אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 287 – זכרון

ה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 287 – הזכרון

     מה מבדיל את הזכרון האנושי מזכרון החיות. עובדה היא שחיות זוכרות דברים, הן זוכרות איך לחזור לבתיהם, צפורים זוכרות את מסע הסתיו שלהם ואת מסע האביב, הן זוכרות את אדוניהם, הן זוכרות הרבה דברים. בכל זאת יש הבדל מהותי בין זכרון החיה לבין זיכרון האדם.

      הזכרון האנושי הוא לשוני, לפני שאנו מאכסנים את קורותינו בזכרון, אנו מעניקים שמות ליצורים שאנו פוגשים, אנו ממסגרים בשמות את המעשים שלנו. הזכרון האנושי הוא ההיסטוריה של היצירות הלשוניות של היחיד. ללא זכרון רציף האדם לא היה יכול לראות את עצמו כישות אחידה, עובדה שאלו המאבדים את הזכרון שלהם כתוצאה מתאונות או מחלות, מאבדים את הזהות שלהם.

     מדוע יש לראות את הזכרון האנושי כלשוני? עובדה היא שאנו שולפים זכרונות באמצעות החיאת שמות של פרטים, באמצעות החיאת שמות של מאורעות. האדם המזדקן שיכולת השפה שלו נחלשת מסוגל פחות ופחות להחיות שמות למען לשלף אותם מהזכרון.

     אחד הדברים המופלאים של הזכרון שקורות היחיד מאוכסנות שכבה על שכבה, קורות קדומים בשכבה תחתונה, קורות מאוחרים בשכבות עליונות.

     הזמן שהוא מודד הקורות, הוא גם זה המסדר אותם בשכבות. גם מודד זה הזמן, כמו יכולת יצירת שפה נחלשים עם הגיל, כך עם הגיל, משך קורות מתכווץ. אם בשביל ילד שנה בבית ספר היא נצח, בשביל האדם המבוגר המשכים מתכווצים.

     הזכרון הוא גנזך קורות היחיד, הוא הסיפור ההכרחי לאדם למען לתת ממשות לשמו. שם אדם, שהמחזיק בו, ששכח את קורותיו מאבד את חשיבותו. האדם מנסה תמיד לפאר את קורות חייו למען לזכות ביתר ראואיות. מאחר שהזהות של היחיד, העולם הלשוני של האדם הוא נעלם, נזיל, הוא יכול לדמיין קורות שבאמת לא קרו לו. היחיד גם יכול להזדהות עם אחר הראוי יותר ממנו, ולאמץ את קורותיו.

     מאחר שמטרותיו של היחיד הוא תמיד להיות ראוי בעיני הזולת, להיות ראוי פירושו להיות זכאי לתביעות, הרי כל תביעותיו מהקהילה, מהנעלמים ביקום מתבססות על ראואיותו של היחיד. לכן האדם מדחיק מסיפור חייו קורות אשר גורעות מהיותו ראוי, לפי הקוד התרבותי, לפי הקוד החברתי.

     איך יוצר היחיד את סיפורו, קורותיו? אנחנו צריכים לדעת שהקוד התרבותי משמש כדגם שלפיו היחיד מעצב את עצמו. אם מעשים של היחיד לא מתאימים לדגם של הקוד התרבותי, האדם משתדל להדחיק מעשים אלו שלא מתאימים לקוד, או להשליך את מעשיו הלא ראויים  על זולתים.

     עובדה היא שנשפטים על-ידי החוק, תמיד מכחישים את מעשיהם, הם באמת הדחיקו מעשיהם עד כדי כך שהם מאמינים בחפותם. ההדחקה הכרחית, כיוון שהיחיד בסופו של דבר אינו מסוגל להשלים עם אובדן ראואיותו.

     ברור שהאדם מעצב את סיפור קורותיו לפי דגם לשוני, כפי שהזכרנו, לפי הקוד הקהילתי. במציאות האדם הוא דואלי, הוא ישות ביאולוגית שעליה התווספה הישות הלשונית. הישות הביאולוגית דומה לזו של החיות, היא מופעלת על-ידי דחפים שלא מתאימים לדגם הלשוני.

האדם מנסה להסתיר את דחפיו הביאולוגיים, הרי הוא רוצה להיות ראוי לפי הדגם הלשוני, לפי הקוד הקהילתי, הקוד התרבותי.

     מאחר שלאדם אין בדרך כלל שליטה על דחפים הפיזיים, הוא מדחיק את הזכרון שלהם, ומעביר את מעשיו על הזולת, כך נוצרת התופעה הידועה של ,displacement העתק. הסכנה מההעתק הוא לחלש יותר, שהחזק משליך עליו את מעשיו הרעים. דבר זה קורה לא רק  במישור של יחידים, אלא גם במישור החברתי, ששליטים משליכים תכונות לא רצויות  משלהם על מיעוטים.

     אבל הזכרון משמש את היחיד לא רק למטרת 'ראואיות' בעיני הקהילה, הזולת. האדם אוהב לדלות זכרונות ילדות, אם אלו היו טובים, להתענג עליהם. לעיתים זכרונות אלו משמשים את היחיד לסגת לעולם הילדות, אם הקיום מעמיד אותו בנסיונות. התכנסות כזו בעולם הזכרונות של הילדות יכולה לסייע לאדם לגבור על אסונות שפוקדים אותו.

     האדם אוהב לסגת לזכרונות ילדות, אם הוא זכה לאהבה מהוריו, מסביבותו. אדם שלא   זכה לאהבה, שלא יכול לדלות מזכרונות ילדותו יחס אוהד, בדרך כלל לא מצליח להתמודד עם מאורעות חייו. זכרונות ילדות טובים הם מבטחים מול קושיי הקיום.

     מצטטים הרבה את יצירותיו של פרוסט, המכונים 'החיפוש אחרי הזמן האבוד'. במציאות הנחה זו של פרוסט שאפשר למצא את הזמן האבוד, היא מוטעית. פרוסט בסך הכל יצא להחיות את קורות ילדותו, כאשר הוא זכה לאהבה גדולה, כאשר הוא היה מוגן. אמנם מודד הזמן סידר את קורות הגיבור אבל הוא עצמו, הזמן, אינו ישות, הוא בסך הכל מודד פעולות וגם  מסדיר אותן. פרוסט בסך הכל התמקם בזכרונות ילדותו, התמקם בעולם של ילדותו שהיה עולם מוגן.

     לפרוסט ה'מדלין' המפורסמת, העוגית שדודתו העניקה לו, בילדותו, בהתקלות מחודשת שלו בגיל מבוגר אתה,  נעשתה טריגר לדלות את זכרונות ילדותו. אנחנו תמיד זקוקים לטריגרים כדי לדלות את ההתרחשויות שכמעט נשכחו, שקסם מסוים מאפשר להחיות אותם. באותה מידה כפי שקסם מסוים מעלה את הזכרונות הטובים, האדם מדכא את הזכרונות הטראומטיים. לעתים זכרונות טראומטיים אלו משתלטים על האדם מבלי יכולת להשתחרר מהם.

     לפרוסט זכרונות ילדותו שמשו אותו כבסיס להתמודדות עם קורותיו המאוחרים יותר. על בסיס תום הילדות, פרוסט יצא לדון את החברה האנושית על כל חוליה. גם פרוסט השליך על האחרים חוליים שהיו מנת חלקו, שהיו חלק מחייו. אנו יודעים על כך מהביאוגרפיות שנכתבו עליו. היותו של פרוסט בילדותו ילד רגיש בצורה חולנית, הוא בבגרותו היה מסוגל להרגיש בכל העיוותים החברתיים, מתוך העיוותים האישיים שלו עצמו. הוא יכול היה כאדם רגיש לעמד על התופעה איך תכונות חיוביות יכולות במשך החיים באמצעות טרנספורמציה להיהפך לשליליים.

     אבל פרוסט עם כל הבנתו על תהפוכות מעשי האדם, לא היה פילוסוף לשוני לכן לא הבין שהתהפוכות האלו שאצל האדם, הטרנספורמציות שלהן, הן תולדה של היות האדם דואלי, גוף ביאולוגי עם דחפים כוחניים, בתוספת דקה של שפה המנסה לרסן דחפים אלו של הגוף.

      פרוסט שחסרה היתה לו הבנה אופן תפקוד השפה, אופן תפקוד המח הפלאי של האדם, לא צלח להסביר את הטרנספורמציות שאבר פלאי זה מחולל.

      שמונת הכרכים של 'בעקבות הזמן האבוד', הם למעשה ראי של הזכרון האישי של פרוסט, היסטוריה של חוויותיו שנאגרו בזכרונו, מאגר התבוננויות שלו על החברה שבה חי

      בשביל פרוסט זכרונו שימש אותו כמחבוא של כל מעשיו שהוא רצה להסתיר מהוריו, את סטיותיו המיניות, שגילה אותם רק בכתובים אחרי מותם. הרי לפי הקוד התרבותי של הוריו, כל מעשיו של בנם היו פסולים. לכן גם כאשר הוא נדחף לתת להם פרסום, הוא השליך אותם על אחרים. וודאי שפרוסט לא יכול היה לגלות לעולם שהוא בעצמו ירד במעשיו לסדום ועמורה.

     כל יצירתו זו של פרוסט היא למעשה חרטה של הסופר על הבגידה שלו בתום הילדות שלו, הבגידה שלו בערכים המתדרדרים של היחיד, אבל פרוסט סחף בהרטה שלו את החברה האנושית כולה הבוגדת בערכים.

     ברור שהזכרון האנושי הוא תוצר השפה המבדילה בין טוב לרע, לכן הזכרון הוא צנזור, מנסה להדחיק כל מה שלא מתאים לקוד התרבותי שאף הוא תולדה של השפה הבוראת. הזכרון הוא השפה הסטטית, המאפשרת לאדם את הרגשת הרציפות, הרגשה שהוא ישות רציפה, ישות ראויה. ולמען להיות ראוי, הזכרון כצנזור מדחיקה כל מעשה שיגרע מראואיותו של האדם.

      אנחנו רואים איך פרוסט שרצה להשאר הילד התם, אבל ברגישותו הבין את כל הסטיות של עצמו מהדגם הראשוני, הבין שהעיוותים של עצמו מתום ילדותו הוא נחלת האדם, נחלת החברה, כך שאת חשבון הנפש שלו עם עצמו הוא השליך על החברה.

      אולי שם הספר במקום להיות 'בעקבות חיפוש הזמן האבוד', היה צריך להיות 'הבגידה של האדם בתום ילדותו, הבגידה שלו בתום הערכים'.

     ואם פרוסט במקום להיות רק סופר, היה גם פילוסוף לשוני, היה מבין שגורל האדם הוא לבגוד בערכים שהשפה מייצגת, שהדחפים הביאולוגיים של הגוף גוברים על השכבה הדקה הלשונית, הצנזורית של מעשי אדם.

      כאשר השפה הדינמית הופכת לסטטית, לזכרון, היא משמרת לאדם את תמונת עצמו, כפי שהוא היה רוצה להיות בעיני עצמו ובעיני הזולת.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 287 – הזכרון

     מה מבדיל את הזכרון האנושי מזכרון החיות. עובדה היא שחיות זוכרות דברים, הן זוכרות איך לחזור לבתיהם, צפורים זוכרות את מסע הסתיו שלהם ואת מסע האביב, הן זוכרות את אדוניהם, הן זוכרות הרבה דברים. בכל זאת יש הבדל מהותי בין זכרון החיה לבין זיכרון האדם.

      הזכרון האנושי הוא לשוני, לפני שאנו מאכסנים את קורותינו בזכרון, אנו מעניקים שמות ליצורים שאנו פוגשים, אנו ממסגרים בשמות את המעשים שלנו. הזכרון האנושי הוא ההיסטוריה של היצירות הלשוניות של היחיד. ללא זכרון רציף האדם לא היה יכול לראות את עצמו כישות אחידה, עובדה שאלו המאבדים את הזכרון שלהם כתוצאה מתאונות או מחלות, מאבדים את הזהות שלהם.

     מדוע יש לראות את הזכרון האנושי כלשוני? עובדה היא שאנו שולפים זכרונות באמצעות החיאת שמות של פרטים, באמצעות החיאת שמות של מאורעות. האדם המזדקן שיכולת השפה שלו נחלשת מסוגל פחות ופחות להחיות שמות למען לשלף אותם מהזכרון.

     אחד הדברים המופלאים של הזכרון שקורות היחיד מאוכסנות שכבה על שכבה, קורות קדומים בשכבה תחתונה, קורות מאוחרים בשכבות עליונות.

     הזמן שהוא מודד הקורות, הוא גם זה המסדר אותם בשכבות. גם מודד זה הזמן, כמו יכולת יצירת שפה נחלשים עם הגיל, כך עם הגיל, משך קורות מתכווץ. אם בשביל ילד שנה בבית ספר היא נצח, בשביל האדם המבוגר המשכים מתכווצים.

     הזכרון הוא גנזך קורות היחיד, הוא הסיפור ההכרחי לאדם למען לתת ממשות לשמו. שם אדם, שהמחזיק בו, ששכח את קורותיו מאבד את חשיבותו. האדם מנסה תמיד לפאר את קורות חייו למען לזכות ביתר ראואיות. מאחר שהזהות של היחיד, העולם הלשוני של האדם הוא נעלם, נזיל, הוא יכול לדמיין קורות שבאמת לא קרו לו. היחיד גם יכול להזדהות עם אחר הראוי יותר ממנו, ולאמץ את קורותיו.

     מאחר שמטרותיו של היחיד הוא תמיד להיות ראוי בעיני הזולת, להיות ראוי פירושו להיות זכאי לתביעות, הרי כל תביעותיו מהקהילה, מהנעלמים ביקום מתבססות על ראואיותו של היחיד. לכן האדם מדחיק מסיפור חייו קורות אשר גורעות מהיותו ראוי, לפי הקוד התרבותי, לפי הקוד החברתי.

     איך יוצר היחיד את סיפורו, קורותיו? אנחנו צריכים לדעת שהקוד התרבותי משמש כדגם שלפיו היחיד מעצב את עצמו. אם מעשים של היחיד לא מתאימים לדגם של הקוד התרבותי, האדם משתדל להדחיק מעשים אלו שלא מתאימים לקוד, או להשליך את מעשיו הלא ראויים  על זולתים.

     עובדה היא שנשפטים על-ידי החוק, תמיד מכחישים את מעשיהם, הם באמת הדחיקו מעשיהם עד כדי כך שהם מאמינים בחפותם. ההדחקה הכרחית, כיוון שהיחיד בסופו של דבר אינו מסוגל להשלים עם אובדן ראואיותו.

     ברור שהאדם מעצב את סיפור קורותיו לפי דגם לשוני, כפי שהזכרנו, לפי הקוד הקהילתי. במציאות האדם הוא דואלי, הוא ישות ביאולוגית שעליה התווספה הישות הלשונית. הישות הביאולוגית דומה לזו של החיות, היא מופעלת על-ידי דחפים שלא מתאימים לדגם הלשוני.

האדם מנסה להסתיר את דחפיו הביאולוגיים, הרי הוא רוצה להיות ראוי לפי הדגם הלשוני, לפי הקוד הקהילתי, הקוד התרבותי.

     מאחר שלאדם אין בדרך כלל שליטה על דחפים הפיזיים, הוא מדחיק את הזכרון שלהם, ומעביר את מעשיו על הזולת, כך נוצרת התופעה הידועה של ,displacement העתק. הסכנה מההעתק הוא לחלש יותר, שהחזק משליך עליו את מעשיו הרעים. דבר זה קורה לא רק  במישור של יחידים, אלא גם במישור החברתי, ששליטים משליכים תכונות לא רצויות  משלהם על מיעוטים.

     אבל הזכרון משמש את היחיד לא רק למטרת 'ראואיות' בעיני הקהילה, הזולת. האדם אוהב לדלות זכרונות ילדות, אם אלו היו טובים, להתענג עליהם. לעיתים זכרונות אלו משמשים את היחיד לסגת לעולם הילדות, אם הקיום מעמיד אותו בנסיונות. התכנסות כזו בעולם הזכרונות של הילדות יכולה לסייע לאדם לגבור על אסונות שפוקדים אותו.

     האדם אוהב לסגת לזכרונות ילדות, אם הוא זכה לאהבה מהוריו, מסביבותו. אדם שלא   זכה לאהבה, שלא יכול לדלות מזכרונות ילדותו יחס אוהד, בדרך כלל לא מצליח להתמודד עם מאורעות חייו. זכרונות ילדות טובים הם מבטחים מול קושיי הקיום.

     מצטטים הרבה את יצירותיו של פרוסט, המכונים 'החיפוש אחרי הזמן האבוד'. במציאות הנחה זו של פרוסט שאפשר למצא את הזמן האבוד, היא מוטעית. פרוסט בסך הכל יצא להחיות את קורות ילדותו, כאשר הוא זכה לאהבה גדולה, כאשר הוא היה מוגן. אמנם מודד הזמן סידר את קורות הגיבור אבל הוא עצמו, הזמן, אינו ישות, הוא בסך הכל מודד פעולות וגם  מסדיר אותן. פרוסט בסך הכל התמקם בזכרונות ילדותו, התמקם בעולם של ילדותו שהיה עולם מוגן.

     לפרוסט ה'מדלין' המפורסמת, העוגית שדודתו העניקה לו, בילדותו, בהתקלות מחודשת שלו בגיל מבוגר אתה,  נעשתה טריגר לדלות את זכרונות ילדותו. אנחנו תמיד זקוקים לטריגרים כדי לדלות את ההתרחשויות שכמעט נשכחו, שקסם מסוים מאפשר להחיות אותם. באותה מידה כפי שקסם מסוים מעלה את הזכרונות הטובים, האדם מדכא את הזכרונות הטראומטיים. לעתים זכרונות טראומטיים אלו משתלטים על האדם מבלי יכולת להשתחרר מהם.

     לפרוסט זכרונות ילדותו שמשו אותו כבסיס להתמודדות עם קורותיו המאוחרים יותר. על בסיס תום הילדות, פרוסט יצא לדון את החברה האנושית על כל חוליה. גם פרוסט השליך על האחרים חוליים שהיו מנת חלקו, שהיו חלק מחייו. אנו יודעים על כך מהביאוגרפיות שנכתבו עליו. היותו של פרוסט בילדותו ילד רגיש בצורה חולנית, הוא בבגרותו היה מסוגל להרגיש בכל העיוותים החברתיים, מתוך העיוותים האישיים שלו עצמו. הוא יכול היה כאדם רגיש לעמד על התופעה איך תכונות חיוביות יכולות במשך החיים באמצעות טרנספורמציה להיהפך לשליליים.

     אבל פרוסט עם כל הבנתו על תהפוכות מעשי האדם, לא היה פילוסוף לשוני לכן לא הבין שהתהפוכות האלו שאצל האדם, הטרנספורמציות שלהן, הן תולדה של היות האדם דואלי, גוף ביאולוגי עם דחפים כוחניים, בתוספת דקה של שפה המנסה לרסן דחפים אלו של הגוף.

      פרוסט שחסרה היתה לו הבנה אופן תפקוד השפה, אופן תפקוד המח הפלאי של האדם, לא צלח להסביר את הטרנספורמציות שאבר פלאי זה מחולל.

      שמונת הכרכים של 'בעקבות הזמן האבוד', הם למעשה ראי של הזכרון האישי של פרוסט, היסטוריה של חוויותיו שנאגרו בזכרונו, מאגר התבוננויות שלו על החברה שבה חי

      בשביל פרוסט זכרונו שימש אותו כמחבוא של כל מעשיו שהוא רצה להסתיר מהוריו, את סטיותיו המיניות, שגילה אותם רק בכתובים אחרי מותם. הרי לפי הקוד התרבותי של הוריו, כל מעשיו של בנם היו פסולים. לכן גם כאשר הוא נדחף לתת להם פרסום, הוא השליך אותם על אחרים. וודאי שפרוסט לא יכול היה לגלות לעולם שהוא בעצמו ירד במעשיו לסדום ועמורה.

     כל יצירתו זו של פרוסט היא למעשה חרטה של הסופר על הבגידה שלו בתום הילדות שלו, הבגידה שלו בערכים המתדרדרים של היחיד, אבל פרוסט סחף בהרטה שלו את החברה האנושית כולה הבוגדת בערכים.

     ברור שהזכרון האנושי הוא תוצר השפה המבדילה בין טוב לרע, לכן הזכרון הוא צנזור, מנסה להדחיק כל מה שלא מתאים לקוד התרבותי שאף הוא תולדה של השפה הבוראת. הזכרון הוא השפה הסטטית, המאפשרת לאדם את הרגשת הרציפות, הרגשה שהוא ישות רציפה, ישות ראויה. ולמען להיות ראוי, הזכרון כצנזור מדחיקה כל מעשה שיגרע מראואיותו של האדם.

      אנחנו רואים איך פרוסט שרצה להשאר הילד התם, אבל ברגישותו הבין את כל הסטיות של עצמו מהדגם הראשוני, הבין שהעיוותים של עצמו מתום ילדותו הוא נחלת האדם, נחלת החברה, כך שאת חשבון הנפש שלו עם עצמו הוא השליך על החברה.

      אולי שם הספר במקום להיות 'בעקבות חיפוש הזמן האבוד', היה צריך להיות 'הבגידה של האדם בתום ילדותו, הבגידה שלו בתום הערכים'.

     ואם פרוסט במקום להיות רק סופר, היה גם פילוסוף לשוני, היה מבין שגורל האדם הוא לבגוד בערכים שהשפה מייצגת, שהדחפים הביאולוגיים של הגוף גוברים על השכבה הדקה הלשונית, הצנזורית של מעשי אדם.

      כאשר השפה הדינמית הופכת לסטטית, לזכרון, היא משמרת לאדם את תמונת עצמו, כפי שהוא היה רוצה להיות בעיני עצמו ובעיני הזולת.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: