אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 297 – מוסדות ל שימור צדק קיומי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 297 – מוסדות לשם שימור צדק קיומי

     ראינו שהאדם הפרה-היסטורי יצר את מוסד ה'קבורה', השאיר ליד המת אוכל ואמצעיים קיומיים, למען לאפשר לנפטר לממש את הדחף לצדק קיומי שלו כישות 'נעלמת'. הוא הניח שהחלק 'הנעלם' שנספח לגופו, שורד, לא כלה. מוסד הקבורה מסמל את אי השלמתו של האדם עם כליון, הוא רוצה להבטיח לנפטר את הדחף לצדק הקיומי רציף .

      ראינו גם שכבר האדם הפרה-היסטורי הקים במות להקריב עליהן קורבנות, קורבנות כתמורה לנעלמים שיבטיחו למקריב לשמור את הדחף לצדק קיומי רציף.

      המוסד החשוב ביותר שהאדם הפרגמטי מקים הוא מוסד הנשואים, מדוע נשואים? האדם הפרגמטי יודע על כליון הגוף, אבל הוא רוצה לשמר לפחות את 'שמו' על-ידי שרשרת הדורות. הנשואים, הברית בין הזכר והנקבה, מקנים לזכר את הזכות על צאצאיו שישאו את שמו, שיממשו את הדחף לצדק קיומי רציף שלו.

      כאן עלינו שוב להזכיר את הטעות של הביאולוג דוקין, שכתב ספר בשם ה'גן האנוכי', לפיו, האדם כמו החיה בסך הכל מעוניינים להפיץ את הגנים שלהם. דוקין לא לקח בחשבון שהאדם שתרגם את דחף לקיום למושג לשוני, צדק קיומי, זכאות לקיום, זכאות לקיום רציף, רוצה דווקא לשמר את שמו, בחושבו שאמנם הגוף כלה, אבל החלק הנעלם שנספח לגופו, השפה, או 'דעת', שורדים.  לכן הוא רוצה לממש את דחף לצדק קיומי על-ידי שמירת השם שלו באמצעות שרשרת הדורות. למען מטרה זו האדם יוצר את מוסד ה'נשואים'.

      אל עלינו לחשוב שהאדם הפרה-היסטורי היוצר את המוסדות האלו למען לממש את דחף הצדק הקיומי שלו, הוא מודע לגמרי למעשיו. האדם מובל למעשים אלו על-ידי האלגוריתם הלשוני, שהוא לא לגמרי מבין את משמעותו. רק התנ"ך, שמחשבתו, עקרונותיו , התבססו על הרכש החדש, 'דעת' או שפה, רק התנ"ך שפיתח את פילוסופית השפה, שהרכש שרכש איפשר לו מודעות, יצר את מוסדותיו בצורה מודעת. רק בהקשר למחשבה מודעת זו של התנ"ך, דחף לקיום התפרש כדחף לצדק קיומי, צדק קיומי על-ידי שרשרת הדורות, גם צדק קיומי למשך הקיום הקצוב, אריכות ימים, בעולם הנגלה.

     העובדה שהאדם הפרגמטי בצורה אינטואיטיבית יוצר את המוסדות האלו למען לממש את הדחף לצדק קיומי, מצביע על כך שכל יצירותיו של האדם הן תוצר של דחף קיומי זה, רצון לצדק קיומי, זכות לקיום רציף.

      ראינו כבר מהקינות השומריות של האמהות, קינות על מות פרי בטנן, שהן יצרו את המוסר הפרגמטי הראשון, צדק חברתי, כתמורה המזכה אותן לתבע 'צדק קיומי', 'זכות לקיום רציף'. מוסר של צדק חברתי, כתמורה, לזכאות לדרישה לצדק קיומי', נעלה על מוסד הקורבנות כתמורה.

      הזכרנו גם את מוסר 'הגבורה', מעשים של גבורה, כתמורה לזכאות לשמר את שם הגיבור בזכרון הדורות. האדם עם היכולת לטרנספורמציה, הפך את הצדק הקיומי לשמירת הגוף, לצדק קיומי לשמירת השם.

      אנחנו יכולים לסכם כבר, מבלי שפרטנו את כל המוסדות שהאדם יוצר, שהדחף לצדק קיומי הוא מאחורי כל פעילותו של האדם.

     אם האדם הפרגמטי המובל על-ידי האינטואיציה שלו, על-ידי האלגוריתם הלשוני ליצור את המוסדות האלו למען להבטיח לעצמו זכאות לצדק קיומי, באים אלו המתחכמים לאלגוריתם הלשוני, רוצים בצדק קיומי, מבלי לתת תמורה לזכאות לתביעה.

     ראינו שסוקראטס יצר 'צדק קיומי', מופשט ללא הצמדתו ל'תמורה', למוסר חברתי. הוא רצה בצדק קיומי המתגשם על-ידי גלגולים. סוקראטס התנכל למוסדות הפרגמטיים שאנשי אתונה יצרו. אבל סוקראטס לא היה היחיד שרצה ב'צדק קיומי' להבטיח לעצמו קיום רציף, ללא תמורה לזכאות. אנחנו שוב יכולים להעלות את שמו של השליח פאול, שרצה ב'צדק קיומי רציף', על בסיס אמונתו שהאלוהות תשנה את סדרי העולם, תעניק לאדם 'קיום רציף', ללא תמורה, תסתפק בקורבנו החד-פעמי של ישוע, כתמורה.

     למרות שאישים אלו לא נעתרו לאלגוריתם הלשוני המצביע על כך שזכאות ל'צדק קיומי', אפשר לדרוש רק עם קיום חובות, למרות ששני אישים אלו התעלמו ממסקנות פרגמטיות אינטואיטיביות אלו, אף הם הנם תולדה של הדחף האנושי לקיום, לצדק קיומי.

      העובדה שהאדם אפילו לא שואל בזכות מה הוא רואה את עצמו זכאי לקיום, מצביע על כך שהתביעה לצדק קיומי הוא 'דחף', כמו אצל החיות, דחף המתורגם לשפה. ואם דחף זה מתורגם לשפה, אזי על האדם לקבל את חוקי השפה, שתביעה מותרת רק אם ניתנת תמורה. ובכן, מדוע חשב סוקראטס שזכותו לקיום רציף בגלגולים שונים, הרי הוא התכחש לחוקי השפה שתמורת תביעה יש לתת תמורה, הוא התכחש למוסר עירו, קיום מוסר המזכה את היחיד לצדק קיומי. אמנם הוא העלה איזה ערך מעומעם של טיהור הנפש כמזכה בני אדם לצדק קיומי בעולמות חלופיים. אבל טיהור נפש לא מתבטא במעשים. במציאות סוקראטס שייך לאנשים הרואים את עצמם נעלים על האחרים, בתובעם לעצמם צדק קיומי ללא תמורה, בבוז שהם רוכשים לחוקי השפה.

      דוגמה יותר פרדוכסלית לזכות צדק קיומי רציף, אנו מוצאים בתיאולוגיה של השליח פאול. בהבדל מסוקראטס פאול הכיר את המחשבה התנ"כית, את הפילוסופיה הלשונית שלה שהתבססה על רכש 'דעת'. אבל שליח זה לא הסכים עם ההשלמה של מחשבת התנ"ך לקיום קצוב בעולם הנגלה בלבד, הוא רצה בצדק קיומי רציף ללא תמורה. לשם כך הוא ניטרל את מקור המחשבה התנ"כית הכלולה במשלים שלה, ביחוד במשל 'עץ הדעת', כתוצאה של הובריס שלו, העלה את המשאלה שהאלוהות שלפי המשלים הפילוספיים הלשוניים של התנ"ך בראה עולם מושלם, תשנה את דעתה, ותמורת קורבן ישוע שנצלב, תשנה סדרי עולם. לפי הסדרים החדשים, האדם יזכה לצדק קיומי רציף. נשאלת השאלה, מנין לאדם 'הובריס' כזה, משאלה כזו לשינוי סדרי עולם?

     וראה זה פלא, האנושות נהה אחרי בעלי ההובריס, הרואים את עצמם זכאיים לצדק קיומי רציף, ללא תמורה. בעיני הדורות, סוקראטס מצטייר כישות מוסרית-על. ולא לדבר על השליח פאול, שבשורתו התקבלה על-ידי האנושות. הסיבה לכך, שהאדם הלשוני מתרגם את הדחף לקיום, לא רק כצדק קיומי בזכות תרומה, אלא רוצה להשתחרר מהחובות, רואה את עצמו זכאי לצדק קיומי רציף.

      האדם שבחייו היום יומיים נוהג בצורה פרגמטית, לפי האפשרויות שהקיום עם התוספת הלשונית מאפשרים לו, הוא גם בעל משאלות, והוא מוכן תמיד לנהות אחרי כל מי שמבטיח לו שמשאלותיו הן אפשריות.

     העובדה שהמשאלה של השליח פאול לא התגשמה, סדרי עולם לא השתנו, החסידים נאחזים בהבטחה ולא רוצים לרפות ממנה. הכנסיה הקאתולית הארצית סיפקה למאמינים תחליף להבטחה לשינוי סדרי עולם, התחליף הוא טכס המיסה, דרכו המאמין בהזדהותו עם הגואל, ישוע, זוכה בצורה מיסטית-מאגית לגאולה, לקיום רציף.

      השפה הנעלמת מאפשרת לאדם תמיד את הטרנספורמציות, היא מאפשרת הפיכת מציאות לטכס מיסטי-מאגי. האדם מעדיף את הטכס המיסטי-מאגי על מציאות שאינה נעתרת למשאלותיו.

     ואולי יש לראות גם בטכס מיסטי-מאגי נוסח המיסה מוסד הבא להבטיח לאדם צדק קיומי רציף?

      זכאות לצדק קיומי רציף אנו מוצאים ברוב התרבויות, השאלה רק בזכות מה משיגים קיום רציף, אם לא בעולם הנגלה אזי בעולמות חלופיים. עובדה היא שהשלמה של מחשבת התנ"ך עם זכות צדק קיומי רק בעולם הנגלה, לא התקבל בעולם, אפילו צאצאי העברים סטו מכך, ואחרי חורבן בית ראשון עברו לאמונה בצדק קיומי רציף בעולם חלופי.

     אנחנו לא צריכים לשכח עוד מוסד לשוני הבא להבטיח ליחיד צדק קיומי רציף על-ידי יצירות לשוניות. יוצרים רבים רואים ביצירות שלהם השארות הנפש שלהם. אנחנו עדים לתקומת התרבות השומרית על-ידי הגילויים הארכיאולוגיים של כתבי עם מופלא זה. אבל יצירות לשוניות תלויות בקהילות זוכרות, תלויות בקהילות המסוגלות לפענח כתבים.

     ואם אנו חוזרים למחשבת התנ"ך, ראה זה פלא, מחשבה זו שהשלימה עם צדק קיום קצוב בעולם הנגלה, יצירה זו זוכה לצדק קיומי רציף. היא זוכה לכך, למרות שהעולם אפילו לא משלים עם ההשלמה של כתבים אלו עם עולם אנושי שבו חיי אדם קצובים, מאמץ כתבים אלו, נאחז בהם, מוכן אפילו לחמוס את היורשים החוקיים, רוצה לרשת אותם.

 בהמשך ננסה לראות איך האדם מנסה להגשים את 'הדחף לקיום בכח', הוא רוצה בכוחנות להכריח את הקיום להיעתר לו, להעניק לו קיום רציף.

ל

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 297 – מוסדות לשם שימור צדק קיומי

     ראינו שהאדם הפרה-היסטורי יצר את מוסד ה'קבורה', השאיר ליד המת אוכל ואמצעיים קיומיים, למען לאפשר לנפטר לממש את הדחף לצדק קיומי שלו כישות 'נעלמת'. הוא הניח שהחלק 'הנעלם' שנספח לגופו, שורד, לא כלה. מוסד הקבורה מסמל את אי השלמתו של האדם עם כליון, הוא רוצה להבטיח לנפטר את הדחף לצדק הקיומי רציף .

      ראינו גם שכבר האדם הפרה-היסטורי הקים במות להקריב עליהן קורבנות, קורבנות כתמורה לנעלמים שיבטיחו למקריב לשמור את הדחף לצדק קיומי רציף.

      המוסד החשוב ביותר שהאדם הפרגמטי מקים הוא מוסד הנשואים, מדוע נשואים? האדם הפרגמטי יודע על כליון הגוף, אבל הוא רוצה לשמר לפחות את 'שמו' על-ידי שרשרת הדורות. הנשואים, הברית בין הזכר והנקבה, מקנים לזכר את הזכות על צאצאיו שישאו את שמו, שיממשו את הדחף לצדק קיומי רציף שלו.

      כאן עלינו שוב להזכיר את הטעות של הביאולוג דוקין, שכתב ספר בשם ה'גן האנוכי', לפיו, האדם כמו החיה בסך הכל מעוניינים להפיץ את הגנים שלהם. דוקין לא לקח בחשבון שהאדם שתרגם את דחף לקיום למושג לשוני, צדק קיומי, זכאות לקיום, זכאות לקיום רציף, רוצה דווקא לשמר את שמו, בחושבו שאמנם הגוף כלה, אבל החלק הנעלם שנספח לגופו, השפה, או 'דעת', שורדים.  לכן הוא רוצה לממש את דחף לצדק קיומי על-ידי שמירת השם שלו באמצעות שרשרת הדורות. למען מטרה זו האדם יוצר את מוסד ה'נשואים'.

      אל עלינו לחשוב שהאדם הפרה-היסטורי היוצר את המוסדות האלו למען לממש את דחף הצדק הקיומי שלו, הוא מודע לגמרי למעשיו. האדם מובל למעשים אלו על-ידי האלגוריתם הלשוני, שהוא לא לגמרי מבין את משמעותו. רק התנ"ך, שמחשבתו, עקרונותיו , התבססו על הרכש החדש, 'דעת' או שפה, רק התנ"ך שפיתח את פילוסופית השפה, שהרכש שרכש איפשר לו מודעות, יצר את מוסדותיו בצורה מודעת. רק בהקשר למחשבה מודעת זו של התנ"ך, דחף לקיום התפרש כדחף לצדק קיומי, צדק קיומי על-ידי שרשרת הדורות, גם צדק קיומי למשך הקיום הקצוב, אריכות ימים, בעולם הנגלה.

     העובדה שהאדם הפרגמטי בצורה אינטואיטיבית יוצר את המוסדות האלו למען לממש את הדחף לצדק קיומי, מצביע על כך שכל יצירותיו של האדם הן תוצר של דחף קיומי זה, רצון לצדק קיומי, זכות לקיום רציף.

      ראינו כבר מהקינות השומריות של האמהות, קינות על מות פרי בטנן, שהן יצרו את המוסר הפרגמטי הראשון, צדק חברתי, כתמורה המזכה אותן לתבע 'צדק קיומי', 'זכות לקיום רציף'. מוסר של צדק חברתי, כתמורה, לזכאות לדרישה לצדק קיומי', נעלה על מוסד הקורבנות כתמורה.

      הזכרנו גם את מוסר 'הגבורה', מעשים של גבורה, כתמורה לזכאות לשמר את שם הגיבור בזכרון הדורות. האדם עם היכולת לטרנספורמציה, הפך את הצדק הקיומי לשמירת הגוף, לצדק קיומי לשמירת השם.

      אנחנו יכולים לסכם כבר, מבלי שפרטנו את כל המוסדות שהאדם יוצר, שהדחף לצדק קיומי הוא מאחורי כל פעילותו של האדם.

     אם האדם הפרגמטי המובל על-ידי האינטואיציה שלו, על-ידי האלגוריתם הלשוני ליצור את המוסדות האלו למען להבטיח לעצמו זכאות לצדק קיומי, באים אלו המתחכמים לאלגוריתם הלשוני, רוצים בצדק קיומי, מבלי לתת תמורה לזכאות לתביעה.

     ראינו שסוקראטס יצר 'צדק קיומי', מופשט ללא הצמדתו ל'תמורה', למוסר חברתי. הוא רצה בצדק קיומי המתגשם על-ידי גלגולים. סוקראטס התנכל למוסדות הפרגמטיים שאנשי אתונה יצרו. אבל סוקראטס לא היה היחיד שרצה ב'צדק קיומי' להבטיח לעצמו קיום רציף, ללא תמורה לזכאות. אנחנו שוב יכולים להעלות את שמו של השליח פאול, שרצה ב'צדק קיומי רציף', על בסיס אמונתו שהאלוהות תשנה את סדרי העולם, תעניק לאדם 'קיום רציף', ללא תמורה, תסתפק בקורבנו החד-פעמי של ישוע, כתמורה.

     למרות שאישים אלו לא נעתרו לאלגוריתם הלשוני המצביע על כך שזכאות ל'צדק קיומי', אפשר לדרוש רק עם קיום חובות, למרות ששני אישים אלו התעלמו ממסקנות פרגמטיות אינטואיטיביות אלו, אף הם הנם תולדה של הדחף האנושי לקיום, לצדק קיומי.

      העובדה שהאדם אפילו לא שואל בזכות מה הוא רואה את עצמו זכאי לקיום, מצביע על כך שהתביעה לצדק קיומי הוא 'דחף', כמו אצל החיות, דחף המתורגם לשפה. ואם דחף זה מתורגם לשפה, אזי על האדם לקבל את חוקי השפה, שתביעה מותרת רק אם ניתנת תמורה. ובכן, מדוע חשב סוקראטס שזכותו לקיום רציף בגלגולים שונים, הרי הוא התכחש לחוקי השפה שתמורת תביעה יש לתת תמורה, הוא התכחש למוסר עירו, קיום מוסר המזכה את היחיד לצדק קיומי. אמנם הוא העלה איזה ערך מעומעם של טיהור הנפש כמזכה בני אדם לצדק קיומי בעולמות חלופיים. אבל טיהור נפש לא מתבטא במעשים. במציאות סוקראטס שייך לאנשים הרואים את עצמם נעלים על האחרים, בתובעם לעצמם צדק קיומי ללא תמורה, בבוז שהם רוכשים לחוקי השפה.

      דוגמה יותר פרדוכסלית לזכות צדק קיומי רציף, אנו מוצאים בתיאולוגיה של השליח פאול. בהבדל מסוקראטס פאול הכיר את המחשבה התנ"כית, את הפילוסופיה הלשונית שלה שהתבססה על רכש 'דעת'. אבל שליח זה לא הסכים עם ההשלמה של מחשבת התנ"ך לקיום קצוב בעולם הנגלה בלבד, הוא רצה בצדק קיומי רציף ללא תמורה. לשם כך הוא ניטרל את מקור המחשבה התנ"כית הכלולה במשלים שלה, ביחוד במשל 'עץ הדעת', כתוצאה של הובריס שלו, העלה את המשאלה שהאלוהות שלפי המשלים הפילוספיים הלשוניים של התנ"ך בראה עולם מושלם, תשנה את דעתה, ותמורת קורבן ישוע שנצלב, תשנה סדרי עולם. לפי הסדרים החדשים, האדם יזכה לצדק קיומי רציף. נשאלת השאלה, מנין לאדם 'הובריס' כזה, משאלה כזו לשינוי סדרי עולם?

     וראה זה פלא, האנושות נהה אחרי בעלי ההובריס, הרואים את עצמם זכאיים לצדק קיומי רציף, ללא תמורה. בעיני הדורות, סוקראטס מצטייר כישות מוסרית-על. ולא לדבר על השליח פאול, שבשורתו התקבלה על-ידי האנושות. הסיבה לכך, שהאדם הלשוני מתרגם את הדחף לקיום, לא רק כצדק קיומי בזכות תרומה, אלא רוצה להשתחרר מהחובות, רואה את עצמו זכאי לצדק קיומי רציף.

      האדם שבחייו היום יומיים נוהג בצורה פרגמטית, לפי האפשרויות שהקיום עם התוספת הלשונית מאפשרים לו, הוא גם בעל משאלות, והוא מוכן תמיד לנהות אחרי כל מי שמבטיח לו שמשאלותיו הן אפשריות.

     העובדה שהמשאלה של השליח פאול לא התגשמה, סדרי עולם לא השתנו, החסידים נאחזים בהבטחה ולא רוצים לרפות ממנה. הכנסיה הקאתולית הארצית סיפקה למאמינים תחליף להבטחה לשינוי סדרי עולם, התחליף הוא טכס המיסה, דרכו המאמין בהזדהותו עם הגואל, ישוע, זוכה בצורה מיסטית-מאגית לגאולה, לקיום רציף.

      השפה הנעלמת מאפשרת לאדם תמיד את הטרנספורמציות, היא מאפשרת הפיכת מציאות לטכס מיסטי-מאגי. האדם מעדיף את הטכס המיסטי-מאגי על מציאות שאינה נעתרת למשאלותיו.

     ואולי יש לראות גם בטכס מיסטי-מאגי נוסח המיסה מוסד הבא להבטיח לאדם צדק קיומי רציף?

      זכאות לצדק קיומי רציף אנו מוצאים ברוב התרבויות, השאלה רק בזכות מה משיגים קיום רציף, אם לא בעולם הנגלה אזי בעולמות חלופיים. עובדה היא שהשלמה של מחשבת התנ"ך עם זכות צדק קיומי רק בעולם הנגלה, לא התקבל בעולם, אפילו צאצאי העברים סטו מכך, ואחרי חורבן בית ראשון עברו לאמונה בצדק קיומי רציף בעולם חלופי.

     אנחנו לא צריכים לשכח עוד מוסד לשוני הבא להבטיח ליחיד צדק קיומי רציף על-ידי יצירות לשוניות. יוצרים רבים רואים ביצירות שלהם השארות הנפש שלהם. אנחנו עדים לתקומת התרבות השומרית על-ידי הגילויים הארכיאולוגיים של כתבי עם מופלא זה. אבל יצירות לשוניות תלויות בקהילות זוכרות, תלויות בקהילות המסוגלות לפענח כתבים.

     ואם אנו חוזרים למחשבת התנ"ך, ראה זה פלא, מחשבה זו שהשלימה עם צדק קיום קצוב בעולם הנגלה, יצירה זו זוכה לצדק קיומי רציף. היא זוכה לכך, למרות שהעולם אפילו לא משלים עם ההשלמה של כתבים אלו עם עולם אנושי שבו חיי אדם קצובים, מאמץ כתבים אלו, נאחז בהם, מוכן אפילו לחמוס את היורשים החוקיים, רוצה לרשת אותם.

 בהמשך ננסה לראות איך האדם מנסה להגשים את 'הדחף לקיום בכח', הוא רוצה בכוחנות להכריח את הקיום להיעתר לו, להעניק לו קיום רציף.

ל

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: