אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 301 – העדר טראגדיה בתנ"ך

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 301 – העדר טרגדיה בתנ"ך

    לפני שנים, כאשר התיחסתי להעדר טראגדיה בתנ"ך בספרי 'האדם-האל', ציינתי כסיבה את עיקרון ההשגחה, עיקרון הנוגד גורל טראגי של האדם הישר בעולם בהשגחת אלוהות זו. עם השנים האחרונות, עם  התעמקותי בראשית היווצרות מחשבת התנ"ך, עם יציאת אברהם מאור כשדים, נוכחתי לדעת שהמהפכה  המחשבתית שהיא תשתית מחשבת התנ"ך, התחוללה כבר עם היציאה הזו של אברהם מאור יחד עם כמה מבני דורו, שאמצו את עולם הלשון של האדם יחד עם אלוהות כחלק מעולם לשון זה, אלוהות שהנה השגחה.

     למסקנות אלו הגעתי מהשוואה של טכסטים שומריים עם טכסטים של התנ"ך. כך השוויתי את קינת האלה נינגל על חורבן העיר אור, עם השיח של אברהם עם אלהים על גורל סדום. מהשוואה זו נוכחתי לדעת שבעוד שלפי קינת האלה נינגל גורל שנקבע על-ידי אספת האלים אין לשנותו. האלה בקינה זו שלה מתחננת לפני האלים שלא יחריבו את עירה אור, תשובת האלים היא גורל שנקבע  אין לשנותו. האלים אינם טוענים שאנשי אור חטאו, הגזרה היא שרירותית.

    כתוצאה מקריאת קינה מופלאה זו של האלה נינגל, נוכחתי לדעת שטראגדיה קשורה לאמונה בגורל, בדטרמיניזם, שאין לשנותם.. גורל אור  הוא טראגי כיוון שאין לשנות גזרת גורל שנקבע.

     ובכן,כאשר אנו משווים את תוכן הקינה הזו של האלה נינגל עם השיח של אברהם עם אלהים על גורל סדום, אנו נוכחים דעת שאלהים מוכן לוותר על השמדת סדום עם ימצאו בה קומץ צדיקים. הכוונה שהשמדה נגזרת מהשחתת אנשי סדום. אלוהי אברהם בהבדל מאלי שומר אינו גוזר גזרות, הוא נושא ונותן עם האדם, עונש נגזר רק על חוטא.

    מה אנו לומדים מהשוואת שני הטכסטים האלו? אנו לומדים שלפי המחשבה השומרית גורל שליט על מעשי בני אדם, באופן שרירותי, המחשבה השומרית היא דטרמיניסטית, בעוד שבעולם הלשוני של האדם, עונשים נגזרים לפי מעשי בני אדם..

    אנו לומדים עוד דבר מהשוואת שני הטכסטים. כאשר נאמר לאברהם : 'לך לך מארצך …' הכוונה היתה שעליו לתת גט כריתות למחשבה השומרית. אברהם ביצאו מאור, מרכז שומרי, חולל מהפכה מחשבתית, הוא נוכח לדעת שעולמו הלשוני של האדם לא נשלט ע"י גורל, שלאדם הלשוני רצון חופשי, שעולמו הלשוני של האדם נקבע לפי מעשיו.

     משמעות מהפכה המחשבתית של אברהם היתה שהוא ניתק את העולם הלשוני של האדם מהעולם הדטרמיניסטי. מסמך השיח של אברהם עם אלהים על גורל סדום מוכיח את המהפכה המחשבתית הזו שאברהם שיצא מאור כשדים חולל.

     ובכן, כתוצאה ממהפכה מחשבתית זו של אברהם מחשבת התנ"ך לא כוללת טראגדיות, לפיה אם אדם לא חטא הוא לא נענש. מסקנות אלו של אברהם התבססו על האינטואיציה שלו, שעולמו של האדם הוא עולם לשוני, ולעולם לשוני זה חוקים אחרים מאשר לעולם

 

 

 

 

 

 

 

הטבע, שמתנהל לפי חוקים דטרמיניסטיים.  לכן אברהם ניתק עולם הלשוני זה של האדם, מעולם הטבע, יצר עולם בתוך עולם, עולם לשוני בתוך עולם הטבע.                                         מספיק לנו להתבונן על גורל יוסף, שבסופו נשכר, כיוון שהוא לא חטא, אפשר גם להגיד על משה שלמרות כל הנסיונות שהוא עבר הוא לבסוף נשכר. הדוגמא הטובה ביותר היא פרשת איוב. רבים ראו באחרית איוב תוספת מלאכותית לדרמה, במציאות סופה של דרמת איוב היא בהתאם לעקרונות התנ"ך שצדיק לבסוף נשכר.

     במציאות השפה פועלת על"ידי הבדלות. האדם בעל הדחף לקיום, יכול להגדיר את ההבדלה הזו כך, שדבר המועיל לקיום הוא טוב, דבר המזיק לקיום הוא רע. האדם בצורה אינטואיטיבית עושה את ההבדלה הזו. מחשבת התנ"ך אמצה את הנטיה האינטואיטיבית הזו בקבעה ש'דעת' שהאדם רוכש מ'עץ הדעת" מבדילה בין טוב לרע.

     יש , ליחס את משל 'עץ הדעת" לתקופתו של אברהם, כיוון שמשל זה מכיל כבר את  ההבנה איך השפה פועלת, אבל משל זה מבוסס על כל המיתוסים שרווחו בתקופה אבות בארצות שדרכם  העברים נדדו, אבל בעל המשל נתן פרשנות חדשה למיתוסים אלו.

    אנחנו צריכים לראות את היווצרות מחשבת התנ"ך תוצאה של שני שלבים, השלב הראשון הוא יציאת אברהם מאור כשדים, לתקופה זו שייך גם משל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו. השלב השני של היווצרות מחשבת התנ"ך התחולל עם יציאת בני ישראל ממצריים. לשלב שני זה שייכים המשלים על בריאת העולם, פרק א' של ספר בראשית, וכן משל 'עשרת הדיברות'. השלב השני הזה של היווצרות מחשבת התנ"ך הוא אפילו יותר אופטימי. אפשר לראות את ההבדל בין השלב הראשון והשני אם משווים היווצרות האדם במשל 'עץ הדעת', להיווצרות האדם במשל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית.

     בשלב השני של התפתחות מחשבת התנ"ך, האדם נוצר בצלמו של אלהים, בעוד שבמשל 'עץ הדעת' האדם נוצר מהאדמה. העובדה שהאדם בשלב השני נוצר בצלמו של הבורא, מלמד אותנו בהמשך, במשל 'עשרת הדברות', שנוצר על-ידי אותו הוגה, שניתנה הרשות לאדם ליצור את עולמו, חשיבות קביעה זו תתברר לנו כאשר נדבר על הטראגדיה היוונית.

     ראינו שקינת האלה נינגל על חורבן עירה אור היא טראגית כיוון שעולמו של האדם נגזר על-ידי גורל שאין לשנותו. ובכן, גם היוונים האמינו שגורל שליט על חיי אדם, הם ראו באלוהות שאותה כינו 'מוירה' כגוזרת גזרות בני אדם בצורה שרירותית. על בסיס אמונה זו בגורל עיוור נוצרו הטראגדיות היווניות.

     אבל אצל היוונים נוסף גורם נוסף לטראגדיות גורל האדם. היוונים האמינו שהאלים מקנאים באדם המצליח, שוב, רק על-ידי השוואה עם האלוהות של התנ"ך אנחנו יכולים לראות את האופטימיות של מחשבת התנ"ך. ראינו שגיבורי התנ"ך תמיד מצליחים בסוף, אין שום קנאה מצד האלוהות באדם, אם הוא מקיים את העקרונות שהוא הצטווה לקיימם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

. נוסף לקנאת האלים בהצלחת האדם, היוונים האמינו גם שיצירה אנושית היא הסגת גבול האלים. גם יצירה נענשה עם גורל טראגי.

     את ראית העולם היווני אנחנו כבר פוגשים אצל הפילוסוף הפרה-סוקראטי, אנכסימנדר, שבפרגמנט מתורתו אומר: 'הבדלות האדם מהכוליות עונש בצדה, הכוליות מנכסת אותו בחזרה'. שוב רק אם אנו משווים את הנאמר על-ידי פילוסוף זה למה שנאמר בפרק א' של ספר בראשית בו אלהים מיעד את העולם למען האדם, אנו עומדים על ההבדלים בין ההשקפה התנ"כית והיוונית. לדאבונינו חכמי היהודים בתקופות מאוחרות יותר אף פעם לא ניסו להשוות טכסטים תנ"כיים עם טכסטים יווניים.

      יותר גרוע מכך היא העובדה שאף פעם יהודים מאמינים לא ניסו להשוות טכסט של אריסטו, בו הוא מדבר על מהות האלוהות, לפי דעתו, לפיו אלוהות זו אינה  בוראת עולם, הוא מיחס לה רק הנעת העולם, שלפיו הוא נצחי.  יהודים אלו היו מוכנים לאמץ הוגה זה, להסביר את עקרונות התנ"ך לפי עקרונות שלו.

      אבל עלינו לחזור למחשבה היוונית הטראגית. מספיק אם נקח כדגם את הטראגדה של איסכילוס  'פרומתיאוס'..חצי-אל זה רוצה להייטיב את גורל בני אדם, להקל עליהם, אחד המתנות שלו היא מתנת האש. פרומתאוס אינו מסתפק במתנה יחידה זו שהוא מעניק לבני אדם שהוא רוצה להקל את מצבם, הוא גם מעניק להם 'תקוות-שוא'. ברור שפירוש 'תקוות-שוא' הוא שבני אדם ידמו לעצמם שלהם יכולות שאין בידם, ואולי 'תקוות-השוא' צריכות להשכיח מהאדם שהוא מוותי.

     אבל חצי-אל זה עם כוונותיו הטובות מיד מעורר את זעמו של האל זאוס המעניש אותו בעונש חמור ביותר.

     את גודל ההבדל בין ההשקפה היוונית הזוכה לביטוי בטראגדיה נשגבה זו של איסכילוס אנו יכולים רק לראות אם אנו משווים מה שנאמר בדבר הרביעי מתוך עשרת הדיברות, ששם ניתנת הרשות לאדם לברא את עולמו, ונאמר שהוא ראוי ליצור בדומה לאלהים שברא את העולם.  .

    בטראגדיה זו של 'פרומתיאוס' לפנינו כמה עקרונות המחשבה היוונית. חצי-אל זה הפר את האיסור שהאלים אסרו לבל יסיגו בני אדם ביצירה את גבול האלים. פרומתאוס העניק לאדם כלי יצירה. פרומתאוס העניק לאדם גם 'תקוות שוא', שישכיחו מהם את גורלם, שהם מוותיים. 

     סופוקלס מביא לנו דגם נוסף לטראגדיות האדם. הוא מתאר את גורלו של אודיפוס שנגזר עליו להרוג את אביו. עם היוודע הגזרה לליוס מלך תבי שהילוד שיגדל עתיד לרצחו, הוא מפקיר אותו על הר, רועה המוצא אותו מביא אותו למלך קורינט. כאשר הנער גדל וגזרת הגורל שלו נודע לו, בחושבו את מלך קורינט לאביו, הוא בורח, ובדרך בפוגשו בזר בסכסוך אתו הורג אותו, אותו זר הוא אביו האמיתי ליוס. לפי הגזרה הוא עתיד לשאת את אמו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

     שוב לפנינו אמונה בגורל עיוור, שעד כמה שהאדם מנסה להמלט מגזר דינו שהוא נכשל.

אמונה בגורל מסיר מהאדם  אחריות לגורלו. ההשקפות האלו היו להן השלכות על החיים ביוון. מי שמכיר את ההיסטוריה היוונית נתקל בתופעה מוזרה, שאנשי אתונה היו תמיד מענישים מדינאים מצליחים על-ידי הגליתם.

     היוונים כתוצאה מראייתם את חיי אדם כטראגי, ברחו לחקר עולם הטבע הדטרמיניסטי, על כך בשעור הבא.

 

 

 

 

.

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 301 – העדר טרגדיה בתנ"ך

    לפני שנים, כאשר התיחסתי להעדר טראגדיה בתנ"ך בספרי 'האדם-האל', ציינתי כסיבה את עיקרון ההשגחה, עיקרון הנוגד גורל טראגי של האדם הישר בעולם בהשגחת אלוהות זו. עם השנים האחרונות, עם  התעמקותי בראשית היווצרות מחשבת התנ"ך, עם יציאת אברהם מאור כשדים, נוכחתי לדעת שהמהפכה  המחשבתית שהיא תשתית מחשבת התנ"ך, התחוללה כבר עם היציאה הזו של אברהם מאור יחד עם כמה מבני דורו, שאמצו את עולם הלשון של האדם יחד עם אלוהות כחלק מעולם לשון זה, אלוהות שהנה השגחה.

     למסקנות אלו הגעתי מהשוואה של טכסטים שומריים עם טכסטים של התנ"ך. כך השוויתי את קינת האלה נינגל על חורבן העיר אור, עם השיח של אברהם עם אלהים על גורל סדום. מהשוואה זו נוכחתי לדעת שבעוד שלפי קינת האלה נינגל גורל שנקבע על-ידי אספת האלים אין לשנותו. האלה בקינה זו שלה מתחננת לפני האלים שלא יחריבו את עירה אור, תשובת האלים היא גורל שנקבע  אין לשנותו. האלים אינם טוענים שאנשי אור חטאו, הגזרה היא שרירותית.

    כתוצאה מקריאת קינה מופלאה זו של האלה נינגל, נוכחתי לדעת שטראגדיה קשורה לאמונה בגורל, בדטרמיניזם, שאין לשנותם.. גורל אור  הוא טראגי כיוון שאין לשנות גזרת גורל שנקבע.

     ובכן,כאשר אנו משווים את תוכן הקינה הזו של האלה נינגל עם השיח של אברהם עם אלהים על גורל סדום, אנו נוכחים דעת שאלהים מוכן לוותר על השמדת סדום עם ימצאו בה קומץ צדיקים. הכוונה שהשמדה נגזרת מהשחתת אנשי סדום. אלוהי אברהם בהבדל מאלי שומר אינו גוזר גזרות, הוא נושא ונותן עם האדם, עונש נגזר רק על חוטא.

    מה אנו לומדים מהשוואת שני הטכסטים האלו? אנו לומדים שלפי המחשבה השומרית גורל שליט על מעשי בני אדם, באופן שרירותי, המחשבה השומרית היא דטרמיניסטית, בעוד שבעולם הלשוני של האדם, עונשים נגזרים לפי מעשי בני אדם..

    אנו לומדים עוד דבר מהשוואת שני הטכסטים. כאשר נאמר לאברהם : 'לך לך מארצך …' הכוונה היתה שעליו לתת גט כריתות למחשבה השומרית. אברהם ביצאו מאור, מרכז שומרי, חולל מהפכה מחשבתית, הוא נוכח לדעת שעולמו הלשוני של האדם לא נשלט ע"י גורל, שלאדם הלשוני רצון חופשי, שעולמו הלשוני של האדם נקבע לפי מעשיו.

     משמעות מהפכה המחשבתית של אברהם היתה שהוא ניתק את העולם הלשוני של האדם מהעולם הדטרמיניסטי. מסמך השיח של אברהם עם אלהים על גורל סדום מוכיח את המהפכה המחשבתית הזו שאברהם שיצא מאור כשדים חולל.

     ובכן, כתוצאה ממהפכה מחשבתית זו של אברהם מחשבת התנ"ך לא כוללת טראגדיות, לפיה אם אדם לא חטא הוא לא נענש. מסקנות אלו של אברהם התבססו על האינטואיציה שלו, שעולמו של האדם הוא עולם לשוני, ולעולם לשוני זה חוקים אחרים מאשר לעולם

 

 

 

 

 

 

 

הטבע, שמתנהל לפי חוקים דטרמיניסטיים.  לכן אברהם ניתק עולם הלשוני זה של האדם, מעולם הטבע, יצר עולם בתוך עולם, עולם לשוני בתוך עולם הטבע.                                         מספיק לנו להתבונן על גורל יוסף, שבסופו נשכר, כיוון שהוא לא חטא, אפשר גם להגיד על משה שלמרות כל הנסיונות שהוא עבר הוא לבסוף נשכר. הדוגמא הטובה ביותר היא פרשת איוב. רבים ראו באחרית איוב תוספת מלאכותית לדרמה, במציאות סופה של דרמת איוב היא בהתאם לעקרונות התנ"ך שצדיק לבסוף נשכר.

     במציאות השפה פועלת על"ידי הבדלות. האדם בעל הדחף לקיום, יכול להגדיר את ההבדלה הזו כך, שדבר המועיל לקיום הוא טוב, דבר המזיק לקיום הוא רע. האדם בצורה אינטואיטיבית עושה את ההבדלה הזו. מחשבת התנ"ך אמצה את הנטיה האינטואיטיבית הזו בקבעה ש'דעת' שהאדם רוכש מ'עץ הדעת" מבדילה בין טוב לרע.

     יש , ליחס את משל 'עץ הדעת" לתקופתו של אברהם, כיוון שמשל זה מכיל כבר את  ההבנה איך השפה פועלת, אבל משל זה מבוסס על כל המיתוסים שרווחו בתקופה אבות בארצות שדרכם  העברים נדדו, אבל בעל המשל נתן פרשנות חדשה למיתוסים אלו.

    אנחנו צריכים לראות את היווצרות מחשבת התנ"ך תוצאה של שני שלבים, השלב הראשון הוא יציאת אברהם מאור כשדים, לתקופה זו שייך גם משל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו. השלב השני של היווצרות מחשבת התנ"ך התחולל עם יציאת בני ישראל ממצריים. לשלב שני זה שייכים המשלים על בריאת העולם, פרק א' של ספר בראשית, וכן משל 'עשרת הדיברות'. השלב השני הזה של היווצרות מחשבת התנ"ך הוא אפילו יותר אופטימי. אפשר לראות את ההבדל בין השלב הראשון והשני אם משווים היווצרות האדם במשל 'עץ הדעת', להיווצרות האדם במשל הבריאה בפרק א' של ספר בראשית.

     בשלב השני של התפתחות מחשבת התנ"ך, האדם נוצר בצלמו של אלהים, בעוד שבמשל 'עץ הדעת' האדם נוצר מהאדמה. העובדה שהאדם בשלב השני נוצר בצלמו של הבורא, מלמד אותנו בהמשך, במשל 'עשרת הדברות', שנוצר על-ידי אותו הוגה, שניתנה הרשות לאדם ליצור את עולמו, חשיבות קביעה זו תתברר לנו כאשר נדבר על הטראגדיה היוונית.

     ראינו שקינת האלה נינגל על חורבן עירה אור היא טראגית כיוון שעולמו של האדם נגזר על-ידי גורל שאין לשנותו. ובכן, גם היוונים האמינו שגורל שליט על חיי אדם, הם ראו באלוהות שאותה כינו 'מוירה' כגוזרת גזרות בני אדם בצורה שרירותית. על בסיס אמונה זו בגורל עיוור נוצרו הטראגדיות היווניות.

     אבל אצל היוונים נוסף גורם נוסף לטראגדיות גורל האדם. היוונים האמינו שהאלים מקנאים באדם המצליח, שוב, רק על-ידי השוואה עם האלוהות של התנ"ך אנחנו יכולים לראות את האופטימיות של מחשבת התנ"ך. ראינו שגיבורי התנ"ך תמיד מצליחים בסוף, אין שום קנאה מצד האלוהות באדם, אם הוא מקיים את העקרונות שהוא הצטווה לקיימם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

. נוסף לקנאת האלים בהצלחת האדם, היוונים האמינו גם שיצירה אנושית היא הסגת גבול האלים. גם יצירה נענשה עם גורל טראגי.

     את ראית העולם היווני אנחנו כבר פוגשים אצל הפילוסוף הפרה-סוקראטי, אנכסימנדר, שבפרגמנט מתורתו אומר: 'הבדלות האדם מהכוליות עונש בצדה, הכוליות מנכסת אותו בחזרה'. שוב רק אם אנו משווים את הנאמר על-ידי פילוסוף זה למה שנאמר בפרק א' של ספר בראשית בו אלהים מיעד את העולם למען האדם, אנו עומדים על ההבדלים בין ההשקפה התנ"כית והיוונית. לדאבונינו חכמי היהודים בתקופות מאוחרות יותר אף פעם לא ניסו להשוות טכסטים תנ"כיים עם טכסטים יווניים.

      יותר גרוע מכך היא העובדה שאף פעם יהודים מאמינים לא ניסו להשוות טכסט של אריסטו, בו הוא מדבר על מהות האלוהות, לפי דעתו, לפיו אלוהות זו אינה  בוראת עולם, הוא מיחס לה רק הנעת העולם, שלפיו הוא נצחי.  יהודים אלו היו מוכנים לאמץ הוגה זה, להסביר את עקרונות התנ"ך לפי עקרונות שלו.

      אבל עלינו לחזור למחשבה היוונית הטראגית. מספיק אם נקח כדגם את הטראגדה של איסכילוס  'פרומתיאוס'..חצי-אל זה רוצה להייטיב את גורל בני אדם, להקל עליהם, אחד המתנות שלו היא מתנת האש. פרומתאוס אינו מסתפק במתנה יחידה זו שהוא מעניק לבני אדם שהוא רוצה להקל את מצבם, הוא גם מעניק להם 'תקוות-שוא'. ברור שפירוש 'תקוות-שוא' הוא שבני אדם ידמו לעצמם שלהם יכולות שאין בידם, ואולי 'תקוות-השוא' צריכות להשכיח מהאדם שהוא מוותי.

     אבל חצי-אל זה עם כוונותיו הטובות מיד מעורר את זעמו של האל זאוס המעניש אותו בעונש חמור ביותר.

     את גודל ההבדל בין ההשקפה היוונית הזוכה לביטוי בטראגדיה נשגבה זו של איסכילוס אנו יכולים רק לראות אם אנו משווים מה שנאמר בדבר הרביעי מתוך עשרת הדיברות, ששם ניתנת הרשות לאדם לברא את עולמו, ונאמר שהוא ראוי ליצור בדומה לאלהים שברא את העולם.  .

    בטראגדיה זו של 'פרומתיאוס' לפנינו כמה עקרונות המחשבה היוונית. חצי-אל זה הפר את האיסור שהאלים אסרו לבל יסיגו בני אדם ביצירה את גבול האלים. פרומתאוס העניק לאדם כלי יצירה. פרומתאוס העניק לאדם גם 'תקוות שוא', שישכיחו מהם את גורלם, שהם מוותיים. 

     סופוקלס מביא לנו דגם נוסף לטראגדיות האדם. הוא מתאר את גורלו של אודיפוס שנגזר עליו להרוג את אביו. עם היוודע הגזרה לליוס מלך תבי שהילוד שיגדל עתיד לרצחו, הוא מפקיר אותו על הר, רועה המוצא אותו מביא אותו למלך קורינט. כאשר הנער גדל וגזרת הגורל שלו נודע לו, בחושבו את מלך קורינט לאביו, הוא בורח, ובדרך בפוגשו בזר בסכסוך אתו הורג אותו, אותו זר הוא אביו האמיתי ליוס. לפי הגזרה הוא עתיד לשאת את אמו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

     שוב לפנינו אמונה בגורל עיוור, שעד כמה שהאדם מנסה להמלט מגזר דינו שהוא נכשל.

אמונה בגורל מסיר מהאדם  אחריות לגורלו. ההשקפות האלו היו להן השלכות על החיים ביוון. מי שמכיר את ההיסטוריה היוונית נתקל בתופעה מוזרה, שאנשי אתונה היו תמיד מענישים מדינאים מצליחים על-ידי הגליתם.

     היוונים כתוצאה מראייתם את חיי אדם כטראגי, ברחו לחקר עולם הטבע הדטרמיניסטי, על כך בשעור הבא.

 

 

 

 

.

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: