אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 294 – מחשבה כמעשה

ה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 294 – מחשבה כמעשה

     ראינו שהאדם ירא את העולם הלשוני הרפאי, יראה זו היא סיבת אי התפתחות פילוסופיה לשונית ראויה, המשך לפילוסופיה הלשונית העילאית שנוצרה על-ידי אבות העברים,  שהנה תשתית המחשבה התנ"כית.

     אם ההנחה שלנו שהיראה מפני השפה הרפאית גורמת להרתעה של האדם לעסוק בה, נשאלת השאלה איך מחשבת התנ"ך הצליחה ליצור עולם לשוני שאינו רפאי. הפילוסופיה הלשונית התנ"כית אינה רפאית מכמה סיבות. הזכרנו כבר את העובדה שעיקרון ה'השגחה' הערבה לעולם לשוני זה נתן לה לגיטימציה. אבל עיקרון זה אינו הסיבה היחידה שהעולם הלשוני התנ"כי אינו רפאי. לפני שנדון בכל העקרונות שמחשבת התנ"ך נקטה למען להפוך את העולם הלשוני ללגיטימי, מוחשי, נדון קודם בעיקרון המצוין לעיל, 'מחשבה כמעשה'. ובכן מחשבת התנ"ך הצמידה את השפה למעשה, כפי שהיא הצמידה את 'דעת' לגוף האדם.

      מחשבת התנ"ך קבעה ש'דעת' צריכה לשרת את הגוף, אין ל'דעת', אין לשפה קיום   עצמאי. אם 'דעת', או השפה צריכה לשרת את הגוף, 'דעת' או השפה צריכה להיצמד למעשה. למרות שאבות העברים שחוללו את המהפכה המחשבתית, בהבינם שהעולם נברא בשפה, הם עדיין, כפי שכבר הזכרנו פעמים אחדות, לא ידעו על המח ההופך את ה'אינפורמציה' או 'דעת', רכש מ'עץ הדעת', לשפה אנושית. אבל הם באינטואיציה הבינו שהגוף מספק ל'דעת' את האנרגיה, למרות שגם עובדה זו לא היתה נהירה להם. הם הבינו באינטואיציה ש'דעת' ללא 'מעשה' לא קיימת. 'דעת' לפי האינטואיציה של אבות העברים רק מכוונת את ה'מעשה'.

      אבות העברים שחוללו את המהפכה הלשונית הבינו שההבדל בין החיה לבין האדם הוא בכך, שהאחרון רכש את 'דעת', לכן בעוד שהמעשה של החיה הוא מכני או דטרמיניסטי, האדם בעל 'דעת', יכול לכוון את המעשה לרווחת הגוף, בהיותו בעל רצון חופשי, רצון חופשי שהנכס, 'דעת', מעניק לו. אמנם גם האדם הפרגמטי, האדם של יום יום אף הוא באינטואיציה עשה שימוש במתתים שהוענקו לו על-ידי חוקי הקיום, מתת השפה לצרכים הקיומיים שלו. אבל האדם הפרגמטי באשליותיו מהתחלה, השאיר בצד רצון, שאותו יסוד נעלם, השפה, ישרוד את גופו. את העובדה הזו אנו יכולים לראות מנוהג הקבורה של האדם הפרה-היסטורי, שהניח בצד המת מזון וחפצים לקיום של אותה ישות נעלמת, השפה, אחרי כליון הגוף.

    העובדה האינטואיטיבית כביכול של האדם הפרה-היסטורי שאותו יסוד נעלם, השפה שורדת את הגוף, הוא מאחורי האמונה של רוב התרבויות שקיים עולם חלופי לעולם הנגלה, ששם אותו יסוד נעלם ממשיך להתקיים. את האמונה הזו אנו מוצאים בתרבות המצרית העתיקה, בהבדל מתרבות מצרית זו, התרבות המזופוטמית, שאבות העברים יצאו ממנה, לא האמינה בעולם חלופי, האמינה רק ב'שאול'.

      אבל האמונה בעולם חלופי, ששם היסוד הנעלם הזה, השפה שורדת, אנו מוצאים גם אצל היוונים הקלאסיים, באמונות האורפיות העממיות, כן גם אנו מוצאים אמונה כזו בדיאלוגים של אפלטון.

      ובכן, מחשבת התנ"ך קבעה לא רק ש'מחשבה' שהנה 'דעת', צריכה להיות צמודה ל'מעשה, היא גם שללה עולם חלופי, ששם 'דעת', או שפה, שורדים כ'נשמה'. מחשבת התנ"ך האמינה רק ב'עולם נגלה', עולם שנברא על-ידי ההשגחה לרווחת האדם.

      ובכן, כפי שאין במחשבה התנ"כית הפרדה בין גוף האדם לתוספת שלו, 'דעת', או נשמה, כך אין הפרדה בין מחשבה למעשה. בצורה כזו מחשבת התנ"ך סלקה את היסוד הרפאי מהעולם הלשוני.

      אנחנו היום עם הידיעות שנוספו לנו עם הדורות, אנו יודעים על אבר המח הפלאי, שלאבות לו היה מידע עליו, יודעים  שהוא קיים רק כל עוד מסופקת לו אנרגיה בצורת דם. לכן אנו יכולים לאשש מה שאבות העברים באינטואיציה הבינו, שמחשבה שאינה ניזונה מאנרגיה שהגוף מספק לה אין לה קיום.

      אנחנו היום גם יכולים להגדיר טוב יותר את עיקרון התנ"כי, 'מחשבה כמעשה', על-ידי ההסבר, שהשפה היא אלגוריתם המכוון את המעשה. ללא אלגוריתם כזה המבוסס על רצון חופשי, כפי שהיא השפה, הפעילות הקיימת ביקום, היא מכנית, דטרמיניסטית, כך גם הפעילות של החיה.

      אשר לאמונה על הישרדות 'דעת', או 'שפה', ה'נשמה', בעולם חלופי, אחרי כליון הגוף, נשאיר אותה להחלטתו של היחיד.

    אנחנו דנים כאן איך מחשבת התנ"ך הצליחה לתת לגיטימציה לעולם הלשוני, איך היא הצליחה למנע יחוס 'רפאי' לעולם לשוני זה.

     אלו שהפרידו בין היסוד הנעלם, השפה, לבין הגוף, העולם המוחשי, הסתבכו מבחינה מחשבתית בפרדוכסים. מאחר שהעולם הלשוני, הנעלם, המנותק מהגוף נראה היה להם 'רפאי', כראקציה לעובדה זו הם רצו להיהפך לחלק מהעולם האורגני. כל התיאוריות האורגניות של תרבויות, הן תמיד תוצאה של בריחת האדם מהעולם הלשוני הנעלם. האדם בורח מעולם בו יש הפרדה בין גוף לנפש, עולם לשוני מופרד ממעשה, עולם ההופך לרפאי, האדם רוצה כראקציה בעולם מוחשי, עולם אורגני.

     אנחנו צריכים להזכיר מחדש שני זרמים מחשבתיים בימי הביניים, הזרם ה'ראליסטי', שנתן למושגים לשוניים עצמאות, והזרם ה'נומינליסטי', שהצמיד את השמות, המושגים לעצמים. בלי ספק שאפשר לכנות את המחשבה התנ"כית כ'נומינליסטית', אבל היא הרבה יותר מפותחת מהמחשבה הנומינליסטית, שהוגיה הבולטים היו הנומינליסטים האנגליים, כמו אוקם, הובס ולוק. אמנם אלו ביססו את מחשבתם על המחשבה התנ"כית, אבל הם לא ירדו לעומקה.

     בהקשר לשתי האסכולות עלינו לציין, שהן למעשה מאפיינות נטיות אנושיות מראשית היות האדם לשוני. כך אפשר לכנות את המחשבה המצרית כ'ראליסטית', כיוון שהיא הפרידה בין היסוד הנעלם, השפה, לבין הגוף, היא יצרה עולם חלופי ששם הישות הנעלמת ממשיכה בקיומה.

     אבל מחשבה 'ראליסטית', המפרידה בין היסוד הנעלם, השפה, לבין העצמים, נותנת למושגים קיום עצמאי, במציאות היא נוטה למחשבה אורגנית, כפיצוי או כבריחה מאותו עולם לשוני עצמאי ההופך ל'רפאי'. נוסף לכך בעלי מחשבה 'ראליסטית', נוסף לעובדה שהם נוטים למחשבה אורגנית, הם גם ברבות הימים רוצים להגשים את הישויות הנעלמות העצמאיות, המושגים הלשוניים העצמאיים, בכוחנות, רוצים לכפות על הקיום את רצונם להמחיש את המושגים המופשטים. כך אפשר להגיד שבמשך ההיסטוריה בעלי השקפה 'ראליסטית', הביאו בעקבותיהם מלחמות אידיאולוגיות הרסניות, מלחמות ללא שעור, בהבדל ממלחמות הגנה על טריטוריה, שהן מלחמות קצרות ימים.

     הדברים האלו לא צריכים להפתיע אותנו, כיוון שהאדם כל הזמן סובב בעולם פרדוכסלי של ניגודים. מחשבת התנ"ך נמלטה מפרדוכסים אלו, בהבינה באינטואיציה שיש להצמיד את 'דעת' לגוף, שיש להצמיד 'דעת', או שפה למעשה. היא נמלטה מפרדוכסים באמוץ העולם הנגלה בלבד, וויתרה על עולם חלופי, ראתה את הנצחיות, שהאדם משתוקק לה בשרשרת הדורות.

     למרות המדע החדש, מדע הנירולוגיה, מדע הביאולוגיה המאששים את האינטואיציה המחשבתית התנ"כית ש'דעת' או השפה אין לה קיום ללא אנרגיה שהגוף מספק לה, שהמח האנושי הפלאי, אין לו קיום ללא אספקת דם, אנרגיה מהגוף, האדם לא מרפה ממשאלותיו לקיום עצמאי של הישות הנעלמת השפה. הוא לא מרפה ממשאלות אלו, כיוון שהאדם אינו נמשלים עם הקצוב של משך חייו.

      עלינו לציין כאן שגם צאצאי העברים, אפילו אלו שהמשיכו במידת מה במסורת אבותיהם, חזרו להאמין בעולם חלופי. ולא רק זה, אחרי חורבן בית ראשון צאצאי העברים השתיקו את הנבואה, שהיא היתה שומרת העקרונות של אבות העברים שחוללו את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר בתולדות האדם. בבית השני הכהונה עלתה לגדולה, כהונה שהנבואה הגבילה אותה. שליטת המחשבה הכוהנית, מנע מצאצאי העברים את היכולת להתמודד עם המחשבה היוונית הדומיננטית. חכמי צאצאי העברים כבר לא הבינו שקיים הבדל מהותי בין עקרונות התנ"ך, המחשבה הלשונית שאבות העברים יצרו, לבין המחשבה היוונית.

      חוסר ידע זה של צאצאי העברים, גם אלו שהסתגרו בד' אמות ההלכה, את מהות המחשבה שבבסיס התנ"ך, לא אפשר המשך התפתחות הפילוסופיה הלשונית על-ידם, גם

לא אפשר התגוננות רעיונית של צאצאי העברים, נגד התקפות אידיאולוגיטות דומיננטיות.                         ולא מס

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: