אוניבסיטה ווירטואלית – שעור 298 – דחף לקיום בכח

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 298 – דחף לקיום בכח

     ראינו שדחף לקיום משותף לכל הברויים על כדור הארץ שלנו, ראינו גם שהאדם מתרגם את הדחף לקיום לשפה, הופך אותו לצדק לקיום. מאחר שהאדם מתרגם את הדחף לקיום לשפה, האלגוריתם הלשוני מוביל אותו ליצור תמורות לתביעה קיומית זו. הרי לפי נוהלי השפה  בעד כל תביעה יש לתת תמורה. השפה פועלת דרך משא ומתן. כך האדם מתרגם את נוהל השפה לתמורה לכל תביעה, בצורות שונות. ראינו שהאמהות השומריות שקוננו על כליון פרי בטנן טענו נגד חוקי הקיום על אי צדק קיומי על אובדן פרי בטנן, בשם מוסר קיומי, מוסר חברתי, טענו שהנפתר מילא אחרי המוסר החברתי. הזכרנו גם את התפתחות מוסר הגבורה, שאנו מוצאים כבר באפוס של גילגמש. בהתאם למוסר הגבורה, למען לזכות בשם עולם, אחרי כליון הגוף ששום אדם לא נמלט מגורל קיומי זה, כפי שסיכם גילגמש, צריך לתת תמורה, במקרה זה התמורה היא ביצוע מעשי גבורה, מעשים של גבורה כוללים גם הריגות זולתים בשדה קרב.

     אבל דחף לקיום אשר מועמת עם מוות וודאי, לפי חוקי הקיום, השפה חסרת אונים מול חוקי הקיום אלו, הגוזרים גזרה זו. אזי האדם המאוכזב מול חוקי הקיום, מחליט לצאת למסע הרג נגד הקיום, מנסה לכפות על חוקי הקיום את רצונו בכח, למען יעתרו לו.

      פתרון כזה של האדם המאוכזב, לכפות בכח על הקיום, להעתר לו, וסרוב חוקי הקיום למלא את דחפו לקיום רציף, לצדק קיומי שלו, תהליך זה נראה בעינינו מופרך. אבל כאשר אנו מתבוננים על מפת ההיסטוריה האנושית ומנסים להבין את ההתפרצויות של זעם של מלכים, מושלים אגרסיביים היוצאים להרס העולם שלא נעתר למשאלתם לקיום רציף, אנו עדים שההיסטוריה האנושית מלאה עם פרדוכסים התנהגותיים כאלו. מושלים אגרסייביים במשך ההיסטוריה  סבורים שריצת האמוק שלהם, הרס כל מכשול העומד בדרכם, תבטיח את רציפות קיומם, שהטריטוריות יעידו על זכותם לקיום רציף.

     ברור שהתפרצויות אמוקיות אלו הן הקצנת מושג הגבורה, גבורה המנסה בצורה מדודה יותר לזכות בשם עולם, שם שישרוד אחרי כליון הגוף. סרגום מלך אכד כבר לא הסתפק במלחמות מוגבלות כמו גילגמש, סרגון יצא לכבוש את כל מזופוטמיה. אחרי סרגון קמו במזופוטמיה סרגונים רבים, שרצו בכח להכריח את חוקי הקיום להעתר למשאלתם לקיום רציף. אבל התפרצויות כאלו לא נגמרו עם הכובשים הגדולים של מושלי מזופוטמיה, גם אלכסנדר מוקדון יצא לכיבוש אמוקי, רצה לכפות על כל העולם של זמנו את שלטונו. הוא חשב שבתור כובש הכל, הוא זכאי למעמד אל, דרש מהסובבים אותו להשתחוות לפניו, אבל חוקי הקיום הענישו אותו, קצרו אפילו את משך חייו הקצובים, הוא מת בגיל שלושים ושלוש, הטריטוריות שהוא כבש לא באו להעיד על אלוהיותו.

       אבל אלכסנדר מוקדון זכה לשם עולם בזכות מעשיו, כיוון שאלו נכלאו בכתב על-ידי מספרים, השפה הנציחה אותו, כיבושיו לא האריכו ימים, יורשיו, הדיאדוכים, חלקו את ממלכתו ונלחמו זה בזה.

        אם דניאל חשב שהכובשים הגדולים, שאותם הוא הפך לחיות, חיסלו זה את זה, הוא טעה, אחרי הכיבושים ההלניסטיים, קמו הרומאים שהמשיכו בריצות האמוק שלהם, רצו לכפות את רצונם על הקיום, השתעשעו עם רעיונות שהכיבושים יבטיחו את קיומם הרציף. אין טעם למנות גם את הכובשים שבאו אחרי התפוררות האימפריה הרומית על-ידי העבדים הנוצריים. אבל עלינו להתעכב על אידיאולוגיות שהיו קיימות בעבר והתחדשו בזמן החדש, אידיאולוגיות שסברו שיש להחליף את כלי השפה, החסר אונים מול חוקי הקיום,  לכלי הכח היותר יעיל להתמודד עם חוקי קיום סרבניים האלו. לנטיות אלו של האדם להכריח בכח את חוקי הקיום שיעתרו לו, יגשימו את משאלתו לקיום רציף, נוספה אידיאולוגיה שנתנה משנה תוקף לתביעה זו מחוקי הקיום.

      עלינו לציין את התמורה שקרתה בזמן הרפורמציה של לותר, רפורמטור זה יצר תיאולוגיה שהגבירה את הדחף להכריח את חוקי הקיום שיגשימו את רצונו של אדם לקיום רציף. לותר ברפורמציה הצביע על העובדה שישוע שהיה צריך להביא לשינוי סדרי עולם לפי התיאולוגיה של השליח פאול, נכשל, לכן אויבו, השטן הוא נסיך העולם הנגלה, ונסיך זה החליף את אמצעי השפה לאמצעי הכח.

     לא כאן להרחיב על התיאולוגיה של לותר, מספיק שנצטמצם בכך שהוא אימץ את הכח כאמצעי, סבר שדחף לקיום מושג באמצעות כח. ברור שמסקנה זו אפסה את כל התמורות האחרות להצדיק את התביעה לצדק קיומי, כמו מעשים טובים, שאותם ביטל כמובילים לגאולה.

     אם העולם המערבי נדהם מההתפרצות של חסידי לותר ברייך השלישי, מהתפרצות האמוקית שלהם, רצונם לכפות על העולם את זכותם הקיומית להיות אדוני העולם, הם לא התעמקו במסר של הרפורמטור זה. לו היו קוראים את ספריו, מתעלמים מהכרזותיו שהוא ממשיכו של השליח פאול, שהוא נוהג לפי כתבי הקודש, היו יכולים לצפות להתפתחות הרייך השלישי.

      אם לותר עדיין לא הצביע על גיבור שיגשים את משאלתו לכפות על היקום את רצונו, רצון עמו לקיום רציף, חסידיו לאט לאט הרחיבו את תורתו, כך עשה המשורר הלאומי גיתה ביצירתו פאוסט. גיבור בדיוני זה, ביצירתו של המשורר, מנסה לכפות על הקיום את רצונו לנעורים נצחיים, באמצעות המאגיה, הכח של מפיסטו, הגלגול של השטן של לותר.

      גיתה הבין שכח סתם אין בכוחו להכריח את חוקי הקיום להעתר למשאלתו של גיבורו לנעורים נצחיים, לקיום רציף, הוא הבין שלשם כך יש צורך גם במאגיה, מאגיה של מפיסטו.

    כבר המצרים העתיקים ניסו באמצעים מאגיים, על-ידי השבעות, להכריח את האלים שלהם להעניק להם קיום רציף. מבחינה זו הגרמנים לא חידשו דבר, הם רק נתנו לפרשנות זו של המצרים  למאגיה, להשבעות, צורה יותר אגרסיבית, שמוש  במאגיה, כתוספת לאמצעי הכח למען להגשים את התביעה לקיום רציף.

     אם החיה חסרת השפה יכולה רק לברח מסכנות למען לשמר את הדחף לקיום שלה, האדם  המנסה להכריח את חוקי הקיום שיעתרו לתביעתו לקיום רציף באמצעות כח,  נשאר גם ישות לשונית, ובהיותו ישות לשונית הוא מסוגל להוסיף לאמצעי הכח שלו ממדים לשוניים המגבירים את יעילות אמצעי זה. אם ההתפרצות של אנשי הרייך השלישי נראה בעיני העולם על-טבעי, הרי זה התאפשר כיוון שלאמצעי הכח שלהם נוספו כל ההמצאות המכניות של השפה.

     ברור שהקסמים של אנשי הרייך השלישי לא יכלו נגד כל התנגדות העולם. נוסף לכך חוקי הקיום בזים לכל ההובריס האנושי המתמודד אתם. בני אדם אפילו עם פצצת האטום יכולים רק להרוס את מושבם, אין להם יכולות להתמודד עם היקום האין-סופי.

     אנחנו רואים איך האדם שהאבולוציה העניקה לו את כלי השפה, מורד בחוקי הקיום לשוא. הרי הבריאה תיתכן רק לפי חוקיה, חוקים המעניקם לכל הישויות משך קצוב.

    אזהרותיו של בעל משל 'עץ הדעת' היו לשוא. רצונו של בעל המשל לרסן את ההובריס של השפה ה'נחשית' לא צלחו. הרצון של האדם לריבונות מוביל אותו לכל המלחמות האגרסיביות, הכשלונות של העבר לא מלמדות את האדם.

     הדחף לקיום הפך אצל האדם הלשוני לדחף לריבונות, לדחף לרצות לשנות את סדרי העולם, השלמה עם חוקי הקיום ממנו והלאה. המיכשור החדש שוב מעורר אצל האדם   האשליה שביכולתו להיהפך לריבון. אבל הטבע מדי פעם מזכיר את חוסר האונים של האדם מול גלויה. אמצעי הכח של האדם במשך ההיסטוריה מתגלה עוד פחות יעיל מול חוקי הקיום מאשר כלי השפה.

     כלי השפה לפחות מאפשרת לאדם להרחיב את מימדי עולמו. עולמות הזויים שהשפה מאפשרת לאדם ליצור, הם מאפשרים לו לצאת מגופו הקטן ולרחף בעולמות אלו, במשך קיומו הקצוב. אם האדם בז לכלי השפה אשר חסר אונים מול חוקי הקיום, כלי הכח שהוא מעדיף עליו מאכזב עוד יותר. כלי הכח מוכרע תמיד על-ידי איתני הטבע כמו צבאות הרייך השלישי שהוכרעו על-ידי החורף הרוסי.

    אם משהו שורד מעולמו של האדם הוא התיעוד המקובע של יצירותיו הלשוניות. ההיסטוריה האנושית אינה תולדה של טריטוריות כבושות, היא תולידה של השפה הנעלמת ויצירותיה, שהאדם מצליח לכלא אותה באותיות, לקבע אותה בכתב. אלכסנדר מוקדון לא הצליח לכפות בכוח על חוקי הקיום שיעניקו לו משך קיום רציף, הוא נשאר בזכרון הדורות הודות לשפה נעלמת שאותיותיה כלאו בכתב את מעשיו.

ל

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 298 – דחף לקיום בכח

     ראינו שדחף לקיום משותף לכל הברויים על כדור הארץ שלנו, ראינו גם שהאדם מתרגם את הדחף לקיום לשפה, הופך אותו לצדק לקיום. מאחר שהאדם מתרגם את הדחף לקיום לשפה, האלגוריתם הלשוני מוביל אותו ליצור תמורות לתביעה קיומית זו. הרי לפי נוהלי השפה  בעד כל תביעה יש לתת תמורה. השפה פועלת דרך משא ומתן. כך האדם מתרגם את נוהל השפה לתמורה לכל תביעה, בצורות שונות. ראינו שהאמהות השומריות שקוננו על כליון פרי בטנן טענו נגד חוקי הקיום על אי צדק קיומי על אובדן פרי בטנן, בשם מוסר קיומי, מוסר חברתי, טענו שהנפתר מילא אחרי המוסר החברתי. הזכרנו גם את התפתחות מוסר הגבורה, שאנו מוצאים כבר באפוס של גילגמש. בהתאם למוסר הגבורה, למען לזכות בשם עולם, אחרי כליון הגוף ששום אדם לא נמלט מגורל קיומי זה, כפי שסיכם גילגמש, צריך לתת תמורה, במקרה זה התמורה היא ביצוע מעשי גבורה, מעשים של גבורה כוללים גם הריגות זולתים בשדה קרב.

