אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 295 – צ ד ק
לכאורה מושג 'צדק' צריך להתאים לעיקרון 'מחשבה כמעשה', במציאות מושג זה לעתים קרובות הוא עצמאי, מן מגדלור, שאנשים נאחזים בו שיתבצע על-ידי ישות עליונה, בעולמות חלופיים, או יתבצע על-ידי חוקי הקיום בגלגולים השונים.
מחשבת התנ"ך שאימצה את העיקרון 'מחשבה כמעשה', הנביאים היו שומרי עיקרון זה, דוברי 'צדק חברתי', שלפיהם, בקיומו העולם האלוהי מתגשם. יהדות בכל גלגוליה שמרה על העיקרון 'צדק מבוצע'. לכן תמוה יהיה לטעון בעיני אלו שהתחנכו על עקרונות יהודיים אלו, שמושג זה 'צדק', בתרבויות שונות לא תמיד קשור ל'מעשה חברתי' שיש להגשימו בעולם הנגלה.
אני כאן אחזור על כמה דוגמאות כדי להוכיח את טענותי, דוגמאות שכבר השתמשתי בהם בשעורים קודמים, בהקשרים אחרים. אני חוזרת על דוגמאות מכוננות תרבויות.
ברצוני לחזור למקרה סוקראטס, בדיאלוג 'פיידו', כפי שגיבור זה מתואר בו על-ידי תלמידו אפלטון. מאחר שסוקראטס נחשב בעיני העולם המערבי דמות מכוננת, רצוי לחזור ליחסו ל'צדק חברתי'. עוד לפני שנדון בדיאלוג לעיל, עלינו להתיחס לסוקראטס וליחסו לעשיה חברתית בדיאלוג 'המשתה'. בדיאלוג זה סוקראטס מייעץ לתלמידו אלקיביאדס, לא לעסוק בענינים חברתיים פוליטיים של עירו אתונה, אלא לדאג ל'נפשו'. בהיסטוריה היוונית של תקופת סוקראטס דמותו של אלקיביאדס מתוארת כדמות מושחתת לגמרי.
בקשר לתלמידו זה של סוקראטס, לא נאמר בשום מקום שרבו הטיף לו מוסר על שחיתותו, הרי הוא הורה לו לדאג לנפשו בלבד.
אם בקשר לאלקיביאדס אי אפשר ללמד מה יחסו של סוקראטס ל'צדק', לכן עלינו לחזור לדיאלוג 'פיידו'. ובכן, בדיאלוג זה סוקראטס שנידון על-ידי עירו אתונה למוות, עוסק בנוכחות
תלמידיו שבאו לנחמו, על השארות הנפש. בתחילה הוא מנסה בצורה לוגית להוכיח את השארות הנפש, אבל הוכחה זו עצמה לא מרצה אותו, ואזי הוא מנסה להוכיח את אמונתו זו על-ידי מיתוסים אורפיים עממיים. נראה מהדיאלוג, שהאמונות האורפיות בהשארות הנפש הן אמונות של סוקראטס עצמו.
ובכן, סוקראטס רואה את עצמו נידון למוות ללא צדק, לכן באחד המקומות הוא טוען שהוא הולך לעולם חלופי ששם שולטים אלים צודקים יותר. ומה דמות עולם חלופי זה לפי סוקראטס? הרי סוקראטס רוצה שגורלו יחרץ בעולמות החלופיים לפי צדק אחר, צדק של אלים אחרים. סוקראטס אינו קושר את מושג ה'צדק', למעשים חברתיים, הוא קושר את הצדק לטהור נשמה. בעולמות החלופיים הצדק מתבצע בגלגולים של הנשמה, ואלו שטיהרו את נפשם לקראת מסע זה של גלגולים, לפי סוקראטס, זוכים לדור בין האלים, לפחות לעצמו הוא מייעד גורל כזה.
האם אנשי אתונה דנו את סוקראטס ללא עוול בכפו? אם דוגמת אלקיביאדס היה נגד עיניהם של אנשי אתונה, עצותיו החינוכיות שהוא הטיף להן, טענותיהם שהוא משחית את הנוער היו מוצדקות, לפי המוסר הפרגמטי של אתונה הדמוקראטית. אל עלינו לחזור לאמונה המערבית כאילו שהדמוקראטיה האתונאית היתה טלית שכולו תכלת. הדמוקראטיה האתונאית התבססה על קומץ אנשים בעלי זכות בחירה בה, לא נכללו בין בעלי זכות בחירה לא נשים, לא בעלי מלאכה, וכמובן לא עבדים. אבל אתונה בכל זאת התבססה על איזה צדק פרגמטי.
אשר לסוקראטס, אנו רואים שבשבילו 'צדק' נשאר מושג מופשט שאין לקשרו עם מעשים חברתיים. אמונותיו אלו של סוקראטס שורים על רוב הדיאלוגים של תלמידו אפלטון. הוגה דעות זה רק שינה את דעותיו בזקנה, כאשר כתב את ספרו ה'חוקים', ששם כבר סוקראטס נפקד, במקומו מופיעה דמות שהוא מכנה אותה ה'זר'. אף חוקר תורת אפלטון לא שאל מיהו 'זר' זה, ששינה את דעותיו של אפלטון, אולי הוא היה איזה נודד עברי מארץ יהודה שהזדמן לעיר אתונה?
רצוי כאן להזכיר שאמונה כזו בגלגול הנשמה אנו מוצאים גם אצל המחוקק ההודי בשם 'מנו', אשר הצדיק את שלטון הקסטות במדינתו, הצדיק אי צדק בעולם הנגלה. צדק לפי מחוקק זה מתגשם רק בגלגולים הרבים של הנשמה. שוב אנו רואים שגם לפי מחוקק הודי זה 'צדק', הוא מושג מופשט, לא קשור למעשים חברתיים בעולם נגלה.
הרחקנו במנהרת הזמן, עלינו להתקרב לתקופתינו. היינו צריכים לחשוב שמאחר שהנצרות אימצה גם את התנ"ך כספר מקודש, עקרונותיו חדרו לעולם המערבי. וראי פלא, יהודים טובים לא שמו לב שהרפורמציה שאותה חולל לותר, למעשה דחתה את כל ערכי התנ"ך, הם שבחו רפורמטור זה שהוא תרגם את התנ"ך לגרמנית, הם לא התעמקו בתיאולוגיה שהוא פיתח, שבה ערכי התנ"ך נפקדים.
אם היו יהודים מתעמקים בתיאולוגית לותר, היו נוכחים לדעת שכבר בתשעים וחמש התיזות שלו בשנת 1517, הוא שלל 'מעשים טובים' כמובילים לגאולה. כבר ביטול מעשים טובים מבטל את כל המערכת המוסרית התנ"כית, המבוססת על הבדלה בין טוב לרע, על בחירה בטוב, ביצוע מעשים טובים. אבל לותר לא הסתפק רק בתשעים וחמש התיזות שלו, הוא לאט לאט פיתח תיאולוגיה שהצדיקה את שלילת מעשים טובים.
מאחר שאנו לא דנים כאן שוב בלותר, אלא בחסידיו, נסתפק רק בכך, אם נצביע על ספרו החשוב ביותר בשם 'העדר רצון חופשי'. ובכן, מה פירוש 'העדר רצון חופשי', פירושו שיתוק השפה היכולה ליצור, לפעול רק דרך רצון חופשי. הרי אדם מחוסר רצון חופשי לא יכול לבחור, לא אחראי על מעשיו. אבל לותר לא הסתפק בספר זה רק בשלילת רצון חופשי, בסוף הספר הוא טוען שמאחר שישוע לא גשם את הבטחתו לשינוי סדרי עולם, בינתיים יריבו, השטן הוא נסיך העולם הנגלה, ואמצעי של שליט זה הוא אמצעי ה'כח'.
אם טענתי שיהודים לא התעמקו בתיאולוגית לותר, עלי להוסיף, שהעולם הפרוטסטנטי כולו במשך ארבע מאות שנה, לא עמד על ההבדל בין תיאולוגית לותר לבין זו של קלווין. כנראה פרוטסטנטים חכמים, אף הם לא קראו את ספריו התיאולוגיים של לותר, הסתפקו בהכרזותיו שהוא ממשיכו של השליח פאול, שהוא מסתמך על כתבי הקודש.
מאחר שאין כאן ברצוני להרחיב על תיאולוגית לותר, ברצוני להתעכב על משנת חסידו קאנט, שהוא נעשה המורה הרוחני של יהודים בעבר עד היום הזה. אם לותר לא יצא מפורשות נגד עקרונות התנ"ך, עשה את זה רק בצורה עקלקלה, הסתפק רק בהשמצת היהודים בספרי השטנה שלו נגדם, קאנט הוא יותר מפורש.
ובכן, אלילם של היהודים, קאנט, בספרו: Die Religion innerhalb der Grenzen der blossen Vernuft כותב כך על המוסר התנ"כי: 'לפי היווצרותה המקורית, הדת היהודית היא במהותה מערכת חוקים, שעל פיה נוסדה מדינה. באותו זמן או מאוחר יותר נוספו למערכת זו תוספות מוסריות, שלמעשה אינן שייכות ליהדות. היהדות בכללה אינה דת אלא איחוד של המון אנשים, אשר כיוון שהשתייכו לשבט מסוים התאחדו תחת חוקים פוליטיים לגוף משותף, אך לא לקהילה דתית……ביסודה של חוקה מדינית זו יש תיאוקראטיה….אלהים – שהינו שליט עולמי שאין לו יומרות לשלוט על המצפון – שלו עובדים, עובדה זו אינה עושה אותה (חוקה זו) לדת. ההוכחה שאין היא אמורה להיות דת, היא בראש וראשונה: כל הצווים הם מן הסוג שביסוד כל חוקה פוליטית. אלו הם חוקים כפייתיים, כי עוסקים רק במעשים חיצוניים'.
נוותר להתעסק בכל השטנה של קאנט על חוקת התנ"ך, על המוסר שלה. נתעכב רק על המשפט האחרון, שלפיו 'מעשים חיצוניים' אינם מעשים מוסריים, נוסף לכך קאנט חושב שמוסר זה אינו שולט על המצפון.
כדי להבין את דברי השטנה האלו של קאנט על יהדות, על המוסר התנ"כי, עלינו להזכיר שהוא כמו לייבניץ האמין שהאדם הוא מונדה, כל המידע הוא אימננטי בו. לכן מוסר חיצוני, מוסר פרי השפה, מוסר המבוסס על עיקרון 'מחשבה כמעשה', היה זר לו. לדאבונינו רבים הם חסידי ה'מידע' האימננטי, מתעלמים מכך שמוסר אנושי הוא פרי השפה, פרי 'דעת' שחוה ואדם ניכסו לעצמם מ'עץ הדעת'.
למען נבין את ההתפתחות הזו של האידיאולוגיה הלותרנית, אין לנו ברירה אלא לחזור ללותר שטען שעולמו הפנימי של האדם נגאל על-ידי ישוע, ומעשיו אינם מכתימים נפש פנימית זו. אם אידיאולוגיה זו שתחילתה בתיאולוגית לותר לא היתה מובילה לרייך השלישי, לא היינו צריכים לדון בעוות זה של המחשבה הלותרנית.
ובכן, הצדיק קאנט, בעל 'הרוחניות הצרופה', לא חשב שיש להגשים את במושג 'צדק', במעשים, הרי מעשים טובים כבר גונו על-ידי לותר. אנחנו רואים איך ראקציה למערכת המחשבתית התנ"כית, החזירה את גרמניה למושג 'צדק', מופשט, לא מוגשם במעשים חברתיים. לכן אנשי הרייך השלישי לפי תורת קאנט, יכלו לראות את עצמם 'צדיקים', הרי מעשיהם החיצוניים לא הכתימו את נפשם.
לפי מסקנות אלו של קאנט אנו רואים ששלילת 'רצון חופשי' על-ידי לותר התגלגל בשלילת השפה. אם קאנט לא יצא נגד השפה מפורשות, בהתרכזו בעולם הפנימי הדטרמיניסטי, הוא ייתר את השפה, את שלילתה אנו מוצאים רק ביצירת 'פאוסט' של גיתה. ובכן, שלילת השפה פירושה שלילת המתת המיחד את האדם מהחיה. שלילת השפה פירושה במציאות שלילת המוסר האנושי שהוא מתת כלי זה, מתת הפועלת בצורה חיצונית, פעילות המיחדת את האדם. המוסר האנושי הוא פרי השפה, פרי משא ומתן עם הזולת. עלינו כאן להוסיף, שלפי קאנט שהתרכז בעולם האימננטי הדטרמיניסטי, העולם הנגלה היה בספק, אם כך קיום הזולת היה בספק. היידיגר ביטא את הספק הזה, בספרו 'היות וזמן', בו הוא מכנה את הזולת 'מאן דהוא' שיש לברח ממנו.
ולא מסאו
אוניברסיטה ה
אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 295 – צ ד ק
לכאורה מושג 'צדק' צריך להתאים לעיקרון 'מחשבה כמעשה', במציאות מושג זה לעתים קרובות הוא עצמאי, מן מגדלור, שאנשים נאחזים בו שיתבצע על-ידי ישות עליונה, בעולמות חלופיים, או יתבצע על-ידי חוקי הקיום בגלגולים השונים.
מחשבת התנ"ך שאימצה את העיקרון 'מחשבה כמעשה', הנביאים היו שומרי עיקרון זה, דוברי 'צדק חברתי', שלפיהם, בקיומו העולם האלוהי מתגשם. יהדות בכל גלגוליה שמרה על העיקרון 'צדק מבוצע'. לכן תמוה יהיה לטעון בעיני אלו שהתחנכו על עקרונות יהודיים אלו, שמושג זה 'צדק', בתרבויות שונות לא תמיד קשור ל'מעשה חברתי' שיש להגשימו בעולם הנגלה.
אני כאן אחזור על כמה דוגמאות כדי להוכיח את טענותי, דוגמאות שכבר השתמשתי בהם בשעורים קודמים, בהקשרים אחרים. אני חוזרת על דוגמאות מכוננות תרבויות.
ברצוני לחזור למקרה סוקראטס, בדיאלוג 'פיידו', כפי שגיבור זה מתואר בו על-ידי תלמידו אפלטון. מאחר שסוקראטס נחשב בעיני העולם המערבי דמות מכוננת, רצוי לחזור ליחסו ל'צדק חברתי'. עוד לפני שנדון בדיאלוג לעיל, עלינו להתיחס לסוקראטס וליחסו לעשיה חברתית בדיאלוג 'המשתה'. בדיאלוג זה סוקראטס מייעץ לתלמידו אלקיביאדס, לא לעסוק בענינים חברתיים פוליטיים של עירו אתונה, אלא לדאג ל'נפשו'. בהיסטוריה היוונית של תקופת סוקראטס דמותו של אלקיביאדס מתוארת כדמות מושחתת לגמרי.
בקשר לתלמידו זה של סוקראטס, לא נאמר בשום מקום שרבו הטיף לו מוסר על שחיתותו, הרי הוא הורה לו לדאג לנפשו בלבד.
אם בקשר לאלקיביאדס אי אפשר ללמד מה יחסו של סוקראטס ל'צדק', לכן עלינו לחזור לדיאלוג 'פיידו'. ובכן, בדיאלוג זה סוקראטס שנידון על-ידי עירו אתונה למוות, עוסק בנוכחות
תלמידיו שבאו לנחמו, על השארות הנפש. בתחילה הוא מנסה בצורה לוגית להוכיח את השארות הנפש, אבל הוכחה זו עצמה לא מרצה אותו, ואזי הוא מנסה להוכיח את אמונתו זו על-ידי מיתוסים אורפיים עממיים. נראה מהדיאלוג, שהאמונות האורפיות בהשארות הנפש הן אמונות של סוקראטס עצמו.
ובכן, סוקראטס רואה את עצמו נידון למוות ללא צדק, לכן באחד המקומות הוא טוען שהוא הולך לעולם חלופי ששם שולטים אלים צודקים יותר. ומה דמות עולם חלופי זה לפי סוקראטס? הרי סוקראטס רוצה שגורלו יחרץ בעולמות החלופיים לפי צדק אחר, צדק של אלים אחרים. סוקראטס אינו קושר את מושג ה'צדק', למעשים חברתיים, הוא קושר את הצדק לטהור נשמה. בעולמות החלופיים הצדק מתבצע בגלגולים של הנשמה, ואלו שטיהרו את נפשם לקראת מסע זה של גלגולים, לפי סוקראטס, זוכים לדור בין האלים, לפחות לעצמו הוא מייעד גורל כזה.
האם אנשי אתונה דנו את סוקראטס ללא עוול בכפו? אם דוגמת אלקיביאדס היה נגד עיניהם של אנשי אתונה, עצותיו החינוכיות שהוא הטיף להן, טענותיהם שהוא משחית את הנוער היו מוצדקות, לפי המוסר הפרגמטי של אתונה הדמוקראטית. אל עלינו לחזור לאמונה המערבית כאילו שהדמוקראטיה האתונאית היתה טלית שכולו תכלת. הדמוקראטיה האתונאית התבססה על קומץ אנשים בעלי זכות בחירה בה, לא נכללו בין בעלי זכות בחירה לא נשים, לא בעלי מלאכה, וכמובן לא עבדים. אבל אתונה בכל זאת התבססה על איזה צדק פרגמטי.
אשר לסוקראטס, אנו רואים שבשבילו 'צדק' נשאר מושג מופשט שאין לקשרו עם מעשים חברתיים. אמונותיו אלו של סוקראטס שורים על רוב הדיאלוגים של תלמידו אפלטון. הוגה דעות זה רק שינה את דעותיו בזקנה, כאשר כתב את ספרו ה'חוקים', ששם כבר סוקראטס נפקד, במקומו מופיעה דמות שהוא מכנה אותה ה'זר'. אף חוקר תורת אפלטון לא שאל מיהו 'זר' זה, ששינה את דעותיו של אפלטון, אולי הוא היה איזה נודד עברי מארץ יהודה שהזדמן לעיר אתונה?
רצוי כאן להזכיר שאמונה כזו בגלגול הנשמה אנו מוצאים גם אצל המחוקק ההודי בשם 'מנו', אשר הצדיק את שלטון הקסטות במדינתו, הצדיק אי צדק בעולם הנגלה. צדק לפי מחוקק זה מתגשם רק בגלגולים הרבים של הנשמה. שוב אנו רואים שגם לפי מחוקק הודי זה 'צדק', הוא מושג מופשט, לא קשור למעשים חברתיים בעולם נגלה.
הרחקנו במנהרת הזמן, עלינו להתקרב לתקופתינו. היינו צריכים לחשוב שמאחר שהנצרות אימצה גם את התנ"ך כספר מקודש, עקרונותיו חדרו לעולם המערבי. וראי פלא, יהודים טובים לא שמו לב שהרפורמציה שאותה חולל לותר, למעשה דחתה את כל ערכי התנ"ך, הם שבחו רפורמטור זה שהוא תרגם את התנ"ך לגרמנית, הם לא התעמקו בתיאולוגיה שהוא פיתח, שבה ערכי התנ"ך נפקדים.
אם היו יהודים מתעמקים בתיאולוגית לותר, היו נוכחים לדעת שכבר בתשעים וחמש התיזות שלו בשנת 1517, הוא שלל 'מעשים טובים' כמובילים לגאולה. כבר ביטול מעשים טובים מבטל את כל המערכת המוסרית התנ"כית, המבוססת על הבדלה בין טוב לרע, על בחירה בטוב, ביצוע מעשים טובים. אבל לותר לא הסתפק רק בתשעים וחמש התיזות שלו, הוא לאט לאט פיתח תיאולוגיה שהצדיקה את שלילת מעשים טובים.
מאחר שאנו לא דנים כאן שוב בלותר, אלא בחסידיו, נסתפק רק בכך, אם נצביע על ספרו החשוב ביותר בשם 'העדר רצון חופשי'. ובכן, מה פירוש 'העדר רצון חופשי', פירושו שיתוק השפה היכולה ליצור, לפעול רק דרך רצון חופשי. הרי אדם מחוסר רצון חופשי לא יכול לבחור, לא אחראי על מעשיו. אבל לותר לא הסתפק בספר זה רק בשלילת רצון חופשי, בסוף הספר הוא טוען שמאחר שישוע לא גשם את הבטחתו לשינוי סדרי עולם, בינתיים יריבו, השטן הוא נסיך העולם הנגלה, ואמצעי של שליט זה הוא אמצעי ה'כח'.
אם טענתי שיהודים לא התעמקו בתיאולוגית לותר, עלי להוסיף, שהעולם הפרוטסטנטי כולו במשך ארבע מאות שנה, לא עמד על ההבדל בין תיאולוגית לותר לבין זו של קלווין. כנראה פרוטסטנטים חכמים, אף הם לא קראו את ספריו התיאולוגיים של לותר, הסתפקו בהכרזותיו שהוא ממשיכו של השליח פאול, שהוא מסתמך על כתבי הקודש.
מאחר שאין כאן ברצוני להרחיב על תיאולוגית לותר, ברצוני להתעכב על משנת חסידו קאנט, שהוא נעשה המורה הרוחני של יהודים בעבר עד היום הזה. אם לותר לא יצא מפורשות נגד עקרונות התנ"ך, עשה את זה רק בצורה עקלקלה, הסתפק רק בהשמצת היהודים בספרי השטנה שלו נגדם, קאנט הוא יותר מפורש.
ובכן, אלילם של היהודים, קאנט, בספרו: Die Religion innerhalb der Grenzen der blossen Vernuft כותב כך על המוסר התנ"כי: 'לפי היווצרותה המקורית, הדת היהודית היא במהותה מערכת חוקים, שעל פיה נוסדה מדינה. באותו זמן או מאוחר יותר נוספו למערכת זו תוספות מוסריות, שלמעשה אינן שייכות ליהדות. היהדות בכללה אינה דת אלא איחוד של המון אנשים, אשר כיוון שהשתייכו לשבט מסוים התאחדו תחת חוקים פוליטיים לגוף משותף, אך לא לקהילה דתית……ביסודה של חוקה מדינית זו יש תיאוקראטיה….אלהים – שהינו שליט עולמי שאין לו יומרות לשלוט על המצפון – שלו עובדים, עובדה זו אינה עושה אותה (חוקה זו) לדת. ההוכחה שאין היא אמורה להיות דת, היא בראש וראשונה: כל הצווים הם מן הסוג שביסוד כל חוקה פוליטית. אלו הם חוקים כפייתיים, כי עוסקים רק במעשים חיצוניים'.
נוותר להתעסק בכל השטנה של קאנט על חוקת התנ"ך, על המוסר שלה. נתעכב רק על המשפט האחרון, שלפיו 'מעשים חיצוניים' אינם מעשים מוסריים, נוסף לכך קאנט חושב שמוסר זה אינו שולט על המצפון.
כדי להבין את דברי השטנה האלו של קאנט על יהדות, על המוסר התנ"כי, עלינו להזכיר שהוא כמו לייבניץ האמין שהאדם הוא מונדה, כל המידע הוא אימננטי בו. לכן מוסר חיצוני, מוסר פרי השפה, מוסר המבוסס על עיקרון 'מחשבה כמעשה', היה זר לו. לדאבונינו רבים הם חסידי ה'מידע' האימננטי, מתעלמים מכך שמוסר אנושי הוא פרי השפה, פרי 'דעת' שחוה ואדם ניכסו לעצמם מ'עץ הדעת'.
למען נבין את ההתפתחות הזו של האידיאולוגיה הלותרנית, אין לנו ברירה אלא לחזור ללותר שטען שעולמו הפנימי של האדם נגאל על-ידי ישוע, ומעשיו אינם מכתימים נפש פנימית זו. אם אידיאולוגיה זו שתחילתה בתיאולוגית לותר לא היתה מובילה לרייך השלישי, לא היינו צריכים לדון בעוות זה של המחשבה הלותרנית.
ובכן, הצדיק קאנט, בעל 'הרוחניות הצרופה', לא חשב שיש להגשים את במושג 'צדק', במעשים, הרי מעשים טובים כבר גונו על-ידי לותר. אנחנו רואים איך ראקציה למערכת המחשבתית התנ"כית, החזירה את גרמניה למושג 'צדק', מופשט, לא מוגשם במעשים חברתיים. לכן אנשי הרייך השלישי לפי תורת קאנט, יכלו לראות את עצמם 'צדיקים', הרי מעשיהם החיצוניים לא הכתימו את נפשם.
לפי מסקנות אלו של קאנט אנו רואים ששלילת 'רצון חופשי' על-ידי לותר התגלגל בשלילת השפה. אם קאנט לא יצא נגד השפה מפורשות, בהתרכזו בעולם הפנימי הדטרמיניסטי, הוא ייתר את השפה, את שלילתה אנו מוצאים רק ביצירת 'פאוסט' של גיתה. ובכן, שלילת השפה פירושה שלילת המתת המיחד את האדם מהחיה. שלילת השפה פירושה במציאות שלילת המוסר האנושי שהוא מתת כלי זה, מתת הפועלת בצורה חיצונית, פעילות המיחדת את האדם. המוסר האנושי הוא פרי השפה, פרי משא ומתן עם הזולת. עלינו כאן להוסיף, שלפי קאנט שהתרכז בעולם האימננטי הדטרמיניסטי, העולם הנגלה היה בספק, אם כך קיום הזולת היה בספק. היידיגר ביטא את הספק הזה, בספרו 'היות וזמן', בו הוא מכנה את הזולת 'מאן דהוא' שיש לברח ממנו.
אוניברסיטה ווירטואלית - פלוסופית השפה 