אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – צדק דחף קיומי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 296 – צדק דחף קיומי

     שופנהאואר קבע שדחף הברויים על כדור הארץ הוא רכישת  'כח', ניטשה שינה, טען שהדחף של האדם הוא 'רצון לכח', כח חברתי. אבל אם אנו מתבוננים בחיות, בברויים על כדור הארץ, מחיות גדולות עד לחרקים, אנחנו נוכחים לדעת שהן נמצאות בבריחה מתמדת מפני סכנות, הן רוצות בשמירת קיומן. ובכן, דחף הברויים על כדור הארץ הוא שמירת קיומם. דחף זה קיים גם אצל האדם, אלא מאז הפיכתו ללשוני, הוא מתרגם את הדחף הזה במושג, בעקרון 'צדק קיומי', שבשמו הוא תובע זכות לשמירת קיומו, זכות הארכת קיומו.

     ובכן, הדחף לשמירת הקיום, הפך למלה 'צדק'. האדם הלשוני תובע לעצמו בשם 'צדק' שמירה על קיומו, הארכת קיומו. נשאלת השאלה ממי תובע האדם לעצמו 'קיום'? לחיה בסך הכל דחף אימננטי, לברח מסכנות המאימות על קיומה. אבל לאדם אין דחף אימננטי כזה לברח מסכנות. האדם ש'דעת' נספחה אליו, בזכותה נעשה ישות מודעת, וככזה הוא נוכח לדעת שגוף הזולת כלה, הרי את כליונו הוא, הוא לא יכול לראות. כליון זה של הזולת נתפש על-ידו כפגיעה בדחף לקיום. סתירה זו בין הדחף לשמירת הקיום לבין הכליון, מתורגם אצלו למושג 'אי צדק'.

     ישנן אפשרויות רבות איך מודעות זו לכליון, גזלת המתת שהדחף לקיום רוצה לשמר, מתורגמת על-ידי האדם.

        הראקציה הפרגמטית של האדם הלשוני לכליון הגוף, מתבטא בהצמדותו לחלק הנעלם המהווה אותו, 'דעת' או שפה. הוא מניח שאמנם הגוף כלה אבל החלק הנעלם שנספח לגופו שורד, הוא קובר את מתיו, מניח לצד הגופה מזון וחפצים להמשך קיום הישות, כישות נעלמת. תגובה כזו היא פרגמטית, אינטואיטיבית, ללא מסגור המסקנה במילה.

     תגובה שונה לאי צדק קיומי, שלילת המתת  שהדחף לקיום רוצה לשמר, אנו מוצאים כבר בקינות של האמהות, שקיום פרי בטנן נשלל. האם הקינות האלו של האמהות הן בו זמניות עם התגובה הראשונית, או הן תוצאה של שלב התפתחותי נוסף של האדם הלשוני.

     קינות על שלילת המתת שהדחף לקיום רוצה לשמר, אנו מוצאים בירושה השומרית שהתגלתה בחפירות ארכיאולוגיות רק במאה ה-19 והמאה ה-20 . יכול להיות שקינות כאלו של אמהות על גזלת קיום פרי בטנן היה קיים לפני שהשומרים המציאו את הכתב ורשמו את הקינות. אבל הקינות השומריות האלו של האמהות היא ספרות עילאית.

      האמהות בקינות השומריות האלו זועקות על 'אי צדק', שלילת המתת שדחף הקיום רוצה לשמר. אבל האלגוריתם הלשוני מיד מזכיר להן, כופה עליהן להבין שתביעה לצדק אפשרית רק  בשם 'תמורה'. האמהות המקוננות יוצרות את המוסר הראשוני, תמורה, מוסר, שבשמו הן תובעות 'צדק'.

     הקינות השומריות מספרות על הרועה דומוזי שנקטל בדמי ימיו על-ידי שור הבר, והאמהות טוענות שנעשה לו 'אי צדק', כיוון שהוא דאג למשפחתו, לחברה, קיים מצוות מוסר. אנחנו רואים שהאלגוריתם הלשוני של האמהות מוביל אותן להבין שתביעה ל'צדק', אפשרי רק אם המושג קשור ל'מעשה' חברתי. לפנינו המוסר הראשוני של האמהות, תביעה ל'צדק', הדחף שהפך למושג לשוני, הופך לעיקרון 'מחשבה כמעשה'.

      צדק ראשוני זה שונה מהצדק שראינו בשעור הקודם, צדק של סוקראטס, צדק של קאנט, המנותק מ'מעשה' חברתי, המצדיק אותו.

      אבל עלינו לא לדלג על תגובה שונה של האדם הלשוני להתנכלות לדחף הקיומי שלו, לשמירת קיומו, דחף המתורגם בשפתו ל'צדק קיומי'. שוב, כפי שראינו, האלגוריתם הלשוני מוביל את האדם להבין שתמורת תביעתו ל'צדק קיומי', עליו לתת תמורה, התמורה במקרה זה הוא הקורבן. שוב, מחפירות ארכיאולוגיות אנו יודעים שהיו קיימות כבר במות להקרבת קורבנות, אצל האדם הפרה-היסטורי. גם מנהג הקרבת קורבן מלמד שהאדם נוכח לדעת שאינו יכול לתבע לעצמו 'צדק', ללא נתינת תמורה.

     מחשבת התנ"ך אימצה את ההבנה הפרגמטית הזו של האדם הלשוני, היא רק נתנה להבנה זו לגיטימציה, בקבעה את העיקרון 'מחשבה כמעשה', תביעה לצדק קשורה למעשה, מעשה חברתי כתמורה לתביעה.

     החיה מחוסרת השפה מנסה לשמר  את הדחף הקיומי שלה בבריחה מסכנות המאיימות על מתת הקיום שלה. החיה מחוסרת השפה לא יכולה לתבע מהקיום בשם צדק,

סיכול מתת הקיום שלה.

     כפי שמחשבת התנ"ך נתנה לגיטימציה לתביעות לצדק כמוצדקות רק בתמורה של מעשים חברתיים, היא גם השלימה עם חוקי הקיום הקוצבים קיום קצוב, בהתאם לחוקי הבריאה, רק בעולם הנגלה.

     אנחנו דנים כאן בתגובות השונות של תרבויות לצדק קיומי, צדק של שמירת מתת הקיום, שכליון הגוף נראה להם כגזלת המתת, כאי צדק. ראנו את התגובה השומרית, עלינו להתיחס גם לתגובה המצרית לזכות על מתת הקיום, שמירתו. המצרים העתיקים לא השלימו עם קיום קצוב. המצרים יצרו דרכים להתחכם לחוקי הקיום המקצצים את הדחף לקיום מתמשך.

     רוב החוקרים לא עמדו על משמעות הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות: 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'. רק מי שמכיר את ההיסטוריה, את התרבות המצרית העתיקה, יודע שהמצרים, בכתבים הפירמידיים, מאימים על האלים שהם מכירים את השם שלהם, וישתמשו בו נגדם. המצרים העתיקים שלא השלימו עם קיצוב משך קיומם, היו נלחמים באלים למען השגת הארכת חייהם בעולמות חלופיים.

    מדברים אלו יש להבין את הדבר השלישי, האוסר שימוש בשם האלוהות למאבק בו. בכלל המצרים שיחסו לשם יכולות מאגיות, היו מסתירים את שמותיהם, כך עשו האלים, כך עשו הפרעונים. אבל למצרים היו עוד שיטות להתגבר על מהמורות בדרך של הנפטר לעולם החלופי, הם המציאו השבעות שונות למטרה זו, שבהן ציידו את הנפטר.

      אנו רואים שהמצרים העתיקים לא וויתרו על הדחף הקיומי שלהם, דחף לצדק קיומי, הם נלחמו נגד האלים, נגד כוחות הטבע על זכותם זו. אנו רואים שהשפה, השמות, שמשו את המצרים להשגת זכותם לקיום, השגת צדק קיומי.

      העברים שיצאו ממצרים, מרדו בעקרונות המצריים, מבלי להזכיר אותם. העברים שכבר ברדתם למצריים נשאו איתם תוצאות מהפכות מחשבתיים של אבותיהם, במגילות כתובות בכתב הכנעני-פיניקי, כתבים שבהם אבות העברים השלימו עם קיצוב משך חיי אדם. אבות  העברים יצרו את עיקרון 'מחשבה כמעשה', צדק צריך להתגשם במעשה חברתי, הם גם השלימו עם קיום קצוב בהתאם לחוקי הבריאה, קיום קצוב בעולם הנגלה בלבד.

      כבר במשל 'עץ הדעת', משל השייך לשלב הראשון של התפתחות מחשבת התנ"ך, בעל המשל יוצא נגד הפן ה'נחשי' של השפה הרוצה ריבונות, בדומה לריבונות לשוני שאנו מוצאים

בתרבות המצרית. בעל משל 'עץ הדעת', מצמיד את 'דעת' הרכש שחוה ואדם רכשו מ'עץ הדעת', למעשים, ולא רק זה, הוא מייעד את 'דעת', כשרתת הגוף.

      כפי שכבר הזכרנו בשעורים קודמים, בחלק השלישי של משל 'עץ הדעת', החלק על קין והבל, בעל המשל יוצא נגד שאיפת העצמאות של השפה, המתנתקת מיעודה לשרת את הגוף, שפה התובעת לעצמה ריבונות, השמדת הגוף שאותו היא צריכה לשרת.

     אנו יכולים ללמד מהחלק השלישי הזה של המשל, שצדק קיומי משמעו שמירה על הגוף, 'קדושת הגוף'.

      צדק קיומי שמשמעו 'קדושת הגוף', סותר את כל האידיאולוגיות המנתקות את ה'צדק', מיעודו, יוצרות צדק מופשט, המבטל את יעוד ה'צדק הקיומי', שמירת הגוף.

      בעל משל 'עץ הדעת', בחלק השלישי הזה של משלו, הופך את 'קין' ההורג את אחיו הבל, לסמל של כל בעלי האידיאולוגיות השואפים לצדק מופשט, צדק לא מוגשם במעשה חברתי, צדק שצריך להתבצע בגלגולים, צדק נוסח סוקראטס, או צדק שצריך להתבצע ב'כוחנות', צדק של ניטשה, או גם צדק של מרכס, שאף הוא רצה בצדק שיתבצע בכוחנות. צדק כוחני, הוא צדק קייני, הוא השמדת הזולת. צדק כוחני הוא צדק של כל הגוגים ארץ המגוגים, הורסי העולם.  את כל זה נראה בשעורים הבאים.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 296 – צדק דחף קיומי

     שופנהאואר קבע שדחף הברויים על כדור הארץ הוא רכישת  'כח', ניטשה שינה, טען שהדחף של האדם הוא 'רצון לכח', כח חברתי. אבל אם אנו מתבוננים בחיות, בברויים על כדור הארץ, מחיות גדולות עד לחרקים, אנחנו נוכחים לדעת שהן נמצאות בבריחה מתמדת מפני סכנות, הן רוצות בשמירת קיומן. ובכן, דחף הברויים על כדור הארץ הוא שמירת קיומם. דחף זה קיים גם אצל האדם, אלא מאז הפיכתו ללשוני, הוא מתרגם את הדחף הזה במושג, בעקרון 'צדק קיומי', שבשמו הוא תובע זכות לשמירת קיומו, זכות הארכת קיומו.

     ובכן, הדחף לשמירת הקיום, הפך למלה 'צדק'. האדם הלשוני תובע לעצמו בשם 'צדק' שמירה על קיומו, הארכת קיומו. נשאלת השאלה ממי תובע האדם לעצמו 'קיום'? לחיה בסך הכל דחף אימננטי, לברח מסכנות המאימות על קיומה. אבל לאדם אין דחף אימננטי כזה לברח מסכנות. האדם ש'דעת' נספחה אליו, בזכותה נעשה ישות מודעת, וככזה הוא נוכח לדעת שגוף הזולת כלה, הרי את כליונו הוא, הוא לא יכול לראות. כליון זה של הזולת נתפש על-ידו כפגיעה בדחף לקיום. סתירה זו בין הדחף לשמירת הקיום לבין הכליון, מתורגם אצלו למושג 'אי צדק'.

     ישנן אפשרויות רבות איך מודעות זו לכליון, גזלת המתת שהדחף לקיום רוצה לשמר, מתורגמת על-ידי האדם.

        הראקציה הפרגמטית של האדם הלשוני לכליון הגוף, מתבטא בהצמדותו לחלק הנעלם המהווה אותו, 'דעת' או שפה. הוא מניח שאמנם הגוף כלה אבל החלק הנעלם שנספח לגופו שורד, הוא קובר את מתיו, מניח לצד הגופה מזון וחפצים להמשך קיום הישות, כישות נעלמת. תגובה כזו היא פרגמטית, אינטואיטיבית, ללא מסגור המסקנה במילה.

     תגובה שונה לאי צדק קיומי, שלילת המתת  שהדחף לקיום רוצה לשמר, אנו מוצאים כבר בקינות של האמהות, שקיום פרי בטנן נשלל. האם הקינות האלו של האמהות הן בו זמניות עם התגובה הראשונית, או הן תוצאה של שלב התפתחותי נוסף של האדם הלשוני.

     קינות על שלילת המתת שהדחף לקיום רוצה לשמר, אנו מוצאים בירושה השומרית שהתגלתה בחפירות ארכיאולוגיות רק במאה ה-19 והמאה ה-20 . יכול להיות שקינות כאלו של אמהות על גזלת קיום פרי בטנן היה קיים לפני שהשומרים המציאו את הכתב ורשמו את הקינות. אבל הקינות השומריות האלו של האמהות היא ספרות עילאית.

      האמהות בקינות השומריות האלו זועקות על 'אי צדק', שלילת המתת שדחף הקיום רוצה לשמר. אבל האלגוריתם הלשוני מיד מזכיר להן, כופה עליהן להבין שתביעה לצדק אפשרית רק  בשם 'תמורה'. האמהות המקוננות יוצרות את המוסר הראשוני, תמורה, מוסר, שבשמו הן תובעות 'צדק'.

     הקינות השומריות מספרות על הרועה דומוזי שנקטל בדמי ימיו על-ידי שור הבר, והאמהות טוענות שנעשה לו 'אי צדק', כיוון שהוא דאג למשפחתו, לחברה, קיים מצוות מוסר. אנחנו רואים שהאלגוריתם הלשוני של האמהות מוביל אותן להבין שתביעה ל'צדק', אפשרי רק אם המושג קשור ל'מעשה' חברתי. לפנינו המוסר הראשוני של האמהות, תביעה ל'צדק', הדחף שהפך למושג לשוני, הופך לעיקרון 'מחשבה כמעשה'.

      צדק ראשוני זה שונה מהצדק שראינו בשעור הקודם, צדק של סוקראטס, צדק של קאנט, המנותק מ'מעשה' חברתי, המצדיק אותו.

      אבל עלינו לא לדלג על תגובה שונה של האדם הלשוני להתנכלות לדחף הקיומי שלו, לשמירת קיומו, דחף המתורגם בשפתו ל'צדק קיומי'. שוב, כפי שראינו, האלגוריתם הלשוני מוביל את האדם להבין שתמורת תביעתו ל'צדק קיומי', עליו לתת תמורה, התמורה במקרה זה הוא הקורבן. שוב, מחפירות ארכיאולוגיות אנו יודעים שהיו קיימות כבר במות להקרבת קורבנות, אצל האדם הפרה-היסטורי. גם מנהג הקרבת קורבן מלמד שהאדם נוכח לדעת שאינו יכול לתבע לעצמו 'צדק', ללא נתינת תמורה.

     מחשבת התנ"ך אימצה את ההבנה הפרגמטית הזו של האדם הלשוני, היא רק נתנה להבנה זו לגיטימציה, בקבעה את העיקרון 'מחשבה כמעשה', תביעה לצדק קשורה למעשה, מעשה חברתי כתמורה לתביעה.

     החיה מחוסרת השפה מנסה לשמר  את הדחף הקיומי שלה בבריחה מסכנות המאיימות על מתת הקיום שלה. החיה מחוסרת השפה לא יכולה לתבע מהקיום בשם צדק,

סיכול מתת הקיום שלה.

     כפי שמחשבת התנ"ך נתנה לגיטימציה לתביעות לצדק כמוצדקות רק בתמורה של מעשים חברתיים, היא גם השלימה עם חוקי הקיום הקוצבים קיום קצוב, בהתאם לחוקי הבריאה, רק בעולם הנגלה.

     אנחנו דנים כאן בתגובות השונות של תרבויות לצדק קיומי, צדק של שמירת מתת הקיום, שכליון הגוף נראה להם כגזלת המתת, כאי צדק. ראנו את התגובה השומרית, עלינו להתיחס גם לתגובה המצרית לזכות על מתת הקיום, שמירתו. המצרים העתיקים לא השלימו עם קיום קצוב. המצרים יצרו דרכים להתחכם לחוקי הקיום המקצצים את הדחף לקיום מתמשך.

     רוב החוקרים לא עמדו על משמעות הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות: 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'. רק מי שמכיר את ההיסטוריה, את התרבות המצרית העתיקה, יודע שהמצרים, בכתבים הפירמידיים, מאימים על האלים שהם מכירים את השם שלהם, וישתמשו בו נגדם. המצרים העתיקים שלא השלימו עם קיצוב משך קיומם, היו נלחמים באלים למען השגת הארכת חייהם בעולמות חלופיים.

    מדברים אלו יש להבין את הדבר השלישי, האוסר שימוש בשם האלוהות למאבק בו. בכלל המצרים שיחסו לשם יכולות מאגיות, היו מסתירים את שמותיהם, כך עשו האלים, כך עשו הפרעונים. אבל למצרים היו עוד שיטות להתגבר על מהמורות בדרך של הנפטר לעולם החלופי, הם המציאו השבעות שונות למטרה זו, שבהן ציידו את הנפטר.

      אנו רואים שהמצרים העתיקים לא וויתרו על הדחף הקיומי שלהם, דחף לצדק קיומי, הם נלחמו נגד האלים, נגד כוחות הטבע על זכותם זו. אנו רואים שהשפה, השמות, שמשו את המצרים להשגת זכותם לקיום, השגת צדק קיומי.

      העברים שיצאו ממצרים, מרדו בעקרונות המצריים, מבלי להזכיר אותם. העברים שכבר ברדתם למצריים נשאו איתם תוצאות מהפכות מחשבתיים של אבותיהם, במגילות כתובות בכתב הכנעני-פיניקי, כתבים שבהם אבות העברים השלימו עם קיצוב משך חיי אדם. אבות  העברים יצרו את עיקרון 'מחשבה כמעשה', צדק צריך להתגשם במעשה חברתי, הם גם השלימו עם קיום קצוב בהתאם לחוקי הבריאה, קיום קצוב בעולם הנגלה בלבד.

      כבר במשל 'עץ הדעת', משל השייך לשלב הראשון של התפתחות מחשבת התנ"ך, בעל המשל יוצא נגד הפן ה'נחשי' של השפה הרוצה ריבונות, בדומה לריבונות לשוני שאנו מוצאים

בתרבות המצרית. בעל משל 'עץ הדעת', מצמיד את 'דעת' הרכש שחוה ואדם רכשו מ'עץ הדעת', למעשים, ולא רק זה, הוא מייעד את 'דעת', כשרתת הגוף.

      כפי שכבר הזכרנו בשעורים קודמים, בחלק השלישי של משל 'עץ הדעת', החלק על קין והבל, בעל המשל יוצא נגד שאיפת העצמאות של השפה, המתנתקת מיעודה לשרת את הגוף, שפה התובעת לעצמה ריבונות, השמדת הגוף שאותו היא צריכה לשרת.

     אנו יכולים ללמד מהחלק השלישי הזה של המשל, שצדק קיומי משמעו שמירה על הגוף, 'קדושת הגוף'.

      צדק קיומי שמשמעו 'קדושת הגוף', סותר את כל האידיאולוגיות המנתקות את ה'צדק', מיעודו, יוצרות צדק מופשט, המבטל את יעוד ה'צדק הקיומי', שמירת הגוף.

      בעל משל 'עץ הדעת', בחלק השלישי הזה של משלו, הופך את 'קין' ההורג את אחיו הבל, לסמל של כל בעלי האידיאולוגיות השואפים לצדק מופשט, צדק לא מוגשם במעשה חברתי, צדק שצריך להתבצע בגלגולים, צדק נוסח סוקראטס, או צדק שצריך להתבצע ב'כוחנות', צדק של ניטשה, או גם צדק של מרכס, שאף הוא רצה בצדק שיתבצע בכוחנות. צדק כוחני, הוא צדק קייני, הוא השמדת הזולת. צדק כוחני הוא צדק של כל הגוגים ארץ המגוגים, הורסי העולם.  את כל זה נראה בשעורים הבאים.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: