Monthly Archives: יולי 2012

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 295 – צדק

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 295  – צ ד ק

     לכאורה מושג 'צדק' צריך להתאים לעיקרון 'מחשבה כמעשה', במציאות מושג זה לעתים קרובות הוא עצמאי, מן מגדלור, שאנשים נאחזים בו שיתבצע על-ידי ישות עליונה, בעולמות חלופיים, או יתבצע על-ידי חוקי הקיום בגלגולים השונים.

    מחשבת התנ"ך שאימצה את העיקרון 'מחשבה כמעשה', הנביאים היו שומרי עיקרון זה,  דוברי 'צדק חברתי', שלפיהם, בקיומו העולם האלוהי מתגשם. יהדות בכל גלגוליה שמרה על העיקרון 'צדק מבוצע'. לכן תמוה יהיה לטעון בעיני אלו שהתחנכו על עקרונות יהודיים אלו,  שמושג זה 'צדק', בתרבויות שונות לא תמיד קשור ל'מעשה חברתי' שיש להגשימו בעולם הנגלה.

     אני כאן אחזור על כמה דוגמאות כדי להוכיח את טענותי, דוגמאות שכבר השתמשתי בהם בשעורים קודמים, בהקשרים אחרים. אני חוזרת על דוגמאות מכוננות תרבויות.

     ברצוני לחזור למקרה סוקראטס, בדיאלוג 'פיידו', כפי שגיבור זה מתואר בו על-ידי תלמידו אפלטון. מאחר שסוקראטס נחשב בעיני העולם המערבי דמות מכוננת, רצוי לחזור ליחסו ל'צדק חברתי'. עוד לפני שנדון בדיאלוג לעיל, עלינו להתיחס לסוקראטס וליחסו לעשיה חברתית בדיאלוג 'המשתה'. בדיאלוג זה סוקראטס מייעץ לתלמידו אלקיביאדס, לא לעסוק בענינים חברתיים פוליטיים של עירו אתונה, אלא לדאג ל'נפשו'. בהיסטוריה היוונית של תקופת סוקראטס דמותו של אלקיביאדס מתוארת כדמות מושחתת לגמרי.

      בקשר לתלמידו זה של סוקראטס, לא נאמר בשום מקום שרבו הטיף לו מוסר על שחיתותו, הרי הוא הורה לו לדאג לנפשו בלבד.

     אם בקשר לאלקיביאדס אי אפשר ללמד מה יחסו של סוקראטס ל'צדק', לכן עלינו לחזור לדיאלוג 'פיידו'. ובכן, בדיאלוג זה סוקראטס שנידון על-ידי עירו אתונה למוות, עוסק בנוכחות

תלמידיו שבאו לנחמו, על השארות הנפש. בתחילה הוא מנסה בצורה לוגית להוכיח את השארות הנפש, אבל הוכחה זו עצמה לא מרצה אותו, ואזי הוא מנסה להוכיח את אמונתו זו על-ידי מיתוסים אורפיים עממיים. נראה מהדיאלוג, שהאמונות האורפיות בהשארות הנפש הן אמונות של סוקראטס עצמו.

     ובכן, סוקראטס רואה את עצמו נידון למוות ללא צדק, לכן באחד המקומות הוא טוען שהוא הולך לעולם חלופי ששם שולטים אלים צודקים יותר. ומה דמות עולם חלופי זה לפי סוקראטס? הרי סוקראטס רוצה שגורלו יחרץ בעולמות החלופיים לפי צדק אחר, צדק של אלים אחרים. סוקראטס אינו קושר את מושג ה'צדק', למעשים חברתיים, הוא קושר את הצדק לטהור נשמה. בעולמות החלופיים הצדק מתבצע בגלגולים של הנשמה, ואלו שטיהרו את נפשם לקראת מסע זה של גלגולים, לפי סוקראטס, זוכים לדור בין האלים, לפחות לעצמו הוא מייעד גורל כזה.

      האם אנשי אתונה דנו את סוקראטס ללא עוול בכפו? אם דוגמת אלקיביאדס היה נגד עיניהם של אנשי אתונה, עצותיו החינוכיות שהוא הטיף להן, טענותיהם שהוא משחית את הנוער היו מוצדקות, לפי המוסר הפרגמטי של אתונה הדמוקראטית. אל עלינו לחזור לאמונה  המערבית כאילו שהדמוקראטיה האתונאית היתה טלית שכולו תכלת. הדמוקראטיה האתונאית התבססה על קומץ אנשים בעלי זכות בחירה בה, לא נכללו בין בעלי זכות בחירה לא נשים, לא בעלי מלאכה, וכמובן לא  עבדים. אבל אתונה בכל זאת התבססה על איזה צדק פרגמטי.

     אשר לסוקראטס, אנו רואים שבשבילו 'צדק' נשאר מושג מופשט שאין לקשרו עם מעשים  חברתיים. אמונותיו אלו של סוקראטס שורים על רוב הדיאלוגים של תלמידו אפלטון. הוגה דעות זה רק שינה את דעותיו בזקנה, כאשר כתב את ספרו ה'חוקים', ששם כבר סוקראטס נפקד, במקומו מופיעה דמות שהוא מכנה אותה ה'זר'. אף חוקר תורת אפלטון לא שאל מיהו 'זר' זה, ששינה את דעותיו של אפלטון, אולי הוא היה איזה נודד עברי מארץ יהודה שהזדמן לעיר אתונה?

      רצוי כאן להזכיר שאמונה כזו בגלגול הנשמה אנו מוצאים גם אצל המחוקק ההודי בשם 'מנו', אשר הצדיק את שלטון הקסטות במדינתו, הצדיק אי צדק בעולם הנגלה. צדק לפי מחוקק זה מתגשם רק בגלגולים הרבים של הנשמה. שוב אנו רואים שגם לפי מחוקק הודי זה 'צדק', הוא מושג מופשט, לא קשור למעשים חברתיים בעולם נגלה.

      הרחקנו במנהרת הזמן, עלינו להתקרב לתקופתינו. היינו צריכים לחשוב שמאחר שהנצרות אימצה גם את התנ"ך כספר מקודש, עקרונותיו חדרו לעולם המערבי. וראי פלא, יהודים טובים לא שמו לב שהרפורמציה שאותה חולל לותר, למעשה דחתה את כל ערכי התנ"ך, הם שבחו רפורמטור זה שהוא תרגם את התנ"ך לגרמנית, הם לא התעמקו בתיאולוגיה שהוא פיתח, שבה ערכי התנ"ך נפקדים.

      אם היו יהודים מתעמקים בתיאולוגית לותר, היו נוכחים לדעת שכבר בתשעים וחמש התיזות שלו בשנת 1517, הוא שלל 'מעשים טובים' כמובילים לגאולה. כבר ביטול מעשים טובים מבטל את כל המערכת המוסרית התנ"כית, המבוססת על הבדלה בין טוב לרע, על בחירה בטוב, ביצוע מעשים טובים. אבל לותר לא הסתפק רק בתשעים וחמש התיזות שלו, הוא לאט לאט פיתח תיאולוגיה שהצדיקה את שלילת מעשים טובים.

      מאחר שאנו לא דנים כאן שוב בלותר, אלא בחסידיו, נסתפק רק בכך, אם נצביע על ספרו החשוב ביותר בשם 'העדר רצון חופשי'. ובכן, מה פירוש 'העדר רצון חופשי', פירושו שיתוק השפה היכולה ליצור, לפעול רק דרך רצון חופשי. הרי אדם מחוסר רצון חופשי לא יכול לבחור, לא אחראי על מעשיו. אבל לותר לא הסתפק בספר זה רק בשלילת רצון חופשי, בסוף הספר הוא טוען שמאחר שישוע לא גשם את הבטחתו לשינוי סדרי עולם, בינתיים יריבו, השטן הוא נסיך העולם הנגלה, ואמצעי של שליט זה הוא אמצעי ה'כח'.

      אם טענתי שיהודים לא התעמקו בתיאולוגית לותר, עלי להוסיף, שהעולם הפרוטסטנטי כולו במשך ארבע מאות שנה, לא עמד על ההבדל בין תיאולוגית לותר לבין זו של קלווין. כנראה פרוטסטנטים חכמים, אף הם לא קראו את ספריו התיאולוגיים של לותר, הסתפקו בהכרזותיו שהוא ממשיכו של השליח פאול, שהוא מסתמך על כתבי הקודש.

     מאחר שאין כאן ברצוני להרחיב על תיאולוגית לותר, ברצוני להתעכב על משנת חסידו קאנט, שהוא נעשה המורה הרוחני של יהודים בעבר עד היום הזה. אם לותר לא יצא מפורשות נגד עקרונות התנ"ך, עשה את זה רק בצורה עקלקלה, הסתפק רק בהשמצת היהודים בספרי השטנה שלו נגדם, קאנט הוא יותר מפורש.

     ובכן, אלילם של היהודים, קאנט, בספרו:  Die Religion innerhalb der Grenzen der blossen Vernuft    כותב כך על המוסר התנ"כי: 'לפי היווצרותה המקורית, הדת היהודית היא במהותה מערכת חוקים, שעל פיה נוסדה מדינה. באותו זמן או מאוחר יותר נוספו למערכת זו תוספות מוסריות, שלמעשה אינן שייכות ליהדות. היהדות בכללה אינה דת אלא איחוד של המון אנשים, אשר כיוון שהשתייכו לשבט מסוים התאחדו תחת חוקים פוליטיים לגוף משותף, אך לא לקהילה דתית……ביסודה של חוקה מדינית זו יש תיאוקראטיה….אלהים – שהינו שליט עולמי שאין לו יומרות לשלוט על המצפון – שלו עובדים, עובדה זו אינה עושה אותה (חוקה זו) לדת. ההוכחה שאין היא אמורה להיות דת, היא בראש וראשונה: כל הצווים הם מן הסוג שביסוד כל חוקה פוליטית. אלו הם חוקים כפייתיים, כי עוסקים רק במעשים חיצוניים'.

     נוותר להתעסק בכל השטנה של קאנט על חוקת התנ"ך, על המוסר שלה. נתעכב רק על המשפט האחרון, שלפיו 'מעשים חיצוניים' אינם מעשים מוסריים, נוסף לכך קאנט חושב שמוסר זה אינו שולט על המצפון.

      כדי להבין את דברי השטנה האלו של קאנט על יהדות, על המוסר התנ"כי, עלינו להזכיר שהוא כמו לייבניץ האמין שהאדם הוא מונדה, כל המידע הוא אימננטי בו. לכן מוסר חיצוני, מוסר פרי השפה, מוסר המבוסס על עיקרון 'מחשבה כמעשה', היה זר לו. לדאבונינו רבים הם חסידי ה'מידע' האימננטי, מתעלמים מכך שמוסר אנושי הוא פרי השפה, פרי 'דעת' שחוה ואדם ניכסו לעצמם מ'עץ הדעת'.

     למען נבין את ההתפתחות הזו של האידיאולוגיה הלותרנית, אין לנו ברירה אלא לחזור ללותר שטען שעולמו הפנימי של האדם נגאל על-ידי ישוע, ומעשיו אינם מכתימים נפש פנימית זו. אם אידיאולוגיה זו שתחילתה בתיאולוגית לותר לא היתה מובילה לרייך השלישי, לא היינו צריכים לדון בעוות זה של המחשבה הלותרנית.

      ובכן, הצדיק קאנט, בעל 'הרוחניות הצרופה', לא חשב שיש להגשים את במושג 'צדק',  במעשים, הרי מעשים טובים כבר גונו על-ידי לותר. אנחנו רואים איך ראקציה למערכת המחשבתית התנ"כית, החזירה את גרמניה למושג 'צדק', מופשט, לא מוגשם במעשים חברתיים. לכן אנשי הרייך השלישי לפי תורת קאנט, יכלו לראות את עצמם 'צדיקים', הרי מעשיהם החיצוניים לא הכתימו את נפשם.

    לפי מסקנות אלו של קאנט אנו רואים ששלילת 'רצון חופשי' על-ידי לותר התגלגל בשלילת השפה. אם קאנט לא יצא נגד השפה מפורשות, בהתרכזו בעולם הפנימי הדטרמיניסטי, הוא ייתר את השפה, את שלילתה אנו מוצאים רק ביצירת 'פאוסט' של גיתה. ובכן, שלילת השפה פירושה שלילת המתת המיחד את האדם מהחיה. שלילת השפה פירושה במציאות שלילת המוסר האנושי שהוא מתת כלי זה, מתת הפועלת בצורה חיצונית, פעילות המיחדת את האדם. המוסר האנושי הוא פרי השפה, פרי משא ומתן עם הזולת. עלינו כאן להוסיף, שלפי קאנט שהתרכז בעולם האימננטי הדטרמיניסטי, העולם הנגלה היה בספק, אם כך קיום הזולת היה בספק. היידיגר ביטא את הספק הזה, בספרו 'היות וזמן', בו הוא מכנה את הזולת 'מאן דהוא' שיש לברח ממנו.

                         ולא מסאו

אוניברסיטה        ה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 295  – צ ד ק

     לכאורה מושג 'צדק' צריך להתאים לעיקרון 'מחשבה כמעשה', במציאות מושג זה לעתים קרובות הוא עצמאי, מן מגדלור, שאנשים נאחזים בו שיתבצע על-ידי ישות עליונה, בעולמות חלופיים, או יתבצע על-ידי חוקי הקיום בגלגולים השונים.

    מחשבת התנ"ך שאימצה את העיקרון 'מחשבה כמעשה', הנביאים היו שומרי עיקרון זה,  דוברי 'צדק חברתי', שלפיהם, בקיומו העולם האלוהי מתגשם. יהדות בכל גלגוליה שמרה על העיקרון 'צדק מבוצע'. לכן תמוה יהיה לטעון בעיני אלו שהתחנכו על עקרונות יהודיים אלו,  שמושג זה 'צדק', בתרבויות שונות לא תמיד קשור ל'מעשה חברתי' שיש להגשימו בעולם הנגלה.

     אני כאן אחזור על כמה דוגמאות כדי להוכיח את טענותי, דוגמאות שכבר השתמשתי בהם בשעורים קודמים, בהקשרים אחרים. אני חוזרת על דוגמאות מכוננות תרבויות.

     ברצוני לחזור למקרה סוקראטס, בדיאלוג 'פיידו', כפי שגיבור זה מתואר בו על-ידי תלמידו אפלטון. מאחר שסוקראטס נחשב בעיני העולם המערבי דמות מכוננת, רצוי לחזור ליחסו ל'צדק חברתי'. עוד לפני שנדון בדיאלוג לעיל, עלינו להתיחס לסוקראטס וליחסו לעשיה חברתית בדיאלוג 'המשתה'. בדיאלוג זה סוקראטס מייעץ לתלמידו אלקיביאדס, לא לעסוק בענינים חברתיים פוליטיים של עירו אתונה, אלא לדאג ל'נפשו'. בהיסטוריה היוונית של תקופת סוקראטס דמותו של אלקיביאדס מתוארת כדמות מושחתת לגמרי.

      בקשר לתלמידו זה של סוקראטס, לא נאמר בשום מקום שרבו הטיף לו מוסר על שחיתותו, הרי הוא הורה לו לדאג לנפשו בלבד.

     אם בקשר לאלקיביאדס אי אפשר ללמד מה יחסו של סוקראטס ל'צדק', לכן עלינו לחזור לדיאלוג 'פיידו'. ובכן, בדיאלוג זה סוקראטס שנידון על-ידי עירו אתונה למוות, עוסק בנוכחות

תלמידיו שבאו לנחמו, על השארות הנפש. בתחילה הוא מנסה בצורה לוגית להוכיח את השארות הנפש, אבל הוכחה זו עצמה לא מרצה אותו, ואזי הוא מנסה להוכיח את אמונתו זו על-ידי מיתוסים אורפיים עממיים. נראה מהדיאלוג, שהאמונות האורפיות בהשארות הנפש הן אמונות של סוקראטס עצמו.

     ובכן, סוקראטס רואה את עצמו נידון למוות ללא צדק, לכן באחד המקומות הוא טוען שהוא הולך לעולם חלופי ששם שולטים אלים צודקים יותר. ומה דמות עולם חלופי זה לפי סוקראטס? הרי סוקראטס רוצה שגורלו יחרץ בעולמות החלופיים לפי צדק אחר, צדק של אלים אחרים. סוקראטס אינו קושר את מושג ה'צדק', למעשים חברתיים, הוא קושר את הצדק לטהור נשמה. בעולמות החלופיים הצדק מתבצע בגלגולים של הנשמה, ואלו שטיהרו את נפשם לקראת מסע זה של גלגולים, לפי סוקראטס, זוכים לדור בין האלים, לפחות לעצמו הוא מייעד גורל כזה.

      האם אנשי אתונה דנו את סוקראטס ללא עוול בכפו? אם דוגמת אלקיביאדס היה נגד עיניהם של אנשי אתונה, עצותיו החינוכיות שהוא הטיף להן, טענותיהם שהוא משחית את הנוער היו מוצדקות, לפי המוסר הפרגמטי של אתונה הדמוקראטית. אל עלינו לחזור לאמונה  המערבית כאילו שהדמוקראטיה האתונאית היתה טלית שכולו תכלת. הדמוקראטיה האתונאית התבססה על קומץ אנשים בעלי זכות בחירה בה, לא נכללו בין בעלי זכות בחירה לא נשים, לא בעלי מלאכה, וכמובן לא  עבדים. אבל אתונה בכל זאת התבססה על איזה צדק פרגמטי.

     אשר לסוקראטס, אנו רואים שבשבילו 'צדק' נשאר מושג מופשט שאין לקשרו עם מעשים  חברתיים. אמונותיו אלו של סוקראטס שורים על רוב הדיאלוגים של תלמידו אפלטון. הוגה דעות זה רק שינה את דעותיו בזקנה, כאשר כתב את ספרו ה'חוקים', ששם כבר סוקראטס נפקד, במקומו מופיעה דמות שהוא מכנה אותה ה'זר'. אף חוקר תורת אפלטון לא שאל מיהו 'זר' זה, ששינה את דעותיו של אפלטון, אולי הוא היה איזה נודד עברי מארץ יהודה שהזדמן לעיר אתונה?

      רצוי כאן להזכיר שאמונה כזו בגלגול הנשמה אנו מוצאים גם אצל המחוקק ההודי בשם 'מנו', אשר הצדיק את שלטון הקסטות במדינתו, הצדיק אי צדק בעולם הנגלה. צדק לפי מחוקק זה מתגשם רק בגלגולים הרבים של הנשמה. שוב אנו רואים שגם לפי מחוקק הודי זה 'צדק', הוא מושג מופשט, לא קשור למעשים חברתיים בעולם נגלה.

      הרחקנו במנהרת הזמן, עלינו להתקרב לתקופתינו. היינו צריכים לחשוב שמאחר שהנצרות אימצה גם את התנ"ך כספר מקודש, עקרונותיו חדרו לעולם המערבי. וראי פלא, יהודים טובים לא שמו לב שהרפורמציה שאותה חולל לותר, למעשה דחתה את כל ערכי התנ"ך, הם שבחו רפורמטור זה שהוא תרגם את התנ"ך לגרמנית, הם לא התעמקו בתיאולוגיה שהוא פיתח, שבה ערכי התנ"ך נפקדים.

      אם היו יהודים מתעמקים בתיאולוגית לותר, היו נוכחים לדעת שכבר בתשעים וחמש התיזות שלו בשנת 1517, הוא שלל 'מעשים טובים' כמובילים לגאולה. כבר ביטול מעשים טובים מבטל את כל המערכת המוסרית התנ"כית, המבוססת על הבדלה בין טוב לרע, על בחירה בטוב, ביצוע מעשים טובים. אבל לותר לא הסתפק רק בתשעים וחמש התיזות שלו, הוא לאט לאט פיתח תיאולוגיה שהצדיקה את שלילת מעשים טובים.

      מאחר שאנו לא דנים כאן שוב בלותר, אלא בחסידיו, נסתפק רק בכך, אם נצביע על ספרו החשוב ביותר בשם 'העדר רצון חופשי'. ובכן, מה פירוש 'העדר רצון חופשי', פירושו שיתוק השפה היכולה ליצור, לפעול רק דרך רצון חופשי. הרי אדם מחוסר רצון חופשי לא יכול לבחור, לא אחראי על מעשיו. אבל לותר לא הסתפק בספר זה רק בשלילת רצון חופשי, בסוף הספר הוא טוען שמאחר שישוע לא גשם את הבטחתו לשינוי סדרי עולם, בינתיים יריבו, השטן הוא נסיך העולם הנגלה, ואמצעי של שליט זה הוא אמצעי ה'כח'.

      אם טענתי שיהודים לא התעמקו בתיאולוגית לותר, עלי להוסיף, שהעולם הפרוטסטנטי כולו במשך ארבע מאות שנה, לא עמד על ההבדל בין תיאולוגית לותר לבין זו של קלווין. כנראה פרוטסטנטים חכמים, אף הם לא קראו את ספריו התיאולוגיים של לותר, הסתפקו בהכרזותיו שהוא ממשיכו של השליח פאול, שהוא מסתמך על כתבי הקודש.

     מאחר שאין כאן ברצוני להרחיב על תיאולוגית לותר, ברצוני להתעכב על משנת חסידו קאנט, שהוא נעשה המורה הרוחני של יהודים בעבר עד היום הזה. אם לותר לא יצא מפורשות נגד עקרונות התנ"ך, עשה את זה רק בצורה עקלקלה, הסתפק רק בהשמצת היהודים בספרי השטנה שלו נגדם, קאנט הוא יותר מפורש.

     ובכן, אלילם של היהודים, קאנט, בספרו:  Die Religion innerhalb der Grenzen der blossen Vernuft    כותב כך על המוסר התנ"כי: 'לפי היווצרותה המקורית, הדת היהודית היא במהותה מערכת חוקים, שעל פיה נוסדה מדינה. באותו זמן או מאוחר יותר נוספו למערכת זו תוספות מוסריות, שלמעשה אינן שייכות ליהדות. היהדות בכללה אינה דת אלא איחוד של המון אנשים, אשר כיוון שהשתייכו לשבט מסוים התאחדו תחת חוקים פוליטיים לגוף משותף, אך לא לקהילה דתית……ביסודה של חוקה מדינית זו יש תיאוקראטיה….אלהים – שהינו שליט עולמי שאין לו יומרות לשלוט על המצפון – שלו עובדים, עובדה זו אינה עושה אותה (חוקה זו) לדת. ההוכחה שאין היא אמורה להיות דת, היא בראש וראשונה: כל הצווים הם מן הסוג שביסוד כל חוקה פוליטית. אלו הם חוקים כפייתיים, כי עוסקים רק במעשים חיצוניים'.

     נוותר להתעסק בכל השטנה של קאנט על חוקת התנ"ך, על המוסר שלה. נתעכב רק על המשפט האחרון, שלפיו 'מעשים חיצוניים' אינם מעשים מוסריים, נוסף לכך קאנט חושב שמוסר זה אינו שולט על המצפון.

      כדי להבין את דברי השטנה האלו של קאנט על יהדות, על המוסר התנ"כי, עלינו להזכיר שהוא כמו לייבניץ האמין שהאדם הוא מונדה, כל המידע הוא אימננטי בו. לכן מוסר חיצוני, מוסר פרי השפה, מוסר המבוסס על עיקרון 'מחשבה כמעשה', היה זר לו. לדאבונינו רבים הם חסידי ה'מידע' האימננטי, מתעלמים מכך שמוסר אנושי הוא פרי השפה, פרי 'דעת' שחוה ואדם ניכסו לעצמם מ'עץ הדעת'.

     למען נבין את ההתפתחות הזו של האידיאולוגיה הלותרנית, אין לנו ברירה אלא לחזור ללותר שטען שעולמו הפנימי של האדם נגאל על-ידי ישוע, ומעשיו אינם מכתימים נפש פנימית זו. אם אידיאולוגיה זו שתחילתה בתיאולוגית לותר לא היתה מובילה לרייך השלישי, לא היינו צריכים לדון בעוות זה של המחשבה הלותרנית.

      ובכן, הצדיק קאנט, בעל 'הרוחניות הצרופה', לא חשב שיש להגשים את במושג 'צדק',  במעשים, הרי מעשים טובים כבר גונו על-ידי לותר. אנחנו רואים איך ראקציה למערכת המחשבתית התנ"כית, החזירה את גרמניה למושג 'צדק', מופשט, לא מוגשם במעשים חברתיים. לכן אנשי הרייך השלישי לפי תורת קאנט, יכלו לראות את עצמם 'צדיקים', הרי מעשיהם החיצוניים לא הכתימו את נפשם.

    לפי מסקנות אלו של קאנט אנו רואים ששלילת 'רצון חופשי' על-ידי לותר התגלגל בשלילת השפה. אם קאנט לא יצא נגד השפה מפורשות, בהתרכזו בעולם הפנימי הדטרמיניסטי, הוא ייתר את השפה, את שלילתה אנו מוצאים רק ביצירת 'פאוסט' של גיתה. ובכן, שלילת השפה פירושה שלילת המתת המיחד את האדם מהחיה. שלילת השפה פירושה במציאות שלילת המוסר האנושי שהוא מתת כלי זה, מתת הפועלת בצורה חיצונית, פעילות המיחדת את האדם. המוסר האנושי הוא פרי השפה, פרי משא ומתן עם הזולת. עלינו כאן להוסיף, שלפי קאנט שהתרכז בעולם האימננטי הדטרמיניסטי, העולם הנגלה היה בספק, אם כך קיום הזולת היה בספק. היידיגר ביטא את הספק הזה, בספרו 'היות וזמן', בו הוא מכנה את הזולת 'מאן דהוא' שיש לברח ממנו.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 294 – מחשבה כמעשה

ה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 294 – מחשבה כמעשה

     ראינו שהאדם ירא את העולם הלשוני הרפאי, יראה זו היא סיבת אי התפתחות פילוסופיה לשונית ראויה, המשך לפילוסופיה הלשונית העילאית שנוצרה על-ידי אבות העברים,  שהנה תשתית המחשבה התנ"כית.

     אם ההנחה שלנו שהיראה מפני השפה הרפאית גורמת להרתעה של האדם לעסוק בה, נשאלת השאלה איך מחשבת התנ"ך הצליחה ליצור עולם לשוני שאינו רפאי. הפילוסופיה הלשונית התנ"כית אינה רפאית מכמה סיבות. הזכרנו כבר את העובדה שעיקרון ה'השגחה' הערבה לעולם לשוני זה נתן לה לגיטימציה. אבל עיקרון זה אינו הסיבה היחידה שהעולם הלשוני התנ"כי אינו רפאי. לפני שנדון בכל העקרונות שמחשבת התנ"ך נקטה למען להפוך את העולם הלשוני ללגיטימי, מוחשי, נדון קודם בעיקרון המצוין לעיל, 'מחשבה כמעשה'. ובכן מחשבת התנ"ך הצמידה את השפה למעשה, כפי שהיא הצמידה את 'דעת' לגוף האדם.

      מחשבת התנ"ך קבעה ש'דעת' צריכה לשרת את הגוף, אין ל'דעת', אין לשפה קיום   עצמאי. אם 'דעת', או השפה צריכה לשרת את הגוף, 'דעת' או השפה צריכה להיצמד למעשה. למרות שאבות העברים שחוללו את המהפכה המחשבתית, בהבינם שהעולם נברא בשפה, הם עדיין, כפי שכבר הזכרנו פעמים אחדות, לא ידעו על המח ההופך את ה'אינפורמציה' או 'דעת', רכש מ'עץ הדעת', לשפה אנושית. אבל הם באינטואיציה הבינו שהגוף מספק ל'דעת' את האנרגיה, למרות שגם עובדה זו לא היתה נהירה להם. הם הבינו באינטואיציה ש'דעת' ללא 'מעשה' לא קיימת. 'דעת' לפי האינטואיציה של אבות העברים רק מכוונת את ה'מעשה'.

      אבות העברים שחוללו את המהפכה הלשונית הבינו שההבדל בין החיה לבין האדם הוא בכך, שהאחרון רכש את 'דעת', לכן בעוד שהמעשה של החיה הוא מכני או דטרמיניסטי, האדם בעל 'דעת', יכול לכוון את המעשה לרווחת הגוף, בהיותו בעל רצון חופשי, רצון חופשי שהנכס, 'דעת', מעניק לו. אמנם גם האדם הפרגמטי, האדם של יום יום אף הוא באינטואיציה עשה שימוש במתתים שהוענקו לו על-ידי חוקי הקיום, מתת השפה לצרכים הקיומיים שלו. אבל האדם הפרגמטי באשליותיו מהתחלה, השאיר בצד רצון, שאותו יסוד נעלם, השפה, ישרוד את גופו. את העובדה הזו אנו יכולים לראות מנוהג הקבורה של האדם הפרה-היסטורי, שהניח בצד המת מזון וחפצים לקיום של אותה ישות נעלמת, השפה, אחרי כליון הגוף.

    העובדה האינטואיטיבית כביכול של האדם הפרה-היסטורי שאותו יסוד נעלם, השפה שורדת את הגוף, הוא מאחורי האמונה של רוב התרבויות שקיים עולם חלופי לעולם הנגלה, ששם אותו יסוד נעלם ממשיך להתקיים. את האמונה הזו אנו מוצאים בתרבות המצרית העתיקה, בהבדל מתרבות מצרית זו, התרבות המזופוטמית, שאבות העברים יצאו ממנה, לא האמינה בעולם חלופי, האמינה רק ב'שאול'.

      אבל האמונה בעולם חלופי, ששם היסוד הנעלם הזה, השפה שורדת, אנו מוצאים גם אצל היוונים הקלאסיים, באמונות האורפיות העממיות, כן גם אנו מוצאים אמונה כזו בדיאלוגים של אפלטון.

      ובכן, מחשבת התנ"ך קבעה לא רק ש'מחשבה' שהנה 'דעת', צריכה להיות צמודה ל'מעשה, היא גם שללה עולם חלופי, ששם 'דעת', או שפה, שורדים כ'נשמה'. מחשבת התנ"ך האמינה רק ב'עולם נגלה', עולם שנברא על-ידי ההשגחה לרווחת האדם.

      ובכן, כפי שאין במחשבה התנ"כית הפרדה בין גוף האדם לתוספת שלו, 'דעת', או נשמה, כך אין הפרדה בין מחשבה למעשה. בצורה כזו מחשבת התנ"ך סלקה את היסוד הרפאי מהעולם הלשוני.

      אנחנו היום עם הידיעות שנוספו לנו עם הדורות, אנו יודעים על אבר המח הפלאי, שלאבות לו היה מידע עליו, יודעים  שהוא קיים רק כל עוד מסופקת לו אנרגיה בצורת דם. לכן אנו יכולים לאשש מה שאבות העברים באינטואיציה הבינו, שמחשבה שאינה ניזונה מאנרגיה שהגוף מספק לה אין לה קיום.

      אנחנו היום גם יכולים להגדיר טוב יותר את עיקרון התנ"כי, 'מחשבה כמעשה', על-ידי ההסבר, שהשפה היא אלגוריתם המכוון את המעשה. ללא אלגוריתם כזה המבוסס על רצון חופשי, כפי שהיא השפה, הפעילות הקיימת ביקום, היא מכנית, דטרמיניסטית, כך גם הפעילות של החיה.

      אשר לאמונה על הישרדות 'דעת', או 'שפה', ה'נשמה', בעולם חלופי, אחרי כליון הגוף, נשאיר אותה להחלטתו של היחיד.

    אנחנו דנים כאן איך מחשבת התנ"ך הצליחה לתת לגיטימציה לעולם הלשוני, איך היא הצליחה למנע יחוס 'רפאי' לעולם לשוני זה.

     אלו שהפרידו בין היסוד הנעלם, השפה, לבין הגוף, העולם המוחשי, הסתבכו מבחינה מחשבתית בפרדוכסים. מאחר שהעולם הלשוני, הנעלם, המנותק מהגוף נראה היה להם 'רפאי', כראקציה לעובדה זו הם רצו להיהפך לחלק מהעולם האורגני. כל התיאוריות האורגניות של תרבויות, הן תמיד תוצאה של בריחת האדם מהעולם הלשוני הנעלם. האדם בורח מעולם בו יש הפרדה בין גוף לנפש, עולם לשוני מופרד ממעשה, עולם ההופך לרפאי, האדם רוצה כראקציה בעולם מוחשי, עולם אורגני.

     אנחנו צריכים להזכיר מחדש שני זרמים מחשבתיים בימי הביניים, הזרם ה'ראליסטי', שנתן למושגים לשוניים עצמאות, והזרם ה'נומינליסטי', שהצמיד את השמות, המושגים לעצמים. בלי ספק שאפשר לכנות את המחשבה התנ"כית כ'נומינליסטית', אבל היא הרבה יותר מפותחת מהמחשבה הנומינליסטית, שהוגיה הבולטים היו הנומינליסטים האנגליים, כמו אוקם, הובס ולוק. אמנם אלו ביססו את מחשבתם על המחשבה התנ"כית, אבל הם לא ירדו לעומקה.

     בהקשר לשתי האסכולות עלינו לציין, שהן למעשה מאפיינות נטיות אנושיות מראשית היות האדם לשוני. כך אפשר לכנות את המחשבה המצרית כ'ראליסטית', כיוון שהיא הפרידה בין היסוד הנעלם, השפה, לבין הגוף, היא יצרה עולם חלופי ששם הישות הנעלמת ממשיכה בקיומה.

     אבל מחשבה 'ראליסטית', המפרידה בין היסוד הנעלם, השפה, לבין העצמים, נותנת למושגים קיום עצמאי, במציאות היא נוטה למחשבה אורגנית, כפיצוי או כבריחה מאותו עולם לשוני עצמאי ההופך ל'רפאי'. נוסף לכך בעלי מחשבה 'ראליסטית', נוסף לעובדה שהם נוטים למחשבה אורגנית, הם גם ברבות הימים רוצים להגשים את הישויות הנעלמות העצמאיות, המושגים הלשוניים העצמאיים, בכוחנות, רוצים לכפות על הקיום את רצונם להמחיש את המושגים המופשטים. כך אפשר להגיד שבמשך ההיסטוריה בעלי השקפה 'ראליסטית', הביאו בעקבותיהם מלחמות אידיאולוגיות הרסניות, מלחמות ללא שעור, בהבדל ממלחמות הגנה על טריטוריה, שהן מלחמות קצרות ימים.

     הדברים האלו לא צריכים להפתיע אותנו, כיוון שהאדם כל הזמן סובב בעולם פרדוכסלי של ניגודים. מחשבת התנ"ך נמלטה מפרדוכסים אלו, בהבינה באינטואיציה שיש להצמיד את 'דעת' לגוף, שיש להצמיד 'דעת', או שפה למעשה. היא נמלטה מפרדוכסים באמוץ העולם הנגלה בלבד, וויתרה על עולם חלופי, ראתה את הנצחיות, שהאדם משתוקק לה בשרשרת הדורות.

     למרות המדע החדש, מדע הנירולוגיה, מדע הביאולוגיה המאששים את האינטואיציה המחשבתית התנ"כית ש'דעת' או השפה אין לה קיום ללא אנרגיה שהגוף מספק לה, שהמח האנושי הפלאי, אין לו קיום ללא אספקת דם, אנרגיה מהגוף, האדם לא מרפה ממשאלותיו לקיום עצמאי של הישות הנעלמת השפה. הוא לא מרפה ממשאלות אלו, כיוון שהאדם אינו נמשלים עם הקצוב של משך חייו.

      עלינו לציין כאן שגם צאצאי העברים, אפילו אלו שהמשיכו במידת מה במסורת אבותיהם, חזרו להאמין בעולם חלופי. ולא רק זה, אחרי חורבן בית ראשון צאצאי העברים השתיקו את הנבואה, שהיא היתה שומרת העקרונות של אבות העברים שחוללו את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר בתולדות האדם. בבית השני הכהונה עלתה לגדולה, כהונה שהנבואה הגבילה אותה. שליטת המחשבה הכוהנית, מנע מצאצאי העברים את היכולת להתמודד עם המחשבה היוונית הדומיננטית. חכמי צאצאי העברים כבר לא הבינו שקיים הבדל מהותי בין עקרונות התנ"ך, המחשבה הלשונית שאבות העברים יצרו, לבין המחשבה היוונית.

      חוסר ידע זה של צאצאי העברים, גם אלו שהסתגרו בד' אמות ההלכה, את מהות המחשבה שבבסיס התנ"ך, לא אפשר המשך התפתחות הפילוסופיה הלשונית על-ידם, גם

לא אפשר התגוננות רעיונית של צאצאי העברים, נגד התקפות אידיאולוגיטות דומיננטיות.                         ולא מס

אוניברסיטה ווירטואלית – ששגחהיור – 203 – ה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור  293 – ההשגחה

     לא שמו לב לעובדה שפילוסופית השפה בתנ"ך באה יחד עם מושג ה'השגחה', או אלוהות שהנה חלק מעולם השפה. אנחנו יכולים לקבל עדות לכך מהוויכוח שאברהם נושא עם אלהים על גורל סדום.

      כבר בשעורים קודמים דיברנו על המהפכה המחשבתית שחולל אברהם שיצא מהעיר אור, השווינו את השיח הזה של אברהם על גורל העיר סדום, עם הקינה של האלה נינגל על גורל עירה אור. הצבענו על כך שבניגוד לאלי שומר, שהאלה נינגל מתחננת לפניהם שעירה אור לא תחרב, ותשובתם של אלים אלו היא שאם גורל נחרץ, אין לבטלו, אלוהי אברהם מוכן

לשנות את גזרת הרס העיר סדום, אם ימצאו בה קומץ של צדיקים.

     המהפכה המחשבתית של אברהם היתה ניתוק עולם האדם מחוקים דטרמיניסטיים, מחוקי גורל. את המהפכה המחשבתית הזו אברהם יכול היה לחולל ביוצרו 'עולם בתוך עולם', לא רק ניתוק העולם הלשוני מהעולם הדטרמיניסטי, אלא גם הפיכת עולם זה בהשגחת אלוהות שהנה חלק מעולם לשוני זה, אלוהות הנוהגת לפי חוקי השפה, מאפשרת משא ומתן, בהבדל מאלוהי השומרים שגזרו גורלות.

     משמעות אלוהות כ'השגחה' היא שאלוהות זו שבראה עולם בשפה, 'ערבה' לעולם זה, נוהגת לפי כללי כלי השפה. אנחנו יכולים לראות את ההבדל בין אלוהות כ'השגחה', לבין אלים גוזרי גזרות, גם ממשל אחר. אלוהים הגורם למבול בהשאירו רק צדיק אחד את נח, נמלך בדעתו, מחליט שלא ישמיד יותר את המין האנושי. גם גזרת המבול על-ידי ה'השגחה', נובעת מסיבה מוסרית, העובדה שהמין האנושי נשחת. לפי המשל השומרי, האל אנליל החליט על המבול, כיוון שבני אדם הפריעו לשנתו. אין שום שיקול מוסרי של אלוהות זו, בגרימת המבול, גם לא נאמר שהוא מבטיח לא לחזור על גזרה זו.

     אלו מהחוקרים, תיאולוגים, שגילו את המשל השומרי הקדום, ניסו להצביע על כך שמחשבת התנ"ך למעשה לא חידשה דבר. הם כמובן לא שמו לב על ההבדל השיפוטי של אלוהי התנ"ך, שגזר גזרה בגלל שבני אדם נשחתו, בעוד שהאל אנליל בשרירותיות גזר גזרה כיוון שבני אדם הפריעו לו בשנתו.

     ובכן אנו רואים שהתנ"ך השתמש במיתוסים עתיקים, אבל נתן להם פרשנות חדשה, כך במקרה של שיח אברהם עם ההשגחה על גורל סדום, בהבדל מהשיח של נינגל על גורל אור, כך במקרה של מיתוס המבול.

     אבל יותר מאינטרפרטציה חדשה למיתוסים קודמים, אברהם חולל מהפכה עקרונית ביוצרו 'עולם בתוך עולם', עולם לשוני שהאלוהות היא חלק מעולם זה, היא לא גוזרת גזרות שרירותיות, היא ערבה לעולם זה.

     מהשלב השני של המהפכה המחשבתית התנ"כית, שאנו מוצאים ממשל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית ובעשרת הדיברות, אנו רואים מה דמות עולם לשוני זה, שבו ניתנת לאדם לגיטימציה ליצור את עולמו באמצעות השפה. ראינו בשעורים קודמים, שהיוונים ראו ביצירה לשונית הסגת גבול האלים.

     אבל לא רק הלגיטימציה של יצירה אנושית בתנ"ך מבדיל אותה מהמחשבה היוונית, אלא תוספת, שעולם לשוני זה, שהנו ישות נעלמת, אלוהות ערבה לו. עולם לשוני שאין ערבות אלוהית בצדו, הוא עולם רפאי. זוהי הסיבה שהאדם שלא אימץ את ההשקפה התנ"כית שאלוהות ערבה לעולם הלשוני, חרד מעולם זה, רוצה תמיד להיות חלק מחוקי הקיום הדטרמיניסטיים, שנראים בעיניו יותר מוחשיים.

      אנחנו שוב יכולים לחזור לדבריו של הפילוסוף דקרט, שאמר שהוא בטוח במה שהוא רואה אכן ממשי, כיוון שאלוהות מיטיבה ערבה לכך. דקרט התכוון ל'השגחה' הערבה לעולם הלשוני האנושי. באמירה זו של דקרט אנו יכולים להבחין את סיבת הנרתעות של האדם מהעולם הלשוני. הרי האדם עושה שימוש בכלי השפה, אבל חרד להודות בכך שמה שהוא יוצר הוא לא ממשות, שהעולם שהוא יוצר באמצעות הכלי שבידיו, הוא עולם נעלם, עולם רפאי. דבר זה גורם לכך, שהאדם הנרתע מהעולם הלשוני הנעלם, מנסה כל הזמן להתכחש לעובדה שהוא יוצר את העולם הלשוני, הוא רוצה להיות חלק מהעולם האורגני, הממשי.

      אנחנו לא צריכים להרחיק לכת לשומר, ליוון, מספיק להתיחס לשליחים פאול ויוחנן, ולראות עד כמה שהאדם  נמצא בפחד מפני השפה הנעלמת, רוצה להתכחש לה, או להפכה לביאולוגית. מספיק אם נחזור כאן על דבריו של מרכס, שהוא בדומה לשליח פאול,

חזר על גינוי ה'ניכור', תמצית משל 'עץ הדעת', המאפשר את פעילות השפה, בכנותו מושג זה כ'יהודי', או אם נחזור על קביעתו של נעם חומסקי, הרואה את השפה פרי גן ביאולוגי, והמודה בכך שכל התופעה הלשונית הזו בעיניו היא מיסתורין.

     בצורה מוזרה דווקא יהודים הם תמיד האויבים הגדולים ביותר של מורשתם, הם המורדים הגדולים ביותר בפילוסופית השפה. הסיבה לכך כנראה היא שהם מאשימים ירושה זו של אבותיהם בכך שהיא מבדילה אותם מעמים אחרים, הופכת אותם למיעוט חסר זכויות.

     למרות מורדים יהודיים אלו במורשת אבותיהם, עלינו לציין שעקרונות התנ"ך על עולם לשוני, 'עולם בתוך עולם', לאט לאט חדרו לעולם המערבי, לא על-ידי יהודים גלותיים, אלא דווקא על-ידי הנומינליסטים האנגליים אוקם, הובס ולוק, על-ידי ניוטון ומילטון, ובעיקר על-ידי קלווין.

      מעטים הם האנשים הקוראים את הכתבים התיאולוגיים של קלווין 'קובץ עקרונות הדת הנוצרית', במציאות קובץ מאד משעמם, וגם את הפרשנות שלו לתנ"ך. גם אלו המעטים הקוראים כתבים אלו, לא יורדים לדעתו. עובדה מוזרה היא, שבמשך כארבע מאות שנה העולם הפרוטסטנטי לא ראה הבדל בין תיאולוגית לותר לבין תיאולוגית קלווין, רק בסוף המאה ה-19 מקס וובר שם לב לכך, בנתנו הסברים מוטעים לשוני. רק בסוף מלחמת העולם השניה, תומס מאן בספרו 'ד"ר פאוסטוס' עמד על ההבדל, בצורה אינטואיטיבית הבין שהרייך השלישי היה תולדה של תיאולוגית לותר, שוב מבלי להתעמק בכתביו של רפורמטור זה.

     ובכן, אנשים לא קוראים מקורות, גם כאשר קוראים לא עומדים מה מאפיין מקורות אלו, מהן העקרונות המבדילים, למשל, בין עקרונות לותר לבין עקרונות קלווין. לא שמים לב לכך שבעוד שלותר ממליך את השטן על העולם הנגלה, קלווין ממליך את ה'השגחה' הכל יכולה על העולם.

      למרות מצב זה, עקרונות קלווין חדרו לעולם המערבי. ומה הוא העיקרון המאפיין את תיאולוגית קלווין? עיקרון של 'ההשגחה', מאפיינת את תורתו. עיקרון 'ההשגחה' תופש את המקום החשוב ביותר במשנת קלווין. אפילו בתנ"ך המבוסס על עיקרון ה'השגחה', אין הדגשה כזו של עיקרון זה כפי שאנו מוצאים בתיאולוגית קלווין.

      אפילו בתשובת אלהים לאיוב בסוף דרמה זו, אין פירוט כזה על מהות ה'השגחה', כפי שאנו מוצאים אצל קלווין.

     העובדה שעיקרון ה'השגחה' בתיאולוגית קלווין חדרה לעולם המערבי, מסביר את התפתחות המדעים החדשים, מדע האבולוציה, מדע האינפורמציה. עובדה היא, שהיא כבר הודגשה בשעורים קודמים, מדע האבולוציה יכול היה להתפתח רק על בסיס עקרונות התנ"ך, שהתקבלו באנגליה. אף מדע האינפורמציה יכול היה להתפתח רק באנגליה, היכון שעקרונות התנ"ך אומצו. מדע האינפורמציה היה גם זקוק לערבות אלוהית, ערבות ההשגחה.

     אבל חדירת עיקרון ההשגחה, במדינות ששם תורת קלווין אומצה, נתן לחלק זה של העולם המערבי אופטימיות גדולה יותר. העולם המערבי אינו טראגי, כפי שהיה העולם היווני. העולם הקלוויניסטי, ביחוד עולם הפוריטנים שיסדו את ארה"ב חדור אופטימיות, חדור אופטימיות שאפשר ליצור עולם טוב שההשגחה ערבה לו.

      מלומדים לא שמו לב שארה"ב היא מדינת חוק, כפי שגם אנגליה. רק אם משווים מדינות אלו למדינה הלותרנית, גרמניה, אפשר לראות את ההבדל. מדינות חוקתיות אלו, אנגליה, ארה"ב, הולנד,  מבוססות  על תיאולוגית קלווין עם עיקרון 'השגחה' הערבה לעולם, הערבה לעולמו הלשוני של האדם, שהחוק  הוא אחד המאפיינים שלו. בעוד גרמניה שהיתה מבוססת על תיאולוגית לותר שלפיה השטן הוא נסיך העולם הנגלה, השטן הממונה על כח, מקום החוק נפקד.

      גם במדינות קאתוליות פחות הודגש מקום החוק, דבר זה לא צריך להפליא אותנו, הרי הקאתוליות מבוססת על תיאולוגית השליח פאול, על התיאולוגיה הכלולה ב'אגרת אל הרומיים', שבה שליח זה מבטל את הצורך בחוק, מדגיש את עיקרון ה'אמונה', אמונה בקורבנו של ישוע שישנה סדרי עולם, שינוי שייתר את החוק.          מס

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 292 – מחשבה מרחבית

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 292 – מחשבה מרחבית

     בשעור הקודם ראינו שהמחשבה היוונית הפרומתאית ראתה ביומרה האנושית ליצור, במקרה של דיונינו, ליצור באמצעות כלי השפה, הסגת גבול האלים, שעליו האדם נענש. ראינו גם שהמחשבה התנ"כית נתנה לגיטימציה ליצירה אנושית. מי שלא מיומן במחשבה אנושית לא יראה בהבדל זה סיבה לשוני מהותי של מהלך המחשבה של שתי התרבויות.

     כבר בשעורים קודמים הזכרתי תיאולוג נורווגי בשם –Thorleif Boman שכתב ספר בשם: Hebrew Thought Compared with Greek, בספר חשוב זה, הוגה, תיאולוג זה עומד על ההבדל המהותי בין המחשבה התנ"כית לבין היוונית. הוא רואה את המחשבה התנ"כית כמחשבה דינמית, בעוד שהמחשבה היוונית לפיו היא מחשבה מרחבית, סטטית. למרות הבנה זו של תיאולוג זה, הוא חסר את ההבנה שמחשבת התנ"ך היא דינמית, כיוון שהיא לשונית, כיוון שמחשבת התנ"ך נתנה לגיטימציה ליצירה לשונית. לגיטימציה ליצירה זו אנו מוצאים בדבר הרביעי מתוך עשרת הדיברות, בו האדם מצווה ליצור את עולמו בדומה לאלהים שברא את העולם בששה ימים.

      בומן עם כל הבנתו האינטואיטיבית שהמחשבה היוונית היא 'מרחבית', 'סטטית', לא הבין גם את ה'מדוע', של נטיה זו של המחשבה היוונית . ואנו יכולים להוסיף לקביעתו, שהמחשבה היוונית הפכה למחשבה מרחבית, סטטית, כיוון שיצירה באמצעות כלי השפה זכתה אצלם ל'דלגיטימציה', יצירה הצטיירה אצלם כמרד, הסגת ריבונות האלים, ואלו שהעיזו להתחרות  באלים על יכולת היצירה, נענשו על-ידם.

     ה'דלגיטימציה' של יצירה לשונית, הובילה את היוונים לשאיפה להיות חלק אורגני, חלק מחוקי הקיום. להיות אורגניים משמעה למדוד את המושגים או ליצור מושגים מרחביים. היוונים עשו טרנספורמציה למושגים לשוניים למושגים מרחביים. עובדה היא שהיוונים יצרו גאומטריה, את הגאומטריה האאוקלידית המרחבית, מדידת טריטוריה, היוונים לא המציאו אלגברה, שהנה חלק ממחשבה לשונית , לא היו מודעים ל-0, שאף הוא יכול היה להתפתח רק על רקע מחשבה לשונית, שבלעדיו המתמטיקה החדשה לא תיתכן. ענפים אלו של מתמטיקה הם תולדה של הפילוסופיה הלשונית, אפילו אם רק בצורה לא מודעת.

      אבל אנו יכולים גם להעזר בתור דוגמה על השאיפה היוונית להפוך את הכל למוחשי, אם נזכיר את המשל של אפלטון, ברפובליקה שלו, משל שקרי לפי דבריו הוא, אבל מצביע על הנטיה היוונית להפוך הכל למוחשי. לפי המשל השקרי הזה של אפלטון המעמדות במדינתו הם אוטוכטוניים, נולדו באמא אדמה, והם יצורי מתכות שונות.

     אנחנו יכולים להיעזר גם בדיאלוגים אחרים של אפלטון, בזלזול שלו בשפה ויכולתה, כך לפי דיאלוג קרטילוס, השפה אינה יכולה לרדת לאמתות. בדיאלוג אחר, פיידרוס, אפלטון ממעיט בערך הכתב, מיחס את הזלזול בו למלך תמוז המצרי, שהאל תות, ממציא הכתב בא לפניו לפאר את המצאתו, בעוד המלך המעיט בערכו.

      אבל את שלילת היצירה הלשונית אנו מוצאים אצל אריסטו בספרו 'פואטיקה', שם הוא טוען שהאדם הוא החקיין הטוב ביותר. הוא לא מייחס לאדם יכולת יצירה, כפי שגם רבו אפלטון לא ייחס לאדם יכולת כזו.

      למען להבין עד כמה נטו היוונים לסטטיות אנו למדים מכך שהם העדיפו את פרמנידס שסבר שהעולם הנו סטטי, וגם אפלטון וגם אריסטו יצאו בשצף קצף נגד הרקליטוס שדיבר שהכל נמצא בזרימה

      אבל אנו צריכים ליחס את הנטיה היוונית למרחביות לא רק לדלגיטימצה של היצירה הלשונית, יש לראות בנטיה זו גם נטיה ארכיטיפית אנושית, רתיעה מהיצירה הלשונית הרפאית, ושאיפה למוחשיות.

      נטיה ארכיטיפית זו של האדם להפוך את הכל למוחשי אפשר לראות גם ביצירה של הפירמידות על-ידי הפרעונים המצריים, שרצו להמחיש את עצמם במבנים מוחשיים אלו. גם את היציאות של הגוגים מארץ מגוג לכבוש יותר ויותר טריטוריות, מצביעות על הנטיה הזו של האדם למרחביות, לאורגניות, למוחשיות. המטרה לכבוש טריטוריות מוחשיות מיועדת למען להגדיל את האני הרפאי הלשוני, להפוך אותו למרחבי, למוחשי.

     גם אם נבדוק גם את הנטיה האנושית לטעון שהמידע הוא אימננטי, חלק מהגוף האנושי, אפשר להסביר אותה  על בסיס השאיפה האנושית לתת למידע הרפאי הלשוני גוף מוחשי. האדם נרתע מהעולם הלשוני הרפאי ורוצה לעשות טרנספורמציה למושגים רפאיים לשוניים, להפוך אותם למושגים מרחביים.

     גם אם בימינו בעולם המערבי, הודות לפילוסופים הנומינליסטיים האנגליים, הודות לתיאולוגיה של לקלווין, עקרונות מחשבתיים של התנ"ך נעשו חלק מהמרקם המחשבתי, יש כל הזמן נסיגה למחשבה מרחבית, טריטורילית. עדיין אנו מוצאים מול טענתו של לוק שהמח הוא לוח חלק, שהאדם רוכש את המידע מבחוץ, את הטענות של לייבניץ על היות האדם מונדה, מיקרוקוסמוס, המכיל כבר את כל המידע מבפנים,  את דעותיו של קאנט שלמושגי זמן ומרחב הם א-פריוריים. אנו גם מוצאים את נעם חומסקי אומר שהשפה היא פרי גן ביאולוגי.

    הפרדוכסליות של המחשבה המרחבית היא שבסופו של דבר האדם על-ידי טרנספורמציה שוב הופך מושגים מרחביים למושגים לשוניים, אחרת הרי הוא לא מסוגל לקלוט אותם. מושגים מרחביים, טריטוריליים לא נתפסים במח האנושי מבלי טרנספורמציה שלהם למושגים לשוניים.

      האם הפירמידות יכלו לתת עדות על גדולת הפרעה? ברור שהמסתכל עליהם צריך להפוך ישות מוחשית זו למושג לשוני, אותו דבר אמור על טריטוריות, האם הן יכלו לתת עדות על גודל הכובש? לא ולא, היה צורך להפוך טריטוריות אלו למושגים לשוניים כמו 'גדולה'.

      בומן בלי ספק בצורה אינטואיטיבית הבין שהמחשבה התנ"כית היא דינמית, לעומת המחשבה היוונית המרחבית סטטית. בלי ספק שהשפה מאפשרת יצירת עתידות דינמיים, בעוד שמחשבה מרחבית סותמת המשך, לא מאפשרת יצירת עתידות.

      המחשבה היוונית עם כל השגיה המדעיים נעצרה בגלל אופיה המרחבי, אופיה הטריטוריאלי. רק הכנסת היסוד הדינמי מהמחשבה הלשונית התנ"כית למדע החדש איפשר את כל התפתחותו.

     המדע החדש בהבדל מהמדע היווני המרחבי, יכול למדוד את הפעילות ביקום, הרי הקיום אינו סטטי, הקיום הוא דינמי. הקיום הוא התהוות והעלמות, אפילו בווקום יש כל הזמן התהוות של חלקיקים והעלמותם. הוספת ה-0 למדע החדש איפשר לו לקלוט את ה'אין', הרי בפרק א' של ספר בראשית, אלהים בורא את העולם מ'האין'. היוונים שהאמינו בעולם נצחי, לא רצו ב'אין', הם רצו ברצף טריטורילי.

     מחשבת התנ"ך אמנם לא פיתחה מדע, היא הסתפקה בחידת השפה, בעולם השפה, בשפה ככלי המאפשר להיטיב את מצבו של האדם. לכן מחשבת התנ"ך גם לא המציאה את ה-0 , למרות שבפרק א' של ספר בראשית אלהים בורא את העולם מה'אין'. אבל המפגש בעת החדשה בין המדע שנחסם על-ידי ההשקפה היוונית המרחבית, עם המחשבה התנ"כית הדינמית, איפשר את התפתחות המדע החדש.

     כפי שכבר הזכרנו בשעורים קודמים תורת ה'אבולוציה' לא היתה יכולה להתפתח ביוון, שהאמינה בעולם נצחי. אבל המדע החשוב ביותר, מדע האינפורמציה יכול היה להתפתח רק על בסיס המחשבה הלשונית התנ"כית. עובדה שגם מדע ה'אבולוציה', וגם מדע  ה'אינפורמציה' התפתחו באנגליה, שהפילוסופים הנומינליסטיים שלה אימצו במידה רבה את עקרונות הפילוסופיה הלשונית התנ"כית ובצורה כזו סללו את הדרך להתפתחותם. גם תיאולוגית קלווין שאומצה באנגליה  חלקית, ואומצה בארצות הברית על-ידי הפוריטנים, תיאולוגיה שאימצה את העקרונות הפילוספיים של התנ"ך, עצבה את המחשבה המערבית, ואת המדע החדש.

      עלינו עוד להוסיף אפיון למחשבה 'מרחבית', או במינוח אחר מחשבה 'אורגנית', היא תמיד אגרסיבית. הסיבה הפשוטה לעובדה זו היא שברגע ששוללים את השפה ככלי יצירה, ככלי בידי האדם ליצור את עולמו, מה שנשאר בידי האדם הוא כלי הכח.

     לכן לא יפלא, שספרטה שכולה היתה מדינת כח, שאפילו אפלטון היה מעריץ שלה, פתחה  במלחמה הפלופונזית. לפי דברי ההיסטוריון תוקידידס סיבת המלחמה היתה דווקא על מושג לשוני, מושג 'הגמוניה' ביוון. במלחמה כוחנית זו החלה ירידת יוון, אלכסנדר מוקדון הכוחני הצליח לכבוש אותה, ואחרי מותו טרם זמנו, יורשיו הדיאדוכים המשיכו בכיבושים שלהם. עם כל תרומתה התרבותית של יוון הקלאסית, אמצעי הכח מהר מאד הכריע אותה.

      בהבדל מגורל יוון שכח מבפנים שם קץ לפריחתה, יהודה בבית ראשון ובבית שני הוכרעה על-ידי כובשים זרים.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 292 – מחשבה מרחבית

     בשעור הקודם ראינו שהמחשבה היוונית הפרומתאית ראתה ביומרה האנושית ליצור, במקרה של דיונינו, ליצור באמצעות כלי השפה, הסגת גבול האלים, שעליו האדם נענש. ראינו גם שהמחשבה התנ"כית נתנה לגיטימציה ליצירה אנושית. מי שלא מיומן במחשבה אנושית לא יראה בהבדל זה סיבה לשוני מהותי של מהלך המחשבה של שתי התרבויות.

     כבר בשעורים קודמים הזכרתי תיאולוג נורווגי בשם –Thorleif Boman שכתב ספר בשם: Hebrew Thought Compared with Greek, בספר חשוב זה, הוגה, תיאולוג זה עומד על ההבדל המהותי בין המחשבה התנ"כית לבין היוונית. הוא רואה את המחשבה התנ"כית כמחשבה דינמית, בעוד שהמחשבה היוונית לפיו היא מחשבה מרחבית, סטטית. למרות הבנה זו של תיאולוג זה, הוא חסר את ההבנה שמחשבת התנ"ך היא דינמית, כיוון שהיא לשונית, כיוון שמחשבת התנ"ך נתנה לגיטימציה ליצירה לשונית. לגיטימציה ליצירה זו אנו מוצאים בדבר הרביעי מתוך עשרת הדיברות, בו האדם מצווה ליצור את עולמו בדומה לאלהים שברא את העולם בששה ימים.

      בומן עם כל הבנתו האינטואיטיבית שהמחשבה היוונית היא 'מרחבית', 'סטטית', לא הבין גם את ה'מדוע', של נטיה זו של המחשבה היוונית . ואנו יכולים להוסיף לקביעתו, שהמחשבה היוונית הפכה למחשבה מרחבית, סטטית, כיוון שיצירה באמצעות כלי השפה זכתה אצלם ל'דלגיטימציה', יצירה הצטיירה אצלם כמרד, הסגת ריבונות האלים, ואלו שהעיזו להתחרות  באלים על יכולת היצירה, נענשו על-ידם.

     ה'דלגיטימציה' של יצירה לשונית, הובילה את היוונים לשאיפה להיות חלק אורגני, חלק מחוקי הקיום. להיות אורגניים משמעה למדוד את המושגים או ליצור מושגים מרחביים. היוונים עשו טרנספורמציה למושגים לשוניים למושגים מרחביים. עובדה היא שהיוונים יצרו גאומטריה, את הגאומטריה האאוקלידית המרחבית, מדידת טריטוריה, היוונים לא המציאו אלגברה, שהנה חלק ממחשבה לשונית , לא היו מודעים ל-0, שאף הוא יכול היה להתפתח רק על רקע מחשבה לשונית, שבלעדיו המתמטיקה החדשה לא תיתכן. ענפים אלו של מתמטיקה הם תולדה של הפילוסופיה הלשונית, אפילו אם רק בצורה לא מודעת.

      אבל אנו יכולים גם להעזר בתור דוגמה על השאיפה היוונית להפוך את הכל למוחשי, אם נזכיר את המשל של אפלטון, ברפובליקה שלו, משל שקרי לפי דבריו הוא, אבל מצביע על הנטיה היוונית להפוך הכל למוחשי. לפי המשל השקרי הזה של אפלטון המעמדות במדינתו הם אוטוכטוניים, נולדו באמא אדמה, והם יצורי מתכות שונות.

     אנחנו יכולים להיעזר גם בדיאלוגים אחרים של אפלטון, בזלזול שלו בשפה ויכולתה, כך לפי דיאלוג קרטילוס, השפה אינה יכולה לרדת לאמתות. בדיאלוג אחר, פיידרוס, אפלטון ממעיט בערך הכתב, מיחס את הזלזול בו למלך תמוז המצרי, שהאל תות, ממציא הכתב בא לפניו לפאר את המצאתו, בעוד המלך המעיט בערכו.

      אבל את שלילת היצירה הלשונית אנו מוצאים אצל אריסטו בספרו 'פואטיקה', שם הוא טוען שהאדם הוא החקיין הטוב ביותר. הוא לא מייחס לאדם יכולת יצירה, כפי שגם רבו אפלטון לא ייחס לאדם יכולת כזו.

      למען להבין עד כמה נטו היוונים לסטטיות אנו למדים מכך שהם העדיפו את פרמנידס שסבר שהעולם הנו סטטי, וגם אפלטון וגם אריסטו יצאו בשצף קצף נגד הרקליטוס שדיבר שהכל נמצא בזרימה

      אבל אנו צריכים ליחס את הנטיה היוונית למרחביות לא רק לדלגיטימצה של היצירה הלשונית, יש לראות בנטיה זו גם נטיה ארכיטיפית אנושית, רתיעה מהיצירה הלשונית הרפאית, ושאיפה למוחשיות.

      נטיה ארכיטיפית זו של האדם להפוך את הכל למוחשי אפשר לראות גם ביצירה של הפירמידות על-ידי הפרעונים המצריים, שרצו להמחיש את עצמם במבנים מוחשיים אלו. גם את היציאות של הגוגים מארץ מגוג לכבוש יותר ויותר טריטוריות, מצביעות על הנטיה הזו של האדם למרחביות, לאורגניות, למוחשיות. המטרה לכבוש טריטוריות מוחשיות מיועדת למען להגדיל את האני הרפאי הלשוני, להפוך אותו למרחבי, למוחשי.

     גם אם נבדוק גם את הנטיה האנושית לטעון שהמידע הוא אימננטי, חלק מהגוף האנושי, אפשר להסביר אותה  על בסיס השאיפה האנושית לתת למידע הרפאי הלשוני גוף מוחשי. האדם נרתע מהעולם הלשוני הרפאי ורוצה לעשות טרנספורמציה למושגים רפאיים לשוניים, להפוך אותם למושגים מרחביים.

     גם אם בימינו בעולם המערבי, הודות לפילוסופים הנומינליסטיים האנגליים, הודות לתיאולוגיה של לקלווין, עקרונות מחשבתיים של התנ"ך נעשו חלק מהמרקם המחשבתי, יש כל הזמן נסיגה למחשבה מרחבית, טריטורילית. עדיין אנו מוצאים מול טענתו של לוק שהמח הוא לוח חלק, שהאדם רוכש את המידע מבחוץ, את הטענות של לייבניץ על היות האדם מונדה, מיקרוקוסמוס, המכיל כבר את כל המידע מבפנים,  את דעותיו של קאנט שלמושגי זמן ומרחב הם א-פריוריים. אנו גם מוצאים את נעם חומסקי אומר שהשפה היא פרי גן ביאולוגי.

    הפרדוכסליות של המחשבה המרחבית היא שבסופו של דבר האדם על-ידי טרנספורמציה שוב הופך מושגים מרחביים למושגים לשוניים, אחרת הרי הוא לא מסוגל לקלוט אותם. מושגים מרחביים, טריטוריליים לא נתפסים במח האנושי מבלי טרנספורמציה שלהם למושגים לשוניים.

      האם הפירמידות יכלו לתת עדות על גדולת הפרעה? ברור שהמסתכל עליהם צריך להפוך ישות מוחשית זו למושג לשוני, אותו דבר אמור על טריטוריות, האם הן יכלו לתת עדות על גודל הכובש? לא ולא, היה צורך להפוך טריטוריות אלו למושגים לשוניים כמו 'גדולה'.

      בומן בלי ספק בצורה אינטואיטיבית הבין שהמחשבה התנ"כית היא דינמית, לעומת המחשבה היוונית המרחבית סטטית. בלי ספק שהשפה מאפשרת יצירת עתידות דינמיים, בעוד שמחשבה מרחבית סותמת המשך, לא מאפשרת יצירת עתידות.

      המחשבה היוונית עם כל השגיה המדעיים נעצרה בגלל אופיה המרחבי, אופיה הטריטוריאלי. רק הכנסת היסוד הדינמי מהמחשבה הלשונית התנ"כית למדע החדש איפשר את כל התפתחותו.

     המדע החדש בהבדל מהמדע היווני המרחבי, יכול למדוד את הפעילות ביקום, הרי הקיום אינו סטטי, הקיום הוא דינמי. הקיום הוא התהוות והעלמות, אפילו בווקום יש כל הזמן התהוות של חלקיקים והעלמותם. הוספת ה-0 למדע החדש איפשר לו לקלוט את ה'אין', הרי בפרק א' של ספר בראשית, אלהים בורא את העולם מ'האין'. היוונים שהאמינו בעולם נצחי, לא רצו ב'אין', הם רצו ברצף טריטורילי.

     מחשבת התנ"ך אמנם לא פיתחה מדע, היא הסתפקה בחידת השפה, בעולם השפה, בשפה ככלי המאפשר להיטיב את מצבו של האדם. לכן מחשבת התנ"ך גם לא המציאה את ה-0 , למרות שבפרק א' של ספר בראשית אלהים בורא את העולם מה'אין'. אבל המפגש בעת החדשה בין המדע שנחסם על-ידי ההשקפה היוונית המרחבית, עם המחשבה התנ"כית הדינמית, איפשר את התפתחות המדע החדש.

     כפי שכבר הזכרנו בשעורים קודמים תורת ה'אבולוציה' לא היתה יכולה להתפתח ביוון, שהאמינה בעולם נצחי. אבל המדע החשוב ביותר, מדע האינפורמציה יכול היה להתפתח רק על בסיס המחשבה הלשונית התנ"כית. עובדה שגם מדע ה'אבולוציה', וגם מדע  ה'אינפורמציה' התפתחו באנגליה, שהפילוסופים הנומינליסטיים שלה אימצו במידה רבה את עקרונות הפילוסופיה הלשונית התנ"כית ובצורה כזו סללו את הדרך להתפתחותם. גם תיאולוגית קלווין שאומצה באנגליה  חלקית, ואומצה בארצות הברית על-ידי הפוריטנים, תיאולוגיה שאימצה את העקרונות הפילוספיים של התנ"ך, עצבה את המחשבה המערבית, ואת המדע החדש.

      עלינו עוד להוסיף אפיון למחשבה 'מרחבית', או במינוח אחר מחשבה 'אורגנית', היא תמיד אגרסיבית. הסיבה הפשוטה לעובדה זו היא שברגע ששוללים את השפה ככלי יצירה, ככלי בידי האדם ליצור את עולמו, מה שנשאר בידי האדם הוא כלי הכח.

     לכן לא יפלא, שספרטה שכולה היתה מדינת כח, שאפילו אפלטון היה מעריץ שלה, פתחה  במלחמה הפלופונזית. לפי דברי ההיסטוריון תוקידידס סיבת המלחמה היתה דווקא על מושג לשוני, מושג 'הגמוניה' ביוון. במלחמה כוחנית זו החלה ירידת יוון, אלכסנדר מוקדון הכוחני הצליח לכבוש אותה, ואחרי מותו טרם זמנו, יורשיו הדיאדוכים המשיכו בכיבושים שלהם. עם כל תרומתה התרבותית של יוון הקלאסית, אמצעי הכח מהר מאד הכריע אותה.

      בהבדל מגורל יוון שכח מבפנים שם קץ לפריחתה, יהודה בבית ראשון ובבית שני הוכרעה על-ידי כובשים זרים.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 292 – מחשבה מרחבית

     בשעור הקודם ראינו שהמחשבה היוונית הפרומתאית ראתה ביומרה האנושית ליצור, במקרה של דיונינו, ליצור באמצעות כלי השפה, הסגת גבול האלים, שעליו האדם נענש. ראינו גם שהמחשבה התנ"כית נתנה לגיטימציה ליצירה אנושית. מי שלא מיומן במחשבה אנושית לא יראה בהבדל זה סיבה לשוני מהותי של מהלך המחשבה של שתי התרבויות.

     כבר בשעורים קודמים הזכרתי תיאולוג נורווגי בשם –Thorleif Boman שכתב ספר בשם: Hebrew Thought Compared with Greek, בספר חשוב זה, הוגה, תיאולוג זה עומד על ההבדל המהותי בין המחשבה התנ"כית לבין היוונית. הוא רואה את המחשבה התנ"כית כמחשבה דינמית, בעוד שהמחשבה היוונית לפיו היא מחשבה מרחבית, סטטית. למרות הבנה זו של תיאולוג זה, הוא חסר את ההבנה שמחשבת התנ"ך היא דינמית, כיוון שהיא לשונית, כיוון שמחשבת התנ"ך נתנה לגיטימציה ליצירה לשונית. לגיטימציה ליצירה זו אנו מוצאים בדבר הרביעי מתוך עשרת הדיברות, בו האדם מצווה ליצור את עולמו בדומה לאלהים שברא את העולם בששה ימים.

      בומן עם כל הבנתו האינטואיטיבית שהמחשבה היוונית היא 'מרחבית', 'סטטית', לא הבין גם את ה'מדוע', של נטיה זו של המחשבה היוונית . ואנו יכולים להוסיף לקביעתו, שהמחשבה היוונית הפכה למחשבה מרחבית, סטטית, כיוון שיצירה באמצעות כלי השפה זכתה אצלם ל'דלגיטימציה', יצירה הצטיירה אצלם כמרד, הסגת ריבונות האלים, ואלו שהעיזו להתחרות  באלים על יכולת היצירה, נענשו על-ידם.

     ה'דלגיטימציה' של יצירה לשונית, הובילה את היוונים לשאיפה להיות חלק אורגני, חלק מחוקי הקיום. להיות אורגניים משמעה למדוד את המושגים או ליצור מושגים מרחביים. היוונים עשו טרנספורמציה למושגים לשוניים למושגים מרחביים. עובדה היא שהיוונים יצרו גאומטריה, את הגאומטריה האאוקלידית המרחבית, מדידת טריטוריה, היוונים לא המציאו אלגברה, שהנה חלק ממחשבה לשונית , לא היו מודעים ל-0, שאף הוא יכול היה להתפתח רק על רקע מחשבה לשונית, שבלעדיו המתמטיקה החדשה לא תיתכן. ענפים אלו של מתמטיקה הם תולדה של הפילוסופיה הלשונית, אפילו אם רק בצורה לא מודעת.

      אבל אנו יכולים גם להעזר בתור דוגמה על השאיפה היוונית להפוך את הכל למוחשי, אם נזכיר את המשל של אפלטון, ברפובליקה שלו, משל שקרי לפי דבריו הוא, אבל מצביע על הנטיה היוונית להפוך הכל למוחשי. לפי המשל השקרי הזה של אפלטון המעמדות במדינתו הם אוטוכטוניים, נולדו באמא אדמה, והם יצורי מתכות שונות.

     אנחנו יכולים להיעזר גם בדיאלוגים אחרים של אפלטון, בזלזול שלו בשפה ויכולתה, כך לפי דיאלוג קרטילוס, השפה אינה יכולה לרדת לאמתות. בדיאלוג אחר, פיידרוס, אפלטון ממעיט בערך הכתב, מיחס את הזלזול בו למלך תמוז המצרי, שהאל תות, ממציא הכתב בא לפניו לפאר את המצאתו, בעוד המלך המעיט בערכו.

      אבל את שלילת היצירה הלשונית אנו מוצאים אצל אריסטו בספרו 'פואטיקה', שם הוא טוען שהאדם הוא החקיין הטוב ביותר. הוא לא מייחס לאדם יכולת יצירה, כפי שגם רבו אפלטון לא ייחס לאדם יכולת כזו.

      למען להבין עד כמה נטו היוונים לסטטיות אנו למדים מכך שהם העדיפו את פרמנידס שסבר שהעולם הנו סטטי, וגם אפלטון וגם אריסטו יצאו בשצף קצף נגד הרקליטוס שדיבר שהכל נמצא בזרימה

      אבל אנו צריכים ליחס את הנטיה היוונית למרחביות לא רק לדלגיטימצה של היצירה הלשונית, יש לראות בנטיה זו גם נטיה ארכיטיפית אנושית, רתיעה מהיצירה הלשונית הרפאית, ושאיפה למוחשיות.

      נטיה ארכיטיפית זו של האדם להפוך את הכל למוחשי אפשר לראות גם ביצירה של הפירמידות על-ידי הפרעונים המצריים, שרצו להמחיש את עצמם במבנים מוחשיים אלו. גם את היציאות של הגוגים מארץ מגוג לכבוש יותר ויותר טריטוריות, מצביעות על הנטיה הזו של האדם למרחביות, לאורגניות, למוחשיות. המטרה לכבוש טריטוריות מוחשיות מיועדת למען להגדיל את האני הרפאי הלשוני, להפוך אותו למרחבי, למוחשי.

     גם אם נבדוק גם את הנטיה האנושית לטעון שהמידע הוא אימננטי, חלק מהגוף האנושי, אפשר להסביר אותה  על בסיס השאיפה האנושית לתת למידע הרפאי הלשוני גוף מוחשי. האדם נרתע מהעולם הלשוני הרפאי ורוצה לעשות טרנספורמציה למושגים רפאיים לשוניים, להפוך אותם למושגים מרחביים.

     גם אם בימינו בעולם המערבי, הודות לפילוסופים הנומינליסטיים האנגליים, הודות לתיאולוגיה של לקלווין, עקרונות מחשבתיים של התנ"ך נעשו חלק מהמרקם המחשבתי, יש כל הזמן נסיגה למחשבה מרחבית, טריטורילית. עדיין אנו מוצאים מול טענתו של לוק שהמח הוא לוח חלק, שהאדם רוכש את המידע מבחוץ, את הטענות של לייבניץ על היות האדם מונדה, מיקרוקוסמוס, המכיל כבר את כל המידע מבפנים,  את דעותיו של קאנט שלמושגי זמן ומרחב הם א-פריוריים. אנו גם מוצאים את נעם חומסקי אומר שהשפה היא פרי גן ביאולוגי.

    הפרדוכסליות של המחשבה המרחבית היא שבסופו של דבר האדם על-ידי טרנספורמציה שוב הופך מושגים מרחביים למושגים לשוניים, אחרת הרי הוא לא מסוגל לקלוט אותם. מושגים מרחביים, טריטוריליים לא נתפסים במח האנושי מבלי טרנספורמציה שלהם למושגים לשוניים.

      האם הפירמידות יכלו לתת עדות על גדולת הפרעה? ברור שהמסתכל עליהם צריך להפוך ישות מוחשית זו למושג לשוני, אותו דבר אמור על טריטוריות, האם הן יכלו לתת עדות על גודל הכובש? לא ולא, היה צורך להפוך טריטוריות אלו למושגים לשוניים כמו 'גדולה'.

      בומן בלי ספק בצורה אינטואיטיבית הבין שהמחשבה התנ"כית היא דינמית, לעומת המחשבה היוונית המרחבית סטטית. בלי ספק שהשפה מאפשרת יצירת עתידות דינמיים, בעוד שמחשבה מרחבית סותמת המשך, לא מאפשרת יצירת עתידות.

      המחשבה היוונית עם כל השגיה המדעיים נעצרה בגלל אופיה המרחבי, אופיה הטריטוריאלי. רק הכנסת היסוד הדינמי מהמחשבה הלשונית התנ"כית למדע החדש איפשר את כל התפתחותו.

     המדע החדש בהבדל מהמדע היווני המרחבי, יכול למדוד את הפעילות ביקום, הרי הקיום אינו סטטי, הקיום הוא דינמי. הקיום הוא התהוות והעלמות, אפילו בווקום יש כל הזמן התהוות של חלקיקים והעלמותם. הוספת ה-0 למדע החדש איפשר לו לקלוט את ה'אין', הרי בפרק א' של ספר בראשית, אלהים בורא את העולם מ'האין'. היוונים שהאמינו בעולם נצחי, לא רצו ב'אין', הם רצו ברצף טריטורילי.

     מחשבת התנ"ך אמנם לא פיתחה מדע, היא הסתפקה בחידת השפה, בעולם השפה, בשפה ככלי המאפשר להיטיב את מצבו של האדם. לכן מחשבת התנ"ך גם לא המציאה את ה-0 , למרות שבפרק א' של ספר בראשית אלהים בורא את העולם מה'אין'. אבל המפגש בעת החדשה בין המדע שנחסם על-ידי ההשקפה היוונית המרחבית, עם המחשבה התנ"כית הדינמית, איפשר את התפתחות המדע החדש.

     כפי שכבר הזכרנו בשעורים קודמים תורת ה'אבולוציה' לא היתה יכולה להתפתח ביוון, שהאמינה בעולם נצחי. אבל המדע החשוב ביותר, מדע האינפורמציה יכול היה להתפתח רק על בסיס המחשבה הלשונית התנ"כית. עובדה שגם מדע ה'אבולוציה', וגם מדע  ה'אינפורמציה' התפתחו באנגליה, שהפילוסופים הנומינליסטיים שלה אימצו במידה רבה את עקרונות הפילוסופיה הלשונית התנ"כית ובצורה כזו סללו את הדרך להתפתחותם. גם תיאולוגית קלווין שאומצה באנגליה  חלקית, ואומצה בארצות הברית על-ידי הפוריטנים, תיאולוגיה שאימצה את העקרונות הפילוספיים של התנ"ך, עצבה את המחשבה המערבית, ואת המדע החדש.

      עלינו עוד להוסיף אפיון למחשבה 'מרחבית', או במינוח אחר מחשבה 'אורגנית', היא תמיד אגרסיבית. הסיבה הפשוטה לעובדה זו היא שברגע ששוללים את השפה ככלי יצירה, ככלי בידי האדם ליצור את עולמו, מה שנשאר בידי האדם הוא כלי הכח.

     לכן לא יפלא, שספרטה שכולה היתה מדינת כח, שאפילו אפלטון היה מעריץ שלה, פתחה  במלחמה הפלופונזית. לפי דברי ההיסטוריון תוקידידס סיבת המלחמה היתה דווקא על מושג לשוני, מושג 'הגמוניה' ביוון. במלחמה כוחנית זו החלה ירידת יוון, אלכסנדר מוקדון הכוחני הצליח לכבוש אותה, ואחרי מותו טרם זמנו, יורשיו הדיאדוכים המשיכו בכיבושים שלהם. עם כל תרומתה התרבותית של יוון הקלאסית, אמצעי הכח מהר מאד הכריע אותה.

      בהבדל מגורל יוון שכח מבפנים שם קץ לפריחתה, יהודה בבית ראשון ובבית שני הוכרעה על-ידי כובשים זרים.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 291 – המח הפרומתאי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 291 – המח הפרומתאי

     כולם מכירים את מיתוס פרומתיאוס, אשר נטל ללא רשות את ה'אש' מהאלים והעניק אותו לבני אדם, על מעשה זה חצי-אל זה נענש קשות. איסכילוס שחיבר את הטראגדיה על קורות אל זה, נתן ביטוי לתחושה אנושית שיכולתיו של האדם, במקרה זה יכולת לעשות שימוש ב'אש', הם usurpation, חמוס של יכולות אלוהיות, שעליו האדם נענש. כבר הבאנו גם פרגמנט של הפילוסוף הפרה-סוקראטי, אנכסימנדר, שראה בהבדלות האדם מהכוליות חטא, שאף עליה הוא נענש בכך, שהוא נבלע לבסוף לתוככי כוליות זו.

      בתנ"ך במשל 'עץ הדעת', היומרות של 'דעת' לאלוהיות, מכונות בצורה מטפורית בשם 'נחש', וישות זו נענשת על ההובריס שלה.

      שתי התרבויות, התנ"כית והיוונית שנתנו ביטוי למרד האדם, ליטול לעצמו יכולות אלוהיות, לא ידעו עדיין על קיום המח, שרק במאה השניה לספירה, גלן הצביע על היותו הממונה על חשיבה אנושית.

     אבל אם אנו בודקים את מפעלות המח, בהחלט אפשר לכנותם 'פרומתאיים' בכך שהם נוטלים  מהיסודות ביקום נתחים, עושים להם טרנספורמציה לצורכי האדם. ביחוד אפשר לכנות את מפעלו של המח כ'פרומתאי', החומס נתח מהאינפורמציה היקומית, היסוד היוצר, הופך אותו  בטרנספורמציה לשפה, כלי יצירה בידי האדם, מעניק לכלי זה אוטונומיה מוגבלת, רצון-חופשי.

      אנחנו יכולים גם להזכיר בקיצור כאן, את מפעלו הפרומתאי של המח, אשר חומס פוטונים, ובטרנספורמציה הופך אותם לראיה של הברויים על כדור הארץ שלנו. בלי ספק שפועל זה של המח מהווה את המהפכה האבולוציונית הגדולה ביותר. אבל אנו כאן רוצים לעסוק ביחודו של האדם, שנוסף ליכולת הראיה המשותפת לו ולברויים אחרים, המח הפרומתאי הוסיף לו את יכולת השפה, כלי יצירה.

     ומדוע פועל זה, יכולת היצירה, של המח הוא ארכי-פרומתאית? יכולת יצירה היא וודאי הסגת גבול של חוקי הבריאה ביקום, ביחוד שהשפה היא 'אפי-גנטית', שחוקיה  הם שרירותיים, מורדים ב'סד' שחוקי הקיום  הדטרמיניסטיים כופים על הישויות. האוטונומיה הזו של חוקי השפה האפי-גנטים, בלי ספק מצביעים על מרד בבריאה.

    ראינו שמחשבת התנ"ך ניסתה לרסן את הפן 'הנחשי' של השפה. במציאות המח האנושי, האבר המפותח ביותר ביקום, לא התרשם מעונש זה שהוטל על הפן 'הנחשי' של יצירתו, על 'דעת', על השפה. אבר זה, המח, ממשיך בדרכו, מאפשר לאדם ליצור את עולמו הלשוני, עולם מרדני שלא רק מורד ב'סד', חוקי הקיום הדטרמיניסטיים, לוקח לעצמו אוטונומיה ליצור גם מוסדות מסייעים למען לאפשר לעולם לשוני 'נעלם' זה לתפקד.

     אם מחשבת התנ"ך ניסתה לרסן את הפן ה'נחשי' של השפה, המח הפרומתאי, כפי שאנו רואים בכלל לא מתרשם מנסיון ריסוני זה. הוא, המח, נותן דרור למרד האנושי, מאפשר למלך בבל, כדברי ישעיה במשל עליו, בפרק י"ד:….' איך נפלת משמים הילל בן שחר נגדעת לארץ חולש על גויים. ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה ממעל כוכבי אל ארים כסאי ואשב בהר מועד בירכתי צפון. אעלה על במתי עב אדמה לעליון…', לרצות להדמות לעליון.

     ובכן, ישעיהו צדק, השליטים האגרסיביים של העת העתיקה לא צלחו במרד שלהם. אבל דווקא צאצאי העברים, יושבי הגלויות, אלו שפרומתיאוס ומפעלו היו ידועים להם, שחוקי הקיום, גם היכולות המיוחדות שהוענקו לבני מינן, לא סיפקו אותם יותר, ראו את עצמם זכאים למרוד בכל סדרי עולם זה, ראו את עצמם זכאים ליצור עולם עם חוקים שלא יגבילו את קיצוב משך קיום האדם.

     האפוקליפסות של השליחים פאול ויוחנן הן בלי ספק הביטוי האולטימטיבי של מרד האדם בחוקי הקיום. אם להתיחס לדבריו של השליח יוחנן, בפרק א' של בשורתו, בו הוא רוצה להיהפך ל'דבר' עצמו, לשפה עצמה, לאינפורמציה היקומית ולשלוט בה, לפנינו המרד האולטימטיבי של האדם.

     יוחנן כבר לא מסתפק בנתח מ'עץ הדעת', הוא רוצה להיהפך ל'עץ הדעת' עצמו ולשנות סדרי עולם. יומרותיו של השליח פאול לא פחותות, אף הוא רצה שינוי סדרי עולם.

     אישים אלו עדיין לא היו מודעים לאבר הפלאי ה'מח' האנושי הפרומתאי, אבל נדחפו על-ידו לפרוץ את הגבלות הקיום.

     ובכן, לפי סיכום ישעיהו במשלו, על השליטים האגרסיביים של העת העתיקה, הם לא צלחו במשאלותיהם למעמד אלוהי, לא צלחו לשבת 'בהר מועד בירכתי צפון'. אבל גם מרד שליחים אלו, צאצאי העברים, רצונם לשינוי סדרי עולם, לא התגשמו, סדרי עולם לא השתנו אלפיים שנה אחרי שהם קסמו אפוקליפסות.

     אולי כאן עלינו לקחת פסק זמן ולהתבונן איך המורדים מוכרעים דווקא על-ידי חיידקים, על-ידי מחלת האלצהיימר.

     המונגולים במאה השלוש עשרה לספירה, תחת הנהגת ג'נג'יס חאן כבשו חלק גדול מאירופה, כבשו גם את סין. אף אחד לא צלח לעצור אותם. בהמשך, במאה הארבע עשרה לספירה, צבאות המונגולים בסין הושמדו על-ידי חיידקי המגפה השחורה, מגפה שכלתה גם  שליש מאוכלוסית אירופה. ובכן, אותם מונגולים שאף אחד לא צלח לעצרם, הושמדו על-ידי חיידקים קטנים, שלטון המונגולים בסין נגמר, השרידים חזרו לארץ מוצאם. צחוק חוקי הקיום על ההובריס של האדם.

      אבל אנו דווקא מעוניינים לדון בשאיפות של עתידנים היום, אשר משתוקקים להאריך את משך חיי אדם. עתידניים אלו מתעלמים מפגעי טבע, כמו צונמי, מתעלמים מכך שרעידות אדמה יכולות להחשיך את השמש, והתוצאות תהיינה מרחיקות לכת, אבל עתידניים אלו מתעלמים ממכה הרבה יותר ממשית, מחלת האלצהיימר הפוקדת אוכלוסיה המאריכה משך קיום חיים ארוך יותר.

     האדם הפרומתאי לא נותן את דעתו שחוקי הקיום מתנקמים במורדים בהם. עם כל יכולתיו של המח האנושי הפלאי, הוא עדיין תלוי בחוקי הקיום, המוכנים להעניק לאבר זה מרחב פעולה, עד גבול מסוים.

     אמנם מחשבת התנ"ך נתנה לגיטימציה לכלי שהאדם רכש מ'עץ הדעת', אבל מחוללי מחשבה זו ידעו שכלי זה צריך להיות מודע לחוקי הקיום, לחוקי הבריאה, לא לעבור גבולות. לא רק בעל משל 'עץ הדעת', הזהיר את חוה ואדם מלרצות לרכוש יכולות אלוהיות, אבל גם בעשרת הדברות כל הצווים מצביעים על כך שלמען קיום תקין, אריכות ימים, על האדם להגביל את תאוותיו.

      מבחינה זו, של נתינת לגיטימציה לכלי שהאדם רכש, מחשבת התנ"ך נבדלת לגמרי מהמחשבה היוונית, שבכלל ראתה ברצון האדם ליצור, הסגת גבול האלים. מספיק לנו לחזור לטראגדיה של פרומתיאוס, לעמוד על האיסור להתחרות באלים, תחרות כזו עונש בצדה. אבל דלגיטימציה של כלי השפה, המשיך להיות עיקרון של המחשבה היוונית, כך שאפילו הפילוסופים שלה, שללו מהאדם את יכולת היצירה, והעניקו לו רק את יכולת ה'חקוי'.

      ההתעקשות היוונית הזו בדלגיטימציה של יכולת היצירה האנושית נראית תמוה, כיוון שהיוונים בסופו של דבר יצרו הרבה, דבר שהכניס אותם למחשבה פרדוכסלית. ההעזה של האדם ליצור למרות האיסור להסיג את גבול האלים, נראתה בעיני היוונים כ'הובריס', שנענש על-ידי האלים. מאחר שהצלחה אנושית נראתה בעיני היוונים כהובריס, הובריס שנענש על-ידי האלים, גם בחייהם הפוליטיים היוונים היו מענישים מנהיגים פוליטיים שהצליחו, מספיק אם נקח את דוגמת פריקלס, שנענש על-ידי בני עירו. להענשה כזו של אדם מצליח, אפשר גם לראות את הענשת סוקראטס על-ידי בני עירו.

      לעומת התנהגות פרדוכסלית זו של היוונים, מחשבת התנ"ך שנתנה לגיטימציה ליצירה אנושית בגבולות, גם תגמלה את אלו שלמרות שהם נוסו על-ידי ההתרחשויות, עשו מאמצים והתגברו, לבסוף הצליחו. אם ביוון היותר מאוחרת מתרבות התנ"ך גורל האדם המצליח היה טראגי, בהקשר המחשבה התנ"כית הצדיק תמיד נשכר. בהקשר המחשבה התנ"כית לא היתה טראגדיה. העדר טראגדיה במחשבת התנ"ך נבעה גם מעיקרון ההשגחה, בעולם של אלוהות משגיחה, אלוהות שהיא חלק מהעולם הלשוני של היקום, טראגדיה לא תיתכן. על כל זה בהמשך.

ה