אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 300 – לשבות את העולם באותיות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 300 – לשבות את העולם באותיות

     ראינו את האדם בנטיותיו הדואליות, מצד אחד הוא רוצה את המידע שלו אימננטי, רוצה אותו כרכושו הפרטי, שלא חייב לאף אחד עבורו, כעובר בצורה גנטית לצאצאיו, מצד שני הוא נאחז ביסוד הנעלם הזה המהווה אותו, שמשל 'עץ הדעת' מכנה 'דעת', שהוא סבור שהוא לא כלה יחד עם הגוף שלו, הוא נאחז בו למען שיבטיח את הנצחיות שלו. בשתי המשאלות האלו האדם טועה, המשאלה הראשונה של האדם שהמידע שלו יהיה אימננטי, גנטי, לא נכון, כיוון שבמציאות האנושית מידע זה לא מורש. מקובלת ההזמה של תורת למרק שסבר שמידע נרכש מורש, כפי שהמדע הוכיח שהמידע לא מורש. למרות הזמה זו של תורת למרק שהניחה שהמידע האנושי מורש, האדם לא נטש את המשאלה הזו שהמידע, המחשבה שלו הנם מרכיב ראשיתי שלו.

    עד היום לא מצאתי הוגה שקם והזים את המשפט המפורסם של דקרט: 'אני קיים כיוון שאני חושב'. רק נירולוג בשם ג'רלד אדלמן אמר, ילד צרפתי לא קם ואומר: 'אני קיים כיוון שאני חושב', ילד צרפתי צריך קודם לרכוש שפה.

     ובכן, הוולד הנולד עם מח שעדיין לא מושלם, מח שמתפתח עם הזמן, נולד עם יכולת לקלוט את יסוד האינפורמציה, יכולת זו היא גנטית, אבל את תוצרת יכולת זו, יצירת המילם הוא רוכש בהמשך בפעולה משותפת עם הזולתים, עם הקהילה. המילים שהילוד רוכש מהסביבה, הן ישויות נעלמות הקיימות רק כל עוד קהילת אנשים מאמינה בקיומן. הילוד לא צריך להינטש במדבר לבד, הוא צריך להיות חלק מקהילה היוצרת מלים בהסכמה של יחידיה, יחידי קהילה המסכימים זה עם זה  לכנות עצמים, פעולות במילים נעלמות. במדבר לבד היכולת לשפה של הילוד לא מתפתחת, יכולת יצירת מילים לא מתפתחת, כיוון שיצירת העולם הלשוני היא תולדה של קהילה, תולדה של שתוף פעולה של יחידיה.

     כפי שהמח של הילוד לא מושלם עם לדתו, כך היכולת להיות מקושר ליסוד האינפורמציה, שאמנם היא גנטית, זקוקה לפעולה שהאדם בהגייה יממש, בהרכיבו אינפורמציה עם פעולה שהיא אנרגיה. היכולת הזו להיות מקושר עם יסוד האינפורמציה  ביקום, שהאדם נולד אתה, מאפשרת לו בהמשך לשבות אינפורמציה שהיא יסוד נעלם ביקום, יסוד הפועל על-ידי הפרדה. האדם השובה את היסוד הנעלם הזה, מפריד את הרכש הזה מגופו, מפריד את עצמו מהזולת, מפריד את עצמו מהסובב, הוא נעשה מודע. האדם יכול לבצע פעולות הפרדה אלו, כיוון שהאבולוציה ציידה אותו עם איבר, איבר המח שהוא מעבדה, מעבדה העושה טרנספורמציה של יסודות ביקום לרווחת האדם. כך המח עושה טרנספורמציה של האינפורמציה הנקלטת בקולטנים באונות הקדמיות, הופך אותה לשפה אנושית.

    אבל מאחר שהרכש שהאדם רוכש, את האינפורמציה שהיא יסוד נעלם, מזקיק אותו לזולת בעשייה זו, בהסכמתו שאכן היצירה הנעלמת קיימת. אנחנו יכולים לראות מפעולת 

 

האקדמיה ללשון, שהיא יוצרת מונחים חדשים, אבל המונחים החדשים זקוקים להסכמת הקהילה לתקיפותם. אם הקהילה לא מאמצת את המונח, הוא נשכח, לק קיים.

     האדם עם היכולת לשפה, יכולת לשבות נתחים מיסוד האינפורמציה ביקום, מוסיף לרכש זה פעולה, אנרגיה. בהמשך הוא לא מסתפק בכך שהרכש מאפשר לו להפריד דבר מדבר, מאפשר לו להפריד את הרכש מהגוף, ההופך אותו למודע, הוא מיד רוצה להעניק לעצמיותו כנוי, שם, שיגדיר את היותו ישות נפרדת עצמאית, לילוד לוקח זמן עד אשר הוא מפריד את עצמו מאמו ומכנה את עצמו 'אני', ישות עצמאית.

     אבל השם שהאדם רכש, שהוריו העניקו לו, הוא ישות נעלמת, לכן האדם זקוק שהזולת יסכים שאכן זה שמו. בכל שלבי היצירה, שהאדם יוצר באמצעות יסוד נעלם שהוא שובה, הוא זקוק להסכמות הזולת ליצירתו. בהמשך היחיד עם יחידי הקהילה שובים את היסוד הנעלם ביקום, את האינפורמציה שהם מוסיפים לה אנרגיה, יוצרים מילים שהן חכות הכולאות את העולם החיצון בתוכן.

      האם המלה 'שמש', אינה חכה הכולאת את גרם השמים בתוכה? האם המלה 'כדור הארץ', אינה חכה הכולאת את גרם השמים שעליו יושבים בני אדם? אבל שביית, כליאת עצמים במלים עדיין לא הופכות האדם ליוצר. האדם צריך לכלוא פעולה סתמית בשם, שם שהוא אלגוריתם המכוון את הפעולה, הופך אותה לכלי יצירה בידי האדם. האדם מכניס תוכנה, המכילה רעיונות למחשב, מוסיף לתוכנה אנרגיה, חשמל, ויוצר יצירות כתובות.

     האדם חושב על מיכשור במונחים טכניים בלבד, איך להפוך רעיונות בתוספות אנרגיה ליצירה באמצעות המכשיר. הוא לא חושב על החידה הקיומית, שהאדם מנסה להגשים רעיונות, ישויות נעלמות, לא מוחשיות בסיוע אנרגיה ליצירה.

     כל היצירה הלשונית האנושית היא חידה, היא קסם, לא בכדי היוונים ראו ביצירה אנושית הסגת גבול האלים, ראו בה הובריס, הובריס הנענש. מספיק לקרא את הטראגדיה של איסכילוס, פרומתיאוס, כדי לעמוד על הרתיעה היוונית מיצירה אנושית, רתיעה מפני יצירה הנראתה בעיניהם מאגיה, נסיון להתחרות באלים ביצירה. היוונים האמינו שהיקום הוא נצחי, וראו ביומרה האנושית ליצור הובריס.

     הוגים יהודיים בהתעמתות עם התרבות היוונית, לא עמדו על ההבדל התהומי בינה לבין המחשבה התנ"כית, שהאמינה שהאדם נברא בצלם אלהים וזכותו של האדם ליצור. לפי המחשבה התנ"כית הרשות שניתנה לאדם ליצור, רשות שנועדה רק למען יצירה לרווחתו, לא רשות לתחרות עם האלוהות.

     הנביאים היו ההוגים האחרונים שהבינו את נתינת הרשות לאדם ליצור, הם ניסו לרתום את הרשות הזו שניתנה לאדם, למטרות של צדק חברתי, למטרות קדוש החיים. השתקת הנבואה אחרי חורבן בית ראשון, השכיח מצאצאי העברים הבנת עקרונות תרבותם.

    רתימת יכולת היצירה האנושית למטרות חברתיות, לקדוש החיים, מנע ממחשבה זו את ריצת האמוק של היצירה האנושית של השיום.

      עובדה קיומית היא שהיכולת הזו ליצור הוענקה לאדם והוא היום לא רואה בכך, בדומה ליוונים, הסגת גבול האלוהות. למרות עובדה זו, האדם גם היום נרתע מלעסוק בחידת היכולת הזו, הוא נרתע מלעסוק בחידת עולמו הלשוני הנעלם, הוא נרתע מהעובדה שעולם זה קיים רק כל עוד יחידי הקהילה מאמינים בקיומו.

     שוב, רק שלמות מחשבת התנ"ך הבינה, שעולם לשוני נעלם זה קיים רק כיוון שההשגחה נותנת לו ערבות. לכן עלינו להזכיר מקרה שכבר הזכרנו אותו, שדקרט כאשר הועמת מול ספק קיום העולם, גרש מחשבה ספקנית זו, בטענה שאלוהות מיטיבה לא משטה באדם, היא ערבה לקיומו. ברור שדקרט בהבדל מהוגים יווניים הכיר את מחשבת התנ"ך, את עיקרון שלה שההשגחה ערבה לקיום העולם הלשוני של האדם.

     עם גלוי מחלת האלצהיימר, או הגדרתה, כיוון שהיא היתה קיימת גם קודם, אלא שהיא שכיחה יותר היום בגלל אריכות משך חייו של האדם, הוא נוכח לדעת שהציד הזה, היכולת לשבות את העולם במילים, באותיות, הולך ונחלש עם מות הניירונים העמלניים המרכיבים את המח האנושי. במחלת האלצהיימר האונות הקדמיות המכילות את הקולטנים המקשרים עם האינפורמציה היקומית, נפגעות ראשונות. המחלה הזו רק מחזקת את ההבנה שהמידע לא גנטי, שהוא אפי-גנטי, יצירת המידע הוא ציד מתמיד של האינפורמציה, שהמח הפלאי עושה לה טרנפורמציה לשפה אנושית, וציד זה הוא של העולם החיצון, ציד קהילתי, שהאדם החולה לא יכול יותר להשתתף בו.

     החיה קיימת, והאבולוציה העניקה לדחף קיום שלה את היכולת לברח מסכנות, בהבדל מהחיה הקיימת, אשר לא טורחת להוסיף לקיום תוספות, האדם נוסף לדחף לקיום התברך במתת המאפשרת לו להוסיף לקיום הנתון נדבכים, נדבכים שהם תולדה של הציד האנושי, השבייה האנושית של אינפורמציה שהוא יוצר ממנה עולמות נעלמים. העולם הלשוני של קהילות קיים רק כל עוד יחידיה מאמינים ביצירתם. האדם יוצר מוסדות, חוקים שקיומם תלוי אף הוא באמונה של יחידי הקהילה בהם.

     היצירה המסמלת את האדם היא בזכות השפה, שפה שכולה היא ישות נעלמת, מבוססת על בריתות בין יחידים לכנות עצמים, פעולות בשמות מסוימים. שפה זו שהיא כולה ישות נעלמת שבתוספת פעולה, אנרגיה הופכת לכלי יצירה. כלי יצירה זו יוצא לצוד את העולם. אם לאדם כמו לכל הברויים על כדור הארץ שלנו יש דחף לקיום, השפה, היצירה האפי-גנטית הזו, לה דחף של ציד, דחף עם רצון לבלע את העולם, לשעבד אותו באמצעות אותיות.

     ראינו את חכמת מחשבת התנ"ך שהזהירה מהדחף ה'נחשי' של הכלי שהאדם רכש, מ'עץ הדעת', דחף לבלע את העולם, חכמה שרצתה לרתום את הדחף הזה לרווחת גוף האדם. עיקרון קדושת החיים מלמד שמטרת הבריאה היא החיים עצמם, כל המתתים צריכם לשרת אותם בלבד.     

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: