אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 291 – המח הפרומתאי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 291 – המח הפרומתאי

     כולם מכירים את מיתוס פרומתיאוס, אשר נטל ללא רשות את ה'אש' מהאלים והעניק אותו לבני אדם, על מעשה זה חצי-אל זה נענש קשות. איסכילוס שחיבר את הטראגדיה על קורות אל זה, נתן ביטוי לתחושה אנושית שיכולתיו של האדם, במקרה זה יכולת לעשות שימוש ב'אש', הם usurpation, חמוס של יכולות אלוהיות, שעליו האדם נענש. כבר הבאנו גם פרגמנט של הפילוסוף הפרה-סוקראטי, אנכסימנדר, שראה בהבדלות האדם מהכוליות חטא, שאף עליה הוא נענש בכך, שהוא נבלע לבסוף לתוככי כוליות זו.

      בתנ"ך במשל 'עץ הדעת', היומרות של 'דעת' לאלוהיות, מכונות בצורה מטפורית בשם 'נחש', וישות זו נענשת על ההובריס שלה.

      שתי התרבויות, התנ"כית והיוונית שנתנו ביטוי למרד האדם, ליטול לעצמו יכולות אלוהיות, לא ידעו עדיין על קיום המח, שרק במאה השניה לספירה, גלן הצביע על היותו הממונה על חשיבה אנושית.

     אבל אם אנו בודקים את מפעלות המח, בהחלט אפשר לכנותם 'פרומתאיים' בכך שהם נוטלים  מהיסודות ביקום נתחים, עושים להם טרנספורמציה לצורכי האדם. ביחוד אפשר לכנות את מפעלו של המח כ'פרומתאי', החומס נתח מהאינפורמציה היקומית, היסוד היוצר, הופך אותו  בטרנספורמציה לשפה, כלי יצירה בידי האדם, מעניק לכלי זה אוטונומיה מוגבלת, רצון-חופשי.

      אנחנו יכולים גם להזכיר בקיצור כאן, את מפעלו הפרומתאי של המח, אשר חומס פוטונים, ובטרנספורמציה הופך אותם לראיה של הברויים על כדור הארץ שלנו. בלי ספק שפועל זה של המח מהווה את המהפכה האבולוציונית הגדולה ביותר. אבל אנו כאן רוצים לעסוק ביחודו של האדם, שנוסף ליכולת הראיה המשותפת לו ולברויים אחרים, המח הפרומתאי הוסיף לו את יכולת השפה, כלי יצירה.

     ומדוע פועל זה, יכולת היצירה, של המח הוא ארכי-פרומתאית? יכולת יצירה היא וודאי הסגת גבול של חוקי הבריאה ביקום, ביחוד שהשפה היא 'אפי-גנטית', שחוקיה  הם שרירותיים, מורדים ב'סד' שחוקי הקיום  הדטרמיניסטיים כופים על הישויות. האוטונומיה הזו של חוקי השפה האפי-גנטים, בלי ספק מצביעים על מרד בבריאה.

    ראינו שמחשבת התנ"ך ניסתה לרסן את הפן 'הנחשי' של השפה. במציאות המח האנושי, האבר המפותח ביותר ביקום, לא התרשם מעונש זה שהוטל על הפן 'הנחשי' של יצירתו, על 'דעת', על השפה. אבר זה, המח, ממשיך בדרכו, מאפשר לאדם ליצור את עולמו הלשוני, עולם מרדני שלא רק מורד ב'סד', חוקי הקיום הדטרמיניסטיים, לוקח לעצמו אוטונומיה ליצור גם מוסדות מסייעים למען לאפשר לעולם לשוני 'נעלם' זה לתפקד.

     אם מחשבת התנ"ך ניסתה לרסן את הפן ה'נחשי' של השפה, המח הפרומתאי, כפי שאנו רואים בכלל לא מתרשם מנסיון ריסוני זה. הוא, המח, נותן דרור למרד האנושי, מאפשר למלך בבל, כדברי ישעיה במשל עליו, בפרק י"ד:….' איך נפלת משמים הילל בן שחר נגדעת לארץ חולש על גויים. ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה ממעל כוכבי אל ארים כסאי ואשב בהר מועד בירכתי צפון. אעלה על במתי עב אדמה לעליון…', לרצות להדמות לעליון.

     ובכן, ישעיהו צדק, השליטים האגרסיביים של העת העתיקה לא צלחו במרד שלהם. אבל דווקא צאצאי העברים, יושבי הגלויות, אלו שפרומתיאוס ומפעלו היו ידועים להם, שחוקי הקיום, גם היכולות המיוחדות שהוענקו לבני מינן, לא סיפקו אותם יותר, ראו את עצמם זכאים למרוד בכל סדרי עולם זה, ראו את עצמם זכאים ליצור עולם עם חוקים שלא יגבילו את קיצוב משך קיום האדם.

     האפוקליפסות של השליחים פאול ויוחנן הן בלי ספק הביטוי האולטימטיבי של מרד האדם בחוקי הקיום. אם להתיחס לדבריו של השליח יוחנן, בפרק א' של בשורתו, בו הוא רוצה להיהפך ל'דבר' עצמו, לשפה עצמה, לאינפורמציה היקומית ולשלוט בה, לפנינו המרד האולטימטיבי של האדם.

     יוחנן כבר לא מסתפק בנתח מ'עץ הדעת', הוא רוצה להיהפך ל'עץ הדעת' עצמו ולשנות סדרי עולם. יומרותיו של השליח פאול לא פחותות, אף הוא רצה שינוי סדרי עולם.

     אישים אלו עדיין לא היו מודעים לאבר הפלאי ה'מח' האנושי הפרומתאי, אבל נדחפו על-ידו לפרוץ את הגבלות הקיום.

     ובכן, לפי סיכום ישעיהו במשלו, על השליטים האגרסיביים של העת העתיקה, הם לא צלחו במשאלותיהם למעמד אלוהי, לא צלחו לשבת 'בהר מועד בירכתי צפון'. אבל גם מרד שליחים אלו, צאצאי העברים, רצונם לשינוי סדרי עולם, לא התגשמו, סדרי עולם לא השתנו אלפיים שנה אחרי שהם קסמו אפוקליפסות.

     אולי כאן עלינו לקחת פסק זמן ולהתבונן איך המורדים מוכרעים דווקא על-ידי חיידקים, על-ידי מחלת האלצהיימר.

     המונגולים במאה השלוש עשרה לספירה, תחת הנהגת ג'נג'יס חאן כבשו חלק גדול מאירופה, כבשו גם את סין. אף אחד לא צלח לעצור אותם. בהמשך, במאה הארבע עשרה לספירה, צבאות המונגולים בסין הושמדו על-ידי חיידקי המגפה השחורה, מגפה שכלתה גם  שליש מאוכלוסית אירופה. ובכן, אותם מונגולים שאף אחד לא צלח לעצרם, הושמדו על-ידי חיידקים קטנים, שלטון המונגולים בסין נגמר, השרידים חזרו לארץ מוצאם. צחוק חוקי הקיום על ההובריס של האדם.

      אבל אנו דווקא מעוניינים לדון בשאיפות של עתידנים היום, אשר משתוקקים להאריך את משך חיי אדם. עתידניים אלו מתעלמים מפגעי טבע, כמו צונמי, מתעלמים מכך שרעידות אדמה יכולות להחשיך את השמש, והתוצאות תהיינה מרחיקות לכת, אבל עתידניים אלו מתעלמים ממכה הרבה יותר ממשית, מחלת האלצהיימר הפוקדת אוכלוסיה המאריכה משך קיום חיים ארוך יותר.

     האדם הפרומתאי לא נותן את דעתו שחוקי הקיום מתנקמים במורדים בהם. עם כל יכולתיו של המח האנושי הפלאי, הוא עדיין תלוי בחוקי הקיום, המוכנים להעניק לאבר זה מרחב פעולה, עד גבול מסוים.

     אמנם מחשבת התנ"ך נתנה לגיטימציה לכלי שהאדם רכש מ'עץ הדעת', אבל מחוללי מחשבה זו ידעו שכלי זה צריך להיות מודע לחוקי הקיום, לחוקי הבריאה, לא לעבור גבולות. לא רק בעל משל 'עץ הדעת', הזהיר את חוה ואדם מלרצות לרכוש יכולות אלוהיות, אבל גם בעשרת הדברות כל הצווים מצביעים על כך שלמען קיום תקין, אריכות ימים, על האדם להגביל את תאוותיו.

      מבחינה זו, של נתינת לגיטימציה לכלי שהאדם רכש, מחשבת התנ"ך נבדלת לגמרי מהמחשבה היוונית, שבכלל ראתה ברצון האדם ליצור, הסגת גבול האלים. מספיק לנו לחזור לטראגדיה של פרומתיאוס, לעמוד על האיסור להתחרות באלים, תחרות כזו עונש בצדה. אבל דלגיטימציה של כלי השפה, המשיך להיות עיקרון של המחשבה היוונית, כך שאפילו הפילוסופים שלה, שללו מהאדם את יכולת היצירה, והעניקו לו רק את יכולת ה'חקוי'.

      ההתעקשות היוונית הזו בדלגיטימציה של יכולת היצירה האנושית נראית תמוה, כיוון שהיוונים בסופו של דבר יצרו הרבה, דבר שהכניס אותם למחשבה פרדוכסלית. ההעזה של האדם ליצור למרות האיסור להסיג את גבול האלים, נראתה בעיני היוונים כ'הובריס', שנענש על-ידי האלים. מאחר שהצלחה אנושית נראתה בעיני היוונים כהובריס, הובריס שנענש על-ידי האלים, גם בחייהם הפוליטיים היוונים היו מענישים מנהיגים פוליטיים שהצליחו, מספיק אם נקח את דוגמת פריקלס, שנענש על-ידי בני עירו. להענשה כזו של אדם מצליח, אפשר גם לראות את הענשת סוקראטס על-ידי בני עירו.

      לעומת התנהגות פרדוכסלית זו של היוונים, מחשבת התנ"ך שנתנה לגיטימציה ליצירה אנושית בגבולות, גם תגמלה את אלו שלמרות שהם נוסו על-ידי ההתרחשויות, עשו מאמצים והתגברו, לבסוף הצליחו. אם ביוון היותר מאוחרת מתרבות התנ"ך גורל האדם המצליח היה טראגי, בהקשר המחשבה התנ"כית הצדיק תמיד נשכר. בהקשר המחשבה התנ"כית לא היתה טראגדיה. העדר טראגדיה במחשבת התנ"ך נבעה גם מעיקרון ההשגחה, בעולם של אלוהות משגיחה, אלוהות שהיא חלק מהעולם הלשוני של היקום, טראגדיה לא תיתכן. על כל זה בהמשך.

ה

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: