Monthly Archives: ספטמבר 2012

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 304 – היקום זקוק למשוב

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 304 – היקום זקוק למשוב

     תורת הקוואנטים העלתה את הרעיון שלהתערבות אנושית יש השפעה על עולם הקוואנטים. רעיון זה של תורת הקוואנטים מקרב אותו לרעיון הקאנטיני, שכביכול אנו מחוקקים ליקום. ברור שרעיונות כאלו הם מופרכים. הבעיה שהאדם מוכן יותר לקבל מסקנות מדעיות מאשר להתיחס לרעיונות של פילוסופית השפה.

    משום מה רעיונות מדעיים, או מסקנות מדעיות משכנעות יותר את האדם, כיוון שהם יותר מוחשיים. במציאות האדם צריך להתיחס בכבוד הגדול ביותר להכרתו שהנה פרי השפה, כיוון שהתוספת הלשונית הזו שהוענקה לאדם על-ידי האבולוציה, היא הגלגול המפותח ביותר של האינפורמציה היקומית. ואם נעיז להעלות השערה מרחיקת הלכת, שכלול האינפורמציה, הפיכתה לשפה על-ידי המח האנושי הפלאי, מטרתו היא להעניק ליקום משוב, הכרה שאכן הוא עילאי.

     אם האדם היה מתיחס בכבוד למתת האבולוציה, מתת השפה, היה מתבונן איך היא פועלת, היה נוכח לדעת שאחרי שכלי זה, השפה, מעניקה לאדם מודעות, מודעות זו זקוקה עוד למשוב ממודעויות אחרות, מהכרות אחרות, שאכן היא תקפה, קיימת. האדם שרכש מודעות קיים, המשוב של הכרות אחרות לא יוצר אותו, למרות כך הוא זקוק למשוב מהן, הוא זקוק לאמונה שלהן בו, שאכן הוא ישות ראויה, בעלת זהות.

     לכן, אם מדענים, אם פילוסופים, נוסח קאנט, היו מנסים להבין את עולמו של האדם, את היקום מתוך הכרתו, ישות פרי השפה, ישות שהיא ההתגלמות העילאית של האינפורמציה היקומית, היו מבינים שמשוב מצד הכרה אינו יוצר את העולם הוא רק מעניק לו ראואיות קיומית, זהות.

     ובכן, היקום הגדול, היקום ההולך ומתרחב, העולם הקוואנטי, קיימים, אבל זקוקים למשוב, לאמונה מההכרה על היותם ראואיים לפליאה.

      אנחנו שוב צריכים לחזור לאופן פעילות כלי השפה. הרי השפה מעניקה לאדם את המודעות. בלעדי מודעות זו שהשפה מעניקה לאדם, הוא לא היה יכול להתבונן על העולם החיצון. אלו, כפי שכבר דנו בהם בשעורים קודמים, החושבים שהעולם הוא דטרמיניסטי, אינם מודעים לכך שיכולתם להתבונן בעולם חיצון זה, הוא הודות לכך שאף הוא פרי אינפורמציה אקראית, לכן לא רציף, הוא תוצר שבירות של סימטריות, שבירות של רציפות. התבוננות, מחשבה אנושית על העולם מתאפשרת היות שהוא לא רציף, לא דטרמיניסטי, הוא פרי שבירת סימטריות.                                                                                     למרות שהשפה מעניקה לנו מודעות, את הזהות אנו משיגים ממשובים של הכרות אחרות. כך העולם הרחב האין-סופי, מקבל זהות, ראואיות לפליאה, מצד הכרות של בני אדם.

     אמנם העולם האין-סופי, העולם המתרחב, מפחיד אותנו, מגמד אותנו, כפי שהוא הפחיד בעבר את פסקל, למרות כך, כנראה הטרנספורמציה של האינפורמציה היקומית,

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שהתרחשה, בסיוע המח הפלאי הפכה לשפה, שפה המאפשרת התבוננות, מעניקה לאדם עליונות על היקום האילם, יקום אילם המקבל זהות מהכרתו של האדם.

     הקיום הוא נתון, זהות היא מתת ההכרה, הכרה פרי השפה, הכרה מתבוננת, המעניקה ראואיות.

     עלינו להבדיל בין מודעות שהשפה מעניקה לאדם הלשוני, לבין זהות שהיא נרכשת,  כתשלום למעשים. זהות היא פרי מערכות ערכיות שהאדם יוצר באמצעות כלי השפה. עולם השפה בהבדל מהקיום, אינו נתון, האדם יוצר אותו. האדם הביאולוגי הוא נתון, לאדם ביאולוגי יכולת לשפה, יכולת מולדת, אלא יכולת זו זקוקה לפיתוח. האבולוציה מעניקה לאדם הביאולוגי יכולת מולדת לקישור עם האינפורמציה היקומית הנעלמת, כפי שהיא מעניקה לאדם קישור עם גלי האור, הפוטונים. כפי שהקישור עם הפוטונים צריך תהליך טרנספורמטיבי על-ידי המח להיהפך לראיה, כך הקישור לאינפורמציה היקומית צריך לעבור טרנספורמציה על-ידי המח האנושי ההופך את היסוד הזה הנרכש לשפה אנושית יוצרת. אבל הרכש החדש שהפך על-ידי המח הפלאי לכלי יצירה, חייב ליצור את העולם הלשוני הזה שהוא אינו נתון.

     האדם הביאולוגי שהוענק לו מתת השפה, גם אחרי שהוא באמצעות כלי זה רכש מודעות, הוא עדיין לא בעל זהות. זהות נרכשת בתהליך ארוך, כפרי של התהוות מוסדות לשוניים. מוסדות לשוניים מתהווים במאמץ משותף של קהילות אנושיות.

     זהות הנו שכר לראואיות. ראואיות נרכשת אם היחיד שותף במאמץ ליצור את העולם הלשוני האנושי.

     אם האדם היה יוצא להבין את העולם מתוך הכלי המאפשר הבנה זו, השפה, ההכרה, הוא לא היה מזדקק למדע שמתאפשר רק הודות להכרתו, לא היה מזדקק למדע שיתן אשרור לעקרונות שהשפה יוצרת. אם האדם היה נוהג כך, לא היה מייחס לעצמו כמו קאנט בעל ההובריס, שהוא כביכול מחוקק לעולם את חוקיו, היה מבין שהוא רק מעניק ליקום האין-סופי זהות.

     היקום ראוי שנעניק לו זהות, הרי הוא מאפשר את קיומינו. למרות כך, אנשי המדע לא צריכים לתת לתוצאות מחקרם עליונות על עולם האדם. הם צריכים להיות אסירי תודה לעולם השפה המאפשר להם את ההתבוננות שלהם בפלאי הבריאה.

    אולי האינפורמציה היקומית, שהנה שליחה של נעלם, זרוע שלו, ליצור את הישויות ביקום, התגעגעה לרכוש 'זהות'. לכן היא איפשרה לאבר קטן, המח, על גרם שמיים קטן, לבצע טרנספורמציה בה, כדי לראות את עצמה ביצירותיה כראויה לזהות?

    אל עלינו לזלזל בעולמינו הלשוני, פרי מאמצים משותפים של קהילות, הבוראות עולמות נעלמים, המתקיימים רק הודות לאמונה בהם. העולמות הלשוניים קיימים רק הודות לאמונה המקבעת אותם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

        

    מאיינשטיין, דבקותו בדטרמיניזם, התנגדותו לתורת הקוואנטים, אנחנו יכולים ללמוד על רתיעתו של האדם להכיר שהעולם הוא אקראי, שהעולם הוא פרי אינפורמציה המבצעת את הבריאה באקראיות, כיוון שבדטרמיניזם אי אפשר לברא. התהוות העולם אפשרית רק כיוון שהאינפורמציה היקומית מבצעת את הבריאה אחרי שבירות של סימטריות, שבירות רציפות.

    כפי שאמרנו בתחילה, אם האדם לא היה נרתע מלהתבונן על הכלי שבידו, כלי השפה, שבאמצעותו הוא יוצר את עולמו, היה מגיע למסקנות ישירות על אופן התהוות הדברים, לא היה צריך להגיע למסקנות בצורה מעגלית, מהמדע החדש.

     אבל האדם לא רק נרתע מלעמוד על אופן פעילות כלי השפה שבידיו, הוא גם נרתע מלעמוד על מהות אבר המח, אשר הנו טרנספורמטור של היסודות ביקום שהוא קולט, הופך אותם יעילים לרווחת האדם. המח האנושי שקולט את האינפורמציה היקומית הבוראת ביקום בצורה אקראית, המח עושה לה טרנספורמציה לשפה האנושית, עם יכולות ליצור, המח גם מוסיף לרווחת האדם יכולת לנווט יצירה זו.

    האדם השואף לסטטיות, לא מבין את המתת הגדולה ביותר שהיא מנת חלקו, מתת אבר המח, שהוא שכלל את האינפורמציה היקומית, העלה אותה לשלב הגבוה ביותר ביקום, ואתה את האדם. המח, האבר המפותח ביותר ביקום העניק אדם אוטונומיה, יכולת לנווט את פועלו באמצעות 'רצון חופשי'.

     לכאורה האדם היה צריך להיות אסיר תודה על המתת, אבל לא כך, לא רק איינשטיין המהולל לא הבין שיכולתו לחשוב היא הודות למתתים של המח שלו, מתתים של שפה עם רצון חופשי. אבל במשך ההיסטוריה המערבית שידעו כבר על הפילוסופיה הלשונית שהבינה דברים באינטואיציה, קמו לה מתנגדים, כמו השליח פאול שניטרל את משל 'עץ הדעת', בפרשנות מטעה, בזמן החדש האויב הגדול ביותר לפילוסופיה הלשונית הוא לותר, שיצא נגד ה'רצון החופשי'.                                                                                       

    היקום האין-סופי, המתרחב, שהנו נתון, בכל זאת אסיר תודה על מתת ה'זהות' שהוא מקבל מיצור קטן על גרם שמיים קטן. יצור קטן זה רכש מ'עץ הדעת' את הכרתו, את מודעותו, מתארגן בקהילות, יוצר בשתוף פעולה מוסדות וערכים, יוצר עולמות ווירטואליים, מרחף במרחבי היקום, שר שירי הלל ליקום זה המאפשר את כל מעלליו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 303 – התהוות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 303 – התהוות

     בשעור הקודם עסקנו בנטיותיו של האדם לסטטיות, לדטרמיניזם, עסקנו באמונתם של , היוונים הקלאסיים על עולם נצחי וסטטי. המדע החדש מזים את כל האמונות האלו, האסטרונום הובל בשנת 1929 הצביע על  התרחבות היקום, תורת הקוואנטים מזימה את האמונה שחוקי היקום  הם דטרמיניסטיים. ובכן, המדע מזים את העקרונות הפילוסופיים שהנם ביטוי למשאלות בני אדם על עולם סטטי.

    אבל אם היו הוגים ומדענים יוצאים להבין את הקיום מתוך חקירת מהות השפה, היו לוקחים כדגם את האבר המפותח ביותר ביקום, את המח, היו מבינים שהאינפורמציה היא מאחורי התהוות היקום, ואינפורמציה זו פועלת בצורה אקראית. את כל זה אפשר היה ללמד אם האדם היה מתבונן על אופן פעילות כלי השפה שברשותו של האדם, כלי הפועל באקראיות, לא משועבד לחוקים דטרמיניסטיים.

    בכלל, דטרמיניזם שולל התהוות, לכן אריסטו שהאמין בעולם סטטי, דטרמיניסטי, ראה את כל הפעילות בעולם רק כתנועה ממצב כח למצב בפועל, לא האמין בהתהוות דברים חדשים. ברור שאריסטו לא היה מאמץ את תורת האבולוציה, את תורת האינפורמציה.

     אין זה מקרה שהאדם התעלם מהפילוסופיה הלשונית במשלים התנ"כיים, ניטרל אותם, לא פיתח את עקרונות השפה שבהם, עקרונות שהיו אינטואיטיביים בלבד, כיוון שלפני הקביעה במאה השניה לספירה על-ידי הרופא, הפילוסוף גלן, לא ידעו בכלל על אבר המח, וודאי לא על האונות הקדמיות שנוספו  לו יותר מאוחר. כפי שהוגי התנ"ך באינטואיציה בלבד הבינו שהעולם הוא שפה, באותה צורה אינטואיטיבית הם גם הבינו שהעולם אינו סטטי, שהעולם נמצא בהתהוות מתמדת. לא בכדי האלוהות המתגלה למשה לרגלי הסנה הבוער מציג את עצמו בשם 'אהיה אשר אהיה', שם המצביע על התהוות.

      מספיק אם נשווה את שם האלוהות 'אהיה אשר אהיה', עם האלוהות של אריסטו שתיאורה מופיעה בספרו 'מטפיזיקה', וכך אומר שם אריסטו בספר  מספר 12, פרק 6 : 'לכן השמים הראשונים מוכרחים להיות נצחיים, לכן קיים משהו המניע אותם….לכן קיים משהו שמניע מבלי היותו מונע, שהנו ישות נצחית הנמצאת בפועל'. אנחנו יכולים ללמוד מהשמות השונים של האלוהויות על ההבדל המהותי בין שתי התרבויות, התנ"כית והיוונית.

      אם רק היוונים היו מאמינים בדטרמיניזם, לא היה מקום  להעלות את התופעה הזו, שהמדע מזים אותה, אבל גם מדען מהולל כמו איינשטיין, האמין בדטרמיניזם, התנגד לתורה הקוואנטית שדיברה על אקראיות. לכן לא יפלא שאיינשטיין גם אמר על התנ"ך שהוא מבוסס על סיפורי ילדים. רק שאיינשטיין המהולל לא הבין שבעולם דטרמיניסטי מחשבה אנושית לא תיתכן, שהוא לא היה יכול ליצור את המדע שלו בעולם דטרמיניסטי סטטי. איינשטיין המהולל לא הבין שהבנת האדם, יכולתו לקלוט את החוץ, מבוססת על בסיס יצירת המילים, יצירה שהינה תולדה של מתת הרצון החופשי שהמח צייד בו את האדם, רצון חופשי הפועל באקראיות.

   

 

 

 

 

 

 

 

 

 

    אם איינשטיין המהולל רצה בדטרמיניזם בתקופה שכבר ידוע על קיום המח, בתקופה שכבר ידוע על האונות הקדמיות מושב האינטלקט האנושי, מה נלין על היוונים שלא רצו להכיר בשפה ככלי יצירה, שבזמנם בכלל לא היה ידוע על אבר המח כמרכז החשיבה האנושית, מה נלין על אישים במשך ההיסטוריה המערבית, שהכירו כבר את ניצני הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך, אבל נרתעו מהמחשבה שהם באמצעות כלי השפה, באמצעות 'דעת' יוצרים את עולמם והם אחראיים על עולם זה. שוב עלינו להזכיר את השליח פאול היהודי ההלניסטי שהכיר את מחשבת התנ"ך, אבל נתן בכורה להשקפה יוונית, ניטרל את משל 'עץ הדעת'.

      אבל השליח פאול לא היה היחידי שניטרל את השפה, לותר שהתיימר להיות תלמידו, הכריז שלא קיים 'רצון חופשי', בספרו החשוב ביותר 'העדר רצון חופשי', ספר שנעשה תשתית ההשקפה של חסידיו. כל האידיאולוגיה הלותרנית התנכלה לשפה היוצרת, רצתה להיות אורגנית, דטרמיניסטית, רצתה שהמידע האנושי יהיה אימננטי, ולא פרי השפה המאפשרת לאדם להתבונן, מאפשרת לו באמצעות מילים למסגר את ההתבוננות בשפה, מאפשרת לו ליצור את עולמו באמצעות כלי השפה.

     ובכן, למרות שלאדם רתיעה מהעובדה הקיומית שהוא יוצר את עולמו באמצעות כלי השפה, מתת שבה האבולוציה ציידה אותו, לאדם רתיעה מהעובדה שהמח הפלאי יצר למענו את השפה, בהופכו את האינפורמציה שהקולטנים באונות הקדמיות מספקות לו. המח הפלאי לא רק על-ידי יכולת הטרנספורמציה שלו שכלל את האינפורמציה שהקולטנים שבאונות הקדמיות מספקות לו, הוא גם הרעיף על האדם 'רצון חופשי'. הרי ללא רצון חופשי יצירה אינה אפשרית, רצון חופשי המאפשר יצירה אקראית.

     ובכן, אם האדם היה מתגבר על הרתיעה הזו שלו להתבונן על האמצעי המשוכלל השפה, שהוענקה לו, לא היה צריך לחפש את סוד הקיום בחוקי הטבע, שאף הם יצירה של האינפורמציה הנעלמת ביקום, אלא שאינפורמציה זו המבצעת את הבריאה ביקום היא פחות משוכללת מהשפה האנושית, שהמח הפלאי של האדם שכלל, העלה אותה לשלב גבוה יותר בסולם האבולוציה.

     וראה זה פלא, האדם שיצא לחפש את סוד הקיום בטבע, ראה בו ישות דטרמיניסטית שהוא רצה להאחז בו, לאט לאט מתוך הפלגות חקרניות של חוקי הטבע, הוא הגיע לחקר החלקיקים הקטנים ביותר המהווים את עולם הטבע, ונוכח לדעת שבעולם של חלקיקים קטנים אלו הפעילות היא אקראית ולא דטרמיניסטית.

     המדע החדש דרך שער אחורי הגיע למסקנה שאנו כבר מוצאים בפילוסופיה הלשונית התנ"כית, שהעולם אינו דטרמיניסטי, שהעולם הוא אקראי. ולא רק זה, הוא הגיע למסקנות על-ידי התבוננות בגרמי השמיים, שהעולם מתרחב, הוא אינו סטטי. הרי כבר השם של האלוהות שהתגלתה למשה לרגלי הסנה הגדירה את עצמה 'אהיה אשר אהיה', אלוהות מתהווה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

    ובכן, האינפורמציה היקומית, שהיא מבצעת את הבריאה כשליח של ישות נעלמת, יכולה לבצע את משימתה רק כיוון שהיא לא דטרמיניסטית, שהיא אקראית. במצב דטרמיניסטי אי אפשר לברא. כך אנו לומדים גם מדבריו של אריסטו בספרו 'מטפיזיקה', העולם הוא ישות שבה תנועה רק ממצב של 'כח' למצב שב'פועל'. האלוהות של אריסטו ה'מניע הלא מונע', לא בוראת את העולם, שלפי אריסטו הוא נצחי, הוא רק מניע אותו.

     עד היום לא נפגשתי עם הוגים שהיו מצביעים על החשיבה המוטעית של אריסטו, חשיבה המנוגדת לנתון הקיומי שהוא נמצא בהתהוות מתמדת. רק פילוסוף אחד יצא נגד תורת אריסטו, היה זה אוקם שנרתע ממחשבה פתלתלה, הוא אמר שהעולם אינו נצחי, כפי שחשב אריסטו, כיוון שבכתבי הקודש, כוונתו היתה בתנ"ך, נאמר שאלהים יכול לבטל את הבריאה, הרי בזמן המבול הוא חשב על אפשרות כזו. ובכן, הנומינליסטים האנגליים באמת לאט לאט אימצו את עקרונות הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, הובס אפילו איפשר לאדם ליצור את ה'לויתן', המדינה. קשה להגיד על הוגים יהודיים שבהבדל מהנומינליסטים האנגליים עשו שימוש בעקרונות הפילוסופיים הלשוניים של התנ"ך, שכללו אותם.

     יהודים צאצאי העברים שאיבדו את העצמאות המדינית, שקיומם היה מעורער בגולה, לא העיזו לפתח, לשכלל את הירושה המחשבתית של אבותיהם, מחשבה הנמצאת במשלים התנ"כיים, משלים בסיס המחשבה המקראית.

    ובכן, האדם שברשותו כלי היצירה המשוכלל ביותר ביקום, השפה, שהמח הפלאי רקם כמתת לאדם, מתת שהוא הצמיד לו 'רצון חופשי', המאפשר יצירה, לא מודע לכך, שסוד היצירה, ההתהוות של הישויות ביקום, אפשרי רק כיוון שהאינפורמציה הנעלמת פועלת בצורה אקראית. סוד הקיום הוא שאינו רציף, סוד הקיום הוא שמשך הישויות הוא קצוב, סוד הקיום הוא בהתחדשות המינים בשרשרת, לא ברציפות.

     אחד הפלאים שהמדע החדש גילה, שבווקום נוצרים חלקיקים ונעלמים. מזלו של האדם שהוא התברך ביכולת הכתיבה, כתיבה המקבעת את משך קיום החלקיקים, בני אדם, כך שנוצרת היסטוריה של חלקיקים, היסטוריה של בני אדם.

     ללא הכתב, תולדות האדם היה דומה לגורל  החלקיקים הנוצרים בווקום, נוצרים ונעלמים, שאף אחד לא יודע את זהותם.  

     הבה נעסוק בנתונים הקיומיים, הבה ננסה להבין את סוד הקיום מתוך הנתונים שהוענקו לאדם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 302 – הבריה לסטטיות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 302 – הבריחה לסטטיות

     בשעור הקודם ראינו את ההבדל בין מחשבת התנ"ך שנעדרת בה יצירה טראגית ואת הסיבות לכך, כן ראינו את הסיבות להיווצרות יצירות טראגדיות בשומר וביוון, וראינו את הסיבות להיווצרותן.

     לא הזכרנו סיבה נוספת להיווצרות יצירות טראגדיות או העדר יצירה טראגית. אחת הסיבות להעדרות יצירה טראגית בתנ"ך היא העובדה שמחשבת התנ"ך אימצה רק עולם נגלה, השלימה עם משך מוגבל של חיי אדם, כך שמוות אדם לא נחשב כטראגי. מחשבת הת"ך גם אימצה עולם נברא, שהוא קיים רק אם לכל הברויים מוקצבים משך קיום מוגבל. לפי מחשבה זו רציפות קיום היא ביטול הבריאה, לכן נאסר על האדם לאכל מ'עץ החיים', היכול היה להבטיח קיום רציף, מנוגד לחוקי הבריאה,  ביטולם, כיוון שברציפות אין קיום.

    המחשבה היוונית ראתה את העולם כנצחי, ז.א. שהעולם לא נברא, לכן היא גם לא השלימה עם חוקי בריאה, לא השלימה עם מוות. לפי מחשבה זו האדם נידון לגורל עיוור, לטראגדיה, למוות, שאין מנוס מהם.

     מאחר שהיוונים האמינו בעולם נצחי, הם גם לא אימצו את השפה היוצרת, האמינו שהאדם רק מחקה דברים קיימים נצחיים. אפילו אריסטו שכבר הזכרנו אותו, בספרו 'פואטיקה' מיחס לאדם רק יכולת של חקיינות. מכל הסיבות שמנינו בשעור הקודם ובנוכחי, החיים השרירותיים, הלא מתאימים לעקרונות של קיום דטרמיניסטי סטטי, גרם לשאיפה יוונית לברח לעולם הטבע שנראה היה להם יותר יציב. אבל היוונים לא רק ברחו לעולם הטבע עם חוקים דטרמיניסטיים, הם שאפו גם לסטטיות. לכן הפילוסופיה של פרמנידס נעשתה אידיאל, פילוסופיה שטענה  שהקיום הוא סטטי.

     כך היוונים, אפלטון וגם אריסטו, שנאו את הרקליטוס שדיבר על זרימה מתמדת, על שהשתנות מתמדת. אריסטו אפילו העלה את המשאלה ל-Nunc Stans  , להווה סטטי.  היוונים שברחו לעולם הטבע הדטרמיניסטי, חשבו אפילו  שגרמי השמיים הם נצחיים. הם רצו לגלות את הסודות הנצחיים של חוקי הטבע.

     תמיד תוהים על העובדה שבהקשר מחשבת התנ"ך לא התפתח מדע. הסיבה לכך היתה שמחשבת התנ"ך ראתה בטבע יצירה נחותה מאשר  עולמו של האדם הלשוני, ראתה ביכולת האדם ליצור באמצעות כלי השפה את עולמו, יכולת אלוהית. הרי נאמר בפרק הבריאה שאלהים ברא את האדם בדמותו, העניק לאדם את יכולת היצירה.

     בהבדל ממחשבת התנ"ך, היוונים ראו בטבע הדטרמיניסטי קיום מועדף, לכן חיפשו את הסודות שלו, רצו להדמות לו, לכן פיתחו מדע, חיפושו את סודותיו. אבל הם בכלל העדיפו עולם סטטי, בלא הבינם שבעולם סטטי אין קיום.

     היוונים לא הבינו שהם יכולים להתבונן על העולם החיצון, לחקור את סודות הטבע, רק כיוון שהם ישויות לשוניות. אנחנו נראה בהמשך שאפילו בזמן החדש, מדענים ששואפים לעולם דטרמיניסטי נעדרי הבנה שיכולתם להתבונן אפשרית רק כיוון שהם בעלי שפה שרירותית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

    ההשקפה האינטואיטיבית התנ"כית שהבינה שהעולם הוא פרי אינפורמציה, פרי שפה, מקבלת היום אשוש דווקא מהמדע החדש, בעיקר מתורת הקוואנטים. כתוצאה מתורת הקוואנטים, התברר לאנשי המדע, שהיקום אינו דטרמיניסטי, אלא שרירותי. הרי כבר התיאוריה על המפץ הגדול מאששת את האינטואיציה התנ"כית שהעולם נברא, שיש לו ראשית. אבל גם תורת האבולוציה מוכיחה שהמינים, הברויים, נוצרו בהדרגתיות, בשלבים, שהם לא נצחיים, כפי שחשבו היוונים. גם תורת האסטרונומיה מזימה את האמונה על יקום סטטי, מתברר שהיקום מתפשט.

     אנחנו נחזור על כל ענפי המדע החדש המאששים את האינטואיציה התנ"כית על היות העולם פרי אינפורמציה, שפה. אבל מה שמדהים שהוגים חשובים, או אפילו תרבויות פרי מחשבה אנושית, לא עשו שימוש בשכל הישר, שהם יכולים לתפוש את העולם כיוון שהוא לא רציף, שהם לא עשו שימוש בשכל הישר שהם מרגישים את קיומם רק כיוון שמשך החיים שלהם קצוב. מה שמפליא הוא שהאדם מעדיף תמיד משאלות על מציאות.

      אפילו איש מדע מהולל כמו איינשטיין, התנגד לתורת הקוואטים, כיוון שהוא השתוקק לעולם דטרמיניסטי. מסיבה זו איינשטיין ראה אפילו ביצירות הנשגבות של התנ"ך סיפורי ילדים, גם על איינטשיין ומשאלותיו נחזור בהמשך.         

    היום מהנירולוגיה התברר לנו שאפילו המח האנושי התפתח בשלבים, ללא השלב האחרון, התווספות האונות הקדמיות, שהן מושב האינטלקט, מושב הקולטנים המקשרים את האדם עם האינפורמציה היקומית, המחשבה האנושית לא תיתכן. מאחר שהמח האנושי הוא פרי אבולוציה אנו צריכים לקחת אותו כדגם להתפתחות העולם הלשוני של האדם, אבל גם כדגם להתפתחות היקום.

    מאחר שרק התווספות האונות הקדמיות למח האנושי מאפשרות את ההתבוננות של האדם על היקום, יש לראות בהתפתחות זו את פסגת השתכללות האינפורמציה, השתכללות שיצרה את ההכרה האנושית. כל אותם חכמי הדורות שרצו סטטיות, שרצו להיות חלק מחוקי הטבע הדטרמיניסטיים, לא רק שהם ספקי המשאלות המוטעות של האדם, הם לא מבינים שאפילו לקסום משאלות האדם יכול כיוון שהוא בעל לשון, בעל הכרה. הרי החיות מחוסרות השפה אינן מעלות משאלות, מסתפקות בשמירת קיומן.

     קשה להעלות על הדעת שמטרת הבריאה היא שתיווצר הכרה, הכרה של האדם הלשוני שיעיד על קיום היקום. לפי פרק א' של ספר בראשית אלהים בורא את האדם בדמותו, למען מטרה זו. זוהי אינטואיציה עילאית של הוגי מחשבת התנ"ך. אין לנו עדות אחרת שבאמת המטרה של הבריאה היא יצירת ההכרה המעידה על קיום היקום. אבל כפי שאנו צריכים לקבל את הנתון של חיינו, כפי שאנו צריכים לקבל את הנתון שרק לאדם הוענקה מתת השפה, עלינו גם לקבל את הנתון, שההכרה תוצרת מתת השפה מאפשרת לאדם להעיד על היקום האין-סופי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

   האדם לא צריך להפליג למשאלות עקרות, עליו לקבל את הנתונים ולדון בהם. משום מה האדם תמיד מעדיף את המשאלות העקרות, על הנתונים. תואר חכמה מוענקת תמיד לספקי המשאלות.

     למרות שהעולם ההלניסטי והרומי אימצו את הפרשנות המוטעית של השליחים פאול ויוחנן לעקרונות התנ"כיים, עקרונות תנ"כיים  שנדחו בגין העדפת משאלות על שינוי סדרי עולם, העקרונות שנדחו לאט לאט חדרו לעולם המערבי, כיוון שהנצרות השאירה את התנ"ך כספר מקודש. המדעים החדשים, השונים מהמדע היווני, התאפשרו רק על בסיס העקרונות המחשבתיים של התנ"ך.

     למרות עובדות אלו של המדע החדש, לגבי חייו הוא האדם ממשיך לרקום משאלות לא מציאותיות על גורלו. גם אם האדם, המדען, יכול להתבונן על היקום בצורה רציונלית, לגבי חייו הוא, הדחפים של גופו הביאולוגי מעוורים אותו מלדון ביכולות הכרתו, בנתונים הקיומיים שלו, לפי מחשבה רציונלית, לפי שיפוט השכל הישר שלו.

     גם אם נפסח לרגע על העדפת האדם במשך ההיסטוריה משאלות, מפליאה העובדה של סירובו להתבונן בנתונים הקיומיים, כמו הגילויים של הזמן האחרון, גילויים שמחלת אלצהיימר מספקת לנו.

     הנתונים שמחלת האלצהיימר מספקת לנו הנם, שכל אנושיותינו מושמת לאל, אם המח הפלאי שלנו מאבד את הנירונים העמלניים, המאפשרים לעבד את האינפורמציה שנקלטת.  נשאלת השאלה היכן ה'מידע' האימננטי  שכל חכמי הדורות מדברים עליו? הנתונים המתבררים מתוצאות מחלת האלצהיימר, שכאשר המח הפלאי מאבד את חייליו העמלניים, את הנירונים, המקשרים אבר זה לאינפורמציה היקומית האדם חדל להיות ישות חושבת.

     אמנם הבריאה מיעדת את האדם להיות עד לקיומה, הוא יכול להיות עד כזה רק כיוון שהוא קשור לאינפורמציה היקומית היוצרת את הישויות ביקום.

     האוטונומיה המוגבלת המוענקת לאדם, היא מתת על תנאי. התנאי הוא שעל האדם לקבל את הנתונים שהקיום מעניק לו, שהוא יעשה שמוש נכון בהתבוננות שלו, בהכרתו את היקום, שהוא יאמין שיכולת זו ניתנה לו למען שהוא יעיד מה שיכולת זו מאפשרת לו. התנאי הוא שהאדם יאמין ביצירתו, שללא אמונה שלו בה היא לא קיימת.

      אולי התנאי העיקרי הוא ה'אמונה', בנתונים. בלי אמונה בנתונים הם לא קיימים. כל עולמו הלשוני של האדם תלוי ב'אמונה' בו. אם האדם מפליג במשאלות מנוגדות לנתונים, עולמו הלשוני נמוג. לא יפלא שהעולם השומרי המופלא נמוג כיוון שהשומרים האמינו בגורל, הם לא האמינו ביצירתם הלשונית. לא יפלא שהעולם היווני נמוג, כיוון שחכמיה לא האמינו בעולמם הלשוני היכול להתקיים רק אם מאמינים בו.  

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 302 – הבריחה לסטטיות

     בשעור הקודם ראינו את ההבדל בין מחשבת התנ"ך שנעדרת בה יצירה טראגית ואת הסיבות לכך, כן ראינו את הסיבות להיווצרות יצירות טראגדיות בשומר וביוון, וראינו את הסיבות להיווצרותן.

     לא הזכרנו סיבה נוספת להיווצרות יצירות טראגדיות או העדר יצירה טראגית. אחת הסיבות להעדרות יצירה טראגית בתנ"ך היא העובדה שמחשבת התנ"ך אימצה רק עולם נגלה, השלימה עם משך מוגבל של חיי אדם, כך שמוות אדם לא נחשב כטראגי. מחשבת הת"ך גם אימצה עולם נברא, שהוא קיים רק אם לכל הברויים מוקצבים משך קיום מוגבל. לפי מחשבה זו רציפות קיום היא ביטול הבריאה, לכן נאסר על האדם לאכל מ'עץ החיים', היכול היה להבטיח קיום רציף, מנוגד לחוקי הבריאה,  ביטולם, כיוון שברציפות אין קיום.

    המחשבה היוונית ראתה את העולם כנצחי, ז.א. שהעולם לא נברא, לכן היא גם לא השלימה עם חוקי בריאה, לא השלימה עם מוות. לפי מחשבה זו האדם נידון לגורל עיוור, לטראגדיה, למוות, שאין מנוס מהם.

     מאחר שהיוונים האמינו בעולם נצחי, הם גם לא אימצו את השפה היוצרת, האמינו שהאדם רק מחקה דברים קיימים נצחיים. אפילו אריסטו שכבר הזכרנו אותו, בספרו 'פואטיקה' מיחס לאדם רק יכולת של חקיינות. מכל הסיבות שמנינו בשעור הקודם ובנוכחי, החיים השרירותיים, הלא מתאימים לעקרונות של קיום דטרמיניסטי סטטי, גרם לשאיפה יוונית לברח לעולם הטבע שנראה היה להם יותר יציב. אבל היוונים לא רק ברחו לעולם הטבע עם חוקים דטרמיניסטיים, הם שאפו גם לסטטיות. לכן הפילוסופיה של פרמנידס נעשתה אידיאל, פילוסופיה שטענה  שהקיום הוא סטטי.

     כך היוונים, אפלטון וגם אריסטו, שנאו את הרקליטוס שדיבר על זרימה מתמדת, על שהשתנות מתמדת. אריסטו אפילו העלה את המשאלה ל-Nunc Stans  , להווה סטטי.  היוונים שברחו לעולם הטבע הדטרמיניסטי, חשבו אפילו  שגרמי השמיים הם נצחיים. הם רצו לגלות את הסודות הנצחיים של חוקי הטבע.

     תמיד תוהים על העובדה שבהקשר מחשבת התנ"ך לא התפתח מדע. הסיבה לכך היתה שמחשבת התנ"ך ראתה בטבע יצירה נחותה מאשר  עולמו של האדם הלשוני, ראתה ביכולת האדם ליצור באמצעות כלי השפה את עולמו, יכולת אלוהית. הרי נאמר בפרק הבריאה שאלהים ברא את האדם בדמותו, העניק לאדם את יכולת היצירה.

     בהבדל ממחשבת התנ"ך, היוונים ראו בטבע הדטרמיניסטי קיום מועדף, לכן חיפשו את הסודות שלו, רצו להדמות לו, לכן פיתחו מדע, חיפושו את סודותיו. אבל הם בכלל העדיפו עולם סטטי, בלא הבינם שבעולם סטטי אין קיום.

     היוונים לא הבינו שהם יכולים להתבונן על העולם החיצון, לחקור את סודות הטבע, רק כיוון שהם ישויות לשוניות. אנחנו נראה בהמשך שאפילו בזמן החדש, מדענים ששואפים לעולם דטרמיניסטי נעדרי הבנה שיכולתם להתבונן אפשרית רק כיוון שהם בעלי שפה שרירותית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

    ההשקפה האינטואיטיבית התנ"כית שהבינה שהעולם הוא פרי אינפורמציה, פרי שפה, מקבלת היום אשוש דווקא מהמדע החדש, בעיקר מתורת הקוואנטים. כתוצאה מתורת הקוואנטים, התברר לאנשי המדע, שהיקום אינו דטרמיניסטי, אלא שרירותי. הרי כבר התיאוריה על המפץ הגדול מאששת את האינטואיציה התנ"כית שהעולם נברא, שיש לו ראשית. אבל גם תורת האבולוציה מוכיחה שהמינים, הברויים, נוצרו בהדרגתיות, בשלבים, שהם לא נצחיים, כפי שחשבו היוונים. גם תורת האסטרונומיה מזימה את האמונה על יקום סטטי, מתברר שהיקום מתפשט.

     אנחנו נחזור על כל ענפי המדע החדש המאששים את האינטואיציה התנ"כית על היות העולם פרי אינפורמציה, שפה. אבל מה שמדהים שהוגים חשובים, או אפילו תרבויות פרי מחשבה אנושית, לא עשו שימוש בשכל הישר, שהם יכולים לתפוש את העולם כיוון שהוא לא רציף, שהם לא עשו שימוש בשכל הישר שהם מרגישים את קיומם רק כיוון שמשך החיים שלהם קצוב. מה שמפליא הוא שהאדם מעדיף תמיד משאלות על מציאות.

      אפילו איש מדע מהולל כמו איינשטיין, התנגד לתורת הקוואטים, כיוון שהוא השתוקק לעולם דטרמיניסטי. מסיבה זו איינשטיין ראה אפילו ביצירות הנשגבות של התנ"ך סיפורי ילדים, גם על איינטשיין ומשאלותיו נחזור בהמשך.         

    היום מהנירולוגיה התברר לנו שאפילו המח האנושי התפתח בשלבים, ללא השלב האחרון, התווספות האונות הקדמיות, שהן מושב האינטלקט, מושב הקולטנים המקשרים את האדם עם האינפורמציה היקומית, המחשבה האנושית לא תיתכן. מאחר שהמח האנושי הוא פרי אבולוציה אנו צריכים לקחת אותו כדגם להתפתחות העולם הלשוני של האדם, אבל גם כדגם להתפתחות היקום.

    מאחר שרק התווספות האונות הקדמיות למח האנושי מאפשרות את ההתבוננות של האדם על היקום, יש לראות בהתפתחות זו את פסגת השתכללות האינפורמציה, השתכללות שיצרה את ההכרה האנושית. כל אותם חכמי הדורות שרצו סטטיות, שרצו להיות חלק מחוקי הטבע הדטרמיניסטיים, לא רק שהם ספקי המשאלות המוטעות של האדם, הם לא מבינים שאפילו לקסום משאלות האדם יכול כיוון שהוא בעל לשון, בעל הכרה. הרי החיות מחוסרות השפה אינן מעלות משאלות, מסתפקות בשמירת קיומן.

     קשה להעלות על הדעת שמטרת הבריאה היא שתיווצר הכרה, הכרה של האדם הלשוני שיעיד על קיום היקום. לפי פרק א' של ספר בראשית אלהים בורא את האדם בדמותו, למען מטרה זו. זוהי אינטואיציה עילאית של הוגי מחשבת התנ"ך. אין לנו עדות אחרת שבאמת המטרה של הבריאה היא יצירת ההכרה המעידה על קיום היקום. אבל כפי שאנו צריכים לקבל את הנתון של חיינו, כפי שאנו צריכים לקבל את הנתון שרק לאדם הוענקה מתת השפה, עלינו גם לקבל את הנתון, שההכרה תוצרת מתת השפה מאפשרת לאדם להעיד על היקום האין-סופי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

   האדם לא צריך להפליג למשאלות עקרות, עליו לקבל את הנתונים ולדון בהם. משום מה האדם תמיד מעדיף את המשאלות העקרות, על הנתונים. תואר חכמה מוענקת תמיד לספקי המשאלות.

     למרות שהעולם ההלניסטי והרומי אימצו את הפרשנות המוטעית של השליחים פאול ויוחנן לעקרונות התנ"כיים, עקרונות תנ"כיים  שנדחו בגין העדפת משאלות על שינוי סדרי עולם, העקרונות שנדחו לאט לאט חדרו לעולם המערבי, כיוון שהנצרות השאירה את התנ"ך כספר מקודש. המדעים החדשים, השונים מהמדע היווני, התאפשרו רק על בסיס העקרונות המחשבתיים של התנ"ך.

     למרות עובדות אלו של המדע החדש, לגבי חייו הוא האדם ממשיך לרקום משאלות לא מציאותיות על גורלו. גם אם האדם, המדען, יכול להתבונן על היקום בצורה רציונלית, לגבי חייו הוא, הדחפים של גופו הביאולוגי מעוורים אותו מלדון ביכולות הכרתו, בנתונים הקיומיים שלו, לפי מחשבה רציונלית, לפי שיפוט השכל הישר שלו.

     גם אם נפסח לרגע על העדפת האדם במשך ההיסטוריה משאלות, מפליאה העובדה של סירובו להתבונן בנתונים הקיומיים, כמו הגילויים של הזמן האחרון, גילויים שמחלת אלצהיימר מספקת לנו.

     הנתונים שמחלת האלצהיימר מספקת לנו הנם, שכל אנושיותינו מושמת לאל, אם המח הפלאי שלנו מאבד את הנירונים העמלניים, המאפשרים לעבד את האינפורמציה שנקלטת.  נשאלת השאלה היכן ה'מידע' האימננטי  שכל חכמי הדורות מדברים עליו? הנתונים המתבררים מתוצאות מחלת האלצהיימר, שכאשר המח הפלאי מאבד את חייליו העמלניים, את הנירונים, המקשרים אבר זה לאינפורמציה היקומית האדם חדל להיות ישות חושבת.

     אמנם הבריאה מיעדת את האדם להיות עד לקיומה, הוא יכול להיות עד כזה רק כיוון שהוא קשור לאינפורמציה היקומית היוצרת את הישויות ביקום.

     האוטונומיה המוגבלת המוענקת לאדם, היא מתת על תנאי. התנאי הוא שעל האדם לקבל את הנתונים שהקיום מעניק לו, שהוא יעשה שמוש נכון בהתבוננות שלו, בהכרתו את היקום, שהוא יאמין שיכולת זו ניתנה לו למען שהוא יעיד מה שיכולת זו מאפשרת לו. התנאי הוא שהאדם יאמין ביצירתו, שללא אמונה שלו בה היא לא קיימת.

      אולי התנאי העיקרי הוא ה'אמונה', בנתונים. בלי אמונה בנתונים הם לא קיימים. כל עולמו הלשוני של האדם תלוי ב'אמונה' בו. אם האדם מפליג במשאלות מנוגדות לנתונים, עולמו הלשוני נמוג. לא יפלא שהעולם השומרי המופלא נמוג כיוון שהשומרים האמינו בגורל, הם לא האמינו ביצירתם הלשונית. לא יפלא שהעולם היווני נמוג, כיוון שחכמיה לא האמינו בעולמם הלשוני היכול להתקיים רק אם מאמינים בו.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 302 – הבריחה לסטטיות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 301 – העדר טראגדיה בתנ"ך

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 301 – העדר טרגדיה בתנ"ך

    לפני שנים, כאשר התיחסתי להעדר טראגדיה בתנ"ך בספרי 'האדם-האל', ציינתי כסיבה את עיקרון ההשגחה, עיקרון הנוגד גורל טראגי של האדם הישר בעולם בהשגחת אלוהות זו. עם השנים האחרונות, עם  התעמקותי בראשית היווצרות מחשבת התנ"ך, עם יציאת אברהם מאור כשדים, נוכחתי לדעת שהמהפכה  המחשבתית שהיא תשתית מחשבת התנ"ך, התחוללה כבר עם היציאה הזו של אברהם מאור יחד עם כמה מבני דורו, שאמצו את עולם הלשון של האדם יחד עם אלוהות כחלק מעולם לשון זה, אלוהות שהנה השגחה.

     למסקנות אלו הגעתי מהשוואה של טכסטים שומריים עם טכסטים של התנ"ך. כך השוויתי את קינת האלה נינגל על חורבן העיר אור, עם השיח של אברהם עם אלהים על גורל סדום. מהשוואה זו נוכחתי לדעת שבעוד שלפי קינת האלה נינגל גורל שנקבע על-ידי אספת האלים אין לשנותו. האלה בקינה זו שלה מתחננת לפני האלים שלא יחריבו את עירה אור, תשובת האלים היא גורל שנקבע  אין לשנותו. האלים אינם טוענים שאנשי אור חטאו, הגזרה היא שרירותית.

    כתוצאה מקריאת קינה מופלאה זו של האלה נינגל, נוכחתי לדעת שטראגדיה קשורה לאמונה בגורל, בדטרמיניזם, שאין לשנותם.. גורל אור  הוא טראגי כיוון שאין לשנות גזרת גורל שנקבע.

     ובכן,כאשר אנו משווים את תוכן הקינה הזו של האלה נינגל עם השיח של אברהם עם אלהים על גורל סדום, אנו נוכחים דעת שאלהים מוכן לוותר על השמדת סדום עם ימצאו בה קומץ צדיקים. הכוונה שהשמדה נגזרת מהשחתת אנשי סדום. אלוהי אברהם בהבדל מאלי שומר אינו גוזר גזרות, הוא נושא ונותן עם האדם, עונש נגזר רק על חוטא.

    מה אנו לומדים מהשוואת שני הטכסטים האלו? אנו לומדים שלפי המחשבה השומרית גורל שליט על מעשי בני אדם, באופן שרירותי, המחשבה השומרית היא דטרמיניסטית, בעוד שבעולם הלשוני של האדם, עונשים נגזרים לפי מעשי בני אדם..

    אנו לומדים עוד דבר מהשוואת שני הטכסטים. כאשר נאמר לאברהם : 'לך לך מארצך …' הכוונה היתה שעליו לתת גט כריתות למחשבה השומרית. אברהם ביצאו מאור, מרכז שומרי, חולל מהפכה מחשבתית, הוא נוכח לדעת שעולמו הלשוני של האדם לא נשלט ע"י גורל, שלאדם הלשוני רצון חופשי, שעולמו הלשוני של האדם נקבע לפי מעשיו.

     משמעות מהפכה המחשבתית של אברהם היתה שהוא ניתק את העולם הלשוני של האדם מהעולם הדטרמיניסטי. מסמך השיח של אברהם עם אלהים על גורל סדום מוכיח את המהפכה המחשבתית הזו שאברהם שיצא מאור כשדים חולל.

     ובכן, כתוצאה ממהפכה מחשבתית זו של אברהם מחשבת התנ"ך לא כוללת טראגדיות, לפיה אם אדם לא חטא הוא לא נענש. מסקנות אלו של אברהם התבססו על האינטואיציה שלו, שעולמו של האדם הוא עולם לשוני, ולעולם לשוני זה חוקים אחרים מאשר לעולם

 

 

 

 

 

 

 

הטבע, שמתנהל לפי חוקים דטרמיניסטיים.  לכן אברהם ניתק עולם הלשוני זה של האדם, מעולם הטבע, יצר עולם בתוך עולם, עולם לשוני בתוך עולם הטבע.                                         מספיק לנו להתבונן על גורל יוסף, שבסופו נשכר, כיוון שהוא לא חטא, אפשר גם להגיד על משה שלמרות כל הנסיונות שהוא עבר הוא לבסוף נשכר. הדוגמא הטובה ביותר היא פרשת איוב. רבים ראו באחרית איוב תוספת מלאכותית לדרמה, במציאות סופה של דרמת איוב היא בהתאם לעקרונות התנ"ך שצדיק לבסוף נשכר.

     במציאות השפה פועלת על"ידי הבדלות. האדם בעל הדחף לקיום, יכול להגדיר את ההבדלה הזו כך, שדבר המועיל לקיום הוא טוב, דבר המזיק לקיום הוא רע. האדם בצורה אינטואיטיבית עושה את ההבדלה הזו. מחשבת התנ"ך אמצה את הנטיה האינטואיטיבית הזו בקבעה ש'דעת' שהאדם רוכש מ'עץ הדעת" מבדילה בין טוב לרע.

     יש , ליחס את משל 'עץ הדעת" לתקופתו של אברהם, כיוון שמשל זה מכיל כבר את  ההבנה איך השפה פועלת, אבל משל זה מבוסס על כל המיתוסים שרווחו בתקופה אבות בארצות שדרכם  העברים נדדו, אבל בעל המשל נתן פרשנות חדשה למיתוסים אלו.

    אנחנו צריכים לראות את היווצרות מחשבת התנ"ך תוצאה של שני שלבים, השלב הראשון הוא יציאת אברהם מאור כשדים, לתקופה זו שייך גם משל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו. השלב השני של היווצרות מחשבת התנ"ך התחולל עם יציאת בני ישראל ממצריים. לשלב שני זה שייכים המשלים על בריאת העולם, פרק א' של ספר בראשית, וכן משל 'עשרת הדיברות'. השלב השני הזה של היווצרות מחשבת התנ"ך הוא אפילו יותר אופטימי. אפשר לראות את ההבדל בין השלב הראשון והשני אם משווים היווצרות האדם במשל 'עץ הדעת', להיווצרות האדם במשל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית.

     בשלב השני של התפתחות מחשבת התנ"ך, האדם נוצר בצלמו של אלהים, בעוד שבמשל 'עץ הדעת' האדם נוצר מהאדמה. העובדה שהאדם בשלב השני נוצר בצלמו של הבורא, מלמד אותנו בהמשך, במשל 'עשרת הדברות', שנוצר על-ידי אותו הוגה, שניתנה הרשות לאדם ליצור את עולמו, חשיבות קביעה זו תתברר לנו כאשר נדבר על הטראגדיה היוונית.

     ראינו שקינת האלה נינגל על חורבן עירה אור היא טראגית כיוון שעולמו של האדם נגזר על-ידי גורל שאין לשנותו. ובכן, גם היוונים האמינו שגורל שליט על חיי אדם, הם ראו באלוהות שאותה כינו 'מוירה' כגוזרת גזרות בני אדם בצורה שרירותית. על בסיס אמונה זו בגורל עיוור נוצרו הטראגדיות היווניות.

     אבל אצל היוונים נוסף גורם נוסף לטראגדיות גורל האדם. היוונים האמינו שהאלים מקנאים באדם המצליח, שוב, רק על-ידי השוואה עם האלוהות של התנ"ך אנחנו יכולים לראות את האופטימיות של מחשבת התנ"ך. ראינו שגיבורי התנ"ך תמיד מצליחים בסוף, אין שום קנאה מצד האלוהות באדם, אם הוא מקיים את העקרונות שהוא הצטווה לקיימם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

. נוסף לקנאת האלים בהצלחת האדם, היוונים האמינו גם שיצירה אנושית היא הסגת גבול האלים. גם יצירה נענשה עם גורל טראגי.

     את ראית העולם היווני אנחנו כבר פוגשים אצל הפילוסוף הפרה-סוקראטי, אנכסימנדר, שבפרגמנט מתורתו אומר: 'הבדלות האדם מהכוליות עונש בצדה, הכוליות מנכסת אותו בחזרה'. שוב רק אם אנו משווים את הנאמר על-ידי פילוסוף זה למה שנאמר בפרק א' של ספר בראשית בו אלהים מיעד את העולם למען האדם, אנו עומדים על ההבדלים בין ההשקפה התנ"כית והיוונית. לדאבונינו חכמי היהודים בתקופות מאוחרות יותר אף פעם לא ניסו להשוות טכסטים תנ"כיים עם טכסטים יווניים.

      יותר גרוע מכך היא העובדה שאף פעם יהודים מאמינים לא ניסו להשוות טכסט של אריסטו, בו הוא מדבר על מהות האלוהות, לפי דעתו, לפיו אלוהות זו אינה  בוראת עולם, הוא מיחס לה רק הנעת העולם, שלפיו הוא נצחי.  יהודים אלו היו מוכנים לאמץ הוגה זה, להסביר את עקרונות התנ"ך לפי עקרונות שלו.

      אבל עלינו לחזור למחשבה היוונית הטראגית. מספיק אם נקח כדגם את הטראגדה של איסכילוס  'פרומתיאוס'..חצי-אל זה רוצה להייטיב את גורל בני אדם, להקל עליהם, אחד המתנות שלו היא מתנת האש. פרומתאוס אינו מסתפק במתנה יחידה זו שהוא מעניק לבני אדם שהוא רוצה להקל את מצבם, הוא גם מעניק להם 'תקוות-שוא'. ברור שפירוש 'תקוות-שוא' הוא שבני אדם ידמו לעצמם שלהם יכולות שאין בידם, ואולי 'תקוות-השוא' צריכות להשכיח מהאדם שהוא מוותי.

     אבל חצי-אל זה עם כוונותיו הטובות מיד מעורר את זעמו של האל זאוס המעניש אותו בעונש חמור ביותר.

     את גודל ההבדל בין ההשקפה היוונית הזוכה לביטוי בטראגדיה נשגבה זו של איסכילוס אנו יכולים רק לראות אם אנו משווים מה שנאמר בדבר הרביעי מתוך עשרת הדיברות, ששם ניתנת הרשות לאדם לברא את עולמו, ונאמר שהוא ראוי ליצור בדומה לאלהים שברא את העולם.  .

    בטראגדיה זו של 'פרומתיאוס' לפנינו כמה עקרונות המחשבה היוונית. חצי-אל זה הפר את האיסור שהאלים אסרו לבל יסיגו בני אדם ביצירה את גבול האלים. פרומתאוס העניק לאדם כלי יצירה. פרומתאוס העניק לאדם גם 'תקוות שוא', שישכיחו מהם את גורלם, שהם מוותיים. 

     סופוקלס מביא לנו דגם נוסף לטראגדיות האדם. הוא מתאר את גורלו של אודיפוס שנגזר עליו להרוג את אביו. עם היוודע הגזרה לליוס מלך תבי שהילוד שיגדל עתיד לרצחו, הוא מפקיר אותו על הר, רועה המוצא אותו מביא אותו למלך קורינט. כאשר הנער גדל וגזרת הגורל שלו נודע לו, בחושבו את מלך קורינט לאביו, הוא בורח, ובדרך בפוגשו בזר בסכסוך אתו הורג אותו, אותו זר הוא אביו האמיתי ליוס. לפי הגזרה הוא עתיד לשאת את אמו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

     שוב לפנינו אמונה בגורל עיוור, שעד כמה שהאדם מנסה להמלט מגזר דינו שהוא נכשל.

אמונה בגורל מסיר מהאדם  אחריות לגורלו. ההשקפות האלו היו להן השלכות על החיים ביוון. מי שמכיר את ההיסטוריה היוונית נתקל בתופעה מוזרה, שאנשי אתונה היו תמיד מענישים מדינאים מצליחים על-ידי הגליתם.

     היוונים כתוצאה מראייתם את חיי אדם כטראגי, ברחו לחקר עולם הטבע הדטרמיניסטי, על כך בשעור הבא.

 

 

 

 

.

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 301 – העדר טרגדיה בתנ"ך

    לפני שנים, כאשר התיחסתי להעדר טראגדיה בתנ"ך בספרי 'האדם-האל', ציינתי כסיבה את עיקרון ההשגחה, עיקרון הנוגד גורל טראגי של האדם הישר בעולם בהשגחת אלוהות זו. עם השנים האחרונות, עם  התעמקותי בראשית היווצרות מחשבת התנ"ך, עם יציאת אברהם מאור כשדים, נוכחתי לדעת שהמהפכה  המחשבתית שהיא תשתית מחשבת התנ"ך, התחוללה כבר עם היציאה הזו של אברהם מאור יחד עם כמה מבני דורו, שאמצו את עולם הלשון של האדם יחד עם אלוהות כחלק מעולם לשון זה, אלוהות שהנה השגחה.

     למסקנות אלו הגעתי מהשוואה של טכסטים שומריים עם טכסטים של התנ"ך. כך השוויתי את קינת האלה נינגל על חורבן העיר אור, עם השיח של אברהם עם אלהים על גורל סדום. מהשוואה זו נוכחתי לדעת שבעוד שלפי קינת האלה נינגל גורל שנקבע על-ידי אספת האלים אין לשנותו. האלה בקינה זו שלה מתחננת לפני האלים שלא יחריבו את עירה אור, תשובת האלים היא גורל שנקבע  אין לשנותו. האלים אינם טוענים שאנשי אור חטאו, הגזרה היא שרירותית.

    כתוצאה מקריאת קינה מופלאה זו של האלה נינגל, נוכחתי לדעת שטראגדיה קשורה לאמונה בגורל, בדטרמיניזם, שאין לשנותם.. גורל אור  הוא טראגי כיוון שאין לשנות גזרת גורל שנקבע.

     ובכן,כאשר אנו משווים את תוכן הקינה הזו של האלה נינגל עם השיח של אברהם עם אלהים על גורל סדום, אנו נוכחים דעת שאלהים מוכן לוותר על השמדת סדום עם ימצאו בה קומץ צדיקים. הכוונה שהשמדה נגזרת מהשחתת אנשי סדום. אלוהי אברהם בהבדל מאלי שומר אינו גוזר גזרות, הוא נושא ונותן עם האדם, עונש נגזר רק על חוטא.

    מה אנו לומדים מהשוואת שני הטכסטים האלו? אנו לומדים שלפי המחשבה השומרית גורל שליט על מעשי בני אדם, באופן שרירותי, המחשבה השומרית היא דטרמיניסטית, בעוד שבעולם הלשוני של האדם, עונשים נגזרים לפי מעשי בני אדם..

    אנו לומדים עוד דבר מהשוואת שני הטכסטים. כאשר נאמר לאברהם : 'לך לך מארצך …' הכוונה היתה שעליו לתת גט כריתות למחשבה השומרית. אברהם ביצאו מאור, מרכז שומרי, חולל מהפכה מחשבתית, הוא נוכח לדעת שעולמו הלשוני של האדם לא נשלט ע"י גורל, שלאדם הלשוני רצון חופשי, שעולמו הלשוני של האדם נקבע לפי מעשיו.

     משמעות מהפכה המחשבתית של אברהם היתה שהוא ניתק את העולם הלשוני של האדם מהעולם הדטרמיניסטי. מסמך השיח של אברהם עם אלהים על גורל סדום מוכיח את המהפכה המחשבתית הזו שאברהם שיצא מאור כשדים חולל.

     ובכן, כתוצאה ממהפכה מחשבתית זו של אברהם מחשבת התנ"ך לא כוללת טראגדיות, לפיה אם אדם לא חטא הוא לא נענש. מסקנות אלו של אברהם התבססו על האינטואיציה שלו, שעולמו של האדם הוא עולם לשוני, ולעולם לשוני זה חוקים אחרים מאשר לעולם

 

 

 

 

 

 

 

הטבע, שמתנהל לפי חוקים דטרמיניסטיים.  לכן אברהם ניתק עולם הלשוני זה של האדם, מעולם הטבע, יצר עולם בתוך עולם, עולם לשוני בתוך עולם הטבע.                                         מספיק לנו להתבונן על גורל יוסף, שבסופו נשכר, כיוון שהוא לא חטא, אפשר גם להגיד על משה שלמרות כל הנסיונות שהוא עבר הוא לבסוף נשכר. הדוגמא הטובה ביותר היא פרשת איוב. רבים ראו באחרית איוב תוספת מלאכותית לדרמה, במציאות סופה של דרמת איוב היא בהתאם לעקרונות התנ"ך שצדיק לבסוף נשכר.

     במציאות השפה פועלת על"ידי הבדלות. האדם בעל הדחף לקיום, יכול להגדיר את ההבדלה הזו כך, שדבר המועיל לקיום הוא טוב, דבר המזיק לקיום הוא רע. האדם בצורה אינטואיטיבית עושה את ההבדלה הזו. מחשבת התנ"ך אמצה את הנטיה האינטואיטיבית הזו בקבעה ש'דעת' שהאדם רוכש מ'עץ הדעת" מבדילה בין טוב לרע.

     יש , ליחס את משל 'עץ הדעת" לתקופתו של אברהם, כיוון שמשל זה מכיל כבר את  ההבנה איך השפה פועלת, אבל משל זה מבוסס על כל המיתוסים שרווחו בתקופה אבות בארצות שדרכם  העברים נדדו, אבל בעל המשל נתן פרשנות חדשה למיתוסים אלו.

    אנחנו צריכים לראות את היווצרות מחשבת התנ"ך תוצאה של שני שלבים, השלב הראשון הוא יציאת אברהם מאור כשדים, לתקופה זו שייך גם משל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו. השלב השני של היווצרות מחשבת התנ"ך התחולל עם יציאת בני ישראל ממצריים. לשלב שני זה שייכים המשלים על בריאת העולם, פרק א' של ספר בראשית, וכן משל 'עשרת הדיברות'. השלב השני הזה של היווצרות מחשבת התנ"ך הוא אפילו יותר אופטימי. אפשר לראות את ההבדל בין השלב הראשון והשני אם משווים היווצרות האדם במשל 'עץ הדעת', להיווצרות האדם במשל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית.

     בשלב השני של התפתחות מחשבת התנ"ך, האדם נוצר בצלמו של אלהים, בעוד שבמשל 'עץ הדעת' האדם נוצר מהאדמה. העובדה שהאדם בשלב השני נוצר בצלמו של הבורא, מלמד אותנו בהמשך, במשל 'עשרת הדברות', שנוצר על-ידי אותו הוגה, שניתנה הרשות לאדם ליצור את עולמו, חשיבות קביעה זו תתברר לנו כאשר נדבר על הטראגדיה היוונית.

     ראינו שקינת האלה נינגל על חורבן עירה אור היא טראגית כיוון שעולמו של האדם נגזר על-ידי גורל שאין לשנותו. ובכן, גם היוונים האמינו שגורל שליט על חיי אדם, הם ראו באלוהות שאותה כינו 'מוירה' כגוזרת גזרות בני אדם בצורה שרירותית. על בסיס אמונה זו בגורל עיוור נוצרו הטראגדיות היווניות.

     אבל אצל היוונים נוסף גורם נוסף לטראגדיות גורל האדם. היוונים האמינו שהאלים מקנאים באדם המצליח, שוב, רק על-ידי השוואה עם האלוהות של התנ"ך אנחנו יכולים לראות את האופטימיות של מחשבת התנ"ך. ראינו שגיבורי התנ"ך תמיד מצליחים בסוף, אין שום קנאה מצד האלוהות באדם, אם הוא מקיים את העקרונות שהוא הצטווה לקיימם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

. נוסף לקנאת האלים בהצלחת האדם, היוונים האמינו גם שיצירה אנושית היא הסגת גבול האלים. גם יצירה נענשה עם גורל טראגי.

     את ראית העולם היווני אנחנו כבר פוגשים אצל הפילוסוף הפרה-סוקראטי, אנכסימנדר, שבפרגמנט מתורתו אומר: 'הבדלות האדם מהכוליות עונש בצדה, הכוליות מנכסת אותו בחזרה'. שוב רק אם אנו משווים את הנאמר על-ידי פילוסוף זה למה שנאמר בפרק א' של ספר בראשית בו אלהים מיעד את העולם למען האדם, אנו עומדים על ההבדלים בין ההשקפה התנ"כית והיוונית. לדאבונינו חכמי היהודים בתקופות מאוחרות יותר אף פעם לא ניסו להשוות טכסטים תנ"כיים עם טכסטים יווניים.

      יותר גרוע מכך היא העובדה שאף פעם יהודים מאמינים לא ניסו להשוות טכסט של אריסטו, בו הוא מדבר על מהות האלוהות, לפי דעתו, לפיו אלוהות זו אינה  בוראת עולם, הוא מיחס לה רק הנעת העולם, שלפיו הוא נצחי.  יהודים אלו היו מוכנים לאמץ הוגה זה, להסביר את עקרונות התנ"ך לפי עקרונות שלו.

      אבל עלינו לחזור למחשבה היוונית הטראגית. מספיק אם נקח כדגם את הטראגדה של איסכילוס  'פרומתיאוס'..חצי-אל זה רוצה להייטיב את גורל בני אדם, להקל עליהם, אחד המתנות שלו היא מתנת האש. פרומתאוס אינו מסתפק במתנה יחידה זו שהוא מעניק לבני אדם שהוא רוצה להקל את מצבם, הוא גם מעניק להם 'תקוות-שוא'. ברור שפירוש 'תקוות-שוא' הוא שבני אדם ידמו לעצמם שלהם יכולות שאין בידם, ואולי 'תקוות-השוא' צריכות להשכיח מהאדם שהוא מוותי.

     אבל חצי-אל זה עם כוונותיו הטובות מיד מעורר את זעמו של האל זאוס המעניש אותו בעונש חמור ביותר.

     את גודל ההבדל בין ההשקפה היוונית הזוכה לביטוי בטראגדיה נשגבה זו של איסכילוס אנו יכולים רק לראות אם אנו משווים מה שנאמר בדבר הרביעי מתוך עשרת הדיברות, ששם ניתנת הרשות לאדם לברא את עולמו, ונאמר שהוא ראוי ליצור בדומה לאלהים שברא את העולם.  .

    בטראגדיה זו של 'פרומתיאוס' לפנינו כמה עקרונות המחשבה היוונית. חצי-אל זה הפר את האיסור שהאלים אסרו לבל יסיגו בני אדם ביצירה את גבול האלים. פרומתאוס העניק לאדם כלי יצירה. פרומתאוס העניק לאדם גם 'תקוות שוא', שישכיחו מהם את גורלם, שהם מוותיים. 

     סופוקלס מביא לנו דגם נוסף לטראגדיות האדם. הוא מתאר את גורלו של אודיפוס שנגזר עליו להרוג את אביו. עם היוודע הגזרה לליוס מלך תבי שהילוד שיגדל עתיד לרצחו, הוא מפקיר אותו על הר, רועה המוצא אותו מביא אותו למלך קורינט. כאשר הנער גדל וגזרת הגורל שלו נודע לו, בחושבו את מלך קורינט לאביו, הוא בורח, ובדרך בפוגשו בזר בסכסוך אתו הורג אותו, אותו זר הוא אביו האמיתי ליוס. לפי הגזרה הוא עתיד לשאת את אמו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

     שוב לפנינו אמונה בגורל עיוור, שעד כמה שהאדם מנסה להמלט מגזר דינו שהוא נכשל.

אמונה בגורל מסיר מהאדם  אחריות לגורלו. ההשקפות האלו היו להן השלכות על החיים ביוון. מי שמכיר את ההיסטוריה היוונית נתקל בתופעה מוזרה, שאנשי אתונה היו תמיד מענישים מדינאים מצליחים על-ידי הגליתם.

     היוונים כתוצאה מראייתם את חיי אדם כטראגי, ברחו לחקר עולם הטבע הדטרמיניסטי, על כך בשעור הבא.

 

 

 

 

.