     אבל דחף לקיום אשר מועמת עם מוות וודאי, לפי חוקי הקיום, השפה חסרת אונים מול חוקי הקיום אלו, הגוזרים גזרה זו. אזי האדם המאוכזב מול חוקי הקיום, מחליט לצאת למסע הרג נגד הקיום, מנסה לכפות על חוקי הקיום את רצונו בכח, למען יעתרו לו.

      פתרון כזה של האדם המאוכזב, לכפות בכח על הקיום, להעתר לו, וסרוב חוקי הקיום למלא את דחפו לקיום רציף, לצדק קיומי שלו, תהליך זה נראה בעינינו מופרך. אבל כאשר אנו מתבוננים על מפת ההיסטוריה האנושית ומנסים להבין את ההתפרצויות של זעם של מלכים, מושלים אגרסיביים היוצאים להרס העולם שלא נעתר למשאלתם לקיום רציף, אנו עדים שההיסטוריה האנושית מלאה עם פרדוכסים התנהגותיים כאלו. מושלים אגרסייביים במשך ההיסטוריה  סבורים שריצת האמוק שלהם, הרס כל מכשול העומד בדרכם, תבטיח את רציפות קיומם, שהטריטוריות יעידו על זכותם לקיום רציף.

     ברור שהתפרצויות אמוקיות אלו הן הקצנת מושג הגבורה, גבורה המנסה בצורה מדודה יותר לזכות בשם עולם, שם שישרוד אחרי כליון הגוף. סרגום מלך אכד כבר לא הסתפק במלחמות מוגבלות כמו גילגמש, סרגון יצא לכבוש את כל מזופוטמיה. אחרי סרגון קמו במזופוטמיה סרגונים רבים, שרצו בכח להכריח את חוקי הקיום להעתר למשאלתם לקיום רציף. אבל התפרצויות כאלו לא נגמרו עם הכובשים הגדולים של מושלי מזופוטמיה, גם אלכסנדר מוקדון יצא לכיבוש אמוקי, רצה לכפות על כל העולם של זמנו את שלטונו. הוא חשב שבתור כובש הכל, הוא זכאי למעמד אל, דרש מהסובבים אותו להשתחוות לפניו, אבל חוקי הקיום הענישו אותו, קצרו אפילו את משך חייו הקצובים, הוא מת בגיל שלושים ושלוש, הטריטוריות שהוא כבש לא באו להעיד על אלוהיותו.

       אבל אלכסנדר מוקדון זכה לשם עולם בזכות מעשיו, כיוון שאלו נכלאו בכתב על-ידי מספרים, השפה הנציחה אותו, כיבושיו לא האריכו ימים, יורשיו, הדיאדוכים, חלקו את ממלכתו ונלחמו זה בזה.

        אם דניאל חשב שהכובשים הגדולים, שאותם הוא הפך לחיות, חיסלו זה את זה, הוא טעה, אחרי הכיבושים ההלניסטיים, קמו הרומאים שהמשיכו בריצות האמוק שלהם, רצו לכפות את רצונם על הקיום, השתעשעו עם רעיונות שהכיבושים יבטיחו את קיומם הרציף. אין טעם למנות גם את הכובשים שבאו אחרי התפוררות האימפריה הרומית על-ידי העבדים הנוצריים. אבל עלינו להתעכב על אידיאולוגיות שהיו קיימות בעבר והתחדשו בזמן החדש, אידיאולוגיות שסברו שיש להחליף את כלי השפה, החסר אונים מול חוקי הקיום,  לכלי הכח היותר יעיל להתמודד עם חוקי קיום סרבניים האלו. לנטיות אלו של האדם להכריח בכח את חוקי הקיום שיעתרו לו, יגשימו את משאלתו לקיום רציף, נוספה אידיאולוגיה שנתנה משנה תוקף לתביעה זו מחוקי הקיום.

      עלינו לציין את התמורה שקרתה בזמן הרפורמציה של לותר, רפורמטור זה יצר תיאולוגיה שהגבירה את הדחף להכריח את חוקי הקיום שיגשימו את רצונו של אדם לקיום רציף. לותר ברפורמציה הצביע על העובדה שישוע שהיה צריך להביא לשינוי סדרי עולם לפי התיאולוגיה של השליח פאול, נכשל, לכן אויבו, השטן הוא נסיך העולם הנגלה, ונסיך זה החליף את אמצעי השפה לאמצעי הכח.

     לא כאן להרחיב על התיאולוגיה של לותר, מספיק שנצטמצם בכך שהוא אימץ את הכח כאמצעי, סבר שדחף לקיום מושג באמצעות כח. ברור שמסקנה זו אפסה את כל התמורות האחרות להצדיק את התביעה לצדק קיומי, כמו מעשים טובים, שאותם ביטל כמובילים לגאולה.

     אם העולם המערבי נדהם מההתפרצות של חסידי לותר ברייך השלישי, מהתפרצות האמוקית שלהם, רצונם לכפות על העולם את זכותם הקיומית להיות אדוני העולם, הם לא התעמקו במסר של הרפורמטור זה. לו היו קוראים את ספריו, מתעלמים מהכרזותיו שהוא ממשיכו של השליח פאול, שהוא נוהג לפי כתבי הקודש, היו יכולים לצפות להתפתחות הרייך השלישי.

      אם לותר עדיין לא הצביע על גיבור שיגשים את משאלתו לכפות על היקום את רצונו, רצון עמו לקיום רציף, חסידיו לאט לאט הרחיבו את תורתו, כך עשה המשורר הלאומי גיתה ביצירתו פאוסט. גיבור בדיוני זה, ביצירתו של המשורר, מנסה לכפות על הקיום את רצונו לנעורים נצחיים, באמצעות המאגיה, הכח של מפיסטו, הגלגול של השטן של לותר.

      גיתה הבין שכח סתם אין בכוחו להכריח את חוקי הקיום להעתר למשאלתו של גיבורו לנעורים נצחיים, לקיום רציף, הוא הבין שלשם כך יש צורך גם במאגיה, מאגיה של מפיסטו.

    כבר המצרים העתיקים ניסו באמצעים מאגיים, על-ידי השבעות, להכריח את האלים שלהם להעניק להם קיום רציף. מבחינה זו הגרמנים לא חידשו דבר, הם רק נתנו לפרשנות זו של המצרים  למאגיה, להשבעות, צורה יותר אגרסיבית, שמוש  במאגיה, כתוספת לאמצעי הכח למען להגשים את התביעה לקיום רציף.

     אם החיה חסרת השפה יכולה רק לברח מסכנות למען לשמר את הדחף לקיום שלה, האדם  המנסה להכריח את חוקי הקיום שיעתרו לתביעתו לקיום רציף באמצעות כח,  נשאר גם ישות לשונית, ובהיותו ישות לשונית הוא מסוגל להוסיף לאמצעי הכח שלו ממדים לשוניים המגבירים את יעילות אמצעי זה. אם ההתפרצות של אנשי הרייך השלישי נראה בעיני העולם על-טבעי, הרי זה התאפשר כיוון שלאמצעי הכח שלהם נוספו כל ההמצאות המכניות של השפה.

     ברור שהקסמים של אנשי הרייך השלישי לא יכלו נגד כל התנגדות העולם. נוסף לכך חוקי הקיום בזים לכל ההובריס האנושי המתמודד אתם. בני אדם אפילו עם פצצת האטום יכולים רק להרוס את מושבם, אין להם יכולות להתמודד עם היקום האין-סופי.

     אנחנו רואים איך האדם שהאבולוציה העניקה לו את כלי השפה, מורד בחוקי הקיום לשוא. הרי הבריאה תיתכן רק לפי חוקיה, חוקים המעניקם לכל הישויות משך קצוב.

    אזהרותיו של בעל משל 'עץ הדעת' היו לשוא. רצונו של בעל המשל לרסן את ההובריס של השפה ה'נחשית' לא צלחו. הרצון של האדם לריבונות מוביל אותו לכל המלחמות האגרסיביות, הכשלונות של העבר לא מלמדות את האדם.

     הדחף לקיום הפך אצל האדם הלשוני לדחף לריבונות, לדחף לרצות לשנות את סדרי העולם, השלמה עם חוקי הקיום ממנו והלאה. המיכשור החדש שוב מעורר אצל האדם   האשליה שביכולתו להיהפך לריבון. אבל הטבע מדי פעם מזכיר את חוסר האונים של האדם מול גלויה. אמצעי הכח של האדם במשך ההיסטוריה מתגלה עוד פחות יעיל מול חוקי הקיום מאשר כלי השפה.

     כלי השפה לפחות מאפשרת לאדם להרחיב את מימדי עולמו. עולמות הזויים שהשפה מאפשרת לאדם ליצור, הם מאפשרים לו לצאת מגופו הקטן ולרחף בעולמות אלו, במשך קיומו הקצוב. אם האדם בז לכלי השפה אשר חסר אונים מול חוקי הקיום, כלי הכח שהוא מעדיף עליו מאכזב עוד יותר. כלי הכח מוכרע תמיד על-ידי איתני הטבע כמו צבאות הרייך השלישי שהוכרעו על-ידי החורף הרוסי.

    אם משהו שורד מעולמו של האדם הוא התיעוד המקובע של יצירותיו הלשוניות. ההיסטוריה האנושית אינה תולדה של טריטוריות כבושות, היא תולידה של השפה הנעלמת ויצירותיה, שהאדם מצליח לכלא אותה באותיות, לקבע אותה בכתב. אלכסנדר מוקדון לא הצליח לכפות בכוח על חוקי הקיום שיעניקו לו משך קיום רציף, הוא נשאר בזכרון הדורות הודות לשפה נעלמת שאותיותיה כלאו בכתב את מעשיו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 298 – דחף לקיום בכח

     ראינו שדחף לקיום משותף לכל הברויים על כדור הארץ שלנו, ראינו גם שהאדם מתרגם את הדחף לקיום לשפה, הופך אותו לצדק לקיום. מאחר שהאדם מתרגם את הדחף לקיום לשפה, האלגוריתם הלשוני מוביל אותו ליצור תמורות לתביעה קיומית זו. הרי לפי נוהלי השפה  בעד כל תביעה יש לתת תמורה. השפה פועלת דרך משא ומתן. כך האדם מתרגם את נוהל השפה לתמורה לכל תביעה, בצורות שונות. ראינו שהאמהות השומריות שקוננו על כליון פרי בטנן טענו נגד חוקי הקיום על אי צדק קיומי על אובדן פרי בטנן, בשם מוסר קיומי, מוסר חברתי, טענו שהנפתר מילא אחרי המוסר החברתי. הזכרנו גם את התפתחות מוסר הגבורה, שאנו מוצאים כבר באפוס של גילגמש. בהתאם למוסר הגבורה, למען לזכות בשם עולם, אחרי כליון הגוף ששום אדם לא נמלט מגורל קיומי זה, כפי שסיכם גילגמש, צריך לתת תמורה, במקרה זה התמורה היא ביצוע מעשי גבורה, מעשים של גבורה כוללים גם הריגות זולתים בשדה קרב.

     אבל דחף לקיום אשר מועמת עם מוות וודאי, לפי חוקי הקיום, השפה חסרת אונים מול חוקי הקיום אלו, הגוזרים גזרה זו. אזי האדם המאוכזב מול חוקי הקיום, מחליט לצאת למסע הרג נגד הקיום, מנסה לכפות על חוקי הקיום את רצונו בכח, למען יעתרו לו.

      פתרון כזה של האדם המאוכזב, לכפות בכח על הקיום, להעתר לו, וסרוב חוקי הקיום למלא את דחפו לקיום רציף, לצדק קיומי שלו, תהליך זה נראה בעינינו מופרך. אבל כאשר אנו מתבוננים על מפת ההיסטוריה האנושית ומנסים להבין את ההתפרצויות של זעם של מלכים, מושלים אגרסיביים היוצאים להרס העולם שלא נעתר למשאלתם לקיום רציף, אנו עדים שההיסטוריה האנושית מלאה עם פרדוכסים התנהגותיים כאלו. מושלים אגרסייביים במשך ההיסטוריה  סבורים שריצת האמוק שלהם, הרס כל מכשול העומד בדרכם, תבטיח את רציפות קיומם, שהטריטוריות יעידו על זכותם לקיום רציף.

     ברור שהתפרצויות אמוקיות אלו הן הקצנת מושג הגבורה, גבורה המנסה בצורה מדודה יותר לזכות בשם עולם, שם שישרוד אחרי כליון הגוף. סרגום מלך אכד כבר לא הסתפק במלחמות מוגבלות כמו גילגמש, סרגון יצא לכבוש את כל מזופוטמיה. אחרי סרגון קמו במזופוטמיה סרגונים רבים, שרצו בכח להכריח את חוקי הקיום להעתר למשאלתם לקיום רציף. אבל התפרצויות כאלו לא נגמרו עם הכובשים הגדולים של מושלי מזופוטמיה, גם אלכסנדר מוקדון יצא לכיבוש אמוקי, רצה לכפות על כל העולם של זמנו את שלטונו. הוא חשב שבתור כובש הכל, הוא זכאי למעמד אל, דרש מהסובבים אותו להשתחוות לפניו, אבל חוקי הקיום הענישו אותו, קצרו אפילו את משך חייו הקצובים, הוא מת בגיל שלושים ושלוש, הטריטוריות שהוא כבש לא באו להעיד על אלוהיותו.

       אבל אלכסנדר מוקדון זכה לשם עולם בזכות מעשיו, כיוון שאלו נכלאו בכתב על-ידי מספרים, השפה הנציחה אותו, כיבושיו לא האריכו ימים, יורשיו, הדיאדוכים, חלקו את ממלכתו ונלחמו זה בזה.

        אם דניאל חשב שהכובשים הגדולים, שאותם הוא הפך לחיות, חיסלו זה את זה, הוא טעה, אחרי הכיבושים ההלניסטיים, קמו הרומאים שהמשיכו בריצות האמוק שלהם, רצו לכפות את רצונם על הקיום, השתעשעו עם רעיונות שהכיבושים יבטיחו את קיומם הרציף. אין טעם למנות גם את הכובשים שבאו אחרי התפוררות האימפריה הרומית על-ידי העבדים הנוצריים. אבל עלינו להתעכב על אידיאולוגיות שהיו קיימות בעבר והתחדשו בזמן החדש, אידיאולוגיות שסברו שיש להחליף את כלי השפה, החסר אונים מול חוקי הקיום,  לכלי הכח היותר יעיל להתמודד עם חוקי קיום סרבניים האלו. לנטיות אלו של האדם להכריח בכח את חוקי הקיום שיעתרו לו, יגשימו את משאלתו לקיום רציף, נוספה אידיאולוגיה שנתנה משנה תוקף לתביעה זו מחוקי הקיום.

      עלינו לציין את התמורה שקרתה בזמן הרפורמציה של לותר, רפורמטור זה יצר תיאולוגיה שהגבירה את הדחף להכריח את חוקי הקיום שיגשימו את רצונו של אדם לקיום רציף. לותר ברפורמציה הצביע על העובדה שישוע שהיה צריך להביא לשינוי סדרי עולם לפי התיאולוגיה של השליח פאול, נכשל, לכן אויבו, השטן הוא נסיך העולם הנגלה, ונסיך זה החליף את אמצעי השפה לאמצעי הכח.

     לא כאן להרחיב על התיאולוגיה של לותר, מספיק שנצטמצם בכך שהוא אימץ את הכח כאמצעי, סבר שדחף לקיום מושג באמצעות כח. ברור שמסקנה זו אפסה את כל התמורות האחרות להצדיק את התביעה לצדק קיומי, כמו מעשים טובים, שאותם ביטל כמובילים לגאולה.

     אם העולם המערבי נדהם מההתפרצות של חסידי לותר ברייך השלישי, מהתפרצות האמוקית שלהם, רצונם לכפות על העולם את זכותם הקיומית להיות אדוני העולם, הם לא התעמקו במסר של הרפורמטור זה. לו היו קוראים את ספריו, מתעלמים מהכרזותיו שהוא ממשיכו של השליח פאול, שהוא נוהג לפי כתבי הקודש, היו יכולים לצפות להתפתחות הרייך השלישי.

      אם לותר עדיין לא הצביע על גיבור שיגשים את משאלתו לכפות על היקום את רצונו, רצון עמו לקיום רציף, חסידיו לאט לאט הרחיבו את תורתו, כך עשה המשורר הלאומי גיתה ביצירתו פאוסט. גיבור בדיוני זה, ביצירתו של המשורר, מנסה לכפות על הקיום את רצונו לנעורים נצחיים, באמצעות המאגיה, הכח של מפיסטו, הגלגול של השטן של לותר.

      גיתה הבין שכח סתם אין בכוחו להכריח את חוקי הקיום להעתר למשאלתו של גיבורו לנעורים נצחיים, לקיום רציף, הוא הבין שלשם כך יש צורך גם במאגיה, מאגיה של מפיסטו.

    כבר המצרים העתיקים ניסו באמצעים מאגיים, על-ידי השבעות, להכריח את האלים שלהם להעניק להם קיום רציף. מבחינה זו הגרמנים לא חידשו דבר, הם רק נתנו לפרשנות זו של המצרים  למאגיה, להשבעות, צורה יותר אגרסיבית, שמוש  במאגיה, כתוספת לאמצעי הכח למען להגשים את התביעה לקיום רציף.

     אם החיה חסרת השפה יכולה רק לברח מסכנות למען לשמר את הדחף לקיום שלה, האדם  המנסה להכריח את חוקי הקיום שיעתרו לתביעתו לקיום רציף באמצעות כח,  נשאר גם ישות לשונית, ובהיותו ישות לשונית הוא מסוגל להוסיף לאמצעי הכח שלו ממדים לשוניים המגבירים את יעילות אמצעי זה. אם ההתפרצות של אנשי הרייך השלישי נראה בעיני העולם על-טבעי, הרי זה התאפשר כיוון שלאמצעי הכח שלהם נוספו כל ההמצאות המכניות של השפה.

     ברור שהקסמים של אנשי הרייך השלישי לא יכלו נגד כל התנגדות העולם. נוסף לכך חוקי הקיום בזים לכל ההובריס האנושי המתמודד אתם. בני אדם אפילו עם פצצת האטום יכולים רק להרוס את מושבם, אין להם יכולות להתמודד עם היקום האין-סופי.

     אנחנו רואים איך האדם שהאבולוציה העניקה לו את כלי השפה, מורד בחוקי הקיום לשוא. הרי הבריאה תיתכן רק לפי חוקיה, חוקים המעניקם לכל הישויות משך קצוב.

    אזהרותיו של בעל משל 'עץ הדעת' היו לשוא. רצונו של בעל המשל לרסן את ההובריס של השפה ה'נחשית' לא צלחו. הרצון של האדם לריבונות מוביל אותו לכל המלחמות האגרסיביות, הכשלונות של העבר לא מלמדות את האדם.

     הדחף לקיום הפך אצל האדם הלשוני לדחף לריבונות, לדחף לרצות לשנות את סדרי העולם, השלמה עם חוקי הקיום ממנו והלאה. המיכשור החדש שוב מעורר אצל האדם   האשליה שביכולתו להיהפך לריבון. אבל הטבע מדי פעם מזכיר את חוסר האונים של האדם מול גלויה. אמצעי הכח של האדם במשך ההיסטוריה מתגלה עוד פחות יעיל מול חוקי הקיום מאשר כלי השפה.

     כלי השפה לפחות מאפשרת לאדם להרחיב את מימדי עולמו. עולמות הזויים שהשפה מאפשרת לאדם ליצור, הם מאפשרים לו לצאת מגופו הקטן ולרחף בעולמות אלו, במשך קיומו הקצוב. אם האדם בז לכלי השפה אשר חסר אונים מול חוקי הקיום, כלי הכח שהוא מעדיף עליו מאכזב עוד יותר. כלי הכח מוכרע תמיד על-ידי איתני הטבע כמו צבאות הרייך השלישי שהוכרעו על-ידי החורף הרוסי.

    אם משהו שורד מעולמו של האדם הוא התיעוד המקובע של יצירותיו הלשוניות. ההיסטוריה האנושית אינה תולדה של טריטוריות כבושות, היא תולידה של השפה הנעלמת ויצירותיה, שהאדם מצליח לכלא אותה באותיות, לקבע אותה בכתב. אלכסנדר מוקדון לא הצליח לכפות בכוח על חוקי הקיום שיעניקו לו משך קיום רציף, הוא נשאר בזכרון הדורות הודות לשפה נעלמת שאותיותיה כלאו בכתב את מעשיו.

ל

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • nachum  On 19 באוגוסט 2012 at 12:17

    טענו שהנפתר מילא אחרי המוסר החברתי. typo. יהודי נפטר, גוי מת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: