצר מתוך יאושו של האדם שגופו לא צולח לפסח על שומר הסוף, וברוב יאושו האדם מוכן להקריב את גופו למען אותו שם, למען הסיפור שהוא מדמה גובר על שומר הסף.

       אנחנו יכולים לראות את כל מוסד הקורבנות מראשית קורות האדם, כאמצעי של יאוש,  כשוחד לבטל את גזרות שומרי הסף, לפייסם למען יעניקו קיום משופר, יאפשרו משך קיום ארוך יותר. גם ניהול מלחמות הגנה והקרבת חיילים שייך לאותו יאוש קיומי של האדם המנסה באמצעות הקורבנות לפייס את שומרי הסף. על מצב מזעזע כזה אנו קוראים בספר מלכים ב', פרק ג' פסוק 27,כאשר מלך מואב מישע במצב מלחמתי מיואש, עם מלכי יהודה וישראל,  מקריב את בנו בכורו למען לפייס את שומרי הסף, למען יבטלו את גזרת המפלה.

      רק מחשבת התנ"ך שהשלימה עם עולם נגלה בלבד, עם חיים קצובים, נביאיה יצאו נגד מוסד הקורבנות, בהבינם שאלו לא יכולים לבטל את חוקי הקיום, הקוצבים משך קצוב לאדם. לכן מחשבת התנ"ך לא נתנה דרור לתוספת 'דעת' שחוה ואדם נכסו לעצמם מ'עץ הדעת', הם ראו את 'דעת', כשרתת של הגוף, ראו את 'דעת', כאמצעי של לשיפור חיי אדם. מאחר שמחשבת התנ"ך לא פרקה את האחדות בין 'דעת' לבין הגוף, היא קדשה את החיים בפרק הזמן שהוקצב לאדם,

      קדוש החיים הקצובים ייתרו את כל מוסד הקורבנות, משל עקדת יצחק מסמל את קדושת החיים, אלהים לא רוצה בקורבן אדם. מחשבת התנ"ך שהנה מקור הפילוסופיה הלשונית,  היא גם מקור ההשקפה הקיומית, משלימה עם חוקי הקיום, בהבינה שבריאה תיתכן רק אם לכל הישויות משך קצוב.

       מחשבת התנ"ך אינה מתירה ל'דעת', לחמס את הקיום הקצוב. משל 'קין והבל' מסמל את האיסור של usurpation, גזלת חיים, הקרבתם בשם מושג כמו 'בחירה'.

      מוסד הקורבנות, הקרבת הגוף למען שמירה על ה'שם', על ה'סיפור' הנלווה לו, הוא רק דוגמה קיצונית של יאוש האדם מגוזרי הגזרות של חוקי הקיום, ורצונו לפייס את שומרי הסף בהקרבת גופו.

     האדם של יום יום, האדם הפרגמטי, יודע שהכלי שבידיו כוחו מוגבל, שקיומו קצוב, הוא רק משאיר בצד משאלות לשינוי מצב זה, לכן כל אלו המבטיחים אפשרויות בלתי אפשריים, תמיד רצויים בעיניו. למבטיחים אלו של אפשרויות בלתי אפשריים אפשר למנות את שליחי הברית החדשה, את השליח פאול, את השליח יוחנן, שהבטיחו שינוי סדרי עולם, שינוי שלא התגשם. אבל אפשר גם למנות בין מבטיחי אפשרויות בלתי אפשריים מטפיזיקאים, כמו סוקראטס שבדיאלוג 'פיידו', לפני מותו, שאנשי אתונו גזרו עליו, מבטיח לתלמידיו הנוכחים, שהנשמה  ממשיכה להתקיים, בגלגולים שונים.

     הוגי התנ"ך, שהשלימו עם עולם נגלה, עם קיום קצוב, ביודעם שהבריאה תיתכן רק בקיצוב הישויות, נתנו רק לגיטימציה להבנה הפרגמטית של האדם על יכולתיו בנתונים הקיומיים. הם נתנו לגיטימציה להבנת האדם שמשך קיומו קצוב, שבידיו כלי המאפשר שיפור קיום זה.

      התנ"ך לא שלל את חשיבות השם, לא שלל את חשיבות הסיפור האישי של האדם, סיפור המעניק לו זהות. עובדה שהתנ"ך מעניק לנו את סיפור קורות האדם, הופך את הסיפור הזה ל'משל', איך אפשר ליפות את הקיום הקצוב, אם מודעים לגבולות האפשריים.

     'דעת', השפה תפקידה לייפות את החיים, היא לא צריכה לחמוס את הגוף המספק לה אנרגיה, שבלעדיה היא נגוזה. 'דעת' צריכה לקסום את העתידים לשרשרת הדורות, היא צריכה להעניק משמעות לרצף קיום, לרצף היסטורי.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 289 – הפרמטריםאוניברסיטה ווירטואלית – שעור 289 – הפרמטרים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 289 – הפרמטרים

     הפרמטר הקיומי של האדם הוא גופו, מה טוב לגוף ומה רע לגוף. גם לחיות גופן משמש להן פרמטר, הרי החיות נמצאות בבריחה מתמדת, בריחה מנזק לגופן. אבל האדם יוצר לעצמו פרמטרים נוספים. הפרמטרים החשובים ביותר הם גרמי השמיים, שלפיהם האדם מודע ליום וללילה, השמש הזורחת מסמלת לאדם את תחילת היום, השמש השוקעת, הנעלמת מסמלת את הלילה. נוסף לשמש הירח בהמשך מאפשר לאדם לחלק את רצף הזמן לחודשים.

      אבל השמש כפרמטר גם מאפשרת לאדם להתמצא בחלל. היא השמש, מאפשרת לאדם ליצור  פרמטרים מלאכותיים, לציין את מקום זריחת השמש כמזרח, את שקיעת השמש כמערב, עם גבו לכוון זריחת השמש, וביד ימינו הוא מכנה את האזור כצפון, עם יד שמאלו הוא מציין את האזור כדרום.

     אבל כלי השפה כאלגוריתם מתחילתו יוצר לאדם פרמטרים. הרי גם הקביעה המלאכותית של צפון ודרום הוא פרי כלי השפה, כיוון שבלי הענקת שמות לכיוונים שהאדם יצר אין להם משמעות. בהבדל מהחיות שהדחפים הביאולוגיים דוחפים אותן לבריחה מסכנות, כיוון שיצר הקיום טבוע בהן, בהבדל מהן האדם הלשוני, מתחילתו נותן שמות לדחפיו הקיומיים, מכנה כ'טוב' את שמירת הגוף, ההופך לפרמטר, כ'רע' את הסכנות האורבות לו. בהמשך המילים שקודם נתנו ביטוי  לגוף כפרמטר, משתחררות ממנו, הופכות בעצמן לפרמטרים.

      אבל מאחר שהכלי שהוענק לאדם, כלי השפה, אינו אינדיבידואלי, אלא יצירה קיבוצית, האדם מוכרח מיד ליצור לעצמו פרמטרים איך להתנהג באותה קהילה שלתוכה הוקהל. חוה ואדם לפי משל 'עץ הדעת', מיד אחרי אכלם מפרי העץ, נעשו מודעים, הם מבדילים בין 'דעת' שרכשו, לבין גופם, ובהתבוננות שלהם עליו, נוכחים שהוא ערום. הם מיד בהסכמה מתבישים ממצבו של הגוף הערום, ויוצרים מלה מתחושתם. מחבר המשל מסכם את תחושתם זו של חוה ואדם, במלה 'ויתבוששו'. בהיותם ב'גן-עדן' חוה ואדם כמו החיות האחרות לא הרגישו בעירומם. בהמשך המושג שיצרו  'מתבוששים', הופך לפרמטר למצב מסוים של הגוף. בהמשך בקהילה שנוצרה, כל פרט בה לפי פרמטר זה 'בושה', יכנה מצב מסוים של הגוף במלה זו שהפכה לפרמטר,  הוא יכסה אותו.

      'דעת' שחוה ואדם רכשו, בהמשך יכנה כל פעולה או עצם בשם. כך, אדם וחוה במשגל, המכונה במשל 'לדעת', יוצרים חיים. בהמשך כל משגל, כל הולדה באמצעותו יכונה 'לדעת', מלה זו הופכת לפרמטר למשגל, ליצירת חיים.

    לפי משל 'עץ הדעת', כאשר חוה מסבירה לנחש, על האיסור לאכל מפרי העץ, הנחש אומר לה:'…לא מות תמתון. כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב ורע.'  אבל לפי המשך הנאמר במשל, חוה ואדם באכלם מהפרי:'…ותפקנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם..'. אנחנו רואים שהפעולה הראשונה של חוה ואדם היא לא 'להבדיל בין טוב לרע', אלא הפיכתם למודעים לעירומם. אם כך המודעות קודמת ליכולת בהמשך להבדיל בין טוב לרע. חוה ואדם גם לא עושים שימוש ביכולתם להבדיל בין טוב לרע, הם עושים שימוש ב'דעת', ליצירת חיים. רק בחלק השלישי של המשל, החלק 'קין והבל', מחבר המשל נותן ביטוי ליכולת להבדיל בין טוב לרע, כאשר הוא מצביע על העובדה שקין בוחר ברע, הורג את אחיו. המחבר של המשל בחלק זה מצביע על הכיוון שההבדלה בין טוב לרע צריכה להוביל, היא צריכה להצביע ש'טוב' הוא קדושת החיים, הריגה היא 'הרע'.

      שוב המילים 'טוב' ו'רע' מתנתקים מפרמטר הגוף, הופכות בעצמן פרמטרים המתיחסים לקיום כולו, לא רק לגוף האדם.

      אנחנו רואים שהמילים הנוצרות בתחילה הן בשרות הגוף כפרמטר, בהמשך הן נעשים מודדים עצמאיים, פרמטרים להתנהגות אנושית בחברה. אבל למילים כפרמטרים אין עדיין כח שיפוט. לכן בהמשך הקהילה קובעת חוקים כפרמטרים עם כח שיפוטי. כבר השומרים חקקו חוקות, החוקה של חמורבי היתה מבוססת על החוקות השומריות.

     חוקות נוצרות, כיוון שקהילה זקוקה לפרמטרים איך להתנהג, למען תוכל לתפקד. אנחנו רואים שה'קהילה' נעשית הפרמטר, החוקים באים לשרת גוף מופשט זה, הקהילה, למען תוכל לתפקד. בהמשך שוב, החוקים עצמם משיגים עצמאות והופכים ל'פרמטרים' איך להתנהג בקהילה.

     היום כל קהילה מחוקקת חוקי תנועה. חוקים אלו נוצרים למען סדר תנועתי, הפרטמטר של חוקים אלו הוא ה'סדר', סדר שונה מסדר בתוך הקהילה. כך הצרכים החברתיים הולכים ומסתעפים. האדם זקוק בחברה המודרנית לא רק לחוקים כפרמטרים איך להתנהג בקהילה, הוא זקוק לחוקים כפרמטרים איך להתנהג בכבישים.

     בצורה פרדוכסלית, האדם גם מחוקק חוקי מלחמה. הרי מלחמות פורצות, מלחמות הגנה, גם מלחמות אגרסיביות. מטרת המלחמות היא להרוג את האויב. נשאלת השאלה מדוע זקוקים בני אדם לחוקי מלחמה? אבל עובדה היא שחוקי מלחמה קיימים, ביחוד איך לנהוג עם שבויים, האם מותר להרוג אותם או לאו? האם יש לטפל בשבויים פצועים?

     השפה עושה את האדם לישות חברתית בכל מהלכיו. לכן הוא זקוק בכל מהלכיו לפרמטרים איך לנהוג.

     במקרה הגוף הביאולוגי של האדם אף הוא נמצא תחת חוקים דטרמיניסטיים, שה-DNA

כופה על הגוף. ה-DNA כופה על הגוף לא רק איך להתנהג למען קיומו, הוא כופה עליו גם איך להתגונן, הרי כל המערכת האימונולוגית ממונה על הגנה בתוככי הגוף, למען קיומו. בהבדל מהגוף הביאולוגי, שחוקיו, הפרמטרים שלו קבועים, האדם הלשוני נמצא ביקום והוא צריך ליצור לעצמו בצורה מלאכותית את כל החוקים למען יוכל לתפקד, למען לשמר את חייו.

      עולמו הלשוני של האדם הוא שרירותי, השפה פועלת בצורה שרירותית לגמרי, כך שגם כל הסדרים של השפה הן שרירותיות. ראינו שהחוק הראשוני של השפה המבדילה בין טוב לרע הוא קדושת החיים. למרות חוק ראשוני זה, אנו עדים לכך שהאדם מוכן להקריב את גופו למען ערך לשוני, כמו 'גבורה'.

      האם קיים פרדוכס גדול יותר מאשר הקרבת הגוף למען ערך לשוני? עובדה היא שכבר קין מוכן להרג את אחיו הבל למען לשלול ממנו את 'הבכורה',  בכורה שניתנה להבל על-ידי האלוהות. כבר במקרה זה של קין אנחנו רואים תופעה אנושית מוזרה שהשפה גוזלת מהגוף הביאולוגי את בכורתו, היא דורשת לעצמה 'בכורה', כתוצאה מכך יש להקריב את הגוף למען ה- usurper, חומס זה. (לדבאבונינו, אין תרגום לעברית למושג זה).

     כל מושג 'גבורה', מראשיתו חומס את בכורת הגוף כפרמטר לקדושת החיים. מושגים לשוניים נעלמים חומסים את החיים, את קדושת החיים.

     עד היום רוב המפרשים של משל 'עקדת יצחק', לא מבינים שהתנ"ך רצה במשל זה להצביע על כך שהאלוהות אינה רוצה בקורבן 'אדם', בקורבן חיים. התנ"ך שמר על עיקרון 'קדושת חיים'.

     אפילו אם אנו חוזרים במנהרת הזמן לתרבות השומרית, להיסטוריה השומרית, היא כבר יצרה שני סוגי ערכים, ערך קדושת החיים, שאנו עדים לה מהקינות של האמהות השומריות, ליצירת מערכת חדשה, מערכת הגבורה באפוס גילגמש.

     אנחנו רואים ששתי המערכות הערכיות הן עתיקות כתולדות האדם הלשוני. גילגמש הגיבור של האפוס השומרי הזה, שהנו מלך עיר המדינה ארך, מעומת עם מוות, שהוא רואה מחומות עירו. הוא מבחין על הנהר מחוץ לעירו בגופות מתים, מסקנתו שאף הוא עתיד למות. הוא מחפש סם חיים, כאשר מתאכזב מלמצא אותו, הוא מגיע למסקנה שאמנם גופו עתיד לכלות, אבל הישות הנעלמת הלשונית, השם יכול לשרוד. ובכן, למען לשמר את השם הזה, גיבורינו גילגמש יוצא להוכיח את גבורתו במעשי מלחמה, בהרפתקאות, למען ששמו יזכר על-ידי הדורות.

      בהבדל מקין ההורג את אחיו למען מושג לשוני, אבל לא מקריב את גופו אלא את גוף אחיו,  הגיבורים ההיסטוריים מוכנים להקריב את חייהם למען מושגים לשוניים כמו 'שם עולם', 'גיבור עולם'.

     אנחנו רואים שכלי השפה שהוענק לאדם לרווחתו, למען הטבת חייו הגופניים, כלי זה בהמשך חומס את החיים. כלי זה לוקח מהפרמטר החוקי, הגוף, שאותו הוא צריך לשרת

את בכורתו ונוטל לעצמו בכורה ודורש מהגוף לשרת אותו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 289 – הפרמטרים

     הפרמטר הקיומי של האדם הוא גופו, מה טוב לגוף ומה רע לגוף. גם לחיות גופן משמש להן פרמטר, הרי החיות נמצאות בבריחה מתמדת, בריחה מנזק לגופן. אבל האדם יוצר לעצמו פרמטרים נוספים. הפרמטרים החשובים ביותר הם גרמי השמיים, שלפיהם האדם מודע ליום וללילה, השמש הזורחת מסמלת לאדם את תחילת היום, השמש השוקעת, הנעלמת מסמלת את הלילה. נוסף לשמש הירח בהמשך מאפשר לאדם לחלק את רצף הזמן לחודשים.

      אבל השמש כפרמטר גם מאפשרת לאדם להתמצא בחלל. היא השמש, מאפשרת לאדם ליצור  פרמטרים מלאכותיים, לציין את מקום זריחת השמש כמזרח, את שקיעת השמש כמערב, עם גבו לכוון זריחת השמש, וביד ימינו הוא מכנה את האזור כצפון, עם יד שמאלו הוא מציין את האזור כדרום.

     אבל כלי השפה כאלגוריתם מתחילתו יוצר לאדם פרמטרים. הרי גם הקביעה המלאכותית של צפון ודרום הוא פרי כלי השפה, כיוון שבלי הענקת שמות לכיוונים שהאדם יצר אין להם משמעות. בהבדל מהחיות שהדחפים הביאולוגיים דוחפים אותן לבריחה מסכנות, כיוון שיצר הקיום טבוע בהן, בהבדל מהן האדם הלשוני, מתחילתו נותן שמות לדחפיו הקיומיים, מכנה כ'טוב' את שמירת הגוף, ההופך לפרמטר, כ'רע' את הסכנות האורבות לו. בהמשך המילים שקודם נתנו ביטוי  לגוף כפרמטר, משתחררות ממנו, הופכות בעצמן לפרמטרים.

      אבל מאחר שהכלי שהוענק לאדם, כלי השפה, אינו אינדיבידואלי, אלא יצירה קיבוצית, האדם מוכרח מיד ליצור לעצמו פרמטרים איך להתנהג באותה קהילה שלתוכה הוקהל. חוה ואדם לפי משל 'עץ הדעת', מיד אחרי אכלם מפרי העץ, נעשו מודעים, הם מבדילים בין 'דעת' שרכשו, לבין גופם, ובהתבוננות שלהם עליו, נוכחים שהוא ערום. הם מיד בהסכמה מתבישים ממצבו של הגוף הערום, ויוצרים מלה מתחושתם. מחבר המשל מסכם את תחושתם זו של חוה ואדם, במלה 'ויתבוששו'. בהיותם ב'גן-עדן' חוה ואדם כמו החיות האחרות לא הרגישו בעירומם. בהמשך המושג שיצרו  'מתבוששים', הופך לפרמטר למצב מסוים של הגוף. בהמשך בקהילה שנוצרה, כל פרט בה לפי פרמטר זה 'בושה', יכנה מצב מסוים של הגוף במלה זו שהפכה לפרמטר,  הוא יכסה אותו.

      'דעת' שחוה ואדם רכשו, בהמשך יכנה כל פעולה או עצם בשם. כך, אדם וחוה במשגל, המכונה במשל 'לדעת', יוצרים חיים. בהמשך כל משגל, כל הולדה באמצעותו יכונה 'לדעת', מלה זו הופכת לפרמטר למשגל, ליצירת חיים.

    לפי משל 'עץ הדעת', כאשר חוה מסבירה לנחש, על האיסור לאכל מפרי העץ, הנחש אומר לה:'…לא מות תמתון. כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב ורע.'  אבל לפי המשך הנאמר במשל, חוה ואדם באכלם מהפרי:'…ותפקנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם..'. אנחנו רואים שהפעולה הראשונה של חוה ואדם היא לא 'להבדיל בין טוב לרע', אלא הפיכתם למודעים לעירומם. אם כך המודעות קודמת ליכולת בהמשך להבדיל בין טוב לרע. חוה ואדם גם לא עושים שימוש ביכולתם להבדיל בין טוב לרע, הם עושים שימוש ב'דעת', ליצירת חיים. רק בחלק השלישי של המשל, החלק 'קין והבל', מחבר המשל נותן ביטוי ליכולת להבדיל בין טוב לרע, כאשר הוא מצביע על העובדה שקין בוחר ברע, הורג את אחיו. המחבר של המשל בחלק זה מצביע על הכיוון שההבדלה בין טוב לרע צריכה להוביל, היא צריכה להצביע ש'טוב' הוא קדושת החיים, הריגה היא 'הרע'.

      שוב המילים 'טוב' ו'רע' מתנתקים מפרמטר הגוף, הופכות בעצמן פרמטרים המתיחסים לקיום כולו, לא רק לגוף האדם.

      אנחנו רואים שהמילים הנוצרות בתחילה הן בשרות הגוף כפרמטר, בהמשך הן נעשים מודדים עצמאיים, פרמטרים להתנהגות אנושית בחברה. אבל למילים כפרמטרים אין עדיין כח שיפוט. לכן בהמשך הקהילה קובעת חוקים כפרמטרים עם כח שיפוטי. כבר השומרים חקקו חוקות, החוקה של חמורבי היתה מבוססת על החוקות השומריות.

     חוקות נוצרות, כיוון שקהילה זקוקה לפרמטרים איך להתנהג, למען תוכל לתפקד. אנחנו רואים שה'קהילה' נעשית הפרמטר, החוקים באים לשרת גוף מופשט זה, הקהילה, למען תוכל לתפקד. בהמשך שוב, החוקים עצמם משיגים עצמאות והופכים ל'פרמטרים' איך להתנהג בקהילה.

     היום כל קהילה מחוקקת חוקי תנועה. חוקים אלו נוצרים למען סדר תנועתי, הפרטמטר של חוקים אלו הוא ה'סדר', סדר שונה מסדר בתוך הקהילה. כך הצרכים החברתיים הולכים ומסתעפים. האדם זקוק בחברה המודרנית לא רק לחוקים כפרמטרים איך להתנהג בקהילה, הוא זקוק לחוקים כפרמטרים איך להתנהג בכבישים.

     בצורה פרדוכסלית, האדם גם מחוקק חוקי מלחמה. הרי מלחמות פורצות, מלחמות הגנה, גם מלחמות אגרסיביות. מטרת המלחמות היא להרוג את האויב. נשאלת השאלה מדוע זקוקים בני אדם לחוקי מלחמה? אבל עובדה היא שחוקי מלחמה קיימים, ביחוד איך לנהוג עם שבויים, האם מותר להרוג אותם או לאו? האם יש לטפל בשבויים פצועים?

     השפה עושה את האדם לישות חברתית בכל מהלכיו. לכן הוא זקוק בכל מהלכיו לפרמטרים איך לנהוג.

     במקרה הגוף הביאולוגי של האדם אף הוא נמצא תחת חוקים דטרמיניסטיים, שה-DNA

כופה על הגוף. ה-DNA כופה על הגוף לא רק איך להתנהג למען קיומו, הוא כופה עליו גם איך להתגונן, הרי כל המערכת האימונולוגית ממונה על הגנה בתוככי הגוף, למען קיומו. בהבדל מהגוף הביאולוגי, שחוקיו, הפרמטרים שלו קבועים, האדם הלשוני נמצא ביקום והוא צריך ליצור לעצמו בצורה מלאכותית את כל החוקים למען יוכל לתפקד, למען לשמר את חייו.

      עולמו הלשוני של האדם הוא שרירותי, השפה פועלת בצורה שרירותית לגמרי, כך שגם כל הסדרים של השפה הן שרירותיות. ראינו שהחוק הראשוני של השפה המבדילה בין טוב לרע הוא קדושת החיים. למרות חוק ראשוני זה, אנו עדים לכך שהאדם מוכן להקריב את גופו למען ערך לשוני, כמו 'גבורה'.

      האם קיים פרדוכס גדול יותר מאשר הקרבת הגוף למען ערך לשוני? עובדה היא שכבר קין מוכן להרג את אחיו הבל למען לשלול ממנו את 'הבכורה',  בכורה שניתנה להבל על-ידי האלוהות. כבר במקרה זה של קין אנחנו רואים תופעה אנושית מוזרה שהשפה גוזלת מהגוף הביאולוגי את בכורתו, היא דורשת לעצמה 'בכורה', כתוצאה מכך יש להקריב את הגוף למען ה- usurper, חומס זה. (לדבאבונינו, אין תרגום לעברית למושג זה).

     כל מושג 'גבורה', מראשיתו חומס את בכורת הגוף כפרמטר לקדושת החיים. מושגים לשוניים נעלמים חומסים את החיים, את קדושת החיים.

     עד היום רוב המפרשים של משל 'עקדת יצחק', לא מבינים שהתנ"ך רצה במשל זה להצביע על כך שהאלוהות אינה רוצה בקורבן 'אדם', בקורבן חיים. התנ"ך שמר על עיקרון 'קדושת חיים'.

     אפילו אם אנו חוזרים במנהרת הזמן לתרבות השומרית, להיסטוריה השומרית, היא כבר יצרה שני סוגי ערכים, ערך קדושת החיים, שאנו עדים לה מהקינות של האמהות השומריות, ליצירת מערכת חדשה, מערכת הגבורה באפוס גילגמש.

     אנחנו רואים ששתי המערכות הערכיות הן עתיקות כתולדות האדם הלשוני. גילגמש הגיבור של האפוס השומרי הזה, שהנו מלך עיר המדינה ארך, מעומת עם מוות, שהוא רואה מחומות עירו. הוא מבחין על הנהר מחוץ לעירו בגופות מתים, מסקנתו שאף הוא עתיד למות. הוא מחפש סם חיים, כאשר מתאכזב מלמצא אותו, הוא מגיע למסקנה שאמנם גופו עתיד לכלות, אבל הישות הנעלמת הלשונית, השם יכול לשרוד. ובכן, למען לשמר את השם הזה, גיבורינו גילגמש יוצא להוכיח את גבורתו במעשי מלחמה, בהרפתקאות, למען ששמו יזכר על-ידי הדורות.

      בהבדל מקין ההורג את אחיו למען מושג לשוני, אבל לא מקריב את גופו אלא את גוף אחיו,  הגיבורים ההיסטוריים מוכנים להקריב את חייהם למען מושגים לשוניים כמו 'שם עולם', 'גיבור עולם'.

     אנחנו רואים שכלי השפה שהוענק לאדם לרווחתו, למען הטבת חייו הגופניים, כלי זה בהמשך חומס את החיים. כלי זה לוקח מהפרמטר החוקי, הגוף, שאותו הוא צריך לשרת

את בכורתו ונוטל לעצמו בכורה ודורש מהגוף לשרת אותו.

הה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 289 – הפרמטרים

     הפרמטר הקיומי של האדם הוא גופו, מה טוב לגוף ומה רע לגוף. גם לחיות גופן משמש להן פרמטר, הרי החיות נמצאות בבריחה מתמדת, בריחה מנזק לגופן. אבל האדם יוצר לעצמו פרמטרים נוספים. הפרמטרים החשובים ביותר הם גרמי השמיים, שלפיהם האדם מודע ליום וללילה, השמש הזורחת מסמלת לאדם את תחילת היום, השמש השוקעת, הנעלמת מסמלת את הלילה. נוסף לשמש הירח בהמשך מאפשר לאדם לחלק את רצף הזמן לחודשים.

      אבל השמש כפרמטר גם מאפשרת לאדם להתמצא בחלל. היא השמש, מאפשרת לאדם ליצור  פרמטרים מלאכותיים, לציין את מקום זריחת השמש כמזרח, את שקיעת השמש כמערב, עם גבו לכוון זריחת השמש, וביד ימינו הוא מכנה את האזור כצפון, עם יד שמאלו הוא מציין את האזור כדרום.

     אבל כלי השפה כאלגוריתם מתחילתו יוצר לאדם פרמטרים. הרי גם הקביעה המלאכותית של צפון ודרום הוא פרי כלי השפה, כיוון שבלי הענקת שמות לכיוונים שהאדם יצר אין להם משמעות. בהבדל מהחיות שהדחפים הביאולוגיים דוחפים אותן לבריחה מסכנות, כיוון שיצר הקיום טבוע בהן, בהבדל מהן האדם הלשוני, מתחילתו נותן שמות לדחפיו הקיומיים, מכנה כ'טוב' את שמירת הגוף, ההופך לפרמטר, כ'רע' את הסכנות האורבות לו. בהמשך המילים שקודם נתנו ביטוי  לגוף כפרמטר, משתחררות ממנו, הופכות בעצמן לפרמטרים.

      אבל מאחר שהכלי שהוענק לאדם, כלי השפה, אינו אינדיבידואלי, אלא יצירה קיבוצית, האדם מוכרח מיד ליצור לעצמו פרמטרים איך להתנהג באותה קהילה שלתוכה הוקהל. חוה ואדם לפי משל 'עץ הדעת', מיד אחרי אכלם מפרי העץ, נעשו מודעים, הם מבדילים בין 'דעת' שרכשו, לבין גופם, ובהתבוננות שלהם עליו, נוכחים שהוא ערום. הם מיד בהסכמה מתבישים ממצבו של הגוף הערום, ויוצרים מלה מתחושתם. מחבר המשל מסכם את תחושתם זו של חוה ואדם, במלה 'ויתבוששו'. בהיותם ב'גן-עדן' חוה ואדם כמו החיות האחרות לא הרגישו בעירומם. בהמשך המושג שיצרו  'מתבוששים', הופך לפרמטר למצב מסוים של הגוף. בהמשך בקהילה שנוצרה, כל פרט בה לפי פרמטר זה 'בושה', יכנה מצב מסוים של הגוף במלה זו שהפכה לפרמטר,  הוא יכסה אותו.

      'דעת' שחוה ואדם רכשו, בהמשך יכנה כל פעולה או עצם בשם. כך, אדם וחוה במשגל, המכונה במשל 'לדעת', יוצרים חיים. בהמשך כל משגל, כל הולדה באמצעותו יכונה 'לדעת', מלה זו הופכת לפרמטר למשגל, ליצירת חיים.

    לפי משל 'עץ הדעת', כאשר חוה מסבירה לנחש, על האיסור לאכל מפרי העץ, הנחש אומר לה:'…לא מות תמתון. כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב ורע.'  אבל לפי המשך הנאמר במשל, חוה ואדם באכלם מהפרי:'…ותפקנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם..'. אנחנו רואים שהפעולה הראשונה של חוה ואדם היא לא 'להבדיל בין טוב לרע', אלא הפיכתם למודעים לעירומם. אם כך המודעות קודמת ליכולת בהמשך להבדיל בין טוב לרע. חוה ואדם גם לא עושים שימוש ביכולתם להבדיל בין טוב לרע, הם עושים שימוש ב'דעת', ליצירת חיים. רק בחלק השלישי של המשל, החלק 'קין והבל', מחבר המשל נותן ביטוי ליכולת להבדיל בין טוב לרע, כאשר הוא מצביע על העובדה שקין בוחר ברע, הורג את אחיו. המחבר של המשל בחלק זה מצביע על הכיוון שההבדלה בין טוב לרע צריכה להוביל, היא צריכה להצביע ש'טוב' הוא קדושת החיים, הריגה היא 'הרע'.

      שוב המילים 'טוב' ו'רע' מתנתקים מפרמטר הגוף, הופכות בעצמן פרמטרים המתיחסים לקיום כולו, לא רק לגוף האדם.

      אנחנו רואים שהמילים הנוצרות בתחילה הן בשרות הגוף כפרמטר, בהמשך הן נעשים מודדים עצמאיים, פרמטרים להתנהגות אנושית בחברה. אבל למילים כפרמטרים אין עדיין כח שיפוט. לכן בהמשך הקהילה קובעת חוקים כפרמטרים עם כח שיפוטי. כבר השומרים חקקו חוקות, החוקה של חמורבי היתה מבוססת על החוקות השומריות.

     חוקות נוצרות, כיוון שקהילה זקוקה לפרמטרים איך להתנהג, למען תוכל לתפקד. אנחנו רואים שה'קהילה' נעשית הפרמטר, החוקים באים לשרת גוף מופשט זה, הקהילה, למען תוכל לתפקד. בהמשך שוב, החוקים עצמם משיגים עצמאות והופכים ל'פרמטרים' איך להתנהג בקהילה.

     היום כל קהילה מחוקקת חוקי תנועה. חוקים אלו נוצרים למען סדר תנועתי, הפרטמטר של חוקים אלו הוא ה'סדר', סדר שונה מסדר בתוך הקהילה. כך הצרכים החברתיים הולכים ומסתעפים. האדם זקוק בחברה המודרנית לא רק לחוקים כפרמטרים איך להתנהג בקהילה, הוא זקוק לחוקים כפרמטרים איך להתנהג בכבישים.

     בצורה פרדוכסלית, האדם גם מחוקק חוקי מלחמה. הרי מלחמות פורצות, מלחמות הגנה, גם מלחמות אגרסיביות. מטרת המלחמות היא להרוג את האויב. נשאלת השאלה מדוע זקוקים בני אדם לחוקי מלחמה? אבל עובדה היא שחוקי מלחמה קיימים, ביחוד איך לנהוג עם שבויים, האם מותר להרוג אותם או לאו? האם יש לטפל בשבויים פצועים?

     השפה עושה את האדם לישות חברתית בכל מהלכיו. לכן הוא זקוק בכל מהלכיו לפרמטרים איך לנהוג.

     במקרה הגוף הביאולוגי של האדם אף הוא נמצא תחת חוקים דטרמיניסטיים, שה-DNA

כופה על הגוף. ה-DNA כופה על הגוף לא רק איך להתנהג למען קיומו, הוא כופה עליו גם איך להתגונן, הרי כל המערכת האימונולוגית ממונה על הגנה בתוככי הגוף, למען קיומו. בהבדל מהגוף הביאולוגי, שחוקיו, הפרמטרים שלו קבועים, האדם הלשוני נמצא ביקום והוא צריך ליצור לעצמו בצורה מלאכותית את כל החוקים למען יוכל לתפקד, למען לשמר את חייו.

      עולמו הלשוני של האדם הוא שרירותי, השפה פועלת בצורה שרירותית לגמרי, כך שגם כל הסדרים של השפה הן שרירותיות. ראינו שהחוק הראשוני של השפה המבדילה בין טוב לרע הוא קדושת החיים. למרות חוק ראשוני זה, אנו עדים לכך שהאדם מוכן להקריב את גופו למען ערך לשוני, כמו 'גבורה'.

      האם קיים פרדוכס גדול יותר מאשר הקרבת הגוף למען ערך לשוני? עובדה היא שכבר קין מוכן להרג את אחיו הבל למען לשלול ממנו את 'הבכורה',  בכורה שניתנה להבל על-ידי האלוהות. כבר במקרה זה של קין אנחנו רואים תופעה אנושית מוזרה שהשפה גוזלת מהגוף הביאולוגי את בכורתו, היא דורשת לעצמה 'בכורה', כתוצאה מכך יש להקריב את הגוף למען ה- usurper, חומס זה. (לדבאבונינו, אין תרגום לעברית למושג זה).

     כל מושג 'גבורה', מראשיתו חומס את בכורת הגוף כפרמטר לקדושת החיים. מושגים לשוניים נעלמים חומסים את החיים, את קדושת החיים.

     עד היום רוב המפרשים של משל 'עקדת יצחק', לא מבינים שהתנ"ך רצה במשל זה להצביע על כך שהאלוהות אינה רוצה בקורבן 'אדם', בקורבן חיים. התנ"ך שמר על עיקרון 'קדושת חיים'.

     אפילו אם אנו חוזרים במנהרת הזמן לתרבות השומרית, להיסטוריה השומרית, היא כבר יצרה שני סוגי ערכים, ערך קדושת החיים, שאנו עדים לה מהקינות של האמהות השומריות, ליצירת מערכת חדשה, מערכת הגבורה באפוס גילגמש.

     אנחנו רואים ששתי המערכות הערכיות הן עתיקות כתולדות האדם הלשוני. גילגמש הגיבור של האפוס השומרי הזה, שהנו מלך עיר המדינה ארך, מעומת עם מוות, שהוא רואה מחומות עירו. הוא מבחין על הנהר מחוץ לעירו בגופות מתים, מסקנתו שאף הוא עתיד למות. הוא מחפש סם חיים, כאשר מתאכזב מלמצא אותו, הוא מגיע למסקנה שאמנם גופו עתיד לכלות, אבל הישות הנעלמת הלשונית, השם יכול לשרוד. ובכן, למען לשמר את השם הזה, גיבורינו גילגמש יוצא להוכיח את גבורתו במעשי מלחמה, בהרפתקאות, למען ששמו יזכר על-ידי הדורות.

      בהבדל מקין ההורג את אחיו למען מושג לשוני, אבל לא מקריב את גופו אלא את גוף אחיו,  הגיבורים ההיסטוריים מוכנים להקריב את חייהם למען מושגים לשוניים כמו 'שם עולם', 'גיבור עולם'.

     אנחנו רואים שכלי השפה שהוענק לאדם לרווחתו, למען הטבת חייו הגופניים, כלי זה בהמשך חומס את החיים. כלי זה לוקח מהפרמטר החוקי, הגוף, שאותו הוא צריך לשרת

את בכורתו ונוטל לעצמו בכורה ודורש מהגוף לשרת אותו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 289 – הפרמטרים

     הפרמטר הקיומי של האדם הוא גופו, מה טוב לגוף ומה רע לגוף. גם לחיות גופן משמש להן פרמטר, הרי החיות נמצאות בבריחה מתמדת, בריחה מנזק לגופן. אבל האדם יוצר לעצמו פרמטרים נוספים. הפרמטרים החשובים ביותר הם גרמי השמיים, שלפיהם האדם מודע ליום וללילה, השמש הזורחת מסמלת לאדם את תחילת היום, השמש השוקעת, הנעלמת מסמלת את הלילה. נוסף לשמש הירח בהמשך מאפשר לאדם לחלק את רצף הזמן לחודשים.

      אבל השמש כפרמטר גם מאפשרת לאדם להתמצא בחלל. היא השמש, מאפשרת לאדם ליצור  פרמטרים מלאכותיים, לציין את מקום זריחת השמש כמזרח, את שקיעת השמש כמערב, עם גבו לכוון זריחת השמש, וביד ימינו הוא מכנה את האזור כצפון, עם יד שמאלו הוא מציין את האזור כדרום.

     אבל כלי השפה כאלגוריתם מתחילתו יוצר לאדם פרמטרים. הרי גם הקביעה המלאכותית של צפון ודרום הוא פרי כלי השפה, כיוון שבלי הענקת שמות לכיוונים שהאדם יצר אין להם משמעות. בהבדל מהחיות שהדחפים הביאולוגיים דוחפים אותן לבריחה מסכנות, כיוון שיצר הקיום טבוע בהן, בהבדל מהן האדם הלשוני, מתחילתו נותן שמות לדחפיו הקיומיים, מכנה כ'טוב' את שמירת הגוף, ההופך לפרמטר, כ'רע' את הסכנות האורבות לו. בהמשך המילים שקודם נתנו ביטוי  לגוף כפרמטר, משתחררות ממנו, הופכות בעצמן לפרמטרים.

      אבל מאחר שהכלי שהוענק לאדם, כלי השפה, אינו אינדיבידואלי, אלא יצירה קיבוצית, האדם מוכרח מיד ליצור לעצמו פרמטרים איך להתנהג באותה קהילה שלתוכה הוקהל. חוה ואדם לפי משל 'עץ הדעת', מיד אחרי אכלם מפרי העץ, נעשו מודעים, הם מבדילים בין 'דעת' שרכשו, לבין גופם, ובהתבוננות שלהם עליו, נוכחים שהוא ערום. הם מיד בהסכמה מתבישים ממצבו של הגוף הערום, ויוצרים מלה מתחושתם. מחבר המשל מסכם את תחושתם זו של חוה ואדם, במלה 'ויתבוששו'. בהיותם ב'גן-עדן' חוה ואדם כמו החיות האחרות לא הרגישו בעירומם. בהמשך המושג שיצרו  'מתבוששים', הופך לפרמטר למצב מסוים של הגוף. בהמשך בקהילה שנוצרה, כל פרט בה לפי פרמטר זה 'בושה', יכנה מצב מסוים של הגוף במלה זו שהפכה לפרמטר,  הוא יכסה אותו.

      'דעת' שחוה ואדם רכשו, בהמשך יכנה כל פעולה או עצם בשם. כך, אדם וחוה במשגל, המכונה במשל 'לדעת', יוצרים חיים. בהמשך כל משגל, כל הולדה באמצעותו יכונה 'לדעת', מלה זו הופכת לפרמטר למשגל, ליצירת חיים.

    לפי משל 'עץ הדעת', כאשר חוה מסבירה לנחש, על האיסור לאכל מפרי העץ, הנחש אומר לה:'…לא מות תמתון. כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב ורע.'  אבל לפי המשך הנאמר במשל, חוה ואדם באכלם מהפרי:'…ותפקנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם..'. אנחנו רואים שהפעולה הראשונה של חוה ואדם היא לא 'להבדיל בין טוב לרע', אלא הפיכתם למודעים לעירומם. אם כך המודעות קודמת ליכולת בהמשך להבדיל בין טוב לרע. חוה ואדם גם לא עושים שימוש ביכולתם להבדיל בין טוב לרע, הם עושים שימוש ב'דעת', ליצירת חיים. רק בחלק השלישי של המשל, החלק 'קין והבל', מחבר המשל נותן ביטוי ליכולת להבדיל בין טוב לרע, כאשר הוא מצביע על העובדה שקין בוחר ברע, הורג את אחיו. המחבר של המשל בחלק זה מצביע על הכיוון שההבדלה בין טוב לרע צריכה להוביל, היא צריכה להצביע ש'טוב' הוא קדושת החיים, הריגה היא 'הרע'.

      שוב המילים 'טוב' ו'רע' מתנתקים מפרמטר הגוף, הופכות בעצמן פרמטרים המתיחסים לקיום כולו, לא רק לגוף האדם.

      אנחנו רואים שהמילים הנוצרות בתחילה הן בשרות הגוף כפרמטר, בהמשך הן נעשים מודדים עצמאיים, פרמטרים להתנהגות אנושית בחברה. אבל למילים כפרמטרים אין עדיין כח שיפוט. לכן בהמשך הקהילה קובעת חוקים כפרמטרים עם כח שיפוטי. כבר השומרים חקקו חוקות, החוקה של חמורבי היתה מבוססת על החוקות השומריות.

     חוקות נוצרות, כיוון שקהילה זקוקה לפרמטרים איך להתנהג, למען תוכל לתפקד. אנחנו רואים שה'קהילה' נעשית הפרמטר, החוקים באים לשרת גוף מופשט זה, הקהילה, למען תוכל לתפקד. בהמשך שוב, החוקים עצמם משיגים עצמאות והופכים ל'פרמטרים' איך להתנהג בקהילה.

     היום כל קהילה מחוקקת חוקי תנועה. חוקים אלו נוצרים למען סדר תנועתי, הפרטמטר של חוקים אלו הוא ה'סדר', סדר שונה מסדר בתוך הקהילה. כך הצרכים החברתיים הולכים ומסתעפים. האדם זקוק בחברה המודרנית לא רק לחוקים כפרמטרים איך להתנהג בקהילה, הוא זקוק לחוקים כפרמטרים איך להתנהג בכבישים.

     בצורה פרדוכסלית, האדם גם מחוקק חוקי מלחמה. הרי מלחמות פורצות, מלחמות הגנה, גם מלחמות אגרסיביות. מטרת המלחמות היא להרוג את האויב. נשאלת השאלה מדוע זקוקים בני אדם לחוקי מלחמה? אבל עובדה היא שחוקי מלחמה קיימים, ביחוד איך לנהוג עם שבויים, האם מותר להרוג אותם או לאו? האם יש לטפל בשבויים פצועים?

     השפה עושה את האדם לישות חברתית בכל מהלכיו. לכן הוא זקוק בכל מהלכיו לפרמטרים איך לנהוג.

     במקרה הגוף הביאולוגי של האדם אף הוא נמצא תחת חוקים דטרמיניסטיים, שה-DNA

כופה על הגוף. ה-DNA כופה על הגוף לא רק איך להתנהג למען קיומו, הוא כופה עליו גם איך להתגונן, הרי כל המערכת האימונולוגית ממונה על הגנה בתוככי הגוף, למען קיומו. בהבדל מהגוף הביאולוגי, שחוקיו, הפרמטרים שלו קבועים, האדם הלשוני נמצא ביקום והוא צריך ליצור לעצמו בצורה מלאכותית את כל החוקים למען יוכל לתפקד, למען לשמר את חייו.

      עולמו הלשוני של האדם הוא שרירותי, השפה פועלת בצורה שרירותית לגמרי, כך שגם כל הסדרים של השפה הן שרירותיות. ראינו שהחוק הראשוני של השפה המבדילה בין טוב לרע הוא קדושת החיים. למרות חוק ראשוני זה, אנו עדים לכך שהאדם מוכן להקריב את גופו למען ערך לשוני, כמו 'גבורה'.

      האם קיים פרדוכס גדול יותר מאשר הקרבת הגוף למען ערך לשוני? עובדה היא שכבר קין מוכן להרג את אחיו הבל למען לשלול ממנו את 'הבכורה',  בכורה שניתנה להבל על-ידי האלוהות. כבר במקרה זה של קין אנחנו רואים תופעה אנושית מוזרה שהשפה גוזלת מהגוף הביאולוגי את בכורתו, היא דורשת לעצמה 'בכורה', כתוצאה מכך יש להקריב את הגוף למען ה- usurper, חומס זה. (לדבאבונינו, אין תרגום לעברית למושג זה).

     כל מושג 'גבורה', מראשיתו חומס את בכורת הגוף כפרמטר לקדושת החיים. מושגים לשוניים נעלמים חומסים את החיים, את קדושת החיים.

     עד היום רוב המפרשים של משל 'עקדת יצחק', לא מבינים שהתנ"ך רצה במשל זה להצביע על כך שהאלוהות אינה רוצה בקורבן 'אדם', בקורבן חיים. התנ"ך שמר על עיקרון 'קדושת חיים'.

     אפילו אם אנו חוזרים במנהרת הזמן לתרבות השומרית, להיסטוריה השומרית, היא כבר יצרה שני סוגי ערכים, ערך קדושת החיים, שאנו עדים לה מהקינות של האמהות השומריות, ליצירת מערכת חדשה, מערכת הגבורה באפוס גילגמש.

     אנחנו רואים ששתי המערכות הערכיות הן עתיקות כתולדות האדם הלשוני. גילגמש הגיבור של האפוס השומרי הזה, שהנו מלך עיר המדינה ארך, מעומת עם מוות, שהוא רואה מחומות עירו. הוא מבחין על הנהר מחוץ לעירו בגופות מתים, מסקנתו שאף הוא עתיד למות. הוא מחפש סם חיים, כאשר מתאכזב מלמצא אותו, הוא מגיע למסקנה שאמנם גופו עתיד לכלות, אבל הישות הנעלמת הלשונית, השם יכול לשרוד. ובכן, למען לשמר את השם הזה, גיבורינו גילגמש יוצא להוכיח את גבורתו במעשי מלחמה, בהרפתקאות, למען ששמו יזכר על-ידי הדורות.

      בהבדל מקין ההורג את אחיו למען מושג לשוני, אבל לא מקריב את גופו אלא את גוף אחיו,  הגיבורים ההיסטוריים מוכנים להקריב את חייהם למען מושגים לשוניים כמו 'שם עולם', 'גיבור עולם'.

     אנחנו רואים שכלי השפה שהוענק לאדם לרווחתו, למען הטבת חייו הגופניים, כלי זה בהמשך חומס את החיים. כלי זה לוקח מהפרמטר החוקי, הגוף, שאותו הוא צריך לשרת

את בכורתו ונוטל לעצמו בכורה ודורש מהגוף לשרת אותו.

אוניברסיטה ןןירטואלית – שעור 288 -רצף ההיסטוריה

ה

האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 288 – רצף ההיסטוריה

      אם גנזך הזכרון האישי של האדם משמר את זהותו, רצף היסטורי של האנושות משמרת את היות האנושות ישות עם שורשים במנהרת הזמן. אם הזכרון האישי של האדם מוטבע במוחו בצורה אוטומטית, הרי הזכרון ההיסטורי של האנושות נוצר על-ידי מח קיבוצי של המין האנושי, הודות להמצאת הכתב. עובדה שעמים שטרם המציאו את הכתב, אפילו שבטים וקהילות פחות מפותחות חסרות היסטוריה.

     יכול להיות שקהילות החלו לרשום את קורותיהן, את הגניאולוגיה שלהם, הרי לאדם הפרטי וגם לקהילה חשוב  שיהיו להם שורשים. אנו מוצאים גניאולוגיות בתנ"ך, כך גם עמים אחרים תמיד שאפו להצביע על כך שמוצאם לגיטימי, שמוצאם מכובד, שהם צאצאי אלים, או צאצאי אנשי שם. כך אנו מוצאים שאפילו הרומאים ייחסו לגיבור טרוייני, איניאס, את מוצא יסוד עירם. איניאס ממוצא טרוייני מכובד, ברח מהעיר שנחרבה על-ידי היוונים ולאחר הרפתקאות הגיע לאיזור לא מיושב ויסד את העיר רומא.

     קשור זה של יסוד רומא על-ידי איניאס הוא מאוחר, המשורר ווירגיל העלה את הרפתקאות גיבור זה ביצירה על שמו.

     היסטוריה אנושית קשורה לקוסמולוגיות של קהילות על ראשיתם. הרי עולמו של האדם הלשוני הוא עולם נעלם, לכן יש צורך לקבע אותו בסיפור על הווצרות האדם, אחרת הרי חיי אדם הם כמו עלה נדף ברוח, שכחה היא מנת חלקו. יש לשער שקהילות שעדיין לא המציאו את הכתב אף להן היו קוסמולוגיות, שנשמרו בזכרון זקני הקהילה, עם כליון קהילה מסוימת, זכרון זה אבד, כיוון שזכרון לא מקובע בכתב  נמוג. הצורך לשמר את קורות הקהילה, את קורות העולם הלשוני, נובע מאותו צורך כמו הצורך של האדם לשמר את שמו, לשמר את קורות עולמו הלשוני בזכרון שמעניק לו את זהותו. גם עמים, גם קהילות זקוקות לזהות.

     האדם גם סקרן לגבי סיבת היווצרותו, אנחנו מוצאים את התשובות לשאלה זו בקוסמולוגיות השונות. מאחר שאנו לא יכולים לדון בכל הקוסמולוגיות של תרבויות שלא גובשו, נתעסק בשתיים, שהן מגובשות. אנו יודעים על הקוסמולוגיה המזופוטמית, 'אנומה אליש', שעיצבה את העממים בחלק זה של העולם. לפי קוסמולוגיה זו האדם נוצר למען לשרת את האלים.

     רק מהשוואת קוסמולוגיה מזופוטמית זו לקוסמולוגיה התנ"כית אנו יכולים לעמד על הדרגה הגבוהה של הקוסמולוגיה העברית. כך לפי פרק א' של ספר בראשית, האלוהות בראה את העולם למען האדם, למען רווחתו. אבל קוסמולוגיה קדומה יותר, קוסמולוגיה הכלולה במשל 'עץ הדעת', על שלושת חלקיו, לפיו האדם עלה לסולם גבוה יותר מאשר החיות, כאשר הוא רכש את 'דעת', פרי עץ הדעת, פרי שהעניק לו מודעות ויכולת יצירה. לפי שתי הקוסמולוגיות בספר בראשית, בהבדל ממה שמסופר ב'אנומה אליש', מטרת היווצרות העולם הוא למען עולמו של האדם שלו הוענקה יכולת היצירה למען יצירת עולמו הלשוני.

      אנחנו רואים שמאוחר הלגיטימיות של עולם הלשוני של האדם, בספר בראשית, בהבדל מעולמו של האדם ב'אנומה אליש', כאשר נוצרו פרשנויות חדשות לגבי עולמו של האדם, כמו הפרשנות המוטעית של השליח פאולוס, באגרת אל הרומיים שלו, וגם פרשנות מוטעית של השליח יוחנן, הם בכל זאת עגנו את עצמם במקור הלגיטימי הזה של התנ"ך, למען לשמר לגיטימיות לקוסמולוגיות החדשות שלהם. כך גם האיסלאם לא וויתר על המקור התנ"כי, כדי לתת לגיטימיות להשקפתו החדשה.

     אנחנו רואים כפי שגנזך הזכרונות של האדם הפרטי נותן לגיטימיות לשמו, נותן לגיטימיות לזהותו, כך קהילות, דתות, מחפשות לגיטימיות לקיומן בקוסמולוגיות לגיטימיות מקובעות בכתב.

     מכאן הזכרון הקולקטיבי של המין האנושי, המקובע בכתב נחוץ לאדם למען לתת לגיטימיות לקיומו כמין עלי כדור הארץ שלנו. המלחמות של הנצרות והאיסלאם ביורשים הלגיטימיים של ירושת התנ"ך מתחוללת כיוון שדתות אלו רוצות להיות היורשים הלגיטימיים של ירושה זו, רוצים להדיח את היורשים הקודמים.

      למרות שדתות אלו בפרשנות שלהם סטו מהעקרונות של התנ"ך, הם רוצים שפרשנותם תתקבל כלגיטימית.

      אם נשאיר בצד את השאיפות האלו של בני אדם לרכוש לגיטימיות לקיומן, להיסטוריה גם חשיבות אחרת. ההיסטוריה היא מעין מנהרת זמן, שהאדם יכול דרכה לסגת לקורות עמים ולעמד על התרומות של עמים אלו למארג קורות האדם.

     תקופה ארוכה לא היה ידוע הרבה על תולדות השומרים, רק כתוצאה של חפירות ארכיאולוגיות גילו את החרסים שלהם, שעליהם הם רשמו את קורותיהם, את ספרותם, את החוקים שלהם. החרסים השומריים האלו כתובים בכתב היתדות, למעשה השומרים המציאו את הכתב הזה, אולי גם המצרים בתקופה מקבילה המציאו את כתב ההיארוגליפים שלהם. את הכתב ההיארוגליפי המצרי החוקר שמפוליון פיענח כבר במאה ה-19 , את הכתב והשפה השומרית פיענחו ברובה במאה ה-20 .

   רק פיענוח הכתב והשפה השומרית גילתה לנו מה היתה משמעות יציאתו של אברהם מאור כשדים, אור מרכז תרבות שומרית. טרם פוענח הכתב השומרי ושפת השומרים, לא העניקו חשיבות למשפט המופיע בספר בראשית בו נאמר לאברהם: 'לך לך מארצך ומולדתך….', ביחוד חוקרי התנ"ך הגרמניים, בעקבותיהם גם אחרים, ניסו לאחר את תרבות התנ"ך, אבל גלוי תרבות השומרים מלמד אותנו שראשית מחשבת התנ"ך, התפתחה על בסיס תרבות שומרית מפוארת זו, ורק על בסיס זה אברהם יכול היה לחולל את המהפכה המחשבתית שלו. רק אם אנו משווים כתבים שומריים אלו למה שמסופר על אברהם בספר בראשית, אנחנו מבינים מה היתה סיבת יציאתו מאור, כיוון שהוא הגיע למסקנות פילוסופיות אחרות, מאשר רווחו בעיר מולדתו.

     אם, למשל, משווים את קינת האלה נינגל, קינה על חורבן העיר אור, ורואים שתחינותיה לפני האלים לא להרוס את העיר נתקלות בסרוב בשם גורל שאין לשנותו, הרי בהבדל משיח זה של האלה נינגל, אברהם בשיח על גורל סדום, מעומת עם אלוהות אשר מוכנה לשנות את גזרתה על עיר זו, אם ימצאו בה עשרה צדיקים. כאן אנו רואים את המהפכה המחשבתית של אברהם, אשר בניגוד לאמונה השומרית בדטרמיניזים, בגורל, יוצר עולם לשוני שגם האלוהות היא חלק ממנו. הוא יוצר 'עולם בתוך עולם', עולם לשוני בו שולט רצון חופשי, בתוך העולם הדטרמיניסטי, שהעיקרון שלו הנו, שהאלים גוזרים גורלות שאין לשנותם.

      אם מדענים היום תוהים אם אפשר לחזור במנהרת הזמן, ההיסטוריה מאפשרת לנו לחזור במנהרת הזמן והיא מאפשרת לנו להבין דברים שהיו סתומים. למען לתת ביסוס להשקפה, או למהפכה המחשבתית של אברהם, היה צורך ליצור גם קוסמולוגיה חדשה. את הקוסמולוגיה של תקופת אברהם אנו מוצאים במשל 'עץ הדעת', על שלושת חלקיו, חלק גן-עדן, חלק עץ הדעת, חלק קין והבל. משל זה מכיל קוסמולוגיה שונה מזו שנמצאת בפרק א' של ספר בראשית, שהנה מאוחרת יותר, תרומת יוצאי מצריים.

     במשל 'עץ הדעת', ניתן ביסוס לעולם הלשוני של האדם, לעולמו הלשוני של אברהם, בנימוק שהאדם טרם נכס לעצמו את 'דעת', מעץ הדעת, היה חיה בגן עדן. אם בגן הוא לא התבושש על ערומו, בנכסו את דעת, הוא נעשה מודע והתביש בגופו הערום. במשל זה ניתנה גט כריתות לאמונה שהיתה רווחת שהאדם הוא נצחי, באסור על אכילת פרי 'עץ החיים'.

     רק על בסיס נתינת גט כריתות לאמונה על נצחיות האדם, אפשר היה ליצור עולם לשוני מנותק מהעולם הדטרמיניסטי, עולם שבו לאדם רצון חופשי, יכולת ליצור, ליצור חיים, וההבנה שנצחיות היא בשרשרת הדורות.

      בלי ידיעת ההיסטוריה העתיקה הרבה דברים בתנ"ך היו נשארים סתומים. העובדה שמצוין שאבות העברים היו נוודים, נוודים בארצות תרבותיות של תקופתם, ההתבוננות שלהם כתוצאה מהכרת תרבויות אלו, אפשר להם לחולל השקפה מופשטת שעד היום אין דוגמתה.

      אבל מההיסטוריה אנו יכולים ללמוד לא רק על המהפכה המחשבתית שאבות הערים חוללו, אנחנו יכולים לנדוד במנהרת הזמן, ולראות איך עמים שונים ניסו להסביר את קיום האדם. ראינו את היחס השלילי לקיום האדם בקוסמולוגיה המזופוטמית 'אנומה אליש', יחס המסביר מדוע האימפריות שנוצרו על בסיס אמונה כזו איפשרו את שעבוד האדם, את הכוחנות של אימפריות אלו, שרצו לחקות את מעשי מרדוך, שברא את העולם בכוחנות.

     מהקוסמולוגיות המצריות אנחנו יכולים ללמד מדוע מצריים העתיקה בהבדל מאימפריות מזופוטמיות היתה פחות אגרסיבית. במצריים האמונה בעולם חלופי, עולם לשם הנשמות של הנפטרים נודדים, איפשר להם מוצא אחר לגורל האדם שנגזר עליו משך קצוב.

     לקוסמולוגיות של עמים יש תפקיד חשוב בעיצוב תרבות של עם, דבר זה אמור לא רק לגבי היסטוריה עתיקה, דבר זה אמור גם לגבי ההיסטוריה החדשה. את הקיום האנושי אפשר רק להביו עם מפליגים במנהרות זמן העבר.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 287 – זכרון

ה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 287 – הזכרון

     מה מבדיל את הזכרון האנושי מזכרון החיות. עובדה היא שחיות זוכרות דברים, הן זוכרות איך לחזור לבתיהם, צפורים זוכרות את מסע הסתיו שלהם ואת מסע האביב, הן זוכרות את אדוניהם, הן זוכרות הרבה דברים. בכל זאת יש הבדל מהותי בין זכרון החיה לבין זיכרון האדם.

      הזכרון האנושי הוא לשוני, לפני שאנו מאכסנים את קורותינו בזכרון, אנו מעניקים שמות ליצורים שאנו פוגשים, אנו ממסגרים בשמות את המעשים שלנו. הזכרון האנושי הוא ההיסטוריה של היצירות הלשוניות של היחיד. ללא זכרון רציף האדם לא היה יכול לראות את עצמו כישות אחידה, עובדה שאלו המאבדים את הזכרון שלהם כתוצאה מתאונות או מחלות, מאבדים את הזהות שלהם.

     מדוע יש לראות את הזכרון האנושי כלשוני? עובדה היא שאנו שולפים זכרונות באמצעות החיאת שמות של פרטים, באמצעות החיאת שמות של מאורעות. האדם המזדקן שיכולת השפה שלו נחלשת מסוגל פחות ופחות להחיות שמות למען לשלף אותם מהזכרון.

     אחד הדברים המופלאים של הזכרון שקורות היחיד מאוכסנות שכבה על שכבה, קורות קדומים בשכבה תחתונה, קורות מאוחרים בשכבות עליונות.

     הזמן שהוא מודד הקורות, הוא גם זה המסדר אותם בשכבות. גם מודד זה הזמן, כמו יכולת יצירת שפה נחלשים עם הגיל, כך עם הגיל, משך קורות מתכווץ. אם בשביל ילד שנה בבית ספר היא נצח, בשביל האדם המבוגר המשכים מתכווצים.

     הזכרון הוא גנזך קורות היחיד, הוא הסיפור ההכרחי לאדם למען לתת ממשות לשמו. שם אדם, שהמחזיק בו, ששכח את קורותיו מאבד את חשיבותו. האדם מנסה תמיד לפאר את קורות חייו למען לזכות ביתר ראואיות. מאחר שהזהות של היחיד, העולם הלשוני של האדם הוא נעלם, נזיל, הוא יכול לדמיין קורות שבאמת לא קרו לו. היחיד גם יכול להזדהות עם אחר הראוי יותר ממנו, ולאמץ את קורותיו.

     מאחר שמטרותיו של היחיד הוא תמיד להיות ראוי בעיני הזולת, להיות ראוי פירושו להיות זכאי לתביעות, הרי כל תביעותיו מהקהילה, מהנעלמים ביקום מתבססות על ראואיותו של היחיד. לכן האדם מדחיק מסיפור חייו קורות אשר גורעות מהיותו ראוי, לפי הקוד התרבותי, לפי הקוד החברתי.

     איך יוצר היחיד את סיפורו, קורותיו? אנחנו צריכים לדעת שהקוד התרבותי משמש כדגם שלפיו היחיד מעצב את עצמו. אם מעשים של היחיד לא מתאימים לדגם של הקוד התרבותי, האדם משתדל להדחיק מעשים אלו שלא מתאימים לקוד, או להשליך את מעשיו הלא ראויים  על זולתים.

     עובדה היא שנשפטים על-ידי החוק, תמיד מכחישים את מעשיהם, הם באמת הדחיקו מעשיהם עד כדי כך שהם מאמינים בחפותם. ההדחקה הכרחית, כיוון שהיחיד בסופו של דבר אינו מסוגל להשלים עם אובדן ראואיותו.

     ברור שהאדם מעצב את סיפור קורותיו לפי דגם לשוני, כפי שהזכרנו, לפי הקוד הקהילתי. במציאות האדם הוא דואלי, הוא ישות ביאולוגית שעליה התווספה הישות הלשונית. הישות הביאולוגית דומה לזו של החיות, היא מופעלת על-ידי דחפים שלא מתאימים לדגם הלשוני.

האדם מנסה להסתיר את דחפיו הביאולוגיים, הרי הוא רוצה להיות ראוי לפי הדגם הלשוני, לפי הקוד הקהילתי, הקוד התרבותי.

     מאחר שלאדם אין בדרך כלל שליטה על דחפים הפיזיים, הוא מדחיק את הזכרון שלהם, ומעביר את מעשיו על הזולת, כך נוצרת התופעה הידועה של ,displacement העתק. הסכנה מההעתק הוא לחלש יותר, שהחזק משליך עליו את מעשיו הרעים. דבר זה קורה לא רק  במישור של יחידים, אלא גם במישור החברתי, ששליטים משליכים תכונות לא רצויות  משלהם על מיעוטים.

     אבל הזכרון משמש את היחיד לא רק למטרת 'ראואיות' בעיני הקהילה, הזולת. האדם אוהב לדלות זכרונות ילדות, אם אלו היו טובים, להתענג עליהם. לעיתים זכרונות אלו משמשים את היחיד לסגת לעולם הילדות, אם הקיום מעמיד אותו בנסיונות. התכנסות כזו בעולם הזכרונות של הילדות יכולה לסייע לאדם לגבור על אסונות שפוקדים אותו.

     האדם אוהב לסגת לזכרונות ילדות, אם הוא זכה לאהבה מהוריו, מסביבותו. אדם שלא   זכה לאהבה, שלא יכול לדלות מזכרונות ילדותו יחס אוהד, בדרך כלל לא מצליח להתמודד עם מאורעות חייו. זכרונות ילדות טובים הם מבטחים מול קושיי הקיום.

     מצטטים הרבה את יצירותיו של פרוסט, המכונים 'החיפוש אחרי הזמן האבוד'. במציאות הנחה זו של פרוסט שאפשר למצא את הזמן האבוד, היא מוטעית. פרוסט בסך הכל יצא להחיות את קורות ילדותו, כאשר הוא זכה לאהבה גדולה, כאשר הוא היה מוגן. אמנם מודד הזמן סידר את קורות הגיבור אבל הוא עצמו, הזמן, אינו ישות, הוא בסך הכל מודד פעולות וגם  מסדיר אותן. פרוסט בסך הכל התמקם בזכרונות ילדותו, התמקם בעולם של ילדותו שהיה עולם מוגן.

     לפרוסט ה'מדלין' המפורסמת, העוגית שדודתו העניקה לו, בילדותו, בהתקלות מחודשת שלו בגיל מבוגר אתה,  נעשתה טריגר לדלות את זכרונות ילדותו. אנחנו תמיד זקוקים לטריגרים כדי לדלות את ההתרחשויות שכמעט נשכחו, שקסם מסוים מאפשר להחיות אותם. באותה מידה כפי שקסם מסוים מעלה את הזכרונות הטובים, האדם מדכא את הזכרונות הטראומטיים. לעתים זכרונות טראומטיים אלו משתלטים על האדם מבלי יכולת להשתחרר מהם.

     לפרוסט זכרונות ילדותו שמשו אותו כבסיס להתמודדות עם קורותיו המאוחרים יותר. על בסיס תום הילדות, פרוסט יצא לדון את החברה האנושית על כל חוליה. גם פרוסט השליך על האחרים חוליים שהיו מנת חלקו, שהיו חלק מחייו. אנו יודעים על כך מהביאוגרפיות שנכתבו עליו. היותו של פרוסט בילדותו ילד רגיש בצורה חולנית, הוא בבגרותו היה מסוגל להרגיש בכל העיוותים החברתיים, מתוך העיוותים האישיים שלו עצמו. הוא יכול היה כאדם רגיש לעמד על התופעה איך תכונות חיוביות יכולות במשך החיים באמצעות טרנספורמציה להיהפך לשליליים.

     אבל פרוסט עם כל הבנתו על תהפוכות מעשי האדם, לא היה פילוסוף לשוני לכן לא הבין שהתהפוכות האלו שאצל האדם, הטרנספורמציות שלהן, הן תולדה של היות האדם דואלי, גוף ביאולוגי עם דחפים כוחניים, בתוספת דקה של שפה המנסה לרסן דחפים אלו של הגוף.

      פרוסט שחסרה היתה לו הבנה אופן תפקוד השפה, אופן תפקוד המח הפלאי של האדם, לא צלח להסביר את הטרנספורמציות שאבר פלאי זה מחולל.

      שמונת הכרכים של 'בעקבות הזמן האבוד', הם למעשה ראי של הזכרון האישי של פרוסט, היסטוריה של חוויותיו שנאגרו בזכרונו, מאגר התבוננויות שלו על החברה שבה חי

      בשביל פרוסט זכרונו שימש אותו כמחבוא של כל מעשיו שהוא רצה להסתיר מהוריו, את סטיותיו המיניות, שגילה אותם רק בכתובים אחרי מותם. הרי לפי הקוד התרבותי של הוריו, כל מעשיו של בנם היו פסולים. לכן גם כאשר הוא נדחף לתת להם פרסום, הוא השליך אותם על אחרים. וודאי שפרוסט לא יכול היה לגלות לעולם שהוא בעצמו ירד במעשיו לסדום ועמורה.

     כל יצירתו זו של פרוסט היא למעשה חרטה של הסופר על הבגידה שלו בתום הילדות שלו, הבגידה שלו בערכים המתדרדרים של היחיד, אבל פרוסט סחף בהרטה שלו את החברה האנושית כולה הבוגדת בערכים.

     ברור שהזכרון האנושי הוא תוצר השפה המבדילה בין טוב לרע, לכן הזכרון הוא צנזור, מנסה להדחיק כל מה שלא מתאים לקוד התרבותי שאף הוא תולדה של השפה הבוראת. הזכרון הוא השפה הסטטית, המאפשרת לאדם את הרגשת הרציפות, הרגשה שהוא ישות רציפה, ישות ראויה. ולמען להיות ראוי, הזכרון כצנזור מדחיקה כל מעשה שיגרע מראואיותו של האדם.

      אנחנו רואים איך פרוסט שרצה להשאר הילד התם, אבל ברגישותו הבין את כל הסטיות של עצמו מהדגם הראשוני, הבין שהעיוותים של עצמו מתום ילדותו הוא נחלת האדם, נחלת החברה, כך שאת חשבון הנפש שלו עם עצמו הוא השליך על החברה.

      אולי שם הספר במקום להיות 'בעקבות חיפוש הזמן האבוד', היה צריך להיות 'הבגידה של האדם בתום ילדותו, הבגידה שלו בתום הערכים'.

     ואם פרוסט במקום להיות רק סופר, היה גם פילוסוף לשוני, היה מבין שגורל האדם הוא לבגוד בערכים שהשפה מייצגת, שהדחפים הביאולוגיים של הגוף גוברים על השכבה הדקה הלשונית, הצנזורית של מעשי אדם.

      כאשר השפה הדינמית הופכת לסטטית, לזכרון, היא משמרת לאדם את תמונת עצמו, כפי שהוא היה רוצה להיות בעיני עצמו ובעיני הזולת.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 287 – הזכרון

     מה מבדיל את הזכרון האנושי מזכרון החיות. עובדה היא שחיות זוכרות דברים, הן זוכרות איך לחזור לבתיהם, צפורים זוכרות את מסע הסתיו שלהם ואת מסע האביב, הן זוכרות את אדוניהם, הן זוכרות הרבה דברים. בכל זאת יש הבדל מהותי בין זכרון החיה לבין זיכרון האדם.

      הזכרון האנושי הוא לשוני, לפני שאנו מאכסנים את קורותינו בזכרון, אנו מעניקים שמות ליצורים שאנו פוגשים, אנו ממסגרים בשמות את המעשים שלנו. הזכרון האנושי הוא ההיסטוריה של היצירות הלשוניות של היחיד. ללא זכרון רציף האדם לא היה יכול לראות את עצמו כישות אחידה, עובדה שאלו המאבדים את הזכרון שלהם כתוצאה מתאונות או מחלות, מאבדים את הזהות שלהם.

     מדוע יש לראות את הזכרון האנושי כלשוני? עובדה היא שאנו שולפים זכרונות באמצעות החיאת שמות של פרטים, באמצעות החיאת שמות של מאורעות. האדם המזדקן שיכולת השפה שלו נחלשת מסוגל פחות ופחות להחיות שמות למען לשלף אותם מהזכרון.

     אחד הדברים המופלאים של הזכרון שקורות היחיד מאוכסנות שכבה על שכבה, קורות קדומים בשכבה תחתונה, קורות מאוחרים בשכבות עליונות.

     הזמן שהוא מודד הקורות, הוא גם זה המסדר אותם בשכבות. גם מודד זה הזמן, כמו יכולת יצירת שפה נחלשים עם הגיל, כך עם הגיל, משך קורות מתכווץ. אם בשביל ילד שנה בבית ספר היא נצח, בשביל האדם המבוגר המשכים מתכווצים.

     הזכרון הוא גנזך קורות היחיד, הוא הסיפור ההכרחי לאדם למען לתת ממשות לשמו. שם אדם, שהמחזיק בו, ששכח את קורותיו מאבד את חשיבותו. האדם מנסה תמיד לפאר את קורות חייו למען לזכות ביתר ראואיות. מאחר שהזהות של היחיד, העולם הלשוני של האדם הוא נעלם, נזיל, הוא יכול לדמיין קורות שבאמת לא קרו לו. היחיד גם יכול להזדהות עם אחר הראוי יותר ממנו, ולאמץ את קורותיו.

     מאחר שמטרותיו של היחיד הוא תמיד להיות ראוי בעיני הזולת, להיות ראוי פירושו להיות זכאי לתביעות, הרי כל תביעותיו מהקהילה, מהנעלמים ביקום מתבססות על ראואיותו של היחיד. לכן האדם מדחיק מסיפור חייו קורות אשר גורעות מהיותו ראוי, לפי הקוד התרבותי, לפי הקוד החברתי.

     איך יוצר היחיד את סיפורו, קורותיו? אנחנו צריכים לדעת שהקוד התרבותי משמש כדגם שלפיו היחיד מעצב את עצמו. אם מעשים של היחיד לא מתאימים לדגם של הקוד התרבותי, האדם משתדל להדחיק מעשים אלו שלא מתאימים לקוד, או להשליך את מעשיו הלא ראויים  על זולתים.

     עובדה היא שנשפטים על-ידי החוק, תמיד מכחישים את מעשיהם, הם באמת הדחיקו מעשיהם עד כדי כך שהם מאמינים בחפותם. ההדחקה הכרחית, כיוון שהיחיד בסופו של דבר אינו מסוגל להשלים עם אובדן ראואיותו.

     ברור שהאדם מעצב את סיפור קורותיו לפי דגם לשוני, כפי שהזכרנו, לפי הקוד הקהילתי. במציאות האדם הוא דואלי, הוא ישות ביאולוגית שעליה התווספה הישות הלשונית. הישות הביאולוגית דומה לזו של החיות, היא מופעלת על-ידי דחפים שלא מתאימים לדגם הלשוני.

האדם מנסה להסתיר את דחפיו הביאולוגיים, הרי הוא רוצה להיות ראוי לפי הדגם הלשוני, לפי הקוד הקהילתי, הקוד התרבותי.

     מאחר שלאדם אין בדרך כלל שליטה על דחפים הפיזיים, הוא מדחיק את הזכרון שלהם, ומעביר את מעשיו על הזולת, כך נוצרת התופעה הידועה של ,displacement העתק. הסכנה מההעתק הוא לחלש יותר, שהחזק משליך עליו את מעשיו הרעים. דבר זה קורה לא רק  במישור של יחידים, אלא גם במישור החברתי, ששליטים משליכים תכונות לא רצויות  משלהם על מיעוטים.

     אבל הזכרון משמש את היחיד לא רק למטרת 'ראואיות' בעיני הקהילה, הזולת. האדם אוהב לדלות זכרונות ילדות, אם אלו היו טובים, להתענג עליהם. לעיתים זכרונות אלו משמשים את היחיד לסגת לעולם הילדות, אם הקיום מעמיד אותו בנסיונות. התכנסות כזו בעולם הזכרונות של הילדות יכולה לסייע לאדם לגבור על אסונות שפוקדים אותו.

     האדם אוהב לסגת לזכרונות ילדות, אם הוא זכה לאהבה מהוריו, מסביבותו. אדם שלא   זכה לאהבה, שלא יכול לדלות מזכרונות ילדותו יחס אוהד, בדרך כלל לא מצליח להתמודד עם מאורעות חייו. זכרונות ילדות טובים הם מבטחים מול קושיי הקיום.

     מצטטים הרבה את יצירותיו של פרוסט, המכונים 'החיפוש אחרי הזמן האבוד'. במציאות הנחה זו של פרוסט שאפשר למצא את הזמן האבוד, היא מוטעית. פרוסט בסך הכל יצא להחיות את קורות ילדותו, כאשר הוא זכה לאהבה גדולה, כאשר הוא היה מוגן. אמנם מודד הזמן סידר את קורות הגיבור אבל הוא עצמו, הזמן, אינו ישות, הוא בסך הכל מודד פעולות וגם  מסדיר אותן. פרוסט בסך הכל התמקם בזכרונות ילדותו, התמקם בעולם של ילדותו שהיה עולם מוגן.

     לפרוסט ה'מדלין' המפורסמת, העוגית שדודתו העניקה לו, בילדותו, בהתקלות מחודשת שלו בגיל מבוגר אתה,  נעשתה טריגר לדלות את זכרונות ילדותו. אנחנו תמיד זקוקים לטריגרים כדי לדלות את ההתרחשויות שכמעט נשכחו, שקסם מסוים מאפשר להחיות אותם. באותה מידה כפי שקסם מסוים מעלה את הזכרונות הטובים, האדם מדכא את הזכרונות הטראומטיים. לעתים זכרונות טראומטיים אלו משתלטים על האדם מבלי יכולת להשתחרר מהם.

     לפרוסט זכרונות ילדותו שמשו אותו כבסיס להתמודדות עם קורותיו המאוחרים יותר. על בסיס תום הילדות, פרוסט יצא לדון את החברה האנושית על כל חוליה. גם פרוסט השליך על האחרים חוליים שהיו מנת חלקו, שהיו חלק מחייו. אנו יודעים על כך מהביאוגרפיות שנכתבו עליו. היותו של פרוסט בילדותו ילד רגיש בצורה חולנית, הוא בבגרותו היה מסוגל להרגיש בכל העיוותים החברתיים, מתוך העיוותים האישיים שלו עצמו. הוא יכול היה כאדם רגיש לעמד על התופעה איך תכונות חיוביות יכולות במשך החיים באמצעות טרנספורמציה להיהפך לשליליים.

     אבל פרוסט עם כל הבנתו על תהפוכות מעשי האדם, לא היה פילוסוף לשוני לכן לא הבין שהתהפוכות האלו שאצל האדם, הטרנספורמציות שלהן, הן תולדה של היות האדם דואלי, גוף ביאולוגי עם דחפים כוחניים, בתוספת דקה של שפה המנסה לרסן דחפים אלו של הגוף.

      פרוסט שחסרה היתה לו הבנה אופן תפקוד השפה, אופן תפקוד המח הפלאי של האדם, לא צלח להסביר את הטרנספורמציות שאבר פלאי זה מחולל.

      שמונת הכרכים של 'בעקבות הזמן האבוד', הם למעשה ראי של הזכרון האישי של פרוסט, היסטוריה של חוויותיו שנאגרו בזכרונו, מאגר התבוננויות שלו על החברה שבה חי

      בשביל פרוסט זכרונו שימש אותו כמחבוא של כל מעשיו שהוא רצה להסתיר מהוריו, את סטיותיו המיניות, שגילה אותם רק בכתובים אחרי מותם. הרי לפי הקוד התרבותי של הוריו, כל מעשיו של בנם היו פסולים. לכן גם כאשר הוא נדחף לתת להם פרסום, הוא השליך אותם על אחרים. וודאי שפרוסט לא יכול היה לגלות לעולם שהוא בעצמו ירד במעשיו לסדום ועמורה.

     כל יצירתו זו של פרוסט היא למעשה חרטה של הסופר על הבגידה שלו בתום הילדות שלו, הבגידה שלו בערכים המתדרדרים של היחיד, אבל פרוסט סחף בהרטה שלו את החברה האנושית כולה הבוגדת בערכים.

     ברור שהזכרון האנושי הוא תוצר השפה המבדילה בין טוב לרע, לכן הזכרון הוא צנזור, מנסה להדחיק כל מה שלא מתאים לקוד התרבותי שאף הוא תולדה של השפה הבוראת. הזכרון הוא השפה הסטטית, המאפשרת לאדם את הרגשת הרציפות, הרגשה שהוא ישות רציפה, ישות ראויה. ולמען להיות ראוי, הזכרון כצנזור מדחיקה כל מעשה שיגרע מראואיותו של האדם.

      אנחנו רואים איך פרוסט שרצה להשאר הילד התם, אבל ברגישותו הבין את כל הסטיות של עצמו מהדגם הראשוני, הבין שהעיוותים של עצמו מתום ילדותו הוא נחלת האדם, נחלת החברה, כך שאת חשבון הנפש שלו עם עצמו הוא השליך על החברה.

      אולי שם הספר במקום להיות 'בעקבות חיפוש הזמן האבוד', היה צריך להיות 'הבגידה של האדם בתום ילדותו, הבגידה שלו בתום הערכים'.

     ואם פרוסט במקום להיות רק סופר, היה גם פילוסוף לשוני, היה מבין שגורל האדם הוא לבגוד בערכים שהשפה מייצגת, שהדחפים הביאולוגיים של הגוף גוברים על השכבה הדקה הלשונית, הצנזורית של מעשי אדם.

      כאשר השפה הדינמית הופכת לסטטית, לזכרון, היא משמרת לאדם את תמונת עצמו, כפי שהוא היה רוצה להיות בעיני עצמו ובעיני הזולת.