Monthly Archives: אוגוסט 2012

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 299 – הרצון להיות גנטיים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 299 – הרצון להיות גנטיים

     לא בכדי תורתו הלשונית של נועם חומסקי זכתה לבכורה, הרי הוא טוען שהשפה היא פרי גן ביאולוגי. אבל עלינו לא לשכח את העובדה, שכבר בני יהודה בבית הראשון מרדו בירושה הלשונית של אבותיהם, הרי כל ההטפות של הנביאים הן נוסף להטפות נגד עוולות חברתיות, הן נגד פולחני טבע. אפילו יחזקאל בפרק ח' מזכיר בין חטאי בני יהודה שנשות ירושלים מקוננות על מות האל 'תמוז'. הרי אל זה סימל את הטבע המת וקם לתחיה.

    נטיותיו הארכיטיפיות של האדם להיות חלק מהטבע, להיות מוחשי ולא להיות לשוני רפאי. אמנם כפי שראינו שהאדם קובר את מתיו כבר בתקופה הפרה-היסטורית, כפי שממצאים ארכיאולוגיים מוכיחים, הוא מקווה שאמנם הגוף המוחשי הביאולוגי כלה, אבל הנספח הלשוני שורד. אנחנו רואים שלאדם נטיות מנוגדות, רוצה להיות מוחשי חלק מהטבע המוחשי, בו בזמן הוא מזדהה עם התוספת הלשונית ומקווה שהיא שורדת את הגוף.

     מינינו בשעור קודם סיבה נוספת שהאדם רוצה שהמידע יהיה אימננטי, מולד. גם במקרה זה האדם רוצה להיות גנטי, רוצה שהמידע, הזכרון שלו יעבור בצורה גנטית, כפי שגנים המהווים את הגוף עוברים.

     שוב, לא בכדי, תורות של פילוסופים שטענו שהמידע הוא מולד, התקבלו על-ידי הדורות, בעוד שהירושה הפילוסופית הלשונית התנ"כית שטענה ש'דעת' נרכש ממקור חיצוני, לא מולדת, לא התקבלה עד היום הזה. עובדה היא שניטרולו של השליח פאול את משל 'עץ הדעת', משל הטוען את הטענה ש'דעת' נרכש מבחוץ, שריר וקיים. לא קמו עד היום הוגים, אפילו לא יהודיים, שחולקים על דעתו של שליח זה. וכפי שהזכרנו לעיל, צאצא של העברים, נועם חומסקי טוען שהשפה היא פרי גן ביאולוגי, לכן מולדת, ותורתו מקובלת על רוב אלו העוסקים בשפה.

     אלו שהזימו את תורתו של למרק שהמידע, הזכרון מורש, לא העלו טענה נגדית, שהשפה ויצירותיה הן אפי-גנטיות ולא מורשות. מאחר שהשפה היא טרנספורמציה של האינפורמציה היקומית, שקולטנים באונות הקדמיות של האדם מקושרות אליה, לכן היא ממקור חיצוני, לא מולדת. רק הקולטנים באונות הקדמיות הן גנטיות, מורשים, אבל היצירה של כלי השפה, היא אפי גנטית, לא מורשת.

     האדם עד היום הזה אינו מוכן להודות בכך שכל עולמו הלשוני, עולם לשוני ההופך אותו מיצור ביאולוגי בלבד, ממצב חיתי, לישות מודעת, הוא פרי מתת נעלמת רפאית, הוא פרי הכלי שהוענק לו ממקור חיצוני שבאמצעותו הוא יוצר את עולמו הלשוני.

     אם האדם אינו מוכן להשלים עם העובדה שכבר אבות העברים הביעו במשלים הלשוניים שלהם, שכלי זה, השפה, היא ממקור חיצוני, קשה יהיה גם היום לשכנע את האדם על עובדה קיומית זו. קשה לשכנע אותו על אמתות אלו, למרות התפתחות תורת האינפורמציה, גילו ה-DNA , גלויים המאששים את מה שנאמר במשלים הלשוניים של התנ"ך.

     עד כמה קשה לשכנע אנשים שיצאו נגד נטיות ארכיטיפיות שלהם, אפשר לראות בספר של יונג, 'תשובה לאיוב', שכבר הזכרתי אותו פעמים רבות. ובכן, פסיכולוג זה, סבור, שאלוהי התנ"ך, כפי שהוא מופיע בדרמת איוב, נכשל, לכן היה צורך בהופעת בנו, ישוע, למען לגאול את העולם. אנחנו רואים שפסיכולוג מהולל זה סבור באמת שסדרי עולם השתנו עם הופעתו של ישוע, כפי שהשליח פאול הבטיח.

     יונג האמין בארכיטיפים מולדים העוברים לבעלי תרבות זהה בצורה גנטית, כך הוא הסביר את ההתעוררות של ארכיטיפים קמאיים אצל אנשי הרייך השלישי. רק נשאלת השאלה, איך יונג שילב את הערכים הנוצריים שהוא מביא בספרו זה 'תשובה לאיוב', עם הארכיטיפים הקמאיים אצל הגרמנים, הרי הערכים הנוצריים נרכשו על-ידי אנשי המערב ממקורות כתובים, חיצוניים, אבל אין לחפש הגיון אצל בני אדם, הם פועלים בצורה פרדוכסלית.

      במציאות הגרמנים, אנשי הרייך השלישי, פעלו לפי ערכים שלותר קבע בזמן הרפורמציה, ערכים חיצוניים, שנמסרו לדורות בכתב חיצוני. ערכים אלו של לותר עיצבו את כל המחשבה הלותרנית בהמשך, הם לא פעלו לפי ארכיטיפים קמאיים שלהם.

      אנחנו רואים שלמרות שתורתו של למרק הוזמה, הוגים גם אחריו רוצים מידע מולד, לא מוכנים להשלים עם העובדות שכל העולם הלשוני הוא אפי-גנטי, לא עובר בירושה, לא מולד, שלמען שהזכרון האנושי ישמר, שלמען שהמידע שהאדם רוכש ישמר, יש צורך במוסדות מסייעים לשוניים שישמרו אותם.

     נשאלת השאלה הפשוטה, האם היינו יודעים את קורות בני אדם, אם הן לא היו מקובעים בכתב? עובדה שעמים שלא המציאו את הכתב קורותיהן נמוגו. עלינו לחזור על דוגמאות שהבאנו כבר בשעורים קודמים, ילד של הורים דוברי אנגלית, אם הוא בילדותו מאומץ על-ידי הורים מאמצים דוברי צרפתים, הילד ידבר בשפה של הוריו המאמצים, שפת הוריו הביאולוגיים לא זכורה לילוד, היא לא עוברת בצורה גנטית.

     הזכרנו את מוסד הנשואים, שהאדם הלשוני יוצר למען שהצאצאים שלו ישאו את שמו. שוב, אם הצאצא מאומץ על-ידי הורים מאמצים מיד אחרי לדתו, הוא ישא את שם ההורים המאמצים. הענקת השם לילוד היא חיצונית, השם לא מולד.

     עובדות אלו מוכרות לבני אדם בצורה אינטואיטיבית, למרות זה הם תמיד מוכנים לאמץ תורות המוכיחות כביכול שמידע עובר בצורה גנטית, מולדת, שמידע עובר על-ידי ארכיטיפים מולדים, כפי שטען הפסיכולוג המהולל יונג.

     וראה זה פלא, אלו המטיפים למידע מולד, ליצירות לשוניות מולדות, גנטיות, כפי שנועם חומסקי טוען, בדרך כלל מאמצים במקום כלי השפה, את כלי הכח. הרי הארכיטיפים שעליהם דיבר יונג העלו על פני השטח 'רצון לכח' של אנשי הרייך השלישי, אמצעי כח שאותו כבר אימץ לותר בכתבים כתובים.

     יונג בצורה לא מודעת הבין שאם מידע הוא תולדה של ארכיטיפים מולדים, אזי הוא כוחני. הרי השפה החיצונית באה להחליף את אמצעי הכח, ואם נסוגים וחוזרים לערכים מולדים, האדם חוזר להיות יצור ביאולוגי דומה לחיות שלרשותן עומד רק כלי הכח.

     אבל 'הרצון לכח' של חסידי לותר לא היה תולדה של ארכיטיפים קמאיים שהתעוררו, אלא פרי כתביו של רפורמטור זה, שאימץ בצורה מודעת את אמצעי הכח כלגיטימי. לותר הגיע למסקנותיו, כיוון שנוכח לדעת שההבטחות על שינוי סדרי עולם, שהובטחו עם ראשית הנצרות התבדו. אלו מבין חסידיו של לותר, הגרמנים ששם תורתו התקבלה, הטיפו לאמצעי הכח, בו בזמן שעשו שימוש גם בכלי השפה שהתכחשו לה. מספיק כאן להזכיר שוב את העובדה הזו, שגיתה ביצירתו פאוסט, מבטל את ה'דבר', השפה, שלפי השליח יוחנן היא הראשית. במקום השפה הוא מאמץ 'כח' ו'מעשים'. תמיד מתפלאים על החריצות הגרמנית, הרי אימוץ המעשים כעיקרון על-ידי גיתה, נתן לגיטימציה לעשייה מכנית זו.

     אף אחד ממעריצי גיתה לא עמד על הסתירה במחשבתו, אם הוא ביטל את ה'דבר', השפה, רצה ב'כח', 'כח מאגי', מדוע הוא עשה שימוש בכלי שהתכחש לו, והעלה על הכתב את משאלותיו. המעריצים של משורר זה אף הם נעים במחשבה פרדוכסלית, רוצים דבר והיפוכו.

     אבל גיתה לא היה היחיד מבין חסידיו של לותר שאימץ 'כח', שאימץ 'מעשים', ניטשה נתן לגיטימציה מחודשת לעיקרון 'רצון לכח'.

      עלינו שוב להזכיר פרדוכסים אנושיים. כל אלו המאמצים 'כח' כאמצעי לגיטימי, לא חדלים להיות ישויות לשוניות. אנשי הרייך השלישי רצו ב'רייך אלף שנה', האם החיות מחוסרות השפה, בעלי אמצעי ה'כח' בלבד, רוצים 'רייך אלף שנה'?

     ניטשה שהטיף ל'רצון לכח', רצה גם להיות האל 'דיוניזוס', וגם ה'צלוב', כך לפחות הוא מכריז בספרו האחרון לפני התמוטטותו הנפשית,ב-  ECCE HOMO.  האם משאלות כאלו אפשריות אם מאמצים את אמצעי  'כח' במקום כלי השפה? ניטשה לא עמד על הפרדוכסליות של מחשבתו, וראה זה פלא, גם אלו המעריצים אותו עד היום הזה לא עמדו על הסתירות המחשבתיות האלו של גיבורם.

      אף אחד לא שאל את יונג, האם הארכיטיפים הם לשוניים או רק 'דחפים', כמו אצל החיות מחוסרות השפה. בלי ספק שהאדם הדואלי, האדם שהוא יצור ביאולוגי עם תוספת לשונית, הוא בעל דחפים כמו החיה. הארכיטיפים של יונג הם הדחפים הביאולוגיים המשותפים לאדם ולחיה. השכבה הדקה, השפה שנוספה לאדם הביאולוגי, מנסה ללא הצלחה גדולה לרסן את הדחפים המולדים של האדם.

     פרויד היהודי, רבו של יונג, הבין יותר מתלמידו. הוא באינטואיציה הבין שהאדם הוא ישות בעלת  דחפים, דחפים שהוא כינה אותם תולדה של 'תת-מודע', שמעליה ה-Super Ego, המנסה לרסן אותם. רק שפרויד היהודי לא התעמק במסורת אבותיו, אחרת היה מכנה את שני החלקים המרכיבים את האדם,  אחד כמהווה את הגוף ביאולוגי, עם דחפים, ש'דעת', התוספת מנסה לרסן.

     כל אלו הרוצים במידע 'מולד', ב'ארכיטיפים' מולדים, להיות גנטיים, חלק מהטבע, לא מודעים לכך שהם מתגעגעים לנסיגה למצב חיתי. השפה, אותו יסוד חיצוני שנוסף לישות הביאולוגית, מנסה, לא תמיד בהצלחה, להוציא את האדם ממצבו החיתי, מנסה לא תמיד בהצלחה, לאפשר לו ליצור לעצמו עולם נעלם, רפאי. רק השפה מאפשרת לאדם לצאת מגופו הקטן, לרחף במרחבים.

                                       ווירטואלית  שעור 298 –

מודעות פרסומת

אוניבסיטה ווירטואלית – שעור 298 – דחף לקיום בכח

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 298 – דחף לקיום בכח

     ראינו שדחף לקיום משותף לכל הברויים על כדור הארץ שלנו, ראינו גם שהאדם מתרגם את הדחף לקיום לשפה, הופך אותו לצדק לקיום. מאחר שהאדם מתרגם את הדחף לקיום לשפה, האלגוריתם הלשוני מוביל אותו ליצור תמורות לתביעה קיומית זו. הרי לפי נוהלי השפה  בעד כל תביעה יש לתת תמורה. השפה פועלת דרך משא ומתן. כך האדם מתרגם את נוהל השפה לתמורה לכל תביעה, בצורות שונות. ראינו שהאמהות השומריות שקוננו על כליון פרי בטנן טענו נגד חוקי הקיום על אי צדק קיומי על אובדן פרי בטנן, בשם מוסר קיומי, מוסר חברתי, טענו שהנפתר מילא אחרי המוסר החברתי. הזכרנו גם את התפתחות מוסר הגבורה, שאנו מוצאים כבר באפוס של גילגמש. בהתאם למוסר הגבורה, למען לזכות בשם עולם, אחרי כליון הגוף ששום אדם לא נמלט מגורל קיומי זה, כפי שסיכם גילגמש, צריך לתת תמורה, במקרה זה התמורה היא ביצוע מעשי גבורה, מעשים של גבורה כוללים גם הריגות זולתים בשדה קרב.

     אבל דחף לקיום אשר מועמת עם מוות וודאי, לפי חוקי הקיום, השפה חסרת אונים מול חוקי הקיום אלו, הגוזרים גזרה זו. אזי האדם המאוכזב מול חוקי הקיום, מחליט לצאת למסע הרג נגד הקיום, מנסה לכפות על חוקי הקיום את רצונו בכח, למען יעתרו לו.

      פתרון כזה של האדם המאוכזב, לכפות בכח על הקיום, להעתר לו, וסרוב חוקי הקיום למלא את דחפו לקיום רציף, לצדק קיומי שלו, תהליך זה נראה בעינינו מופרך. אבל כאשר אנו מתבוננים על מפת ההיסטוריה האנושית ומנסים להבין את ההתפרצויות של זעם של מלכים, מושלים אגרסיביים היוצאים להרס העולם שלא נעתר למשאלתם לקיום רציף, אנו עדים שההיסטוריה האנושית מלאה עם פרדוכסים התנהגותיים כאלו. מושלים אגרסייביים במשך ההיסטוריה  סבורים שריצת האמוק שלהם, הרס כל מכשול העומד בדרכם, תבטיח את רציפות קיומם, שהטריטוריות יעידו על זכותם לקיום רציף.

     ברור שהתפרצויות אמוקיות אלו הן הקצנת מושג הגבורה, גבורה המנסה בצורה מדודה יותר לזכות בשם עולם, שם שישרוד אחרי כליון הגוף. סרגום מלך אכד כבר לא הסתפק במלחמות מוגבלות כמו גילגמש, סרגון יצא לכבוש את כל מזופוטמיה. אחרי סרגון קמו במזופוטמיה סרגונים רבים, שרצו בכח להכריח את חוקי הקיום להעתר למשאלתם לקיום רציף. אבל התפרצויות כאלו לא נגמרו עם הכובשים הגדולים של מושלי מזופוטמיה, גם אלכסנדר מוקדון יצא לכיבוש אמוקי, רצה לכפות על כל העולם של זמנו את שלטונו. הוא חשב שבתור כובש הכל, הוא זכאי למעמד אל, דרש מהסובבים אותו להשתחוות לפניו, אבל חוקי הקיום הענישו אותו, קצרו אפילו את משך חייו הקצובים, הוא מת בגיל שלושים ושלוש, הטריטוריות שהוא כבש לא באו להעיד על אלוהיותו.

       אבל אלכסנדר מוקדון זכה לשם עולם בזכות מעשיו, כיוון שאלו נכלאו בכתב על-ידי מספרים, השפה הנציחה אותו, כיבושיו לא האריכו ימים, יורשיו, הדיאדוכים, חלקו את ממלכתו ונלחמו זה בזה.

        אם דניאל חשב שהכובשים הגדולים, שאותם הוא הפך לחיות, חיסלו זה את זה, הוא טעה, אחרי הכיבושים ההלניסטיים, קמו הרומאים שהמשיכו בריצות האמוק שלהם, רצו לכפות את רצונם על הקיום, השתעשעו עם רעיונות שהכיבושים יבטיחו את קיומם הרציף. אין טעם למנות גם את הכובשים שבאו אחרי התפוררות האימפריה הרומית על-ידי העבדים הנוצריים. אבל עלינו להתעכב על אידיאולוגיות שהיו קיימות בעבר והתחדשו בזמן החדש, אידיאולוגיות שסברו שיש להחליף את כלי השפה, החסר אונים מול חוקי הקיום,  לכלי הכח היותר יעיל להתמודד עם חוקי קיום סרבניים האלו. לנטיות אלו של האדם להכריח בכח את חוקי הקיום שיעתרו לו, יגשימו את משאלתו לקיום רציף, נוספה אידיאולוגיה שנתנה משנה תוקף לתביעה זו מחוקי הקיום.

      עלינו לציין את התמורה שקרתה בזמן הרפורמציה של לותר, רפורמטור זה יצר תיאולוגיה שהגבירה את הדחף להכריח את חוקי הקיום שיגשימו את רצונו של אדם לקיום רציף. לותר ברפורמציה הצביע על העובדה שישוע שהיה צריך להביא לשינוי סדרי עולם לפי התיאולוגיה של השליח פאול, נכשל, לכן אויבו, השטן הוא נסיך העולם הנגלה, ונסיך זה החליף את אמצעי השפה לאמצעי הכח.

     לא כאן להרחיב על התיאולוגיה של לותר, מספיק שנצטמצם בכך שהוא אימץ את הכח כאמצעי, סבר שדחף לקיום מושג באמצעות כח. ברור שמסקנה זו אפסה את כל התמורות האחרות להצדיק את התביעה לצדק קיומי, כמו מעשים טובים, שאותם ביטל כמובילים לגאולה.

     אם העולם המערבי נדהם מההתפרצות של חסידי לותר ברייך השלישי, מהתפרצות האמוקית שלהם, רצונם לכפות על העולם את זכותם הקיומית להיות אדוני העולם, הם לא התעמקו במסר של הרפורמטור זה. לו היו קוראים את ספריו, מתעלמים מהכרזותיו שהוא ממשיכו של השליח פאול, שהוא נוהג לפי כתבי הקודש, היו יכולים לצפות להתפתחות הרייך השלישי.

      אם לותר עדיין לא הצביע על גיבור שיגשים את משאלתו לכפות על היקום את רצונו, רצון עמו לקיום רציף, חסידיו לאט לאט הרחיבו את תורתו, כך עשה המשורר הלאומי גיתה ביצירתו פאוסט. גיבור בדיוני זה, ביצירתו של המשורר, מנסה לכפות על הקיום את רצונו לנעורים נצחיים, באמצעות המאגיה, הכח של מפיסטו, הגלגול של השטן של לותר.

      גיתה הבין שכח סתם אין בכוחו להכריח את חוקי הקיום להעתר למשאלתו של גיבורו לנעורים נצחיים, לקיום רציף, הוא הבין שלשם כך יש צורך גם במאגיה, מאגיה של מפיסטו.

    כבר המצרים העתיקים ניסו באמצעים מאגיים, על-ידי השבעות, להכריח את האלים שלהם להעניק להם קיום רציף. מבחינה זו הגרמנים לא חידשו דבר, הם רק נתנו לפרשנות זו של המצרים  למאגיה, להשבעות, צורה יותר אגרסיבית, שמוש  במאגיה, כתוספת לאמצעי הכח למען להגשים את התביעה לקיום רציף.

     אם החיה חסרת השפה יכולה רק לברח מסכנות למען לשמר את הדחף לקיום שלה, האדם  המנסה להכריח את חוקי הקיום שיעתרו לתביעתו לקיום רציף באמצעות כח,  נשאר גם ישות לשונית, ובהיותו ישות לשונית הוא מסוגל להוסיף לאמצעי הכח שלו ממדים לשוניים המגבירים את יעילות אמצעי זה. אם ההתפרצות של אנשי הרייך השלישי נראה בעיני העולם על-טבעי, הרי זה התאפשר כיוון שלאמצעי הכח שלהם נוספו כל ההמצאות המכניות של השפה.

     ברור שהקסמים של אנשי הרייך השלישי לא יכלו נגד כל התנגדות העולם. נוסף לכך חוקי הקיום בזים לכל ההובריס האנושי המתמודד אתם. בני אדם אפילו עם פצצת האטום יכולים רק להרוס את מושבם, אין להם יכולות להתמודד עם היקום האין-סופי.

     אנחנו רואים איך האדם שהאבולוציה העניקה לו את כלי השפה, מורד בחוקי הקיום לשוא. הרי הבריאה תיתכן רק לפי חוקיה, חוקים המעניקם לכל הישויות משך קצוב.

    אזהרותיו של בעל משל 'עץ הדעת' היו לשוא. רצונו של בעל המשל לרסן את ההובריס של השפה ה'נחשית' לא צלחו. הרצון של האדם לריבונות מוביל אותו לכל המלחמות האגרסיביות, הכשלונות של העבר לא מלמדות את האדם.

     הדחף לקיום הפך אצל האדם הלשוני לדחף לריבונות, לדחף לרצות לשנות את סדרי העולם, השלמה עם חוקי הקיום ממנו והלאה. המיכשור החדש שוב מעורר אצל האדם   האשליה שביכולתו להיהפך לריבון. אבל הטבע מדי פעם מזכיר את חוסר האונים של האדם מול גלויה. אמצעי הכח של האדם במשך ההיסטוריה מתגלה עוד פחות יעיל מול חוקי הקיום מאשר כלי השפה.

     כלי השפה לפחות מאפשרת לאדם להרחיב את מימדי עולמו. עולמות הזויים שהשפה מאפשרת לאדם ליצור, הם מאפשרים לו לצאת מגופו הקטן ולרחף בעולמות אלו, במשך קיומו הקצוב. אם האדם בז לכלי השפה אשר חסר אונים מול חוקי הקיום, כלי הכח שהוא מעדיף עליו מאכזב עוד יותר. כלי הכח מוכרע תמיד על-ידי איתני הטבע כמו צבאות הרייך השלישי שהוכרעו על-ידי החורף הרוסי.

    אם משהו שורד מעולמו של האדם הוא התיעוד המקובע של יצירותיו הלשוניות. ההיסטוריה האנושית אינה תולדה של טריטוריות כבושות, היא תולידה של השפה הנעלמת ויצירותיה, שהאדם מצליח לכלא אותה באותיות, לקבע אותה בכתב. אלכסנדר מוקדון לא הצליח לכפות בכוח על חוקי הקיום שיעניקו לו משך קיום רציף, הוא נשאר בזכרון הדורות הודות לשפה נעלמת שאותיותיה כלאו בכתב את מעשיו.

ל

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 298 – דחף לקיום בכח

     ראינו שדחף לקיום משותף לכל הברויים על כדור הארץ שלנו, ראינו גם שהאדם מתרגם את הדחף לקיום לשפה, הופך אותו לצדק לקיום. מאחר שהאדם מתרגם את הדחף לקיום לשפה, האלגוריתם הלשוני מוביל אותו ליצור תמורות לתביעה קיומית זו. הרי לפי נוהלי השפה  בעד כל תביעה יש לתת תמורה. השפה פועלת דרך משא ומתן. כך האדם מתרגם את נוהל השפה לתמורה לכל תביעה, בצורות שונות. ראינו שהאמהות השומריות שקוננו על כליון פרי בטנן טענו נגד חוקי הקיום על אי צדק קיומי על אובדן פרי בטנן, בשם מוסר קיומי, מוסר חברתי, טענו שהנפתר מילא אחרי המוסר החברתי. הזכרנו גם את התפתחות מוסר הגבורה, שאנו מוצאים כבר באפוס של גילגמש. בהתאם למוסר הגבורה, למען לזכות בשם עולם, אחרי כליון הגוף ששום אדם לא נמלט מגורל קיומי זה, כפי שסיכם גילגמש, צריך לתת תמורה, במקרה זה התמורה היא ביצוע מעשי גבורה, מעשים של גבורה כוללים גם הריגות זולתים בשדה קרב.

     אבל דחף לקיום אשר מועמת עם מוות וודאי, לפי חוקי הקיום, השפה חסרת אונים מול חוקי הקיום אלו, הגוזרים גזרה זו. אזי האדם המאוכזב מול חוקי הקיום, מחליט לצאת למסע הרג נגד הקיום, מנסה לכפות על חוקי הקיום את רצונו בכח, למען יעתרו לו.

      פתרון כזה של האדם המאוכזב, לכפות בכח על הקיום, להעתר לו, וסרוב חוקי הקיום למלא את דחפו לקיום רציף, לצדק קיומי שלו, תהליך זה נראה בעינינו מופרך. אבל כאשר אנו מתבוננים על מפת ההיסטוריה האנושית ומנסים להבין את ההתפרצויות של זעם של מלכים, מושלים אגרסיביים היוצאים להרס העולם שלא נעתר למשאלתם לקיום רציף, אנו עדים שההיסטוריה האנושית מלאה עם פרדוכסים התנהגותיים כאלו. מושלים אגרסייביים במשך ההיסטוריה  סבורים שריצת האמוק שלהם, הרס כל מכשול העומד בדרכם, תבטיח את רציפות קיומם, שהטריטוריות יעידו על זכותם לקיום רציף.

     ברור שהתפרצויות אמוקיות אלו הן הקצנת מושג הגבורה, גבורה המנסה בצורה מדודה יותר לזכות בשם עולם, שם שישרוד אחרי כליון הגוף. סרגום מלך אכד כבר לא הסתפק במלחמות מוגבלות כמו גילגמש, סרגון יצא לכבוש את כל מזופוטמיה. אחרי סרגון קמו במזופוטמיה סרגונים רבים, שרצו בכח להכריח את חוקי הקיום להעתר למשאלתם לקיום רציף. אבל התפרצויות כאלו לא נגמרו עם הכובשים הגדולים של מושלי מזופוטמיה, גם אלכסנדר מוקדון יצא לכיבוש אמוקי, רצה לכפות על כל העולם של זמנו את שלטונו. הוא חשב שבתור כובש הכל, הוא זכאי למעמד אל, דרש מהסובבים אותו להשתחוות לפניו, אבל חוקי הקיום הענישו אותו, קצרו אפילו את משך חייו הקצובים, הוא מת בגיל שלושים ושלוש, הטריטוריות שהוא כבש לא באו להעיד על אלוהיותו.

       אבל אלכסנדר מוקדון זכה לשם עולם בזכות מעשיו, כיוון שאלו נכלאו בכתב על-ידי מספרים, השפה הנציחה אותו, כיבושיו לא האריכו ימים, יורשיו, הדיאדוכים, חלקו את ממלכתו ונלחמו זה בזה.

        אם דניאל חשב שהכובשים הגדולים, שאותם הוא הפך לחיות, חיסלו זה את זה, הוא טעה, אחרי הכיבושים ההלניסטיים, קמו הרומאים שהמשיכו בריצות האמוק שלהם, רצו לכפות את רצונם על הקיום, השתעשעו עם רעיונות שהכיבושים יבטיחו את קיומם הרציף. אין טעם למנות גם את הכובשים שבאו אחרי התפוררות האימפריה הרומית על-ידי העבדים הנוצריים. אבל עלינו להתעכב על אידיאולוגיות שהיו קיימות בעבר והתחדשו בזמן החדש, אידיאולוגיות שסברו שיש להחליף את כלי השפה, החסר אונים מול חוקי הקיום,  לכלי הכח היותר יעיל להתמודד עם חוקי קיום סרבניים האלו. לנטיות אלו של האדם להכריח בכח את חוקי הקיום שיעתרו לו, יגשימו את משאלתו לקיום רציף, נוספה אידיאולוגיה שנתנה משנה תוקף לתביעה זו מחוקי הקיום.

      עלינו לציין את התמורה שקרתה בזמן הרפורמציה של לותר, רפורמטור זה יצר תיאולוגיה שהגבירה את הדחף להכריח את חוקי הקיום שיגשימו את רצונו של אדם לקיום רציף. לותר ברפורמציה הצביע על העובדה שישוע שהיה צריך להביא לשינוי סדרי עולם לפי התיאולוגיה של השליח פאול, נכשל, לכן אויבו, השטן הוא נסיך העולם הנגלה, ונסיך זה החליף את אמצעי השפה לאמצעי הכח.

     לא כאן להרחיב על התיאולוגיה של לותר, מספיק שנצטמצם בכך שהוא אימץ את הכח כאמצעי, סבר שדחף לקיום מושג באמצעות כח. ברור שמסקנה זו אפסה את כל התמורות האחרות להצדיק את התביעה לצדק קיומי, כמו מעשים טובים, שאותם ביטל כמובילים לגאולה.

     אם העולם המערבי נדהם מההתפרצות של חסידי לותר ברייך השלישי, מהתפרצות האמוקית שלהם, רצונם לכפות על העולם את זכותם הקיומית להיות אדוני העולם, הם לא התעמקו במסר של הרפורמטור זה. לו היו קוראים את ספריו, מתעלמים מהכרזותיו שהוא ממשיכו של השליח פאול, שהוא נוהג לפי כתבי הקודש, היו יכולים לצפות להתפתחות הרייך השלישי.

      אם לותר עדיין לא הצביע על גיבור שיגשים את משאלתו לכפות על היקום את רצונו, רצון עמו לקיום רציף, חסידיו לאט לאט הרחיבו את תורתו, כך עשה המשורר הלאומי גיתה ביצירתו פאוסט. גיבור בדיוני זה, ביצירתו של המשורר, מנסה לכפות על הקיום את רצונו לנעורים נצחיים, באמצעות המאגיה, הכח של מפיסטו, הגלגול של השטן של לותר.

      גיתה הבין שכח סתם אין בכוחו להכריח את חוקי הקיום להעתר למשאלתו של גיבורו לנעורים נצחיים, לקיום רציף, הוא הבין שלשם כך יש צורך גם במאגיה, מאגיה של מפיסטו.

    כבר המצרים העתיקים ניסו באמצעים מאגיים, על-ידי השבעות, להכריח את האלים שלהם להעניק להם קיום רציף. מבחינה זו הגרמנים לא חידשו דבר, הם רק נתנו לפרשנות זו של המצרים  למאגיה, להשבעות, צורה יותר אגרסיבית, שמוש  במאגיה, כתוספת לאמצעי הכח למען להגשים את התביעה לקיום רציף.

     אם החיה חסרת השפה יכולה רק לברח מסכנות למען לשמר את הדחף לקיום שלה, האדם  המנסה להכריח את חוקי הקיום שיעתרו לתביעתו לקיום רציף באמצעות כח,  נשאר גם ישות לשונית, ובהיותו ישות לשונית הוא מסוגל להוסיף לאמצעי הכח שלו ממדים לשוניים המגבירים את יעילות אמצעי זה. אם ההתפרצות של אנשי הרייך השלישי נראה בעיני העולם על-טבעי, הרי זה התאפשר כיוון שלאמצעי הכח שלהם נוספו כל ההמצאות המכניות של השפה.

     ברור שהקסמים של אנשי הרייך השלישי לא יכלו נגד כל התנגדות העולם. נוסף לכך חוקי הקיום בזים לכל ההובריס האנושי המתמודד אתם. בני אדם אפילו עם פצצת האטום יכולים רק להרוס את מושבם, אין להם יכולות להתמודד עם היקום האין-סופי.

     אנחנו רואים איך האדם שהאבולוציה העניקה לו את כלי השפה, מורד בחוקי הקיום לשוא. הרי הבריאה תיתכן רק לפי חוקיה, חוקים המעניקם לכל הישויות משך קצוב.

    אזהרותיו של בעל משל 'עץ הדעת' היו לשוא. רצונו של בעל המשל לרסן את ההובריס של השפה ה'נחשית' לא צלחו. הרצון של האדם לריבונות מוביל אותו לכל המלחמות האגרסיביות, הכשלונות של העבר לא מלמדות את האדם.

     הדחף לקיום הפך אצל האדם הלשוני לדחף לריבונות, לדחף לרצות לשנות את סדרי העולם, השלמה עם חוקי הקיום ממנו והלאה. המיכשור החדש שוב מעורר אצל האדם   האשליה שביכולתו להיהפך לריבון. אבל הטבע מדי פעם מזכיר את חוסר האונים של האדם מול גלויה. אמצעי הכח של האדם במשך ההיסטוריה מתגלה עוד פחות יעיל מול חוקי הקיום מאשר כלי השפה.

     כלי השפה לפחות מאפשרת לאדם להרחיב את מימדי עולמו. עולמות הזויים שהשפה מאפשרת לאדם ליצור, הם מאפשרים לו לצאת מגופו הקטן ולרחף בעולמות אלו, במשך קיומו הקצוב. אם האדם בז לכלי השפה אשר חסר אונים מול חוקי הקיום, כלי הכח שהוא מעדיף עליו מאכזב עוד יותר. כלי הכח מוכרע תמיד על-ידי איתני הטבע כמו צבאות הרייך השלישי שהוכרעו על-ידי החורף הרוסי.

    אם משהו שורד מעולמו של האדם הוא התיעוד המקובע של יצירותיו הלשוניות. ההיסטוריה האנושית אינה תולדה של טריטוריות כבושות, היא תולידה של השפה הנעלמת ויצירותיה, שהאדם מצליח לכלא אותה באותיות, לקבע אותה בכתב. אלכסנדר מוקדון לא הצליח לכפות בכוח על חוקי הקיום שיעניקו לו משך קיום רציף, הוא נשאר בזכרון הדורות הודות לשפה נעלמת שאותיותיה כלאו בכתב את מעשיו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 298 – דחף לקיום בכח

     ראינו שדחף לקיום משותף לכל הברויים על כדור הארץ שלנו, ראינו גם שהאדם מתרגם את הדחף לקיום לשפה, הופך אותו לצדק לקיום. מאחר שהאדם מתרגם את הדחף לקיום לשפה, האלגוריתם הלשוני מוביל אותו ליצור תמורות לתביעה קיומית זו. הרי לפי נוהלי השפה  בעד כל תביעה יש לתת תמורה. השפה פועלת דרך משא ומתן. כך האדם מתרגם את נוהל השפה לתמורה לכל תביעה, בצורות שונות. ראינו שהאמהות השומריות שקוננו על כליון פרי בטנן טענו נגד חוקי הקיום על אי צדק קיומי על אובדן פרי בטנן, בשם מוסר קיומי, מוסר חברתי, טענו שהנפתר מילא אחרי המוסר החברתי. הזכרנו גם את התפתחות מוסר הגבורה, שאנו מוצאים כבר באפוס של גילגמש. בהתאם למוסר הגבורה, למען לזכות בשם עולם, אחרי כליון הגוף ששום אדם לא נמלט מגורל קיומי זה, כפי שסיכם גילגמש, צריך לתת תמורה, במקרה זה התמורה היא ביצוע מעשי גבורה, מעשים של גבורה כוללים גם הריגות זולתים בשדה קרב.

     אבל דחף לקיום אשר מועמת עם מוות וודאי, לפי חוקי הקיום, השפה חסרת אונים מול חוקי הקיום אלו, הגוזרים גזרה זו. אזי האדם המאוכזב מול חוקי הקיום, מחליט לצאת למסע הרג נגד הקיום, מנסה לכפות על חוקי הקיום את רצונו בכח, למען יעתרו לו.

      פתרון כזה של האדם המאוכזב, לכפות בכח על הקיום, להעתר לו, וסרוב חוקי הקיום למלא את דחפו לקיום רציף, לצדק קיומי שלו, תהליך זה נראה בעינינו מופרך. אבל כאשר אנו מתבוננים על מפת ההיסטוריה האנושית ומנסים להבין את ההתפרצויות של זעם של מלכים, מושלים אגרסיביים היוצאים להרס העולם שלא נעתר למשאלתם לקיום רציף, אנו עדים שההיסטוריה האנושית מלאה עם פרדוכסים התנהגותיים כאלו. מושלים אגרסייביים במשך ההיסטוריה  סבורים שריצת האמוק שלהם, הרס כל מכשול העומד בדרכם, תבטיח את רציפות קיומם, שהטריטוריות יעידו על זכותם לקיום רציף.

     ברור שהתפרצויות אמוקיות אלו הן הקצנת מושג הגבורה, גבורה המנסה בצורה מדודה יותר לזכות בשם עולם, שם שישרוד אחרי כליון הגוף. סרגום מלך אכד כבר לא הסתפק במלחמות מוגבלות כמו גילגמש, סרגון יצא לכבוש את כל מזופוטמיה. אחרי סרגון קמו במזופוטמיה סרגונים רבים, שרצו בכח להכריח את חוקי הקיום להעתר למשאלתם לקיום רציף. אבל התפרצויות כאלו לא נגמרו עם הכובשים הגדולים של מושלי מזופוטמיה, גם אלכסנדר מוקדון יצא לכיבוש אמוקי, רצה לכפות על כל העולם של זמנו את שלטונו. הוא חשב שבתור כובש הכל, הוא זכאי למעמד אל, דרש מהסובבים אותו להשתחוות לפניו, אבל חוקי הקיום הענישו אותו, קצרו אפילו את משך חייו הקצובים, הוא מת בגיל שלושים ושלוש, הטריטוריות שהוא כבש לא באו להעיד על אלוהיותו.

       אבל אלכסנדר מוקדון זכה לשם עולם בזכות מעשיו, כיוון שאלו נכלאו בכתב על-ידי מספרים, השפה הנציחה אותו, כיבושיו לא האריכו ימים, יורשיו, הדיאדוכים, חלקו את ממלכתו ונלחמו זה בזה.

        אם דניאל חשב שהכובשים הגדולים, שאותם הוא הפך לחיות, חיסלו זה את זה, הוא טעה, אחרי הכיבושים ההלניסטיים, קמו הרומאים שהמשיכו בריצות האמוק שלהם, רצו לכפות את רצונם על הקיום, השתעשעו עם רעיונות שהכיבושים יבטיחו את קיומם הרציף. אין טעם למנות גם את הכובשים שבאו אחרי התפוררות האימפריה הרומית על-ידי העבדים הנוצריים. אבל עלינו להתעכב על אידיאולוגיות שהיו קיימות בעבר והתחדשו בזמן החדש, אידיאולוגיות שסברו שיש להחליף את כלי השפה, החסר אונים מול חוקי הקיום,  לכלי הכח היותר יעיל להתמודד עם חוקי קיום סרבניים האלו. לנטיות אלו של האדם להכריח בכח את חוקי הקיום שיעתרו לו, יגשימו את משאלתו לקיום רציף, נוספה אידיאולוגיה שנתנה משנה תוקף לתביעה זו מחוקי הקיום.

      עלינו לציין את התמורה שקרתה בזמן הרפורמציה של לותר, רפורמטור זה יצר תיאולוגיה שהגבירה את הדחף להכריח את חוקי הקיום שיגשימו את רצונו של אדם לקיום רציף. לותר ברפורמציה הצביע על העובדה שישוע שהיה צריך להביא לשינוי סדרי עולם לפי התיאולוגיה של השליח פאול, נכשל, לכן אויבו, השטן הוא נסיך העולם הנגלה, ונסיך זה החליף את אמצעי השפה לאמצעי הכח.

     לא כאן להרחיב על התיאולוגיה של לותר, מספיק שנצטמצם בכך שהוא אימץ את הכח כאמצעי, סבר שדחף לקיום מושג באמצעות כח. ברור שמסקנה זו אפסה את כל התמורות האחרות להצדיק את התביעה לצדק קיומי, כמו מעשים טובים, שאותם ביטל כמובילים לגאולה.

     אם העולם המערבי נדהם מההתפרצות של חסידי לותר ברייך השלישי, מהתפרצות האמוקית שלהם, רצונם לכפות על העולם את זכותם הקיומית להיות אדוני העולם, הם לא התעמקו במסר של הרפורמטור זה. לו היו קוראים את ספריו, מתעלמים מהכרזותיו שהוא ממשיכו של השליח פאול, שהוא נוהג לפי כתבי הקודש, היו יכולים לצפות להתפתחות הרייך השלישי.

      אם לותר עדיין לא הצביע על גיבור שיגשים את משאלתו לכפות על היקום את רצונו, רצון עמו לקיום רציף, חסידיו לאט לאט הרחיבו את תורתו, כך עשה המשורר הלאומי גיתה ביצירתו פאוסט. גיבור בדיוני זה, ביצירתו של המשורר, מנסה לכפות על הקיום את רצונו לנעורים נצחיים, באמצעות המאגיה, הכח של מפיסטו, הגלגול של השטן של לותר.

      גיתה הבין שכח סתם אין בכוחו להכריח את חוקי הקיום להעתר למשאלתו של גיבורו לנעורים נצחיים, לקיום רציף, הוא הבין שלשם כך יש צורך גם במאגיה, מאגיה של מפיסטו.

    כבר המצרים העתיקים ניסו באמצעים מאגיים, על-ידי השבעות, להכריח את האלים שלהם להעניק להם קיום רציף. מבחינה זו הגרמנים לא חידשו דבר, הם רק נתנו לפרשנות זו של המצרים  למאגיה, להשבעות, צורה יותר אגרסיבית, שמוש  במאגיה, כתוספת לאמצעי הכח למען להגשים את התביעה לקיום רציף.

     אם החיה חסרת השפה יכולה רק לברח מסכנות למען לשמר את הדחף לקיום שלה, האדם  המנסה להכריח את חוקי הקיום שיעתרו לתביעתו לקיום רציף באמצעות כח,  נשאר גם ישות לשונית, ובהיותו ישות לשונית הוא מסוגל להוסיף לאמצעי הכח שלו ממדים לשוניים המגבירים את יעילות אמצעי זה. אם ההתפרצות של אנשי הרייך השלישי נראה בעיני העולם על-טבעי, הרי זה התאפשר כיוון שלאמצעי הכח שלהם נוספו כל ההמצאות המכניות של השפה.

     ברור שהקסמים של אנשי הרייך השלישי לא יכלו נגד כל התנגדות העולם. נוסף לכך חוקי הקיום בזים לכל ההובריס האנושי המתמודד אתם. בני אדם אפילו עם פצצת האטום יכולים רק להרוס את מושבם, אין להם יכולות להתמודד עם היקום האין-סופי.

     אנחנו רואים איך האדם שהאבולוציה העניקה לו את כלי השפה, מורד בחוקי הקיום לשוא. הרי הבריאה תיתכן רק לפי חוקיה, חוקים המעניקם לכל הישויות משך קצוב.

    אזהרותיו של בעל משל 'עץ הדעת' היו לשוא. רצונו של בעל המשל לרסן את ההובריס של השפה ה'נחשית' לא צלחו. הרצון של האדם לריבונות מוביל אותו לכל המלחמות האגרסיביות, הכשלונות של העבר לא מלמדות את האדם.

     הדחף לקיום הפך אצל האדם הלשוני לדחף לריבונות, לדחף לרצות לשנות את סדרי העולם, השלמה עם חוקי הקיום ממנו והלאה. המיכשור החדש שוב מעורר אצל האדם   האשליה שביכולתו להיהפך לריבון. אבל הטבע מדי פעם מזכיר את חוסר האונים של האדם מול גלויה. אמצעי הכח של האדם במשך ההיסטוריה מתגלה עוד פחות יעיל מול חוקי הקיום מאשר כלי השפה.

     כלי השפה לפחות מאפשרת לאדם להרחיב את מימדי עולמו. עולמות הזויים שהשפה מאפשרת לאדם ליצור, הם מאפשרים לו לצאת מגופו הקטן ולרחף בעולמות אלו, במשך קיומו הקצוב. אם האדם בז לכלי השפה אשר חסר אונים מול חוקי הקיום, כלי הכח שהוא מעדיף עליו מאכזב עוד יותר. כלי הכח מוכרע תמיד על-ידי איתני הטבע כמו צבאות הרייך השלישי שהוכרעו על-ידי החורף הרוסי.

    אם משהו שורד מעולמו של האדם הוא התיעוד המקובע של יצירותיו הלשוניות. ההיסטוריה האנושית אינה תולדה של טריטוריות כבושות, היא תולידה של השפה הנעלמת ויצירותיה, שהאדם מצליח לכלא אותה באותיות, לקבע אותה בכתב. אלכסנדר מוקדון לא הצליח לכפות בכוח על חוקי הקיום שיעניקו לו משך קיום רציף, הוא נשאר בזכרון הדורות הודות לשפה נעלמת שאותיותיה כלאו בכתב את מעשיו.

ל

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 297 – מוסדות ל שימור צדק קיומי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 297 – מוסדות לשם שימור צדק קיומי

     ראינו שהאדם הפרה-היסטורי יצר את מוסד ה'קבורה', השאיר ליד המת אוכל ואמצעיים קיומיים, למען לאפשר לנפטר לממש את הדחף לצדק קיומי שלו כישות 'נעלמת'. הוא הניח שהחלק 'הנעלם' שנספח לגופו, שורד, לא כלה. מוסד הקבורה מסמל את אי השלמתו של האדם עם כליון, הוא רוצה להבטיח לנפטר את הדחף לצדק הקיומי רציף .

      ראינו גם שכבר האדם הפרה-היסטורי הקים במות להקריב עליהן קורבנות, קורבנות כתמורה לנעלמים שיבטיחו למקריב לשמור את הדחף לצדק קיומי רציף.

      המוסד החשוב ביותר שהאדם הפרגמטי מקים הוא מוסד הנשואים, מדוע נשואים? האדם הפרגמטי יודע על כליון הגוף, אבל הוא רוצה לשמר לפחות את 'שמו' על-ידי שרשרת הדורות. הנשואים, הברית בין הזכר והנקבה, מקנים לזכר את הזכות על צאצאיו שישאו את שמו, שיממשו את הדחף לצדק קיומי רציף שלו.

      כאן עלינו שוב להזכיר את הטעות של הביאולוג דוקין, שכתב ספר בשם ה'גן האנוכי', לפיו, האדם כמו החיה בסך הכל מעוניינים להפיץ את הגנים שלהם. דוקין לא לקח בחשבון שהאדם שתרגם את דחף לקיום למושג לשוני, צדק קיומי, זכאות לקיום, זכאות לקיום רציף, רוצה דווקא לשמר את שמו, בחושבו שאמנם הגוף כלה, אבל החלק הנעלם שנספח לגופו, השפה, או 'דעת', שורדים.  לכן הוא רוצה לממש את דחף לצדק קיומי על-ידי שמירת השם שלו באמצעות שרשרת הדורות. למען מטרה זו האדם יוצר את מוסד ה'נשואים'.

      אל עלינו לחשוב שהאדם הפרה-היסטורי היוצר את המוסדות האלו למען לממש את דחף הצדק הקיומי שלו, הוא מודע לגמרי למעשיו. האדם מובל למעשים אלו על-ידי האלגוריתם הלשוני, שהוא לא לגמרי מבין את משמעותו. רק התנ"ך, שמחשבתו, עקרונותיו , התבססו על הרכש החדש, 'דעת' או שפה, רק התנ"ך שפיתח את פילוסופית השפה, שהרכש שרכש איפשר לו מודעות, יצר את מוסדותיו בצורה מודעת. רק בהקשר למחשבה מודעת זו של התנ"ך, דחף לקיום התפרש כדחף לצדק קיומי, צדק קיומי על-ידי שרשרת הדורות, גם צדק קיומי למשך הקיום הקצוב, אריכות ימים, בעולם הנגלה.

     העובדה שהאדם הפרגמטי בצורה אינטואיטיבית יוצר את המוסדות האלו למען לממש את הדחף לצדק קיומי, מצביע על כך שכל יצירותיו של האדם הן תוצר של דחף קיומי זה, רצון לצדק קיומי, זכות לקיום רציף.

      ראינו כבר מהקינות השומריות של האמהות, קינות על מות פרי בטנן, שהן יצרו את המוסר הפרגמטי הראשון, צדק חברתי, כתמורה המזכה אותן לתבע 'צדק קיומי', 'זכות לקיום רציף'. מוסר של צדק חברתי, כתמורה, לזכאות לדרישה לצדק קיומי', נעלה על מוסד הקורבנות כתמורה.

      הזכרנו גם את מוסר 'הגבורה', מעשים של גבורה, כתמורה לזכאות לשמר את שם הגיבור בזכרון הדורות. האדם עם היכולת לטרנספורמציה, הפך את הצדק הקיומי לשמירת הגוף, לצדק קיומי לשמירת השם.

      אנחנו יכולים לסכם כבר, מבלי שפרטנו את כל המוסדות שהאדם יוצר, שהדחף לצדק קיומי הוא מאחורי כל פעילותו של האדם.

     אם האדם הפרגמטי המובל על-ידי האינטואיציה שלו, על-ידי האלגוריתם הלשוני ליצור את המוסדות האלו למען להבטיח לעצמו זכאות לצדק קיומי, באים אלו המתחכמים לאלגוריתם הלשוני, רוצים בצדק קיומי, מבלי לתת תמורה לזכאות לתביעה.

     ראינו שסוקראטס יצר 'צדק קיומי', מופשט ללא הצמדתו ל'תמורה', למוסר חברתי. הוא רצה בצדק קיומי המתגשם על-ידי גלגולים. סוקראטס התנכל למוסדות הפרגמטיים שאנשי אתונה יצרו. אבל סוקראטס לא היה היחיד שרצה ב'צדק קיומי' להבטיח לעצמו קיום רציף, ללא תמורה לזכאות. אנחנו שוב יכולים להעלות את שמו של השליח פאול, שרצה ב'צדק קיומי רציף', על בסיס אמונתו שהאלוהות תשנה את סדרי העולם, תעניק לאדם 'קיום רציף', ללא תמורה, תסתפק בקורבנו החד-פעמי של ישוע, כתמורה.

     למרות שאישים אלו לא נעתרו לאלגוריתם הלשוני המצביע על כך שזכאות ל'צדק קיומי', אפשר לדרוש רק עם קיום חובות, למרות ששני אישים אלו התעלמו ממסקנות פרגמטיות אינטואיטיביות אלו, אף הם הנם תולדה של הדחף האנושי לקיום, לצדק קיומי.

      העובדה שהאדם אפילו לא שואל בזכות מה הוא רואה את עצמו זכאי לקיום, מצביע על כך שהתביעה לצדק קיומי הוא 'דחף', כמו אצל החיות, דחף המתורגם לשפה. ואם דחף זה מתורגם לשפה, אזי על האדם לקבל את חוקי השפה, שתביעה מותרת רק אם ניתנת תמורה. ובכן, מדוע חשב סוקראטס שזכותו לקיום רציף בגלגולים שונים, הרי הוא התכחש לחוקי השפה שתמורת תביעה יש לתת תמורה, הוא התכחש למוסר עירו, קיום מוסר המזכה את היחיד לצדק קיומי. אמנם הוא העלה איזה ערך מעומעם של טיהור הנפש כמזכה בני אדם לצדק קיומי בעולמות חלופיים. אבל טיהור נפש לא מתבטא במעשים. במציאות סוקראטס שייך לאנשים הרואים את עצמם נעלים על האחרים, בתובעם לעצמם צדק קיומי ללא תמורה, בבוז שהם רוכשים לחוקי השפה.

      דוגמה יותר פרדוכסלית לזכות צדק קיומי רציף, אנו מוצאים בתיאולוגיה של השליח פאול. בהבדל מסוקראטס פאול הכיר את המחשבה התנ"כית, את הפילוסופיה הלשונית שלה שהתבססה על רכש 'דעת'. אבל שליח זה לא הסכים עם ההשלמה של מחשבת התנ"ך לקיום קצוב בעולם הנגלה בלבד, הוא רצה בצדק קיומי רציף ללא תמורה. לשם כך הוא ניטרל את מקור המחשבה התנ"כית הכלולה במשלים שלה, ביחוד במשל 'עץ הדעת', כתוצאה של הובריס שלו, העלה את המשאלה שהאלוהות שלפי המשלים הפילוספיים הלשוניים של התנ"ך בראה עולם מושלם, תשנה את דעתה, ותמורת קורבן ישוע שנצלב, תשנה סדרי עולם. לפי הסדרים החדשים, האדם יזכה לצדק קיומי רציף. נשאלת השאלה, מנין לאדם 'הובריס' כזה, משאלה כזו לשינוי סדרי עולם?

     וראה זה פלא, האנושות נהה אחרי בעלי ההובריס, הרואים את עצמם זכאיים לצדק קיומי רציף, ללא תמורה. בעיני הדורות, סוקראטס מצטייר כישות מוסרית-על. ולא לדבר על השליח פאול, שבשורתו התקבלה על-ידי האנושות. הסיבה לכך, שהאדם הלשוני מתרגם את הדחף לקיום, לא רק כצדק קיומי בזכות תרומה, אלא רוצה להשתחרר מהחובות, רואה את עצמו זכאי לצדק קיומי רציף.

      האדם שבחייו היום יומיים נוהג בצורה פרגמטית, לפי האפשרויות שהקיום עם התוספת הלשונית מאפשרים לו, הוא גם בעל משאלות, והוא מוכן תמיד לנהות אחרי כל מי שמבטיח לו שמשאלותיו הן אפשריות.

     העובדה שהמשאלה של השליח פאול לא התגשמה, סדרי עולם לא השתנו, החסידים נאחזים בהבטחה ולא רוצים לרפות ממנה. הכנסיה הקאתולית הארצית סיפקה למאמינים תחליף להבטחה לשינוי סדרי עולם, התחליף הוא טכס המיסה, דרכו המאמין בהזדהותו עם הגואל, ישוע, זוכה בצורה מיסטית-מאגית לגאולה, לקיום רציף.

      השפה הנעלמת מאפשרת לאדם תמיד את הטרנספורמציות, היא מאפשרת הפיכת מציאות לטכס מיסטי-מאגי. האדם מעדיף את הטכס המיסטי-מאגי על מציאות שאינה נעתרת למשאלותיו.

     ואולי יש לראות גם בטכס מיסטי-מאגי נוסח המיסה מוסד הבא להבטיח לאדם צדק קיומי רציף?

      זכאות לצדק קיומי רציף אנו מוצאים ברוב התרבויות, השאלה רק בזכות מה משיגים קיום רציף, אם לא בעולם הנגלה אזי בעולמות חלופיים. עובדה היא שהשלמה של מחשבת התנ"ך עם זכות צדק קיומי רק בעולם הנגלה, לא התקבל בעולם, אפילו צאצאי העברים סטו מכך, ואחרי חורבן בית ראשון עברו לאמונה בצדק קיומי רציף בעולם חלופי.

     אנחנו לא צריכים לשכח עוד מוסד לשוני הבא להבטיח ליחיד צדק קיומי רציף על-ידי יצירות לשוניות. יוצרים רבים רואים ביצירות שלהם השארות הנפש שלהם. אנחנו עדים לתקומת התרבות השומרית על-ידי הגילויים הארכיאולוגיים של כתבי עם מופלא זה. אבל יצירות לשוניות תלויות בקהילות זוכרות, תלויות בקהילות המסוגלות לפענח כתבים.

     ואם אנו חוזרים למחשבת התנ"ך, ראה זה פלא, מחשבה זו שהשלימה עם צדק קיום קצוב בעולם הנגלה, יצירה זו זוכה לצדק קיומי רציף. היא זוכה לכך, למרות שהעולם אפילו לא משלים עם ההשלמה של כתבים אלו עם עולם אנושי שבו חיי אדם קצובים, מאמץ כתבים אלו, נאחז בהם, מוכן אפילו לחמוס את היורשים החוקיים, רוצה לרשת אותם.

 בהמשך ננסה לראות איך האדם מנסה להגשים את 'הדחף לקיום בכח', הוא רוצה בכוחנות להכריח את הקיום להיעתר לו, להעניק לו קיום רציף.

ל

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 297 – מוסדות לשם שימור צדק קיומי

     ראינו שהאדם הפרה-היסטורי יצר את מוסד ה'קבורה', השאיר ליד המת אוכל ואמצעיים קיומיים, למען לאפשר לנפטר לממש את הדחף לצדק קיומי שלו כישות 'נעלמת'. הוא הניח שהחלק 'הנעלם' שנספח לגופו, שורד, לא כלה. מוסד הקבורה מסמל את אי השלמתו של האדם עם כליון, הוא רוצה להבטיח לנפטר את הדחף לצדק הקיומי רציף .

      ראינו גם שכבר האדם הפרה-היסטורי הקים במות להקריב עליהן קורבנות, קורבנות כתמורה לנעלמים שיבטיחו למקריב לשמור את הדחף לצדק קיומי רציף.

      המוסד החשוב ביותר שהאדם הפרגמטי מקים הוא מוסד הנשואים, מדוע נשואים? האדם הפרגמטי יודע על כליון הגוף, אבל הוא רוצה לשמר לפחות את 'שמו' על-ידי שרשרת הדורות. הנשואים, הברית בין הזכר והנקבה, מקנים לזכר את הזכות על צאצאיו שישאו את שמו, שיממשו את הדחף לצדק קיומי רציף שלו.

      כאן עלינו שוב להזכיר את הטעות של הביאולוג דוקין, שכתב ספר בשם ה'גן האנוכי', לפיו, האדם כמו החיה בסך הכל מעוניינים להפיץ את הגנים שלהם. דוקין לא לקח בחשבון שהאדם שתרגם את דחף לקיום למושג לשוני, צדק קיומי, זכאות לקיום, זכאות לקיום רציף, רוצה דווקא לשמר את שמו, בחושבו שאמנם הגוף כלה, אבל החלק הנעלם שנספח לגופו, השפה, או 'דעת', שורדים.  לכן הוא רוצה לממש את דחף לצדק קיומי על-ידי שמירת השם שלו באמצעות שרשרת הדורות. למען מטרה זו האדם יוצר את מוסד ה'נשואים'.

      אל עלינו לחשוב שהאדם הפרה-היסטורי היוצר את המוסדות האלו למען לממש את דחף הצדק הקיומי שלו, הוא מודע לגמרי למעשיו. האדם מובל למעשים אלו על-ידי האלגוריתם הלשוני, שהוא לא לגמרי מבין את משמעותו. רק התנ"ך, שמחשבתו, עקרונותיו , התבססו על הרכש החדש, 'דעת' או שפה, רק התנ"ך שפיתח את פילוסופית השפה, שהרכש שרכש איפשר לו מודעות, יצר את מוסדותיו בצורה מודעת. רק בהקשר למחשבה מודעת זו של התנ"ך, דחף לקיום התפרש כדחף לצדק קיומי, צדק קיומי על-ידי שרשרת הדורות, גם צדק קיומי למשך הקיום הקצוב, אריכות ימים, בעולם הנגלה.

     העובדה שהאדם הפרגמטי בצורה אינטואיטיבית יוצר את המוסדות האלו למען לממש את הדחף לצדק קיומי, מצביע על כך שכל יצירותיו של האדם הן תוצר של דחף קיומי זה, רצון לצדק קיומי, זכות לקיום רציף.

      ראינו כבר מהקינות השומריות של האמהות, קינות על מות פרי בטנן, שהן יצרו את המוסר הפרגמטי הראשון, צדק חברתי, כתמורה המזכה אותן לתבע 'צדק קיומי', 'זכות לקיום רציף'. מוסר של צדק חברתי, כתמורה, לזכאות לדרישה לצדק קיומי', נעלה על מוסד הקורבנות כתמורה.

      הזכרנו גם את מוסר 'הגבורה', מעשים של גבורה, כתמורה לזכאות לשמר את שם הגיבור בזכרון הדורות. האדם עם היכולת לטרנספורמציה, הפך את הצדק הקיומי לשמירת הגוף, לצדק קיומי לשמירת השם.

      אנחנו יכולים לסכם כבר, מבלי שפרטנו את כל המוסדות שהאדם יוצר, שהדחף לצדק קיומי הוא מאחורי כל פעילותו של האדם.

     אם האדם הפרגמטי המובל על-ידי האינטואיציה שלו, על-ידי האלגוריתם הלשוני ליצור את המוסדות האלו למען להבטיח לעצמו זכאות לצדק קיומי, באים אלו המתחכמים לאלגוריתם הלשוני, רוצים בצדק קיומי, מבלי לתת תמורה לזכאות לתביעה.

     ראינו שסוקראטס יצר 'צדק קיומי', מופשט ללא הצמדתו ל'תמורה', למוסר חברתי. הוא רצה בצדק קיומי המתגשם על-ידי גלגולים. סוקראטס התנכל למוסדות הפרגמטיים שאנשי אתונה יצרו. אבל סוקראטס לא היה היחיד שרצה ב'צדק קיומי' להבטיח לעצמו קיום רציף, ללא תמורה לזכאות. אנחנו שוב יכולים להעלות את שמו של השליח פאול, שרצה ב'צדק קיומי רציף', על בסיס אמונתו שהאלוהות תשנה את סדרי העולם, תעניק לאדם 'קיום רציף', ללא תמורה, תסתפק בקורבנו החד-פעמי של ישוע, כתמורה.

     למרות שאישים אלו לא נעתרו לאלגוריתם הלשוני המצביע על כך שזכאות ל'צדק קיומי', אפשר לדרוש רק עם קיום חובות, למרות ששני אישים אלו התעלמו ממסקנות פרגמטיות אינטואיטיביות אלו, אף הם הנם תולדה של הדחף האנושי לקיום, לצדק קיומי.

      העובדה שהאדם אפילו לא שואל בזכות מה הוא רואה את עצמו זכאי לקיום, מצביע על כך שהתביעה לצדק קיומי הוא 'דחף', כמו אצל החיות, דחף המתורגם לשפה. ואם דחף זה מתורגם לשפה, אזי על האדם לקבל את חוקי השפה, שתביעה מותרת רק אם ניתנת תמורה. ובכן, מדוע חשב סוקראטס שזכותו לקיום רציף בגלגולים שונים, הרי הוא התכחש לחוקי השפה שתמורת תביעה יש לתת תמורה, הוא התכחש למוסר עירו, קיום מוסר המזכה את היחיד לצדק קיומי. אמנם הוא העלה איזה ערך מעומעם של טיהור הנפש כמזכה בני אדם לצדק קיומי בעולמות חלופיים. אבל טיהור נפש לא מתבטא במעשים. במציאות סוקראטס שייך לאנשים הרואים את עצמם נעלים על האחרים, בתובעם לעצמם צדק קיומי ללא תמורה, בבוז שהם רוכשים לחוקי השפה.

      דוגמה יותר פרדוכסלית לזכות צדק קיומי רציף, אנו מוצאים בתיאולוגיה של השליח פאול. בהבדל מסוקראטס פאול הכיר את המחשבה התנ"כית, את הפילוסופיה הלשונית שלה שהתבססה על רכש 'דעת'. אבל שליח זה לא הסכים עם ההשלמה של מחשבת התנ"ך לקיום קצוב בעולם הנגלה בלבד, הוא רצה בצדק קיומי רציף ללא תמורה. לשם כך הוא ניטרל את מקור המחשבה התנ"כית הכלולה במשלים שלה, ביחוד במשל 'עץ הדעת', כתוצאה של הובריס שלו, העלה את המשאלה שהאלוהות שלפי המשלים הפילוספיים הלשוניים של התנ"ך בראה עולם מושלם, תשנה את דעתה, ותמורת קורבן ישוע שנצלב, תשנה סדרי עולם. לפי הסדרים החדשים, האדם יזכה לצדק קיומי רציף. נשאלת השאלה, מנין לאדם 'הובריס' כזה, משאלה כזו לשינוי סדרי עולם?

     וראה זה פלא, האנושות נהה אחרי בעלי ההובריס, הרואים את עצמם זכאיים לצדק קיומי רציף, ללא תמורה. בעיני הדורות, סוקראטס מצטייר כישות מוסרית-על. ולא לדבר על השליח פאול, שבשורתו התקבלה על-ידי האנושות. הסיבה לכך, שהאדם הלשוני מתרגם את הדחף לקיום, לא רק כצדק קיומי בזכות תרומה, אלא רוצה להשתחרר מהחובות, רואה את עצמו זכאי לצדק קיומי רציף.

      האדם שבחייו היום יומיים נוהג בצורה פרגמטית, לפי האפשרויות שהקיום עם התוספת הלשונית מאפשרים לו, הוא גם בעל משאלות, והוא מוכן תמיד לנהות אחרי כל מי שמבטיח לו שמשאלותיו הן אפשריות.

     העובדה שהמשאלה של השליח פאול לא התגשמה, סדרי עולם לא השתנו, החסידים נאחזים בהבטחה ולא רוצים לרפות ממנה. הכנסיה הקאתולית הארצית סיפקה למאמינים תחליף להבטחה לשינוי סדרי עולם, התחליף הוא טכס המיסה, דרכו המאמין בהזדהותו עם הגואל, ישוע, זוכה בצורה מיסטית-מאגית לגאולה, לקיום רציף.

      השפה הנעלמת מאפשרת לאדם תמיד את הטרנספורמציות, היא מאפשרת הפיכת מציאות לטכס מיסטי-מאגי. האדם מעדיף את הטכס המיסטי-מאגי על מציאות שאינה נעתרת למשאלותיו.

     ואולי יש לראות גם בטכס מיסטי-מאגי נוסח המיסה מוסד הבא להבטיח לאדם צדק קיומי רציף?

      זכאות לצדק קיומי רציף אנו מוצאים ברוב התרבויות, השאלה רק בזכות מה משיגים קיום רציף, אם לא בעולם הנגלה אזי בעולמות חלופיים. עובדה היא שהשלמה של מחשבת התנ"ך עם זכות צדק קיומי רק בעולם הנגלה, לא התקבל בעולם, אפילו צאצאי העברים סטו מכך, ואחרי חורבן בית ראשון עברו לאמונה בצדק קיומי רציף בעולם חלופי.

     אנחנו לא צריכים לשכח עוד מוסד לשוני הבא להבטיח ליחיד צדק קיומי רציף על-ידי יצירות לשוניות. יוצרים רבים רואים ביצירות שלהם השארות הנפש שלהם. אנחנו עדים לתקומת התרבות השומרית על-ידי הגילויים הארכיאולוגיים של כתבי עם מופלא זה. אבל יצירות לשוניות תלויות בקהילות זוכרות, תלויות בקהילות המסוגלות לפענח כתבים.

     ואם אנו חוזרים למחשבת התנ"ך, ראה זה פלא, מחשבה זו שהשלימה עם צדק קיום קצוב בעולם הנגלה, יצירה זו זוכה לצדק קיומי רציף. היא זוכה לכך, למרות שהעולם אפילו לא משלים עם ההשלמה של כתבים אלו עם עולם אנושי שבו חיי אדם קצובים, מאמץ כתבים אלו, נאחז בהם, מוכן אפילו לחמוס את היורשים החוקיים, רוצה לרשת אותם.

 בהמשך ננסה לראות איך האדם מנסה להגשים את 'הדחף לקיום בכח', הוא רוצה בכוחנות להכריח את הקיום להיעתר לו, להעניק לו קיום רציף.

ל

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – צדק דחף קיומי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 296 – צדק דחף קיומי

     שופנהאואר קבע שדחף הברויים על כדור הארץ הוא רכישת  'כח', ניטשה שינה, טען שהדחף של האדם הוא 'רצון לכח', כח חברתי. אבל אם אנו מתבוננים בחיות, בברויים על כדור הארץ, מחיות גדולות עד לחרקים, אנחנו נוכחים לדעת שהן נמצאות בבריחה מתמדת מפני סכנות, הן רוצות בשמירת קיומן. ובכן, דחף הברויים על כדור הארץ הוא שמירת קיומם. דחף זה קיים גם אצל האדם, אלא מאז הפיכתו ללשוני, הוא מתרגם את הדחף הזה במושג, בעקרון 'צדק קיומי', שבשמו הוא תובע זכות לשמירת קיומו, זכות הארכת קיומו.

     ובכן, הדחף לשמירת הקיום, הפך למלה 'צדק'. האדם הלשוני תובע לעצמו בשם 'צדק' שמירה על קיומו, הארכת קיומו. נשאלת השאלה ממי תובע האדם לעצמו 'קיום'? לחיה בסך הכל דחף אימננטי, לברח מסכנות המאימות על קיומה. אבל לאדם אין דחף אימננטי כזה לברח מסכנות. האדם ש'דעת' נספחה אליו, בזכותה נעשה ישות מודעת, וככזה הוא נוכח לדעת שגוף הזולת כלה, הרי את כליונו הוא, הוא לא יכול לראות. כליון זה של הזולת נתפש על-ידו כפגיעה בדחף לקיום. סתירה זו בין הדחף לשמירת הקיום לבין הכליון, מתורגם אצלו למושג 'אי צדק'.

     ישנן אפשרויות רבות איך מודעות זו לכליון, גזלת המתת שהדחף לקיום רוצה לשמר, מתורגמת על-ידי האדם.

        הראקציה הפרגמטית של האדם הלשוני לכליון הגוף, מתבטא בהצמדותו לחלק הנעלם המהווה אותו, 'דעת' או שפה. הוא מניח שאמנם הגוף כלה אבל החלק הנעלם שנספח לגופו שורד, הוא קובר את מתיו, מניח לצד הגופה מזון וחפצים להמשך קיום הישות, כישות נעלמת. תגובה כזו היא פרגמטית, אינטואיטיבית, ללא מסגור המסקנה במילה.

     תגובה שונה לאי צדק קיומי, שלילת המתת  שהדחף לקיום רוצה לשמר, אנו מוצאים כבר בקינות של האמהות, שקיום פרי בטנן נשלל. האם הקינות האלו של האמהות הן בו זמניות עם התגובה הראשונית, או הן תוצאה של שלב התפתחותי נוסף של האדם הלשוני.

     קינות על שלילת המתת שהדחף לקיום רוצה לשמר, אנו מוצאים בירושה השומרית שהתגלתה בחפירות ארכיאולוגיות רק במאה ה-19 והמאה ה-20 . יכול להיות שקינות כאלו של אמהות על גזלת קיום פרי בטנן היה קיים לפני שהשומרים המציאו את הכתב ורשמו את הקינות. אבל הקינות השומריות האלו של האמהות היא ספרות עילאית.

      האמהות בקינות השומריות האלו זועקות על 'אי צדק', שלילת המתת שדחף הקיום רוצה לשמר. אבל האלגוריתם הלשוני מיד מזכיר להן, כופה עליהן להבין שתביעה לצדק אפשרית רק  בשם 'תמורה'. האמהות המקוננות יוצרות את המוסר הראשוני, תמורה, מוסר, שבשמו הן תובעות 'צדק'.

     הקינות השומריות מספרות על הרועה דומוזי שנקטל בדמי ימיו על-ידי שור הבר, והאמהות טוענות שנעשה לו 'אי צדק', כיוון שהוא דאג למשפחתו, לחברה, קיים מצוות מוסר. אנחנו רואים שהאלגוריתם הלשוני של האמהות מוביל אותן להבין שתביעה ל'צדק', אפשרי רק אם המושג קשור ל'מעשה' חברתי. לפנינו המוסר הראשוני של האמהות, תביעה ל'צדק', הדחף שהפך למושג לשוני, הופך לעיקרון 'מחשבה כמעשה'.

      צדק ראשוני זה שונה מהצדק שראינו בשעור הקודם, צדק של סוקראטס, צדק של קאנט, המנותק מ'מעשה' חברתי, המצדיק אותו.

      אבל עלינו לא לדלג על תגובה שונה של האדם הלשוני להתנכלות לדחף הקיומי שלו, לשמירת קיומו, דחף המתורגם בשפתו ל'צדק קיומי'. שוב, כפי שראינו, האלגוריתם הלשוני מוביל את האדם להבין שתמורת תביעתו ל'צדק קיומי', עליו לתת תמורה, התמורה במקרה זה הוא הקורבן. שוב, מחפירות ארכיאולוגיות אנו יודעים שהיו קיימות כבר במות להקרבת קורבנות, אצל האדם הפרה-היסטורי. גם מנהג הקרבת קורבן מלמד שהאדם נוכח לדעת שאינו יכול לתבע לעצמו 'צדק', ללא נתינת תמורה.

     מחשבת התנ"ך אימצה את ההבנה הפרגמטית הזו של האדם הלשוני, היא רק נתנה להבנה זו לגיטימציה, בקבעה את העיקרון 'מחשבה כמעשה', תביעה לצדק קשורה למעשה, מעשה חברתי כתמורה לתביעה.

     החיה מחוסרת השפה מנסה לשמר  את הדחף הקיומי שלה בבריחה מסכנות המאיימות על מתת הקיום שלה. החיה מחוסרת השפה לא יכולה לתבע מהקיום בשם צדק,

סיכול מתת הקיום שלה.

     כפי שמחשבת התנ"ך נתנה לגיטימציה לתביעות לצדק כמוצדקות רק בתמורה של מעשים חברתיים, היא גם השלימה עם חוקי הקיום הקוצבים קיום קצוב, בהתאם לחוקי הבריאה, רק בעולם הנגלה.

     אנחנו דנים כאן בתגובות השונות של תרבויות לצדק קיומי, צדק של שמירת מתת הקיום, שכליון הגוף נראה להם כגזלת המתת, כאי צדק. ראנו את התגובה השומרית, עלינו להתיחס גם לתגובה המצרית לזכות על מתת הקיום, שמירתו. המצרים העתיקים לא השלימו עם קיום קצוב. המצרים יצרו דרכים להתחכם לחוקי הקיום המקצצים את הדחף לקיום מתמשך.

     רוב החוקרים לא עמדו על משמעות הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות: 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'. רק מי שמכיר את ההיסטוריה, את התרבות המצרית העתיקה, יודע שהמצרים, בכתבים הפירמידיים, מאימים על האלים שהם מכירים את השם שלהם, וישתמשו בו נגדם. המצרים העתיקים שלא השלימו עם קיצוב משך קיומם, היו נלחמים באלים למען השגת הארכת חייהם בעולמות חלופיים.

    מדברים אלו יש להבין את הדבר השלישי, האוסר שימוש בשם האלוהות למאבק בו. בכלל המצרים שיחסו לשם יכולות מאגיות, היו מסתירים את שמותיהם, כך עשו האלים, כך עשו הפרעונים. אבל למצרים היו עוד שיטות להתגבר על מהמורות בדרך של הנפטר לעולם החלופי, הם המציאו השבעות שונות למטרה זו, שבהן ציידו את הנפטר.

      אנו רואים שהמצרים העתיקים לא וויתרו על הדחף הקיומי שלהם, דחף לצדק קיומי, הם נלחמו נגד האלים, נגד כוחות הטבע על זכותם זו. אנו רואים שהשפה, השמות, שמשו את המצרים להשגת זכותם לקיום, השגת צדק קיומי.

      העברים שיצאו ממצרים, מרדו בעקרונות המצריים, מבלי להזכיר אותם. העברים שכבר ברדתם למצריים נשאו איתם תוצאות מהפכות מחשבתיים של אבותיהם, במגילות כתובות בכתב הכנעני-פיניקי, כתבים שבהם אבות העברים השלימו עם קיצוב משך חיי אדם. אבות  העברים יצרו את עיקרון 'מחשבה כמעשה', צדק צריך להתגשם במעשה חברתי, הם גם השלימו עם קיום קצוב בהתאם לחוקי הבריאה, קיום קצוב בעולם הנגלה בלבד.

      כבר במשל 'עץ הדעת', משל השייך לשלב הראשון של התפתחות מחשבת התנ"ך, בעל המשל יוצא נגד הפן ה'נחשי' של השפה הרוצה ריבונות, בדומה לריבונות לשוני שאנו מוצאים

בתרבות המצרית. בעל משל 'עץ הדעת', מצמיד את 'דעת' הרכש שחוה ואדם רכשו מ'עץ הדעת', למעשים, ולא רק זה, הוא מייעד את 'דעת', כשרתת הגוף.

      כפי שכבר הזכרנו בשעורים קודמים, בחלק השלישי של משל 'עץ הדעת', החלק על קין והבל, בעל המשל יוצא נגד שאיפת העצמאות של השפה, המתנתקת מיעודה לשרת את הגוף, שפה התובעת לעצמה ריבונות, השמדת הגוף שאותו היא צריכה לשרת.

     אנו יכולים ללמד מהחלק השלישי הזה של המשל, שצדק קיומי משמעו שמירה על הגוף, 'קדושת הגוף'.

      צדק קיומי שמשמעו 'קדושת הגוף', סותר את כל האידיאולוגיות המנתקות את ה'צדק', מיעודו, יוצרות צדק מופשט, המבטל את יעוד ה'צדק הקיומי', שמירת הגוף.

      בעל משל 'עץ הדעת', בחלק השלישי הזה של משלו, הופך את 'קין' ההורג את אחיו הבל, לסמל של כל בעלי האידיאולוגיות השואפים לצדק מופשט, צדק לא מוגשם במעשה חברתי, צדק שצריך להתבצע בגלגולים, צדק נוסח סוקראטס, או צדק שצריך להתבצע ב'כוחנות', צדק של ניטשה, או גם צדק של מרכס, שאף הוא רצה בצדק שיתבצע בכוחנות. צדק כוחני, הוא צדק קייני, הוא השמדת הזולת. צדק כוחני הוא צדק של כל הגוגים ארץ המגוגים, הורסי העולם.  את כל זה נראה בשעורים הבאים.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 296 – צדק דחף קיומי

     שופנהאואר קבע שדחף הברויים על כדור הארץ הוא רכישת  'כח', ניטשה שינה, טען שהדחף של האדם הוא 'רצון לכח', כח חברתי. אבל אם אנו מתבוננים בחיות, בברויים על כדור הארץ, מחיות גדולות עד לחרקים, אנחנו נוכחים לדעת שהן נמצאות בבריחה מתמדת מפני סכנות, הן רוצות בשמירת קיומן. ובכן, דחף הברויים על כדור הארץ הוא שמירת קיומם. דחף זה קיים גם אצל האדם, אלא מאז הפיכתו ללשוני, הוא מתרגם את הדחף הזה במושג, בעקרון 'צדק קיומי', שבשמו הוא תובע זכות לשמירת קיומו, זכות הארכת קיומו.

     ובכן, הדחף לשמירת הקיום, הפך למלה 'צדק'. האדם הלשוני תובע לעצמו בשם 'צדק' שמירה על קיומו, הארכת קיומו. נשאלת השאלה ממי תובע האדם לעצמו 'קיום'? לחיה בסך הכל דחף אימננטי, לברח מסכנות המאימות על קיומה. אבל לאדם אין דחף אימננטי כזה לברח מסכנות. האדם ש'דעת' נספחה אליו, בזכותה נעשה ישות מודעת, וככזה הוא נוכח לדעת שגוף הזולת כלה, הרי את כליונו הוא, הוא לא יכול לראות. כליון זה של הזולת נתפש על-ידו כפגיעה בדחף לקיום. סתירה זו בין הדחף לשמירת הקיום לבין הכליון, מתורגם אצלו למושג 'אי צדק'.

     ישנן אפשרויות רבות איך מודעות זו לכליון, גזלת המתת שהדחף לקיום רוצה לשמר, מתורגמת על-ידי האדם.

        הראקציה הפרגמטית של האדם הלשוני לכליון הגוף, מתבטא בהצמדותו לחלק הנעלם המהווה אותו, 'דעת' או שפה. הוא מניח שאמנם הגוף כלה אבל החלק הנעלם שנספח לגופו שורד, הוא קובר את מתיו, מניח לצד הגופה מזון וחפצים להמשך קיום הישות, כישות נעלמת. תגובה כזו היא פרגמטית, אינטואיטיבית, ללא מסגור המסקנה במילה.

     תגובה שונה לאי צדק קיומי, שלילת המתת  שהדחף לקיום רוצה לשמר, אנו מוצאים כבר בקינות של האמהות, שקיום פרי בטנן נשלל. האם הקינות האלו של האמהות הן בו זמניות עם התגובה הראשונית, או הן תוצאה של שלב התפתחותי נוסף של האדם הלשוני.

     קינות על שלילת המתת שהדחף לקיום רוצה לשמר, אנו מוצאים בירושה השומרית שהתגלתה בחפירות ארכיאולוגיות רק במאה ה-19 והמאה ה-20 . יכול להיות שקינות כאלו של אמהות על גזלת קיום פרי בטנן היה קיים לפני שהשומרים המציאו את הכתב ורשמו את הקינות. אבל הקינות השומריות האלו של האמהות היא ספרות עילאית.

      האמהות בקינות השומריות האלו זועקות על 'אי צדק', שלילת המתת שדחף הקיום רוצה לשמר. אבל האלגוריתם הלשוני מיד מזכיר להן, כופה עליהן להבין שתביעה לצדק אפשרית רק  בשם 'תמורה'. האמהות המקוננות יוצרות את המוסר הראשוני, תמורה, מוסר, שבשמו הן תובעות 'צדק'.

     הקינות השומריות מספרות על הרועה דומוזי שנקטל בדמי ימיו על-ידי שור הבר, והאמהות טוענות שנעשה לו 'אי צדק', כיוון שהוא דאג למשפחתו, לחברה, קיים מצוות מוסר. אנחנו רואים שהאלגוריתם הלשוני של האמהות מוביל אותן להבין שתביעה ל'צדק', אפשרי רק אם המושג קשור ל'מעשה' חברתי. לפנינו המוסר הראשוני של האמהות, תביעה ל'צדק', הדחף שהפך למושג לשוני, הופך לעיקרון 'מחשבה כמעשה'.

      צדק ראשוני זה שונה מהצדק שראינו בשעור הקודם, צדק של סוקראטס, צדק של קאנט, המנותק מ'מעשה' חברתי, המצדיק אותו.

      אבל עלינו לא לדלג על תגובה שונה של האדם הלשוני להתנכלות לדחף הקיומי שלו, לשמירת קיומו, דחף המתורגם בשפתו ל'צדק קיומי'. שוב, כפי שראינו, האלגוריתם הלשוני מוביל את האדם להבין שתמורת תביעתו ל'צדק קיומי', עליו לתת תמורה, התמורה במקרה זה הוא הקורבן. שוב, מחפירות ארכיאולוגיות אנו יודעים שהיו קיימות כבר במות להקרבת קורבנות, אצל האדם הפרה-היסטורי. גם מנהג הקרבת קורבן מלמד שהאדם נוכח לדעת שאינו יכול לתבע לעצמו 'צדק', ללא נתינת תמורה.

     מחשבת התנ"ך אימצה את ההבנה הפרגמטית הזו של האדם הלשוני, היא רק נתנה להבנה זו לגיטימציה, בקבעה את העיקרון 'מחשבה כמעשה', תביעה לצדק קשורה למעשה, מעשה חברתי כתמורה לתביעה.

     החיה מחוסרת השפה מנסה לשמר  את הדחף הקיומי שלה בבריחה מסכנות המאיימות על מתת הקיום שלה. החיה מחוסרת השפה לא יכולה לתבע מהקיום בשם צדק,

סיכול מתת הקיום שלה.

     כפי שמחשבת התנ"ך נתנה לגיטימציה לתביעות לצדק כמוצדקות רק בתמורה של מעשים חברתיים, היא גם השלימה עם חוקי הקיום הקוצבים קיום קצוב, בהתאם לחוקי הבריאה, רק בעולם הנגלה.

     אנחנו דנים כאן בתגובות השונות של תרבויות לצדק קיומי, צדק של שמירת מתת הקיום, שכליון הגוף נראה להם כגזלת המתת, כאי צדק. ראנו את התגובה השומרית, עלינו להתיחס גם לתגובה המצרית לזכות על מתת הקיום, שמירתו. המצרים העתיקים לא השלימו עם קיום קצוב. המצרים יצרו דרכים להתחכם לחוקי הקיום המקצצים את הדחף לקיום מתמשך.

     רוב החוקרים לא עמדו על משמעות הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות: 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'. רק מי שמכיר את ההיסטוריה, את התרבות המצרית העתיקה, יודע שהמצרים, בכתבים הפירמידיים, מאימים על האלים שהם מכירים את השם שלהם, וישתמשו בו נגדם. המצרים העתיקים שלא השלימו עם קיצוב משך קיומם, היו נלחמים באלים למען השגת הארכת חייהם בעולמות חלופיים.

    מדברים אלו יש להבין את הדבר השלישי, האוסר שימוש בשם האלוהות למאבק בו. בכלל המצרים שיחסו לשם יכולות מאגיות, היו מסתירים את שמותיהם, כך עשו האלים, כך עשו הפרעונים. אבל למצרים היו עוד שיטות להתגבר על מהמורות בדרך של הנפטר לעולם החלופי, הם המציאו השבעות שונות למטרה זו, שבהן ציידו את הנפטר.

      אנו רואים שהמצרים העתיקים לא וויתרו על הדחף הקיומי שלהם, דחף לצדק קיומי, הם נלחמו נגד האלים, נגד כוחות הטבע על זכותם זו. אנו רואים שהשפה, השמות, שמשו את המצרים להשגת זכותם לקיום, השגת צדק קיומי.

      העברים שיצאו ממצרים, מרדו בעקרונות המצריים, מבלי להזכיר אותם. העברים שכבר ברדתם למצריים נשאו איתם תוצאות מהפכות מחשבתיים של אבותיהם, במגילות כתובות בכתב הכנעני-פיניקי, כתבים שבהם אבות העברים השלימו עם קיצוב משך חיי אדם. אבות  העברים יצרו את עיקרון 'מחשבה כמעשה', צדק צריך להתגשם במעשה חברתי, הם גם השלימו עם קיום קצוב בהתאם לחוקי הבריאה, קיום קצוב בעולם הנגלה בלבד.

      כבר במשל 'עץ הדעת', משל השייך לשלב הראשון של התפתחות מחשבת התנ"ך, בעל המשל יוצא נגד הפן ה'נחשי' של השפה הרוצה ריבונות, בדומה לריבונות לשוני שאנו מוצאים

בתרבות המצרית. בעל משל 'עץ הדעת', מצמיד את 'דעת' הרכש שחוה ואדם רכשו מ'עץ הדעת', למעשים, ולא רק זה, הוא מייעד את 'דעת', כשרתת הגוף.

      כפי שכבר הזכרנו בשעורים קודמים, בחלק השלישי של משל 'עץ הדעת', החלק על קין והבל, בעל המשל יוצא נגד שאיפת העצמאות של השפה, המתנתקת מיעודה לשרת את הגוף, שפה התובעת לעצמה ריבונות, השמדת הגוף שאותו היא צריכה לשרת.

     אנו יכולים ללמד מהחלק השלישי הזה של המשל, שצדק קיומי משמעו שמירה על הגוף, 'קדושת הגוף'.

      צדק קיומי שמשמעו 'קדושת הגוף', סותר את כל האידיאולוגיות המנתקות את ה'צדק', מיעודו, יוצרות צדק מופשט, המבטל את יעוד ה'צדק הקיומי', שמירת הגוף.

      בעל משל 'עץ הדעת', בחלק השלישי הזה של משלו, הופך את 'קין' ההורג את אחיו הבל, לסמל של כל בעלי האידיאולוגיות השואפים לצדק מופשט, צדק לא מוגשם במעשה חברתי, צדק שצריך להתבצע בגלגולים, צדק נוסח סוקראטס, או צדק שצריך להתבצע ב'כוחנות', צדק של ניטשה, או גם צדק של מרכס, שאף הוא רצה בצדק שיתבצע בכוחנות. צדק כוחני, הוא צדק קייני, הוא השמדת הזולת. צדק כוחני הוא צדק של כל הגוגים ארץ המגוגים, הורסי העולם.  את כל זה נראה בשעורים הבאים.