אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 290 – הסיפור

 אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 290 – הסיפור

     הזכרון הוא גנזך קורותינו, גנזך אנושיותינו. עובדה שחולי אלצהיימר המאבדים את זכרונם, מאבדים את אנושיותם, נשארים ישויות ביאולוגיות. כאן עלינו לציין שגם לחיות זכרון, מחוץ להיותן של החיות מתוכנתות על-ידי ה-DNA שלהן, הן גם צוברים נסיון, זיכרון. ומה מבדיל את הזיכרון החיתי הזה מהזיכרון האנושי? שוב רק אם נחזור לשפה, המעניקה שמות לפעולות שלנו, לתחושות שלנו, נוכל לראות את ההבדל בין זכרון החיה לבין הזכרון האנושי. העובדה שהאדם מעניק לפעילותו שמות, היא מאפשרת לו לארוג סיפור ממעשיו, סיפור המעניק לאדם את זהותו, את ההרגשה של רצף.

      ראינו את חשיבות הרצף בהיסטוריה האנושית,  רצף זה מאפשר לאדם לחוש שהוא חלק מקהילה אנושית. בהווצרות רצף פרטי או רצף אנושי כללי אנו צריכים לקחת בחשבון גם את מודד הזמן, המסדר התרחשויות בשכבות של קודם ומאוחר. כך בחיי אדם פרטי הזכרון עושה שימוש במודד הזמן אשר מסדיר את מעשיו בסדר של קודם ומאוחר יותר.

      הזכרון הוא בשרות השפה הנעלמת, הוא אחד ממוסדות כלי זה, שבלעדיו האדם לא היה יכול לחוש בזהותו, לא היה יכול לחוש בהיותו ישות רצופה,  לא היה יכול ליצור את עולמו הלשוני. אבל הדבר החשוב ביותר שהזכרון מאפשר לאדם הוא יצירת סיפור חייו, שהאדם עם הזמן נאחז בו, שומר עליו יותר מאשר על גופו, שלעתים קרובות הוא מוכן להקריבו למען שמירת סיפורו, טוהר סיפורו. ברור שהסיפור הוא תוספת לשם האדם, אבל שם בלבד אינו מספיק להעניק לאדם את זהותו, את היותו ישות רציפה. השם הוא רק הגרעין שמסביבו האדם אורג את סיפורו.

      ומדוע השם והסיפור נעשים לאדם במשך הזמן חשובים יותר מאשר גופו? בלי ספק שהסיבה לכך שהוא נוכח לדעת שגופו עם הזמן מאבד את אונו, בעוד הסיפור פרי השפה הוא ישות נעלמת, שהאדם יכול לשזור בו את קסמי דמיונו, שהאדם בהזיותיו מייחס לו נצחיות.

      האדם גם יכול לעצב את סיפורו, לא רק לרשום בו את מעשיו, באפשרותו לקסום ממדים אין-סופיים לסיפורו. היות הסיפור ישות נעלמת ינוסית, מגבילה וגם ללא גבולות, האדם יכול להפוך את תוכן סיפורו, להעניק לו יכולות מאגיות. האדם מודע לכך שגופו מוגבל, יכול לפעל רק בצורה מסוימת, אבל סיפורו יכול להפליג למרחבים לכבוש את החלל. עובדה היא שהנוצרי הקאתולי על-ידי קסם ה'מיסה', יכול להפוך את סיפורו לסיפור של ישוע הנצלב וקם לתחיה ולהגאל יחד אתו.

      השפה היא כלי עם יכולות של קסמים, היא יכולה להעניק למאורעות אנושיים ממדים  מיסתוריים. השפה יכולה גם להעניק לשמות אנשים מיסתורין, שרלטנים יכולים ליחס לעצמם יכולות על-טבעיות באמצעות כלי השפה. יכולות אלו של השפה הן בסיס לכל אלו המיחסים לעצמם כוחות על-טבעיים. לעתים כאשר האדם נפגש עם בעל השם, המיסתורין נעלם, אלא אם אדם תמים נפגש עם אחד מאחז עיניים, עם יומרות ליכולות על-טבעיות. אבל בדמיונות שהאדם יכול להעניק מיסתורין לדמות, הוא יכול להעניק מיסתורין גם  לעצמו בנוטלו זהויות של אנשי שם.

     לגוף האדם אין סיפור, אין היסטוריה, מכאן גם לחיות חסרות השפה אין סיפור, אין היסטוריה. בעולם דטרמיניסטי, כפי שהוא העולם הביאולוגי, אין סיפור ואין היסטוריה. הרי לגוף הביאולוגי של האדם פרי ה-DNA , היוצר את אותו דגם, לא יכולה להיות היסטוריה ולא סיפור. אנו רואים שרק השפה השרירותית, השפה הנעלמת, היוצרת ישויות אפי-גנטיות אורגת גם סיפור, זקוקה להיסטוריה.

     עולמו הלשוני של האדם מתקיים רק על-ידי כך שהשפה ככלי יוצרת את המוסדות המסייעים לה לקיומה. הזכרון הרוקם את סיפור חייו של האדם הוא אחד מהמוסדות החשובים ביותר ליצירת עולמו הלשוני הפרטי של האדם, היוצר בשבילו  גם את  העולם של הקהילה עם זכרונותיה.

      השפה בהיותה פרי של שרירותיות, היותה ישות אפי-גנטית, עובדה שמונעת ממנה להכנס לסד של חוקים דטרמיניסטיים, מאפשרת לה גם את כל החופש הזה ליצור עולמות של מיסתורין. למרות שהשפה תלויה בגוף המספק לה אנרגיה, לא יכולה להתקיים בלעדיה, היא יכולה להעניק לאדם את האשליה שהוא יכול לפסח על שומר הסף, שומר הקיצוב, שומר על קיצוב החיים.

     השפה בקלות פוסחת מעל שומר הסף,  לא כך האדם הפרטי בגופו. השפה פוסחת מעל שומר הסף באמצעות השמות, הסיפורים שהפכו לשפה סטטית, פוסחים על שומר הסף, ויוצרות את ההיסטוריה האנושית הרציפה.

      מלחמותיו העיקריות של האדם הן עם שומר הסף שהגוף הביאולוגי לא צולח לפסח עליו. לכן לא יפלא שהאדם מוכן להקריב את גופו למען שמו, למען שמירת סיפורו. מושג הגבורה נוצר מתוך יאושו של האדם שגופו לא צולח לפסח על שומר הסוף, וברוב יאושו האדם מוכן להקריב את גופו למען אותו שם, למען הסיפור שהוא מדמה גובר על שומר הסף.

       אנחנו יכולים לראות את כל מוסד הקורבנות מראשית קורות האדם, כאמצעי של יאוש,  כשוחד לבטל את גזרות שומרי הסף, לפייסם למען יעניקו קיום משופר, יאפשרו משך קיום ארוך יותר. גם ניהול מלחמות הגנה והקרבת חיילים שייך לאותו יאוש קיומי של האדם המנסה באמצעות הקורבנות לפייס את שומרי הסף. על מצב מזעזע כזה אנו קוראים בספר מלכים ב', פרק ג' פסוק 27,כאשר מלך מואב מישע במצב מלחמתי מיואש, עם מלכי יהודה וישראל,  מקריב את בנו בכורו למען לפייס את שומרי הסף, למען יבטלו את גזרת המפלה.

      רק מחשבת התנ"ך שהשלימה עם עולם נגלה בלבד, עם חיים קצובים, נביאיה יצאו נגד מוסד הקורבנות, בהבינם שאלו לא יכולים לבטל את חוקי הקיום, הקוצבים משך קצוב לאדם. לכן מחשבת התנ"ך לא נתנה דרור לתוספת 'דעת' שחוה ואדם נכסו לעצמם מ'עץ הדעת', הם ראו את 'דעת', כשרתת של הגוף, ראו את 'דעת', כאמצעי של לשיפור חיי אדם. מאחר שמחשבת התנ"ך לא פרקה את האחדות בין 'דעת' לבין הגוף, היא קדשה את החיים בפרק הזמן שהוקצב לאדם,

      קדוש החיים הקצובים ייתרו את כל מוסד הקורבנות, משל עקדת יצחק מסמל את קדושת החיים, אלהים לא רוצה בקורבן אדם. מחשבת התנ"ך שהנה מקור הפילוסופיה הלשונית,  היא גם מקור ההשקפה הקיומית, משלימה עם חוקי הקיום, בהבינה שבריאה תיתכן רק אם לכל הישויות משך קצוב.

       מחשבת התנ"ך אינה מתירה ל'דעת', לחמס את הקיום הקצוב. משל 'קין והבל' מסמל את האיסור של usurpation, גזלת חיים, הקרבתם בשם מושג כמו 'בחירה'.

      מוסד הקורבנות, הקרבת הגוף למען שמירה על ה'שם', על ה'סיפור' הנלווה לו, הוא רק דוגמה קיצונית של יאוש האדם מגוזרי הגזרות של חוקי הקיום, ורצונו לפייס את שומרי הסף בהקרבת גופו.

     האדם של יום יום, האדם הפרגמטי, יודע שהכלי שבידיו כוחו מוגבל, שקיומו קצוב, הוא רק משאיר בצד משאלות לשינוי מצב זה, לכן כל אלו המבטיחים אפשרויות בלתי אפשריים, תמיד רצויים בעיניו. למבטיחים אלו של אפשרויות בלתי אפשריים אפשר למנות את שליחי הברית החדשה, את השליח פאול, את השליח יוחנן, שהבטיחו שינוי סדרי עולם, שינוי שלא התגשם. אבל אפשר גם למנות בין מבטיחי אפשרויות בלתי אפשריים מטפיזיקאים, כמו סוקראטס שבדיאלוג 'פיידו', לפני מותו, שאנשי אתונו גזרו עליו, מבטיח לתלמידיו הנוכחים, שהנשמה  ממשיכה להתקיים, בגלגולים שונים.

     הוגי התנ"ך, שהשלימו עם עולם נגלה, עם קיום קצוב, ביודעם שהבריאה תיתכן רק בקיצוב הישויות, נתנו רק לגיטימציה להבנה הפרגמטית של האדם על יכולתיו בנתונים הקיומיים. הם נתנו לגיטימציה להבנת האדם שמשך קיומו קצוב, שבידיו כלי המאפשר שיפור קיום זה.

      התנ"ך לא שלל את חשיבות השם, לא שלל את חשיבות הסיפור האישי של האדם, סיפור המעניק לו זהות. עובדה שהתנ"ך מעניק לנו את סיפור קורות האדם, הופך את הסיפור הזה ל'משל', איך אפשר ליפות את הקיום הקצוב, אם מודעים לגבולות האפשריים.

     'דעת', השפה תפקידה לייפות את החיים, היא לא צריכה לחמוס את הגוף המספק לה אנרגיה, שבלעדיה היא נגוזה. 'דעת' צריכה לקסום את העתידים לשרשרת הדורות, היא צריכה להעניק משמעות לרצף קיום, לרצף היסטורי.

 אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 290 – הסיפור

     הזכרון הוא גנזך קורותינו, גנזך אנושיותינו. עובדה שחולי אלצהיימר המאבדים את זכרונם, מאבדים את אנושיותם, נשארים ישויות ביאולוגיות. כאן עלינו לציין שגם לחיות זכרון, מחוץ להיותן של החיות מתוכנתות על-ידי ה-DNA שלהן, הן גם צוברים נסיון, זיכרון. ומה מבדיל את הזיכרון החיתי הזה מהזיכרון האנושי? שוב רק אם נחזור לשפה, המעניקה שמות לפעולות שלנו, לתחושות שלנו, נוכל לראות את ההבדל בין זכרון החיה לבין הזכרון האנושי. העובדה שהאדם מעניק לפעילותו שמות, היא מאפשרת לו לארוג סיפור ממעשיו, סיפור המעניק לאדם את זהותו, את ההרגשה של רצף.

      ראינו את חשיבות הרצף בהיסטוריה האנושית,  רצף זה מאפשר לאדם לחוש שהוא חלק מקהילה אנושית. בהווצרות רצף פרטי או רצף אנושי כללי אנו צריכים לקחת בחשבון גם את מודד הזמן, המסדר התרחשויות בשכבות של קודם ומאוחר. כך בחיי אדם פרטי הזכרון עושה שימוש במודד הזמן אשר מסדיר את מעשיו בסדר של קודם ומאוחר יותר.

      הזכרון הוא בשרות השפה הנעלמת, הוא אחד ממוסדות כלי זה, שבלעדיו האדם לא היה יכול לחוש בזהותו, לא היה יכול לחוש בהיותו ישות רצופה,  לא היה יכול ליצור את עולמו הלשוני. אבל הדבר החשוב ביותר שהזכרון מאפשר לאדם הוא יצירת סיפור חייו, שהאדם עם הזמן נאחז בו, שומר עליו יותר מאשר על גופו, שלעתים קרובות הוא מוכן להקריבו למען שמירת סיפורו, טוהר סיפורו. ברור שהסיפור הוא תוספת לשם האדם, אבל שם בלבד אינו מספיק להעניק לאדם את זהותו, את היותו ישות רציפה. השם הוא רק הגרעין שמסביבו האדם אורג את סיפורו.

      ומדוע השם והסיפור נעשים לאדם במשך הזמן חשובים יותר מאשר גופו? בלי ספק שהסיבה לכך שהוא נוכח לדעת שגופו עם הזמן מאבד את אונו, בעוד הסיפור פרי השפה הוא ישות נעלמת, שהאדם יכול לשזור בו את קסמי דמיונו, שהאדם בהזיותיו מייחס לו נצחיות.

      האדם גם יכול לעצב את סיפורו, לא רק לרשום בו את מעשיו, באפשרותו לקסום ממדים אין-סופיים לסיפורו. היות הסיפור ישות נעלמת ינוסית, מגבילה וגם ללא גבולות, האדם יכול להפוך את תוכן סיפורו, להעניק לו יכולות מאגיות. האדם מודע לכך שגופו מוגבל, יכול לפעל רק בצורה מסוימת, אבל סיפורו יכול להפליג למרחבים לכבוש את החלל. עובדה היא שהנוצרי הקאתולי על-ידי קסם ה'מיסה', יכול להפוך את סיפורו לסיפור של ישוע הנצלב וקם לתחיה ולהגאל יחד אתו.

      השפה היא כלי עם יכולות של קסמים, היא יכולה להעניק למאורעות אנושיים ממדים  מיסתוריים. השפה יכולה גם להעניק לשמות אנשים מיסתורין, שרלטנים יכולים ליחס לעצמם יכולות על-טבעיות באמצעות כלי השפה. יכולות אלו של השפה הן בסיס לכל אלו המיחסים לעצמם כוחות על-טבעיים. לעתים כאשר האדם נפגש עם בעל השם, המיסתורין נעלם, אלא אם אדם תמים נפגש עם אחד מאחז עיניים, עם יומרות ליכולות על-טבעיות. אבל בדמיונות שהאדם יכול להעניק מיסתורין לדמות, הוא יכול להעניק מיסתורין גם  לעצמו בנוטלו זהויות של אנשי שם.

     לגוף האדם אין סיפור, אין היסטוריה, מכאן גם לחיות חסרות השפה אין סיפור, אין היסטוריה. בעולם דטרמיניסטי, כפי שהוא העולם הביאולוגי, אין סיפור ואין היסטוריה. הרי לגוף הביאולוגי של האדם פרי ה-DNA , היוצר את אותו דגם, לא יכולה להיות היסטוריה ולא סיפור. אנו רואים שרק השפה השרירותית, השפה הנעלמת, היוצרת ישויות אפי-גנטיות אורגת גם סיפור, זקוקה להיסטוריה.

     עולמו הלשוני של האדם מתקיים רק על-ידי כך שהשפה ככלי יוצרת את המוסדות המסייעים לה לקיומה. הזכרון הרוקם את סיפור חייו של האדם הוא אחד מהמוסדות החשובים ביותר ליצירת עולמו הלשוני הפרטי של האדם, היוצר בשבילו  גם את  העולם של הקהילה עם זכרונותיה.

      השפה בהיותה פרי של שרירותיות, היותה ישות אפי-גנטית, עובדה שמונעת ממנה להכנס לסד של חוקים דטרמיניסטיים, מאפשרת לה גם את כל החופש הזה ליצור עולמות של מיסתורין. למרות שהשפה תלויה בגוף המספק לה אנרגיה, לא יכולה להתקיים בלעדיה, היא יכולה להעניק לאדם את האשליה שהוא יכול לפסח על שומר הסף, שומר הקיצוב, שומר על קיצוב החיים.

     השפה בקלות פוסחת מעל שומר הסף,  לא כך האדם הפרטי בגופו. השפה פוסחת מעל שומר הסף באמצעות השמות, הסיפורים שהפכו לשפה סטטית, פוסחים על שומר הסף, ויוצרות את ההיסטוריה האנושית הרציפה.

      מלחמותיו העיקריות של האדם הן עם שומר הסף שהגוף הביאולוגי לא צולח לפסח עליו. לכן לא יפלא שהאדם מוכן להקריב את גופו למען שמו, למען שמירת סיפורו. מושג הגבורה נוצר מתוך יאושו של האדם שגופו לא צולח לפסח על שומר הסוף, וברוב יאושו האדם מוכן להקריב את גופו למען אותו שם, למען הסיפור שהוא מדמה גובר על שומר הסף.

       אנחנו יכולים לראות את כל מוסד הקורבנות מראשית קורות האדם, כאמצעי של יאוש,  כשוחד לבטל את גזרות שומרי הסף, לפייסם למען יעניקו קיום משופר, יאפשרו משך קיום ארוך יותר. גם ניהול מלחמות הגנה והקרבת חיילים שייך לאותו יאוש קיומי של האדם המנסה באמצעות הקורבנות לפייס את שומרי הסף. על מצב מזעזע כזה אנו קוראים בספר מלכים ב', פרק ג' פסוק 27,כאשר מלך מואב מישע במצב מלחמתי מיואש, עם מלכי יהודה וישראל,  מקריב את בנו בכורו למען לפייס את שומרי הסף, למען יבטלו את גזרת המפלה.

      רק מחשבת התנ"ך שהשלימה עם עולם נגלה בלבד, עם חיים קצובים, נביאיה יצאו נגד מוסד הקורבנות, בהבינם שאלו לא יכולים לבטל את חוקי הקיום, הקוצבים משך קצוב לאדם. לכן מחשבת התנ"ך לא נתנה דרור לתוספת 'דעת' שחוה ואדם נכסו לעצמם מ'עץ הדעת', הם ראו את 'דעת', כשרתת של הגוף, ראו את 'דעת', כאמצעי של לשיפור חיי אדם. מאחר שמחשבת התנ"ך לא פרקה את האחדות בין 'דעת' לבין הגוף, היא קדשה את החיים בפרק הזמן שהוקצב לאדם,

      קדוש החיים הקצובים ייתרו את כל מוסד הקורבנות, משל עקדת יצחק מסמל את קדושת החיים, אלהים לא רוצה בקורבן אדם. מחשבת התנ"ך שהנה מקור הפילוסופיה הלשונית,  היא גם מקור ההשקפה הקיומית, משלימה עם חוקי הקיום, בהבינה שבריאה תיתכן רק אם לכל הישויות משך קצוב.

       מחשבת התנ"ך אינה מתירה ל'דעת', לחמס את הקיום הקצוב. משל 'קין והבל' מסמל את האיסור של usurpation, גזלת חיים, הקרבתם בשם מושג כמו 'בחירה'.

      מוסד הקורבנות, הקרבת הגוף למען שמירה על ה'שם', על ה'סיפור' הנלווה לו, הוא רק דוגמה קיצונית של יאוש האדם מגוזרי הגזרות של חוקי הקיום, ורצונו לפייס את שומרי הסף בהקרבת גופו.

     האדם של יום יום, האדם הפרגמטי, יודע שהכלי שבידיו כוחו מוגבל, שקיומו קצוב, הוא רק משאיר בצד משאלות לשינוי מצב זה, לכן כל אלו המבטיחים אפשרויות בלתי אפשריים, תמיד רצויים בעיניו. למבטיחים אלו של אפשרויות בלתי אפשריים אפשר למנות את שליחי הברית החדשה, את השליח פאול, את השליח יוחנן, שהבטיחו שינוי סדרי עולם, שינוי שלא התגשם. אבל אפשר גם למנות בין מבטיחי אפשרויות בלתי אפשריים מטפיזיקאים, כמו סוקראטס שבדיאלוג 'פיידו', לפני מותו, שאנשי אתונו גזרו עליו, מבטיח לתלמידיו הנוכחים, שהנשמה  ממשיכה להתקיים, בגלגולים שונים.

     הוגי התנ"ך, שהשלימו עם עולם נגלה, עם קיום קצוב, ביודעם שהבריאה תיתכן רק בקיצוב הישויות, נתנו רק לגיטימציה להבנה הפרגמטית של האדם על יכולתיו בנתונים הקיומיים. הם נתנו לגיטימציה להבנת האדם שמשך קיומו קצוב, שבידיו כלי המאפשר שיפור קיום זה.

      התנ"ך לא שלל את חשיבות השם, לא שלל את חשיבות הסיפור האישי של האדם, סיפור המעניק לו זהות. עובדה שהתנ"ך מעניק לנו את סיפור קורות האדם, הופך את הסיפור הזה ל'משל', איך אפשר ליפות את הקיום הקצוב, אם מודעים לגבולות האפשריים.

     'דעת', השפה תפקידה לייפות את החיים, היא לא צריכה לחמוס את הגוף המספק לה אנרגיה, שבלעדיה היא נגוזה. 'דעת' צריכה לקסום את העתידים לשרשרת הדורות, היא צריכה להעניק משמעות לרצף קיום, לרצף היסטורי.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • nachum  On 24 ביוני 2012 at 12:00

    הן גם צוברים נסיון, זיכרון. -typo

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: