Monthly Archives: אוקטובר 2012

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 308 -מאין מושג הצדק?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 308 – מאין מושג הצדק?

    מושג הצדק לא קיים ביקום. מושג הצדק הוא גם לא פועל יוצא מאופן פעולת השפה, המבדילה בין טוב לרע, אינה קובעת מה צודק. אם אנו רוצים להבין את מקור מושג הצדק עלינו לחזור ל'דחף הקיומי של הברויים על כדור הארץ שלנו'. הזכרנו כבר שהברויים על כדור הארץ שלנו הם בעלי דחף מולד לקיום, עובדה שהן כולן בורחות מסכנות לקיומן.

     אם דחף לקיום הוא דחף מולד אצל כל הברויים, האדם כחלק מעולם החי אף הוא בעל דחף מולד לקיום, אלא שהאדם בתור ישות לשונית, מתרגם את הדחף הזה למושג לשוני, צדק קיומי. האדם מרגיש שהוא בעל זכות מולדת לקיום. ואם כך, זכות זו לקיום מתורגמת אצלו כצדק קיומי, מכאן, 'צדק' הוא זכות מולדת.

     עלינו להבין  שכל המרקם האנושי מבוסס על תביעותיו של האדם מהקיום ש'צדק' יעשה לו.  החיה הנמצאת בבריחה מתמדת על שמירת קיומה מסכנות, אינה יכולה לבוא בדרישות לקיום שיעשה לה צדק. אבל האדם הלשוני שתרגם את הדחף לקיום לזכות לקיום, לצדק, הוא משמיע כל הזמן זעקות שה'צדק' שלו הופר.

     אבל האדם שהאלגוריתם הלשוני מלמד אותו לשאת ולתת, שבעד כל משאלה יש לתת תמורה, מוביל את האדם להשליך משא ומתן זה גם על עולמות עליונים, על הקיום, על הנעלמים. הוא כישות לשונית מבין שעליו להעניק תמורות, להצדקת משאלותיו. כך כבר מראשית תולדות האדם, הוא מקים מזבחות ושם מקריב קורבנות כתמורה לתביעותיו לצדק מהנעלמים. אבל, ראינו שהאדם גם יוצר מוסדות שונים שישמשו אותו במשא ומתן עם הקיום, עם הנעלמים בתביעותיו שצדק יעשה לו. הוא יוצר את מוסד הערכים, ערכים חברתיים להסדרת חיי חברה, אבל גם כמודדים למלוי חובותיו כלפי הנעלמים שיאפשרו לו את תביעותיו  לצדק.

    אפשר להגיד שרוב המוסדות שהאדם הלשוני יוצר הן מיועדות כתמורה לתביעות לצדק.

אפילו בעשרת הדברות הדברה האחרונה, מבטיחה לכל אלו שימלאו את כל הצווים, שהם יזכו לצדק, לאריכות ימים. התנ"ך המבוסס על הפילוסופיה הלשונית, על השפה היוצרת,  שפה המציבה גבולות לכל מה שהיא בוראת, הקיצוב הזה של משך כל הישויות,  מנע בתנ"ך השקפות שאנו מוצאים בתרבויות אחרות. בתרבויות אחרות אנו מוצאים  משאלה לנצחיות, משאלה לרציפות, משאלה לקיום בעולמות חלופיים, שאם לא זוכים לנצחיות בעולם הנגלה, אזי האדם יזכה לכך בעולם החלופי.

     אבל אנו רואים שאפילו מחשבת התנ"ך התנתה צדק במילוי חובות חברתיות.

     אבל האדם הלשוני נרתע מהצורך הזה להעניק תמורה למען שהקיום יבטיח לו צדק, הוא מורד בחובות נצחיות אלו. המצרים העתיקים, לפי הכתבים הפירמידיים, לחמו באלים, איימו עליהם שהם  מסוגלים לנצח אותם, כיוון שהם מכירים את שמותיהם. המצרים העתיקים ייחסו למלים ממד מאגי, לשמות ממד מאגי, הפכו אותם לנשק נגד האלים, רצו בעזרת נשק זה לנצחם ולהשיג כך את הצדק הקיומי שלהם, את הנצחיות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

    לא רק המצרים העתיקים מרדו באלים, ולא רצו יותר להעניק להם תמורה בעד זכות הצדק שלהם לקיום נצחי. מרד האדם בקיום, בנעלמים, רצונם להשתחרר מחובת התמורה לזכות לצדק', הוא לאורך תולדות האדם. 

      אנו נחזור על כמה דגמים על סירוב האדם לשאת בחובות חברתיות, למען להדגיש את המרד האנושי בנשיאה בעול החובות. במסורת המערבית סוקראטס נתפש כאדם שנעשה לו עוול על-ידי בני עירו אתונה שדנו אותו למוות. במציאות מי שקורא את הדיאלוגים של אפלטון המתארים את התנהגות סוקראטס, אנו לומדים מהדיאלוג 'משתה' שסוקראטס מייעץ לתלמידו אלקיבידס לא לעסוק בענייני חברה, בפוליטיקה, אלא לדאג לנפשו. אלקיבידס זה באמת היה דמות שלילית ביותר, כפי שאנו לומדים מההיסטוריה היוונית. סוקראטס בז לערכים החברתיים של עירו אתונה, ובני עירו דנו אותו למוות, בטענה שהוא משחית את הנוער.

     אנו לומדים מדיאלוגים אחרים של אפלטון שסוקראטס ראה בגזר דין מוות זה שנגזר עליו עוול,  וטען שהוא הולך לקיום חלופי אחרי מותו, ששם שולטים אלים צודקים יותר. ולפני מותו, בדיאלוג 'פיידו', הוא פורש לפני תלמידיו, מיתוס אורפי על גלגול נשמות, טוען שהוא בגלגול אחרי מותו, יזכה לדור בין האלים. ובכן האמונה בגלגול נשמות, משחרר את האדם ממלוי חובות חברתיות, כאילו הקיום בגלגולים בצורה אוטומטית מזכה בני אדם ומחטיא אותם. נשאלת השאלה איזו תמורה סוקראטס העניק למען הזכות הזו לדור בין האלים? סוקראטס בחייו הפר את מאזני הצדק של השפה.

     מקרה יותר ידוע ממקרה סוקראטס הוא מקרה השליח פאול, אשר ב'אגרת אל הרומיים', פורש את משנתו. באגרת זו הוא טוען שמילוי חובות מכבידה עליו, לכן הוא רוקם אמונה, שאלהים הקריב את בנו ישוע, כקורבן קוסמי, למען יוכל לשנות את הסדר הישן על חובות, להבא יגרום להיווצרות סדר חדש, בו בני אדם יזכו ללחיי נצח ללא צורך לשאת בחובות.

   ובכן, השליח פאול רתם את ההשגחה שתגשים את משאלתו להשתחרר מחובות, ביחוד מחובות מילוי חוקי ההלכה, ותיצור סדר חדש ללא חובות. עובדה היא שפתרון זה של השליח הזה אומצה על-ידי רבים, הרי כולם רוצים להשתחרר ממילוי חובות, למרות שהאדם הפרגמטי מבין ששחרור כזה לא יתכן.

    האם סדרי עולם השתנו, לא ולא. השליח המתוחכם נוכח לדעת בעצמו שמשאלתו לא התגשמה, לכן רקם פתרון נוסף, שישוע יופיע שנית ואזי המשאלה תתגשם. המאמינים מצפים עד היום הזה להתגלות מחודשת של ישוע.

    השפה הינוסית, בפניה הנחשיים, מאפשרת את כל המשאלות האנושיות, גם אם היא לא יכולה למלא אותן. האדם נאחז במשאלות, לא משלים עם הפנים האחרות של השפה, הטוענת שעל האדם להשלים עם קיום קצוב, שעליו להסדיר את חייו החברתיים, למען כל עוד הוא קיים מצבו יוטב.

 

 

 

 

 

 

,

 

 

 

 

    במשך ההיסטוריה האנושית האדם נמצא במרד מתמיד נגד הפנים הקיומיים של השפה

פנים המלמדים שעל האדם להשלים עם הנתונים הקיומיים, שחייו קצובים, שהכלי שהוענק לו מאפשר רק שיפור תנאי חייו, שיפור ממצב של החיות מחוסרות השפה. האדם שאינו משלים עם הפנים הקיומיים, תמיד מאמץ את הפנים הנחשיים של השפה עם הבטחות השוא שלה. האדם המתפתה על ידי הבטחות השוא, סבור שבאמצעות כלי הכח הוא יוכל להכריח את חוקי הקיום להענות לו. פתרון זה הוא מאחורי מסעות הכיבושים של שליטים אגרסיביים, החיות בחזונו של דניאל. כל מה שעריצים אלו יכולים להשיג באמצעות כלי הכח, הוא הרס הקיים, ולבסוף השמדת עצמם, או השמדת המתחרים, שאף הם מושמדים, כפי שדניאל ראה בחזונו. אבל מצעד אגרסיבי זה של שליטים, של עמים לא נפסק. החיות שהשמידו זה את זה בחזונו של דניאל, לא סתמו את המצעד.

     המצעד האגרסיבי, הניסיון להכריח בכח את הקיום למען יעניק לבעלי הכח הגמוניה על הקיום התעצם בתקופתינו על-ידי מצעד הפאוסטים. פאוסט, האלכימאי שדמותו עוצבה סופית בדרמה של גיתה רצה השתחרר מחובות קיומיות, מרד בקיצוב של חוקי הקיום, מרד בחובות חברתיות, קשר את גורלו באלוהות חדשה, מפיסטו, הממונה על מאגיה, הממונה על כח. הוא רצה שאלוהות זו תמלא את משאלותיו לנעורים נצחיים, לאהבה בלתי מוגבלת, לשלטון ללא חובות. בצורה פרדוכסלית, שאף אחד לא הצביע עליה, הוא היה מוכן להעניק תמורה למשאלותיו, את נפשו.

      אנחנו רואים את הפרדוכסליות האנושית, פרדוכסליות האדם, שגם כאשר הוא מורד, הוא מבין שעליו לתת תמורה, ועוד איזו תמורה, את הנפש.

     את הפרדוכסליות האולטימטיבית אנו מוצאים בספרו של היטלר 'מיין קמפ'. היטלר בספרו זה טוען שה'השגחה' יעדה אותו להגשים את הצדק של חסידיו. לשם כך, הוא התחכם להתחיבות הגיבור פאוסט שמשכן את נפשו. היטלר שחרר את הפאוסטים מהצורך למשכן את נפשותיהם. היטלר ברוב תחכומו, הפך את היהודים ל'חטא הקדמון', אותו חטא שהשליח פאול המציא, חטא שבגינו המוות שורר בעולם האדם. ובכן לפי התחכום של היטלר, אם יקריבו את היהודים, ה'חטא הקדמון', צדק ישרור בעולם, חסידיו יזכו לרייך אלף השנה, לנצחון, לצדק.

    אנחנו רואים את גלגולי מושג הצדק, צדק מולד, שהנו הביטוי הלשוני לדחף הקיומי של הישויות על כדור הארץ שלנו. הדחף לקיום של הברויים על כדור הארץ שלנו, אינו אמור להיות קיום נצחי, הוא אמור להיות קיום קצוב. האדם שאמצעי השפה בפנים הנחשיים שלה מאפשרת לו משאלות למרד בקיצוב, מנסה בכוחנות לכפות את רצונו לנצחיות על חוקי הקיום.

    במציאות חוקי הטבע אינם משתפים פעולה עם המורדים, מגפות מחסלות אותם, כמו את המונגולים הבלתי מנוצחים על-ידי בני אדם, השלג הרוסי חיסל את הפאוסטים.

 

 

מודעות פרסומת

אוניברסטה ווירטואלית – שעור307 – שבירת סימטריות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 307 – שבירת סימטריות 

    סימטריה בהגדרתה היא התכונה להשאר זהה גם בשינויים של כוון. זוהי הגדרה ,פיזיקלית, בהגדרה פילוסופית סימטריה היא רציפות. אפשר להוסיף שדטרמיניזם הוא סימטריה של מצב, רציפות של חוקים זהים, חוקים לא משתנים.

     המדע היום נעשה מודע שבריאה תיתכן רק בשבירת סימטריות, בשבירת מצב אחיד, מצב רציף.

     כאן אנו מגיעים שוב,  להבדל המהותי בין ההשקפה התנ"כית, לבין ההשקפה היוונית. ההשקפה התנ"כית מראשיתה היתה מבוססת על שבירת סימטריה, שבירת רצף. אם אנו מתיחסים לפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, אלהים היוצא מהאין הרציף, בורא את העולם על-ידי שבירת אין זה באמצעות הגדים, שפה, הדברים הנבראים הם בגבולות, הם לא רציפים.

     אבות העברים באינטואיציה הבינו, שבריאה תיתכן רק כאשר שוברים את הסימטריה, את הרצף, בוראים דברים בגבולות שונים אחד ממשנהו.

     אבל לא רק בבריאה אבות העברים באינטואיציה הבינו שבריאה פירושה שבירת רצף, שבירת סימטריה אחידה, הם הבינו את זה גם כאשר הם יצאו ליצור את המהפכה המחשבתית שלהם, את ראשית תרבותם. אברהם מצווה: 'לך לך מארצך…'. אברהם יוצא מאור, מרכז תרבותי שומרי, שובר את הרצף התרבותי הזה ומתחיל במהפכה מחשבתית, מהפכה שתהיה ראשית התרבות העברית.

     למען לעמוד על ההבנה האינטואיטיבית הזו של אבות העברים, אנחנו יכולים רק אם אנו משווים אותה לראית העולם היוונית. היוונים האמינו שהעולם הוא נצחי, הם האמינו בדטרמיניזם, בכך ששום דבר חדש לא נוצר. הבאנו כבר את האמור על-ידי אריסטו, אשר בספרו 'פואטיקה', מיחס לאדם רק את יכולת 'החקוי', הוא לא מייחס לאדם יכולת יצירה, כיוון שלפיו בעולם נצחי, ובעולם נצחי, אין שינויים. השקפה זו של אריסטו היא תואמת את האמונה היוונית שיצירה אנושית היא הסגת גבול האלים.

     אנחנו יכולים בהקשר לדיונינו זה לחזור על הבאת דוגמת הטראגדיה של איסכילוס, פרומתאוס, לפיה חצי אל זה נענש על-ידי זאוס, על כי העניק לאדם את אמצעי ה'אש', למען יוכל לשפר את קיומו. הרי יכולת יצירה נאסרה על האדם לפי המסורת היוונית, וחצי אל זה הפר את האיסור.

    אריסטו לא היה היחיד שהאמין שהאדם הוא חקיין בלבד, לא יוצר דברים חדשים, גם אפלטון ראה את האדם כחקיין, הוא אפילו היה חסיד הפילוסוף פרמנידס שהאמין בעולם סטטי לא משתנה.

     אחרי שראינו שההשקפה האינטואיטיבית התנ"כית לא היתה מנת חלקן של כל התרבויות, אנחנו יכולים לחזור לדיונינו שיצירה אפשרית רק בשבירת סימטריות, בשבירת רצף.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

   האינטואיציה שרק אל-ידי שבירת רצף, במקרה זה של אברהם ומלוו , הבנתם שרק עם שבירת רצף התרבות השומרית, יוכלו לחולל מהפכה מחשבתית, מהפכה שתהיה ראשית התרבות העברית, היא חד-פעמית במחשבה האנושית.  כבר בשעורים קודמים השווינו יצירה שומרית אופינית, את קינת האלה נינגל על חורבן העיר אור.  לפי קינה זו של אלה זו, האלים שלפניהם היא מתחננת לא להרוס את עירה, עונים שגזרה שנגזרה אין לשנותה. האלים השומריים היו גוזרי גזרות. העמדנו מול קינה זו של האלה נינגל את השיח של אברהם עם האלוהות בקשר להריסת סדום. בשיח זה של אברהם עם האלוהות, זו מוכנה לשנות את גזרת הרס סדום, אם ימצאו בה קומץ של צדיקים.

      מהבאת שתי היצירות האלו, השומרית והעברית, אנו לומדים שאברהם שבר את רצף האמונה השומרית בגורליות, בדטרמיניזם. ובכן, למען יצירת דבר חדש, אברהם היה צריך לצאת מרצף תרבותי שומרי, וכך התאפשרה המהפכה. אברהם עם מלוו, לפי נסיונם הלשוני הפרגמטי נתנו לגיטימציה לעיקרון 'רצון חופשי', שרק הוא מאפשר יצירה לשונית. לא רק השומרים האמינו בעולם אנושי שבו גורל שולט  שאין לשנותו, כך האמינו גם היוונים  אלפים שנה אחריהם, היוונים אפילו לא הכירו את המושג 'רצון חופשי'. מדוגמאות אלו של אמונות בגורל של תרבויות מוזכרות אלו, אנחנו יכולים לראות את גודל המהפכה המחשבתית שאברהם ובני לוויתיו חוללו.

     מפליאה העובדה ששני עמים אלו, השומרים והיוונים שיצרו תרביות מפוארות, התכחשו ליכולתם ליצור, התכחשו ליכולתם להפעיל את רצונם החופשי ליצור. נשאלת השאלה מדוע?             

ובכן, הסיבה העיקרית להתכחשות זו של תרבויות אלו לרצון חופשי של האדם המאפשר ליצור, נבעה מכך, שהם נוכחו לדעת שהם לא יכולים למנע מוות, שאין להם שליטה על שרירותיות הקיום. משיכנוע זה השומרים והיוונים השליכו את אי יכולתם זה גם על דברים שבמציאות הם יכלו לשנות.

      ומדוע אם כך העברים שנו אחרת? המהפכה המחשבתית שאברהם ומלוו חוללו, כללה גם את ההבנה שקיים עולם בתוך עולם. הם האמינו שקיים עולם טבע דטרמיניסטי, שהיום המדע הקוואנטי כבר סותר שהוא דטרמיניסטי, ועולם האדם, עולם פרי השפה, שפה היכולה ליצור רק אם היא בעלת רצון חופשי, יכולה ליצור, רק אם היא שוברת את הסימטריה, את הרצף.

    לא הזכרנו קודם את הרתיעה של השומרים והיוונים מאמונה ברצון חופשי שלהם המאפשר  ליצור, שהיה חלק מהרתיעה שלהם מעולם השפה, בהיות עולם שפה זה ישות נעלמת, רפאית, עולם הקיים רק אם בני אדם מאמינים בקיומו. אבל אבות העברים במהפכה המחשבתית שלהם, ביוצרם עולם לשון בתוך עולם דטרמיניסטי, כללו גם את האלוהות כחלק מעולם זה, כערב  לעולם לשוני נעלם  זה.

    אם כך, העולם הלשוני העברי הנעלם קיים  לא רק כיוון שהקהילה מאמינה בו, אלא לעולם זה יש ערב, האלוהות שבראה עולם זה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

   האלוהות שבראה עולם לשוני זה, בראה את האדם בדמותה, בראה עולם למען האדם, לרווחתו. אלוהות זו בהבדל מהאלים היווניים אינה רואה יצירה אנושית כהסגת גבולה, היא נותנת רשות לאדם לברא את עולמו. אלוהות זו לא רק נותנת לאדם ליצור את עולמו, היא מצווה עליו לעשות כך, היא ערבה לעולם זה.

   היתה רווחת אמונה שבראשית קיום האדם היתה תקופת זהב. בעל משל 'עץ הדעת' מאפס אמונה כזו על תחילה אידאלית, מתאר את הזוג הראשון ב'גן-עדן', שהם עירומים בדומה לחיות ואינם מתבוששים במצבם כמו החיות האחרות. הוא מצביע על כך שרכש 'דעת' מאפשר לאדם 'מודעות', המבדילה אותו ממצבו החיתי הקודם מודעות המעלה אותו בדרגת התפתחות, בשפת מדע האבולוציה, בדרגה גבוהה יותר בסולם האבולוציוני.

    בעל משל 'עץ הדעת' הבין בצורה אינטואיטיבית ששפה לא היתה מנת חלקו של האדם בתחילה, שהיא התווספה לו בהמשך, הוא מתאר את רכש השפה ממקור חיצוני בצורה מטפורית. כבר רכישת השפה היא שבירת רצף בתולדות האדם מהיותו מחוסר כלי זה ורכישת כלי זה בשלב מאוחר יותר.

     אנחנו רואים שכל מחשבת התנ"ך מבוססת על שבירות סימטריות, שבירת רצפים, התחלות חדשות.

     ובכן, כל ההבנות האינטואיטיביות האלו של אבות העברים שיצרו את הפילוסופיה הלשונית התאפשרה כיוון שהם השלימו עם העובדה שחיי אדם הם קצובים, הם השלימו עם המטפורה הנמצאת במשל 'עץ הדעת', שנאסר על האדם לאכול מ'עץ החיים', שהוא לא נצחי. יוצרי הפילוסופיה הלשונית התנ"כית גם השלימו עם עולם נגלה, לא יצרו עולם חלופי בדומה למצרים העתיקים, גם לא יצרו אמונה בגלגוים של חיי אדם כמו אמונה זו שאנו מוצאים בדיאוג 'פיידו' של אפלטון, שבו סוקראטס לפני מותו מספר לתלמידיו על המיתוס האורפי על גלגולי הנשמה.

     אנחנו רואים שחכמי אבות העברים באינטואיציה הבינו מה שהמדע החדש מבין, שלעולם התחלה, המפץ הגדול, שהעולם משתכלל, לפחות החיים הביאולוגיים על כדור הארץ שלנו, לפי תורת האבולוציה, המדע החדש גם גלה שהיקום הולך ומתרחב, כך מצאו האסטרונומים. הובל בשנת 1929 עמד על תופעה זו של התרחבות היקום.

     אבות העברים יכלו להגיע להבנות אינטואיטיביות אלו, כיוון שבהבדל אולי  מהוגי דעות שומריים, וודאי הוגי דעות יווניים, הם יצאו להבין את עולמו של האדם מהכלי, השפה, המאפשרת לאדם ליצור, ולא כמו הוגים אחרים שיצאו להבין את העולם האנושי מחוקי הטבע הדטרמיניסטיים.

    אל עלינו לחשוב שהאדם הפרגמטי המונחה על-ידי האלגוריתם הלשוני מבלי להיות מודע לגמרי למהותו, הושפע מהוגים שהם במשך ההיסטוריה האנושית מבטאים משאלות. האדם הפרגמטי מראשית הפיכתו לישות לשונית, עושה שימוש בכלי זה שהוענק לו על-ידי האבולוציה, יוצר שפה, יוצר ערכים, יוצר מוסדות. אבל ליד המעשיות שלו, האדם הפרגמטי בדומה להוגים יוצרי המשאלות, אף הוא מניח בצד משאלות על אפשרויות בלתי אפשריים.

 

 

 

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 307 – שבירת סימטריות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 307 – שבירת סימטריות 

    סימטריה בהגדרתה היא התכונה להשאר זהה גם בשינויים של כוון. זוהי הגדרה ,פיזיקלית, בהגדרה פילוסופית סימטריה היא רציפות. אפשר להוסיף שדטרמיניזם הוא סימטריה של מצב, רציפות של חוקים זהים, חוקים לא משתנים.

     המדע היום נעשה מודע שבריאה תיתכן רק בשבירת סימטריות, בשבירת מצב אחיד, מצב רציף.

     כאן אנו מגיעים שוב,  להבדל המהותי בין ההשקפה התנ"כית, לבין ההשקפה היוונית. ההשקפה התנ"כית מראשיתה היתה מבוססת על שבירת סימטריה, שבירת רצף. אם אנו מתיחסים לפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, אלהים היוצא מהאין הרציף, בורא את העולם על-ידי שבירת אין זה באמצעות הגדים, שפה, הדברים הנבראים הם בגבולות, הם לא רציפים.

     אבות העברים באינטואיציה הבינו, שבריאה תיתכן רק כאשר שוברים את הסימטריה, את הרצף, בוראים דברים בגבולות שונים אחד ממשנהו.

     אבל לא רק בבריאה אבות העברים באינטואיציה הבינו שבריאה פירושה שבירת רצף, שבירת סימטריה אחידה, הם הבינו את זה גם כאשר הם יצאו ליצור את המהפכה המחשבתית שלהם, את ראשית תרבותם. אברהם מצווה: 'לך לך מארצך…'. אברהם יוצא מאור, מרכז תרבותי שומרי, שובר את הרצף התרבותי הזה ומתחיל במהפכה מחשבתית, מהפכה שתהיה ראשית התרבות העברית.

     למען לעמוד על ההבנה האינטואיטיבית הזו של אבות העברים, אנחנו יכולים רק אם אנו משווים אותה לראית העולם היוונית. היוונים האמינו שהעולם הוא נצחי, הם האמינו בדטרמיניזם, בכך ששום דבר חדש לא נוצר. הבאנו כבר את האמור על-ידי אריסטו, אשר בספרו 'פואטיקה', מיחס לאדם רק את יכולת 'החקוי', הוא לא מייחס לאדם יכולת יצירה, כיוון שלפיו בעולם נצחי, ובעולם נצחי, אין שינויים. השקפה זו של אריסטו היא תואמת את האמונה היוונית שיצירה אנושית היא הסגת גבול האלים.

     אנחנו יכולים בהקשר לדיונינו זה לחזור על הבאת דוגמת הטראגדיה של איסכילוס, פרומתאוס, לפיה חצי אל זה נענש על-ידי זאוס, על כי העניק לאדם את אמצעי ה'אש', למען יוכל לשפר את קיומו. הרי יכולת יצירה נאסרה על האדם לפי המסורת היוונית, וחצי אל זה הפר את האיסור.

    אריסטו לא היה היחיד שהאמין שהאדם הוא חקיין בלבד, לא יוצר דברים חדשים, גם אפלטון ראה את האדם כחקיין, הוא אפילו היה חסיד הפילוסוף פרמנידס שהאמין בעולם סטטי לא משתנה.

     אחרי שראינו שההשקפה האינטואיטיבית התנ"כית לא היתה מנת חלקן של כל התרבויות, אנחנו יכולים לחזור לדיונינו שיצירה אפשרית רק בשבירת סימטריות, בשבירת רצף.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

   האינטואיציה שרק אל-ידי שבירת רצף, במקרה זה של אברהם ומלוו , הבנתם שרק עם שבירת רצף התרבות השומרית, יוכלו לחולל מהפכה מחשבתית, מהפכה שתהיה ראשית התרבות העברית, היא חד-פעמית במחשבה האנושית.  כבר בשעורים קודמים השווינו יצירה שומרית אופינית, את קינת האלה נינגל על חורבן העיר אור.  לפי קינה זו של אלה זו, האלים שלפניהם היא מתחננת לא להרוס את עירה, עונים שגזרה שנגזרה אין לשנותה. האלים השומריים היו גוזרי גזרות. העמדנו מול קינה זו של האלה נינגל את השיח של אברהם עם האלוהות בקשר להריסת סדום. בשיח זה של אברהם עם האלוהות, זו מוכנה לשנות את גזרת הרס סדום, אם ימצאו בה קומץ של צדיקים.

      מהבאת שתי היצירות האלו, השומרית והעברית, אנו לומדים שאברהם שבר את רצף האמונה השומרית בגורליות, בדטרמיניזם. ובכן, למען יצירת דבר חדש, אברהם היה צריך לצאת מרצף תרבותי שומרי, וכך התאפשרה המהפכה. אברהם עם מלוו, לפי נסיונם הלשוני הפרגמטי נתנו לגיטימציה לעיקרון 'רצון חופשי', שרק הוא מאפשר יצירה לשונית. לא רק השומרים האמינו בעולם אנושי שבו גורל שולט  שאין לשנותו, כך האמינו גם היוונים  אלפים שנה אחריהם, היוונים אפילו לא הכירו את המושג 'רצון חופשי'. מדוגמאות אלו של אמונות בגורל של תרבויות מוזכרות אלו, אנחנו יכולים לראות את גודל המהפכה המחשבתית שאברהם ובני לוויתיו חוללו.

     מפליאה העובדה ששני עמים אלו, השומרים והיוונים שיצרו תרביות מפוארות, התכחשו ליכולתם ליצור, התכחשו ליכולתם להפעיל את רצונם החופשי ליצור. נשאלת השאלה מדוע?             

ובכן, הסיבה העיקרית להתכחשות זו של תרבויות אלו לרצון חופשי של האדם המאפשר ליצור, נבעה מכך, שהם נוכחו לדעת שהם לא יכולים למנע מוות, שאין להם שליטה על שרירותיות הקיום. משיכנוע זה השומרים והיוונים השליכו את אי יכולתם זה גם על דברים שבמציאות הם יכלו לשנות.

      ומדוע אם כך העברים שנו אחרת? המהפכה המחשבתית שאברהם ומלוו חוללו, כללה גם את ההבנה שקיים עולם בתוך עולם. הם האמינו שקיים עולם טבע דטרמיניסטי, שהיום המדע הקוואנטי כבר סותר שהוא דטרמיניסטי, ועולם האדם, עולם פרי השפה, שפה היכולה ליצור רק אם היא בעלת רצון חופשי, יכולה ליצור, רק אם היא שוברת את הסימטריה, את הרצף.

    לא הזכרנו קודם את הרתיעה של השומרים והיוונים מאמונה ברצון חופשי שלהם המאפשר  ליצור, שהיה חלק מהרתיעה שלהם מעולם השפה, בהיות עולם שפה זה ישות נעלמת, רפאית, עולם הקיים רק אם בני אדם מאמינים בקיומו. אבל אבות העברים במהפכה המחשבתית שלהם, ביוצרם עולם לשון בתוך עולם דטרמיניסטי, כללו גם את האלוהות כחלק מעולם זה, כערב  לעולם לשוני נעלם  זה.

    אם כך, העולם הלשוני העברי הנעלם קיים  לא רק כיוון שהקהילה מאמינה בו, אלא לעולם זה יש ערב, האלוהות שבראה עולם זה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

   האלוהות שבראה עולם לשוני זה, בראה את האדם בדמותה, בראה עולם למען האדם, לרווחתו. אלוהות זו בהבדל מהאלים היווניים אינה רואה יצירה אנושית כהסגת גבולה, היא נותנת רשות לאדם לברא את עולמו. אלוהות זו לא רק נותנת לאדם ליצור את עולמו, היא מצווה עליו לעשות כך, היא ערבה לעולם זה.

   היתה רווחת אמונה שבראשית קיום האדם היתה תקופת זהב. בעל משל 'עץ הדעת' מאפס אמונה כזו על תחילה אידאלית, מתאר את הזוג הראשון ב'גן-עדן', שהם עירומים בדומה לחיות ואינם מתבוששים במצבם כמו החיות האחרות. הוא מצביע על כך שרכש 'דעת' מאפשר לאדם 'מודעות', המבדילה אותו ממצבו החיתי הקודם מודעות המעלה אותו בדרגת התפתחות, בשפת מדע האבולוציה, בדרגה גבוהה יותר בסולם האבולוציוני.

    בעל משל 'עץ הדעת' הבין בצורה אינטואיטיבית ששפה לא היתה מנת חלקו של האדם בתחילה, שהיא התווספה לו בהמשך, הוא מתאר את רכש השפה ממקור חיצוני בצורה מטפורית. כבר רכישת השפה היא שבירת רצף בתולדות האדם מהיותו מחוסר כלי זה ורכישת כלי זה בשלב מאוחר יותר.

     אנחנו רואים שכל מחשבת התנ"ך מבוססת על שבירות סימטריות, שבירת רצפים, התחלות חדשות.

     ובכן, כל ההבנות האינטואיטיביות האלו של אבות העברים שיצרו את הפילוסופיה הלשונית התאפשרה כיוון שהם השלימו עם העובדה שחיי אדם הם קצובים, הם השלימו עם המטפורה הנמצאת במשל 'עץ הדעת', שנאסר על האדם לאכול מ'עץ החיים', שהוא לא נצחי. יוצרי הפילוסופיה הלשונית התנ"כית גם השלימו עם עולם נגלה, לא יצרו עולם חלופי בדומה למצרים העתיקים, גם לא יצרו אמונה בגלגוים של חיי אדם כמו אמונה זו שאנו מוצאים בדיאוג 'פיידו' של אפלטון, שבו סוקראטס לפני מותו מספר לתלמידיו על המיתוס האורפי על גלגולי הנשמה.

     אנחנו רואים שחכמי אבות העברים באינטואיציה הבינו מה שהמדע החדש מבין, שלעולם התחלה, המפץ הגדול, שהעולם משתכלל, לפחות החיים הביאולוגיים על כדור הארץ שלנו, לפי תורת האבולוציה, המדע החדש גם גלה שהיקום הולך ומתרחב, כך מצאו האסטרונומים. הובל בשנת 1929 עמד על תופעה זו של התרחבות היקום.

     אבות העברים יכלו להגיע להבנות אינטואיטיביות אלו, כיוון שבהבדל אולי  מהוגי דעות שומריים, וודאי הוגי דעות יווניים, הם יצאו להבין את עולמו של האדם מהכלי, השפה, המאפשרת לאדם ליצור, ולא כמו הוגים אחרים שיצאו להבין את העולם האנושי מחוקי הטבע הדטרמיניסטיים.

    אל עלינו לחשוב שהאדם הפרגמטי המונחה על-ידי האלגוריתם הלשוני מבלי להיות מודע לגמרי למהותו, הושפע מהוגים שהם במשך ההיסטוריה האנושית מבטאים משאלות. האדם הפרגמטי מראשית הפיכתו לישות לשונית, עושה שימוש בכלי זה שהוענק לו על-ידי האבולוציה, יוצר שפה, יוצר ערכים, יוצר מוסדות. אבל ליד המעשיות שלו, האדם הפרגמטי בדומה להוגים יוצרי המשאלות, אף הוא מניח בצד משאלות על אפשרויות בלתי אפשריים.

 

 

 

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 306 – מטמורפוזה  

     את הבטוי המפחיד ביותר מה יכול לעולל לנו הענקת זהות על-ידי האחרים, על-ידי        השליטים, על-ידי החזקים נותן לנו קפקה בסיפור שלו 'מטמורפוזה' על הגיבור גרגור סמסה. אין אנו יודעים אם קפקה  נתן כאן ביטוי למצב אישי שלו, יחס משפחתו אליו שהוא איכזב מה שקורה לאדם שנחלש והסביבה מעניקה לו זהות של חרק.

     אם אנו מתיחסים לסיפור זה כסיפור סמלי למצב אנושי בכלל, למצב אנושי שבו הוא חסר אונים, לא יכול להתגונן מפני שיפוט החזקים, אזי אנחנו יכולים לראות בסיפור זה גם סיפור נבואי של קפקה לגבי קורות היהודים ברייך השלישי, כאשר שליטי רייך זה הפכו את היהודים לחרקים שאיפשר להם להשמידם ללא מוסר כליות.

     בהחלט אפשר לתת לסיפור זוועתי זה פרשנות נבואית כזו על-ידי קפקה, כיוון שהוא הרגיש שמצבם של היהודים שאתם הזדהה שברירי ביותר בעולם הגרמני שהוא חי בו. באחד המסות הקצרות שלו קפקה אומר שהחלשים נאחזים בחוקים, חוקים שלמעשה משמשים רק את החזקים, שהם מפרשים אותם לפי צורכיהם, הם לא משענת לחלשים.

מסה קצרה זו של קפקה על החוקים מלמד אותנו שהוא היה ער למצבם המעורער של היהודים בממלכות הגרמניות.

     ובכן, מה מלמד אותנו סיפור זה של קפקה. הסיפור מלמד אותנו שכל זהותינו תלויה בשיפוט של החזקים, ואוי  ליחיד אם הוא נחלש, אזי הוא הופך לשרץ שכולם רוצים להפטר ממנו.

    היהודים ברייך השלישי נאחזו בחוקים, לא הבינו שחוקים אלו הם חוקי השליטים שלא עתידים להגן עליהם, הם לא הבינו מה שקפקה ברגישותו הרבה הבין. היהודים ברייך השלישי, וגם היהודים במזרח אירופה, אלו שאימצו את התרבות הגרמנית, לא שמו לב שהשליטים הפכו אותם ל'אויב קוסמי'. לכאורה 'אויב קוסמי' מצביע על כך שליהודים כמעוט יש השפעה רבה, כנוי זה יכול להיות מחמאה. במציאות כנוי זה היה כנוי זדוני, הוא שימש את אנשי הרייך למקד את מלחמתם ביהודים שהיו מעוט חסר כח הגנה.

      אנשי הרייך השלישי לא רצו להכריז שכל העולם הוא אויב שלהם, שהם עתידים להלחם בכל העולם, נוח היה להם ליצור 'אויב קוסמי' מדומה שקל להשמידו. ובאמת אנשי הרייך השלישי התכוננו להשמדת מיעוט יהודי זה, שהעניקו לו זהות של 'אויב קוסמי'. (ראה ספרי 'אויב קוסמי', שבו אני דנה בכנוי זדוני זה שאנשי הרייך השלישי העניקו ליהודים).

      במציאות המיתוס של פאוסט, כפי שהוא עוצב על-ידי גיתה השתלט על הגרמנים, הם ראו את עצמם כ'פאוסטים', פאוסט גיבור הדרמה של גיתה שכרת ברית עם מפיסטו, השטן, ופטרון זה סיפק לגיבור זה לפי מה שמסופר בדרמה זו, אמצעי מאגי איך להשמיד את אויבי הקיסר, למען להשיג מקיסר זה חלקת אדמה שעליה הוא יקים את ממלכתו.

     לפי הדרמה הזו של גיתה, הגיבור משכן את נפשו תמורת הברית עם מפיסטו, למען להשיג ממנו נעורים נצחיים, שלטון. אנשי הרייך השלישי שמיתוס זה השתלט עליהם, לא היו        

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מוכנים להעניק תמורת החסדים שמפיסטו היה מוכן להעניק להם, את נפשותיהם. הם רקמו רמאות, לפיה יעניקו במקום נפשותיהם את נפשותיהם של היהודים, תמורת מענקים אלו של  מיטבם מפסטו. ובאמת, האחרון העניק להן מהאוצר המאגי שלו, אמצעי מאגי, גאז, שאיפשר  להם להשמיד את ה'אויב הקוסמי', על במות אושוויץ.

     הדברים האלו נראים מופרכים, אבל עובדה היא שאנשי הרייך השלישי המשיכו בהקרבת היהודים למולך שלהם, למפיסטו, עד סוף המלחמה, כיוון שהמיתוס הזה השתלט עליהם והם באמת היו סבורים שאם ישמידו את שארית  היהודים, יקרה באמת נס והם יהפכו לאדוני העולם, ינצחו במלחמה.

    כפי שסיפורו הסמלי של קפקה המתאר מה בכוח האדם, השליט, בעל הכח, לעולל לזולת באמצעות הענקת 'זהות' משפילה לו, תיאור זה אינו מופרך, כך עלינו להתיחס ברצינות להשפעת  הכנוים הזדוניים של אנשי הרייך השלישי  שהם העניקו ליהודים. עלינו בעיקר  להתיחס ברצינות לזהות הזדונית הזו שאנשי הרייך השלישי, שהעניקו ליהודים  תאר  'אויב קוסמי', היטלר אפילו בספרו:'מייו קמף', מכנה את היהודים בתואר 'החטא הקדמון', ביטוי של השליח פאול, שלפיו העולם נחטא בגין החטא הקדמון.

       קורות גרגור סמסה, גיבור הסיפור 'מטמורפוזה', נראה בעינינו מקרה מוגזם, לדאבונינו גורל היהודים במלחמת העולם השניה התאפשר הודות ליכולת זו של אחד, של קהילה להעניק לקבוצה אחרת 'זהות' משפילה. מקרה היהודים ברייך השלישי הוא מקרה קיצוני, אבל במשך ההיסטוריה האנושית רוב המלחמות נגרמות על-ידי כך שקבוצה אחת מעניקה זהות של 'אויב' לקבוצה אחרת.

     היהודים לא היו הקבוצה היחידה בזמן מלחמת העולם השניה שאפשר היה להשמידם בהענקה להם זהויות שליליות. כך בעולם ברית המועצות, המשטר התפטר מאויביו, הגלה אותם לגולג ששם הם נמקו, בנותנו להם זהויות שהצדיק את השמדתם.

     אנחנו הבאנו כאן מקרים קיצוניים, איך היכולת הזו של צד אחד להעניק זהות שלילית לצד השני מאפשר את השמדתו של הצד, שזכה לזהות שלילית. אבל אנחנו לא צריכים להרחיק לכת עד להשמדת הזולת על-ידי הענקת זהות שלילית לו. כל החיים החברתיים מבוססים על אי צדק בזכות היכולת של החזקים להעניק זהות שלילית לזולת.

    כל החברות שהיו והנם מבוססים על 'קסטות', כמו בהודו, מאפשר לחזקים להעניק זהויות שליליות לקסטות אחרות ובצורה כזו לשלול מהם זכויות. אבל אנו יכולים אפילו להביא את דוגמת אפלטון, שבספרו הרפובליקה ממציא מיתוס שקרי, לפי דבריו הוא עצמו, לפי מיתוס זה, אנשי הרפובליקה נוצרו בתוך אמא אדמה, הנם אוטוכטונים, הם נוצרו ממתכות שונות, ומעמדם ברפובליקה נקבע לי ערך המתכת שממנה נוצרו. לכאורה מי תוס זה הוא שקרי, אבל באתונה הנאורה, לכאורה, שכולם רואים בה את הדמוקראטיה הראשונה, זכויות אזרחיות היה רק מנת חלקם של קבוצה קטנה, בעלי מלאכה לא היה להם מעמד של אזרחים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שווים היכולים להשתתף בניהול העיר, כמובן הנשים לא נכללו בין אלו הרשאים להשתתף בניהול העיר, ולא לדבר על עבדים מחוסרי הזכויות.

       המיתוס השקרי של אפלטון לא היה כל כך מרוחק מהמציאות החברתית באתונה, לא לדבר על ספרטה, ששם זכויות היו מנת חלקם של מעוט, רוב האוכלוסיה מסביב העיר ספרטה היו במעמד של  עבדים.

    באמריקה הנאורה, שלפי החוקה שלה אדם נולד אדם חופשי, בכל זאת לכושים שהובאו לשם כעבדים, לא היו זכויות שוות עד למאה ה-20. הכושים בארה"ב קבלו 'זהות' של עבדים והאוכלוסיה החופשית ייחסה להם תכונות שליליות.

     עלינו לא להתעלם מהעובדה שגם בעולם החיות קיימת היררכיה, החיה החזקה היא בראש הסולם ההיררכי. האדם הרוצה תמיד לחזור למצב אבולוציוני קודם, אף הוא מעדיף חברה היררכית. אבל בכל זאת קיים הבדל בין החברה ההירכית של החיות לזו של האדם. האחרון אינו מסתפק שהוא משיג זהות היררכית כוחנית כמו החיה, האדם הלשוני בסופו של דבר רוצה בזהות לשונית. עובדה היא שהאדם המשיג זהות היררכית, תמיד שואף לקבל הסכמה לשונית למעמדו מהשווים לו, הוא לא רוצה לקבל את הסכמת העבדים שלו. ולא רק זה. אנו יכולים לראות שחברה של קסטות מנסה תמיד להסביר את הריבוד החברתי שלהם בצדוק שאלו במעמדות הנחותים חטאו בגלגולים קודמים, מעמדם הנחו, הוא עונש על.חטאים קודמים.

     אפילו סוקראטס שהאמין בגלגול נשמות, כך הוא מתאר בדיאלוג פיידו לפני מותו,  שאנשים שלא נהגו כהלכה חייבים לעבור גלגולים שונים עד אשר חטאיהם ימורקו. סוקראטס ראה את עצמו זכאי למעמד עליון בעולם החלופי שהוא האמין בו, ראה את עצמו שוכן בין האלים. כך סוקראטס רצה לפצות את עצמו על העוות שנגרם לו על-ידי בני עירו אתונה, שדנו אותו למוות. אבל מאחורי המיתוס האורפי הזה שסוקראטס האמין בו, לפנינו אמונה דומה שאנו מוצאים בחוקה של מנו, המחוקק ההודי שנתן צידוק לחברה מבוססת על קסטות לא שביוניות.

     בהבדל מחברה הייררכית אצל החיות, האדם הלשוני היוצר חברה היררכית, בכל זאת צריך לתת צידוק לאי השויון, כיוון שגם כאשר האדם מתנכר לשויוניות שהשפה כופה עליו, הוא עדיין זקוק למושג 'צדק', שהוא עוגן שלו.

     מכל זה עלינו להסיק מסקנה מופרכת של הגרמנים, צידוק מופרך שלהם, שהיהודים מהווים סכנה קוסמית, תואר 'אויב קוסמי', היה צריך להצדיק בעיניהם את הדחף הרצחני שלהם להשמיד את היהודים.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 306 – מטמורפוזה  

     את הבטוי המפחיד ביותר מה יכול לעולל לנו הענקת זהות על-ידי האחרים, על-ידי        השליטים, על-ידי החזקים נותן לנו קפקה בסיפור שלו 'מטמורפוזה' על הגיבור גרגור סמסה. אין אנו יודעים אם קפקה  נתן כאן ביטוי למצב אישי שלו, יחס משפחתו אליו שהוא איכזב מה שקורה לאדם שנחלש והסביבה מעניקה לו זהות של חרק.

     אם אנו מתיחסים לסיפור זה כסיפור סמלי למצב אנושי בכלל, למצב אנושי שבו הוא חסר אונים, לא יכול להתגונן מפני שיפוט החזקים, אזי אנחנו יכולים לראות בסיפור זה גם סיפור נבואי של קפקה לגבי קורות היהודים ברייך השלישי, כאשר שליטי רייך זה הפכו את היהודים לחרקים שאיפשר להם להשמידם ללא מוסר כליות.

     בהחלט אפשר לתת לסיפור זוועתי זה פרשנות נבואית כזו על-ידי קפקה, כיוון שהוא הרגיש שמצבם של היהודים שאתם הזדהה שברירי ביותר בעולם הגרמני שהוא חי בו. באחד המסות הקצרות שלו קפקה אומר שהחלשים נאחזים בחוקים, חוקים שלמעשה משמשים רק את החזקים, שהם מפרשים אותם לפי צורכיהם, הם לא משענת לחלשים.

מסה קצרה זו של קפקה על החוקים מלמד אותנו שהוא היה ער למצבם המעורער של היהודים בממלכות הגרמניות.

     ובכן, מה מלמד אותנו סיפור זה של קפקה. הסיפור מלמד אותנו שכל זהותינו תלויה בשיפוט של החזקים, ואוי  ליחיד אם הוא נחלש, אזי הוא הופך לשרץ שכולם רוצים להפטר ממנו.

    היהודים ברייך השלישי נאחזו בחוקים, לא הבינו שחוקים אלו הם חוקי השליטים שלא עתידים להגן עליהם, הם לא הבינו מה שקפקה ברגישותו הרבה הבין. היהודים ברייך השלישי, וגם היהודים במזרח אירופה, אלו שאימצו את התרבות הגרמנית, לא שמו לב שהשליטים הפכו אותם ל'אויב קוסמי'. לכאורה 'אויב קוסמי' מצביע על כך שליהודים כמעוט יש השפעה רבה, כנוי זה יכול להיות מחמאה. במציאות כנוי זה היה כנוי זדוני, הוא שימש את אנשי הרייך למקד את מלחמתם ביהודים שהיו מעוט חסר כח הגנה.

      אנשי הרייך השלישי לא רצו להכריז שכל העולם הוא אויב שלהם, שהם עתידים להלחם בכל העולם, נוח היה להם ליצור 'אויב קוסמי' מדומה שקל להשמידו. ובאמת אנשי הרייך השלישי התכוננו להשמדת מיעוט יהודי זה, שהעניקו לו זהות של 'אויב קוסמי'. (ראה ספרי 'אויב קוסמי', שבו אני דנה בכנוי זדוני זה שאנשי הרייך השלישי העניקו ליהודים).

      במציאות המיתוס של פאוסט, כפי שהוא עוצב על-ידי גיתה השתלט על הגרמנים, הם ראו את עצמם כ'פאוסטים', פאוסט גיבור הדרמה של גיתה שכרת ברית עם מפיסטו, השטן, ופטרון זה סיפק לגיבור זה לפי מה שמסופר בדרמה זו, אמצעי מאגי איך להשמיד את אויבי הקיסר, למען להשיג מקיסר זה חלקת אדמה שעליה הוא יקים את ממלכתו.

     לפי הדרמה הזו של גיתה, הגיבור משכן את נפשו תמורת הברית עם מפיסטו, למען להשיג ממנו נעורים נצחיים, שלטון. אנשי הרייך השלישי שמיתוס זה השתלט עליהם, לא היו        

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מוכנים להעניק תמורת החסדים שמפיסטו היה מוכן להעניק להם, את נפשותיהם. הם רקמו רמאות, לפיה יעניקו במקום נפשותיהם את נפשותיהם של היהודים, תמורת מענקים אלו של  מיטבם מפסטו. ובאמת, האחרון העניק להן מהאוצר המאגי שלו, אמצעי מאגי, גאז, שאיפשר  להם להשמיד את ה'אויב הקוסמי', על במות אושוויץ.

     הדברים האלו נראים מופרכים, אבל עובדה היא שאנשי הרייך השלישי המשיכו בהקרבת היהודים למולך שלהם, למפיסטו, עד סוף המלחמה, כיוון שהמיתוס הזה השתלט עליהם והם באמת היו סבורים שאם ישמידו את שארית  היהודים, יקרה באמת נס והם יהפכו לאדוני העולם, ינצחו במלחמה.

    כפי שסיפורו הסמלי של קפקה המתאר מה בכוח האדם, השליט, בעל הכח, לעולל לזולת באמצעות הענקת 'זהות' משפילה לו, תיאור זה אינו מופרך, כך עלינו להתיחס ברצינות להשפעת  הכנוים הזדוניים של אנשי הרייך השלישי  שהם העניקו ליהודים. עלינו בעיקר  להתיחס ברצינות לזהות הזדונית הזו שאנשי הרייך השלישי, שהעניקו ליהודים  תאר  'אויב קוסמי', היטלר אפילו בספרו:'מייו קמף', מכנה את היהודים בתואר 'החטא הקדמון', ביטוי של השליח פאול, שלפיו העולם נחטא בגין החטא הקדמון.

       קורות גרגור סמסה, גיבור הסיפור 'מטמורפוזה', נראה בעינינו מקרה מוגזם, לדאבונינו גורל היהודים במלחמת העולם השניה התאפשר הודות ליכולת זו של אחד, של קהילה להעניק לקבוצה אחרת 'זהות' משפילה. מקרה היהודים ברייך השלישי הוא מקרה קיצוני, אבל במשך ההיסטוריה האנושית רוב המלחמות נגרמות על-ידי כך שקבוצה אחת מעניקה זהות של 'אויב' לקבוצה אחרת.

     היהודים לא היו הקבוצה היחידה בזמן מלחמת העולם השניה שאפשר היה להשמידם בהענקה להם זהויות שליליות. כך בעולם ברית המועצות, המשטר התפטר מאויביו, הגלה אותם לגולג ששם הם נמקו, בנותנו להם זהויות שהצדיק את השמדתם.

     אנחנו הבאנו כאן מקרים קיצוניים, איך היכולת הזו של צד אחד להעניק זהות שלילית לצד השני מאפשר את השמדתו של הצד, שזכה לזהות שלילית. אבל אנחנו לא צריכים להרחיק לכת עד להשמדת הזולת על-ידי הענקת זהות שלילית לו. כל החיים החברתיים מבוססים על אי צדק בזכות היכולת של החזקים להעניק זהות שלילית לזולת.

    כל החברות שהיו והנם מבוססים על 'קסטות', כמו בהודו, מאפשר לחזקים להעניק זהויות שליליות לקסטות אחרות ובצורה כזו לשלול מהם זכויות. אבל אנו יכולים אפילו להביא את דוגמת אפלטון, שבספרו הרפובליקה ממציא מיתוס שקרי, לפי דבריו הוא עצמו, לפי מיתוס זה, אנשי הרפובליקה נוצרו בתוך אמא אדמה, הנם אוטוכטונים, הם נוצרו ממתכות שונות, ומעמדם ברפובליקה נקבע לי ערך המתכת שממנה נוצרו. לכאורה מי תוס זה הוא שקרי, אבל באתונה הנאורה, לכאורה, שכולם רואים בה את הדמוקראטיה הראשונה, זכויות אזרחיות היה רק מנת חלקם של קבוצה קטנה, בעלי מלאכה לא היה להם מעמד של אזרחים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שווים היכולים להשתתף בניהול העיר, כמובן הנשים לא נכללו בין אלו הרשאים להשתתף בניהול העיר, ולא לדבר על עבדים מחוסרי הזכויות.

       המיתוס השקרי של אפלטון לא היה כל כך מרוחק מהמציאות החברתית באתונה, לא לדבר על ספרטה, ששם זכויות היו מנת חלקם של מעוט, רוב האוכלוסיה מסביב העיר ספרטה היו במעמד של  עבדים.

    באמריקה הנאורה, שלפי החוקה שלה אדם נולד אדם חופשי, בכל זאת לכושים שהובאו לשם כעבדים, לא היו זכויות שוות עד למאה ה-20. הכושים בארה"ב קבלו 'זהות' של עבדים והאוכלוסיה החופשית ייחסה להם תכונות שליליות.

     עלינו לא להתעלם מהעובדה שגם בעולם החיות קיימת היררכיה, החיה החזקה היא בראש הסולם ההיררכי. האדם הרוצה תמיד לחזור למצב אבולוציוני קודם, אף הוא מעדיף חברה היררכית. אבל בכל זאת קיים הבדל בין החברה ההירכית של החיות לזו של האדם. האחרון אינו מסתפק שהוא משיג זהות היררכית כוחנית כמו החיה, האדם הלשוני בסופו של דבר רוצה בזהות לשונית. עובדה היא שהאדם המשיג זהות היררכית, תמיד שואף לקבל הסכמה לשונית למעמדו מהשווים לו, הוא לא רוצה לקבל את הסכמת העבדים שלו. ולא רק זה. אנו יכולים לראות שחברה של קסטות מנסה תמיד להסביר את הריבוד החברתי שלהם בצדוק שאלו במעמדות הנחותים חטאו בגלגולים קודמים, מעמדם הנחו, הוא עונש על.חטאים קודמים.

     אפילו סוקראטס שהאמין בגלגול נשמות, כך הוא מתאר בדיאלוג פיידו לפני מותו,  שאנשים שלא נהגו כהלכה חייבים לעבור גלגולים שונים עד אשר חטאיהם ימורקו. סוקראטס ראה את עצמו זכאי למעמד עליון בעולם החלופי שהוא האמין בו, ראה את עצמו שוכן בין האלים. כך סוקראטס רצה לפצות את עצמו על העוות שנגרם לו על-ידי בני עירו אתונה, שדנו אותו למוות. אבל מאחורי המיתוס האורפי הזה שסוקראטס האמין בו, לפנינו אמונה דומה שאנו מוצאים בחוקה של מנו, המחוקק ההודי שנתן צידוק לחברה מבוססת על קסטות לא שביוניות.

     בהבדל מחברה הייררכית אצל החיות, האדם הלשוני היוצר חברה היררכית, בכל זאת צריך לתת צידוק לאי השויון, כיוון שגם כאשר האדם מתנכר לשויוניות שהשפה כופה עליו, הוא עדיין זקוק למושג 'צדק', שהוא עוגן שלו.

     מכל זה עלינו להסיק מסקנה מופרכת של הגרמנים, צידוק מופרך שלהם, שהיהודים מהווים סכנה קוסמית, תואר 'אויב קוסמי', היה צריך להצדיק בעיניהם את הדחף הרצחני שלהם להשמיד את היהודים.

     בני אדם בהבדל מהחיות תמיד זקוקים להצדקות לשוניות מופרכות למעשיהם הרצחניים, לחוסר השוויון, לניצול הזולת.  

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 306 – מטמורפוזה  

     את הבטוי המפחיד ביותר מה יכול לעולל לנו הענקת זהות על-ידי האחרים, על-ידי        השליטים, על-ידי החזקים נותן לנו קפקה בסיפור שלו 'מטמורפוזה' על הגיבור גרגור סמסה. אין אנו יודעים אם קפקה  נתן כאן ביטוי למצב אישי שלו, יחס משפחתו אליו שהוא איכזב מה שקורה לאדם שנחלש והסביבה מעניקה לו זהות של חרק.

     אם אנו מתיחסים לסיפור זה כסיפור סמלי למצב אנושי בכלל, למצב אנושי שבו הוא חסר אונים, לא יכול להתגונן מפני שיפוט החזקים, אזי אנחנו יכולים לראות בסיפור זה גם סיפור נבואי של קפקה לגבי קורות היהודים ברייך השלישי, כאשר שליטי רייך זה הפכו את היהודים לחרקים שאיפשר להם להשמידם ללא מוסר כליות.

     בהחלט אפשר לתת לסיפור זוועתי זה פרשנות נבואית כזו על-ידי קפקה, כיוון שהוא הרגיש שמצבם של היהודים שאתם הזדהה שברירי ביותר בעולם הגרמני שהוא חי בו. באחד המסות הקצרות שלו קפקה אומר שהחלשים נאחזים בחוקים, חוקים שלמעשה משמשים רק את החזקים, שהם מפרשים אותם לפי צורכיהם, הם לא משענת לחלשים.

מסה קצרה זו של קפקה על החוקים מלמד אותנו שהוא היה ער למצבם המעורער של היהודים בממלכות הגרמניות.

     ובכן, מה מלמד אותנו סיפור זה של קפקה. הסיפור מלמד אותנו שכל זהותינו תלויה בשיפוט של החזקים, ואוי  ליחיד אם הוא נחלש, אזי הוא הופך לשרץ שכולם רוצים להפטר ממנו.

    היהודים ברייך השלישי נאחזו בחוקים, לא הבינו שחוקים אלו הם חוקי השליטים שלא עתידים להגן עליהם, הם לא הבינו מה שקפקה ברגישותו הרבה הבין. היהודים ברייך השלישי, וגם היהודים במזרח אירופה, אלו שאימצו את התרבות הגרמנית, לא שמו לב שהשליטים הפכו אותם ל'אויב קוסמי'. לכאורה 'אויב קוסמי' מצביע על כך שליהודים כמעוט יש השפעה רבה, כנוי זה יכול להיות מחמאה. במציאות כנוי זה היה כנוי זדוני, הוא שימש את אנשי הרייך למקד את מלחמתם ביהודים שהיו מעוט חסר כח הגנה.

      אנשי הרייך השלישי לא רצו להכריז שכל העולם הוא אויב שלהם, שהם עתידים להלחם בכל העולם, נוח היה להם ליצור 'אויב קוסמי' מדומה שקל להשמידו. ובאמת אנשי הרייך השלישי התכוננו להשמדת מיעוט יהודי זה, שהעניקו לו זהות של 'אויב קוסמי'. (ראה ספרי 'אויב קוסמי', שבו אני דנה בכנוי זדוני זה שאנשי הרייך השלישי העניקו ליהודים).

      במציאות המיתוס של פאוסט, כפי שהוא עוצב על-ידי גיתה השתלט על הגרמנים, הם ראו את עצמם כ'פאוסטים', פאוסט גיבור הדרמה של גיתה שכרת ברית עם מפיסטו, השטן, ופטרון זה סיפק לגיבור זה לפי מה שמסופר בדרמה זו, אמצעי מאגי איך להשמיד את אויבי הקיסר, למען להשיג מקיסר זה חלקת אדמה שעליה הוא יקים את ממלכתו.

     לפי הדרמה הזו של גיתה, הגיבור משכן את נפשו תמורת הברית עם מפיסטו, למען להשיג ממנו נעורים נצחיים, שלטון. אנשי הרייך השלישי שמיתוס זה השתלט עליהם, לא היו        

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מוכנים להעניק תמורת החסדים שמפיסטו היה מוכן להעניק להם, את נפשותיהם. הם רקמו רמאות, לפיה יעניקו במקום נפשותיהם את נפשותיהם של היהודים, תמורת מענקים אלו של  מיטבם מפסטו. ובאמת, האחרון העניק להן מהאוצר המאגי שלו, אמצעי מאגי, גאז, שאיפשר  להם להשמיד את ה'אויב הקוסמי', על במות אושוויץ.

     הדברים האלו נראים מופרכים, אבל עובדה היא שאנשי הרייך השלישי המשיכו בהקרבת היהודים למולך שלהם, למפיסטו, עד סוף המלחמה, כיוון שהמיתוס הזה השתלט עליהם והם באמת היו סבורים שאם ישמידו את שארית  היהודים, יקרה באמת נס והם יהפכו לאדוני העולם, ינצחו במלחמה.

    כפי שסיפורו הסמלי של קפקה המתאר מה בכוח האדם, השליט, בעל הכח, לעולל לזולת באמצעות הענקת 'זהות' משפילה לו, תיאור זה אינו מופרך, כך עלינו להתיחס ברצינות להשפעת  הכנוים הזדוניים של אנשי הרייך השלישי  שהם העניקו ליהודים. עלינו בעיקר  להתיחס ברצינות לזהות הזדונית הזו שאנשי הרייך השלישי, שהעניקו ליהודים  תאר  'אויב קוסמי', היטלר אפילו בספרו:'מייו קמף', מכנה את היהודים בתואר 'החטא הקדמון', ביטוי של השליח פאול, שלפיו העולם נחטא בגין החטא הקדמון.

       קורות גרגור סמסה, גיבור הסיפור 'מטמורפוזה', נראה בעינינו מקרה מוגזם, לדאבונינו גורל היהודים במלחמת העולם השניה התאפשר הודות ליכולת זו של אחד, של קהילה להעניק לקבוצה אחרת 'זהות' משפילה. מקרה היהודים ברייך השלישי הוא מקרה קיצוני, אבל במשך ההיסטוריה האנושית רוב המלחמות נגרמות על-ידי כך שקבוצה אחת מעניקה זהות של 'אויב' לקבוצה אחרת.

     היהודים לא היו הקבוצה היחידה בזמן מלחמת העולם השניה שאפשר היה להשמידם בהענקה להם זהויות שליליות. כך בעולם ברית המועצות, המשטר התפטר מאויביו, הגלה אותם לגולג ששם הם נמקו, בנותנו להם זהויות שהצדיק את השמדתם.

     אנחנו הבאנו כאן מקרים קיצוניים, איך היכולת הזו של צד אחד להעניק זהות שלילית לצד השני מאפשר את השמדתו של הצד, שזכה לזהות שלילית. אבל אנחנו לא צריכים להרחיק לכת עד להשמדת הזולת על-ידי הענקת זהות שלילית לו. כל החיים החברתיים מבוססים על אי צדק בזכות היכולת של החזקים להעניק זהות שלילית לזולת.

    כל החברות שהיו והנם מבוססים על 'קסטות', כמו בהודו, מאפשר לחזקים להעניק זהויות שליליות לקסטות אחרות ובצורה כזו לשלול מהם זכויות. אבל אנו יכולים אפילו להביא את דוגמת אפלטון, שבספרו הרפובליקה ממציא מיתוס שקרי, לפי דבריו הוא עצמו, לפי מיתוס זה, אנשי הרפובליקה נוצרו בתוך אמא אדמה, הנם אוטוכטונים, הם נוצרו ממתכות שונות, ומעמדם ברפובליקה נקבע לי ערך המתכת שממנה נוצרו. לכאורה מי תוס זה הוא שקרי, אבל באתונה הנאורה, לכאורה, שכולם רואים בה את הדמוקראטיה הראשונה, זכויות אזרחיות היה רק מנת חלקם של קבוצה קטנה, בעלי מלאכה לא היה להם מעמד של אזרחים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שווים היכולים להשתתף בניהול העיר, כמובן הנשים לא נכללו בין אלו הרשאים להשתתף בניהול העיר, ולא לדבר על עבדים מחוסרי הזכויות.

       המיתוס השקרי של אפלטון לא היה כל כך מרוחק מהמציאות החברתית באתונה, לא לדבר על ספרטה, ששם זכויות היו מנת חלקם של מעוט, רוב האוכלוסיה מסביב העיר ספרטה היו במעמד של  עבדים.

    באמריקה הנאורה, שלפי החוקה שלה אדם נולד אדם חופשי, בכל זאת לכושים שהובאו לשם כעבדים, לא היו זכויות שוות עד למאה ה-20. הכושים בארה"ב קבלו 'זהות' של עבדים והאוכלוסיה החופשית ייחסה להם תכונות שליליות.

     עלינו לא להתעלם מהעובדה שגם בעולם החיות קיימת היררכיה, החיה החזקה היא בראש הסולם ההיררכי. האדם הרוצה תמיד לחזור למצב אבולוציוני קודם, אף הוא מעדיף חברה היררכית. אבל בכל זאת קיים הבדל בין החברה ההירכית של החיות לזו של האדם. האחרון אינו מסתפק שהוא משיג זהות היררכית כוחנית כמו החיה, האדם הלשוני בסופו של דבר רוצה בזהות לשונית. עובדה היא שהאדם המשיג זהות היררכית, תמיד שואף לקבל הסכמה לשונית למעמדו מהשווים לו, הוא לא רוצה לקבל את הסכמת העבדים שלו. ולא רק זה. אנו יכולים לראות שחברה של קסטות מנסה תמיד להסביר את הריבוד החברתי שלהם בצדוק שאלו במעמדות הנחותים חטאו בגלגולים קודמים, מעמדם הנחו, הוא עונש על.חטאים קודמים.

     אפילו סוקראטס שהאמין בגלגול נשמות, כך הוא מתאר בדיאלוג פיידו לפני מותו,  שאנשים שלא נהגו כהלכה חייבים לעבור גלגולים שונים עד אשר חטאיהם ימורקו. סוקראטס ראה את עצמו זכאי למעמד עליון בעולם החלופי שהוא האמין בו, ראה את עצמו שוכן בין האלים. כך סוקראטס רצה לפצות את עצמו על העוות שנגרם לו על-ידי בני עירו אתונה, שדנו אותו למוות. אבל מאחורי המיתוס האורפי הזה שסוקראטס האמין בו, לפנינו אמונה דומה שאנו מוצאים בחוקה של מנו, המחוקק ההודי שנתן צידוק לחברה מבוססת על קסטות לא שביוניות.

     בהבדל מחברה הייררכית אצל החיות, האדם הלשוני היוצר חברה היררכית, בכל זאת צריך לתת צידוק לאי השויון, כיוון שגם כאשר האדם מתנכר לשויוניות שהשפה כופה עליו, הוא עדיין זקוק למושג 'צדק', שהוא עוגן שלו.

     מכל זה עלינו להסיק מסקנה מופרכת של הגרמנים, צידוק מופרך שלהם, שהיהודים מהווים סכנה קוסמית, תואר 'אויב קוסמי', היה צריך להצדיק בעיניהם את הדחף הרצחני שלהם להשמיד את היהודים.

     בני אדם בהבדל מהחיות תמיד זקוקים להצדקות לשוניות מופרכות למעשיהם הרצחניים, לחוסר השוויון, לניצול הזולת.  

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 306 – מטמורפוזה  

     את הבטוי המפחיד ביותר מה יכול לעולל לנו הענקת זהות על-ידי האחרים, על-ידי        השליטים, על-ידי החזקים נותן לנו קפקה בסיפור שלו 'מטמורפוזה' על הגיבור גרגור סמסה. אין אנו יודעים אם קפקה  נתן כאן ביטוי למצב אישי שלו, יחס משפחתו אליו שהוא איכזב מה שקורה לאדם שנחלש והסביבה מעניקה לו זהות של חרק.

     אם אנו מתיחסים לסיפור זה כסיפור סמלי למצב אנושי בכלל, למצב אנושי שבו הוא חסר אונים, לא יכול להתגונן מפני שיפוט החזקים, אזי אנחנו יכולים לראות בסיפור זה גם סיפור נבואי של קפקה לגבי קורות היהודים ברייך השלישי, כאשר שליטי רייך זה הפכו את היהודים לחרקים שאיפשר להם להשמידם ללא מוסר כליות.

     בהחלט אפשר לתת לסיפור זוועתי זה פרשנות נבואית כזו על-ידי קפקה, כיוון שהוא הרגיש שמצבם של היהודים שאתם הזדהה שברירי ביותר בעולם הגרמני שהוא חי בו. באחד המסות הקצרות שלו קפקה אומר שהחלשים נאחזים בחוקים, חוקים שלמעשה משמשים רק את החזקים, שהם מפרשים אותם לפי צורכיהם, הם לא משענת לחלשים.

מסה קצרה זו של קפקה על החוקים מלמד אותנו שהוא היה ער למצבם המעורער של היהודים בממלכות הגרמניות.

     ובכן, מה מלמד אותנו סיפור זה של קפקה. הסיפור מלמד אותנו שכל זהותינו תלויה בשיפוט של החזקים, ואוי  ליחיד אם הוא נחלש, אזי הוא הופך לשרץ שכולם רוצים להפטר ממנו.

    היהודים ברייך השלישי נאחזו בחוקים, לא הבינו שחוקים אלו הם חוקי השליטים שלא עתידים להגן עליהם, הם לא הבינו מה שקפקה ברגישותו הרבה הבין. היהודים ברייך השלישי, וגם היהודים במזרח אירופה, אלו שאימצו את התרבות הגרמנית, לא שמו לב שהשליטים הפכו אותם ל'אויב קוסמי'. לכאורה 'אויב קוסמי' מצביע על כך שליהודים כמעוט יש השפעה רבה, כנוי זה יכול להיות מחמאה. במציאות כנוי זה היה כנוי זדוני, הוא שימש את אנשי הרייך למקד את מלחמתם ביהודים שהיו מעוט חסר כח הגנה.

      אנשי הרייך השלישי לא רצו להכריז שכל העולם הוא אויב שלהם, שהם עתידים להלחם בכל העולם, נוח היה להם ליצור 'אויב קוסמי' מדומה שקל להשמידו. ובאמת אנשי הרייך השלישי התכוננו להשמדת מיעוט יהודי זה, שהעניקו לו זהות של 'אויב קוסמי'. (ראה ספרי 'אויב קוסמי', שבו אני דנה בכנוי זדוני זה שאנשי הרייך השלישי העניקו ליהודים).

      במציאות המיתוס של פאוסט, כפי שהוא עוצב על-ידי גיתה השתלט על הגרמנים, הם ראו את עצמם כ'פאוסטים', פאוסט גיבור הדרמה של גיתה שכרת ברית עם מפיסטו, השטן, ופטרון זה סיפק לגיבור זה לפי מה שמסופר בדרמה זו, אמצעי מאגי איך להשמיד את אויבי הקיסר, למען להשיג מקיסר זה חלקת אדמה שעליה הוא יקים את ממלכתו.

     לפי הדרמה הזו של גיתה, הגיבור משכן את נפשו תמורת הברית עם מפיסטו, למען להשיג ממנו נעורים נצחיים, שלטון. אנשי הרייך השלישי שמיתוס זה השתלט עליהם, לא היו        

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מוכנים להעניק תמורת החסדים שמפיסטו היה מוכן להעניק להם, את נפשותיהם. הם רקמו רמאות, לפיה יעניקו במקום נפשותיהם את נפשותיהם של היהודים, תמורת מענקים אלו של  מיטבם מפסטו. ובאמת, האחרון העניק להן מהאוצר המאגי שלו, אמצעי מאגי, גאז, שאיפשר  להם להשמיד את ה'אויב הקוסמי', על במות אושוויץ.

     הדברים האלו נראים מופרכים, אבל עובדה היא שאנשי הרייך השלישי המשיכו בהקרבת היהודים למולך שלהם, למפיסטו, עד סוף המלחמה, כיוון שהמיתוס הזה השתלט עליהם והם באמת היו סבורים שאם ישמידו את שארית  היהודים, יקרה באמת נס והם יהפכו לאדוני העולם, ינצחו במלחמה.

    כפי שסיפורו הסמלי של קפקה המתאר מה בכוח האדם, השליט, בעל הכח, לעולל לזולת באמצעות הענקת 'זהות' משפילה לו, תיאור זה אינו מופרך, כך עלינו להתיחס ברצינות להשפעת  הכנוים הזדוניים של אנשי הרייך השלישי  שהם העניקו ליהודים. עלינו בעיקר  להתיחס ברצינות לזהות הזדונית הזו שאנשי הרייך השלישי, שהעניקו ליהודים  תאר  'אויב קוסמי', היטלר אפילו בספרו:'מייו קמף', מכנה את היהודים בתואר 'החטא הקדמון', ביטוי של השליח פאול, שלפיו העולם נחטא בגין החטא הקדמון.

       קורות גרגור סמסה, גיבור הסיפור 'מטמורפוזה', נראה בעינינו מקרה מוגזם, לדאבונינו גורל היהודים במלחמת העולם השניה התאפשר הודות ליכולת זו של אחד, של קהילה להעניק לקבוצה אחרת 'זהות' משפילה. מקרה היהודים ברייך השלישי הוא מקרה קיצוני, אבל במשך ההיסטוריה האנושית רוב המלחמות נגרמות על-ידי כך שקבוצה אחת מעניקה זהות של 'אויב' לקבוצה אחרת.

     היהודים לא היו הקבוצה היחידה בזמן מלחמת העולם השניה שאפשר היה להשמידם בהענקה להם זהויות שליליות. כך בעולם ברית המועצות, המשטר התפטר מאויביו, הגלה אותם לגולג ששם הם נמקו, בנותנו להם זהויות שהצדיק את השמדתם.

     אנחנו הבאנו כאן מקרים קיצוניים, איך היכולת הזו של צד אחד להעניק זהות שלילית לצד השני מאפשר את השמדתו של הצד, שזכה לזהות שלילית. אבל אנחנו לא צריכים להרחיק לכת עד להשמדת הזולת על-ידי הענקת זהות שלילית לו. כל החיים החברתיים מבוססים על אי צדק בזכות היכולת של החזקים להעניק זהות שלילית לזולת.

    כל החברות שהיו והנם מבוססים על 'קסטות', כמו בהודו, מאפשר לחזקים להעניק זהויות שליליות לקסטות אחרות ובצורה כזו לשלול מהם זכויות. אבל אנו יכולים אפילו להביא את דוגמת אפלטון, שבספרו הרפובליקה ממציא מיתוס שקרי, לפי דבריו הוא עצמו, לפי מיתוס זה, אנשי הרפובליקה נוצרו בתוך אמא אדמה, הנם אוטוכטונים, הם נוצרו ממתכות שונות, ומעמדם ברפובליקה נקבע לי ערך המתכת שממנה נוצרו. לכאורה מי תוס זה הוא שקרי, אבל באתונה הנאורה, לכאורה, שכולם רואים בה את הדמוקראטיה הראשונה, זכויות אזרחיות היה רק מנת חלקם של קבוצה קטנה, בעלי מלאכה לא היה להם מעמד של אזרחים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שווים היכולים להשתתף בניהול העיר, כמובן הנשים לא נכללו בין אלו הרשאים להשתתף בניהול העיר, ולא לדבר על עבדים מחוסרי הזכויות.

       המיתוס השקרי של אפלטון לא היה כל כך מרוחק מהמציאות החברתית באתונה, לא לדבר על ספרטה, ששם זכויות היו מנת חלקם של מעוט, רוב האוכלוסיה מסביב העיר ספרטה היו במעמד של  עבדים.

    באמריקה הנאורה, שלפי החוקה שלה אדם נולד אדם חופשי, בכל זאת לכושים שהובאו לשם כעבדים, לא היו זכויות שוות עד למאה ה-20. הכושים בארה"ב קבלו 'זהות' של עבדים והאוכלוסיה החופשית ייחסה להם תכונות שליליות.

     עלינו לא להתעלם מהעובדה שגם בעולם החיות קיימת היררכיה, החיה החזקה היא בראש הסולם ההיררכי. האדם הרוצה תמיד לחזור למצב אבולוציוני קודם, אף הוא מעדיף חברה היררכית. אבל בכל זאת קיים הבדל בין החברה ההירכית של החיות לזו של האדם. האחרון אינו מסתפק שהוא משיג זהות היררכית כוחנית כמו החיה, האדם הלשוני בסופו של דבר רוצה בזהות לשונית. עובדה היא שהאדם המשיג זהות היררכית, תמיד שואף לקבל הסכמה לשונית למעמדו מהשווים לו, הוא לא רוצה לקבל את הסכמת העבדים שלו. ולא רק זה. אנו יכולים לראות שחברה של קסטות מנסה תמיד להסביר את הריבוד החברתי שלהם בצדוק שאלו במעמדות הנחותים חטאו בגלגולים קודמים, מעמדם הנחו, הוא עונש על.חטאים קודמים.

     אפילו סוקראטס שהאמין בגלגול נשמות, כך הוא מתאר בדיאלוג פיידו לפני מותו,  שאנשים שלא נהגו כהלכה חייבים לעבור גלגולים שונים עד אשר חטאיהם ימורקו. סוקראטס ראה את עצמו זכאי למעמד עליון בעולם החלופי שהוא האמין בו, ראה את עצמו שוכן בין האלים. כך סוקראטס רצה לפצות את עצמו על העוות שנגרם לו על-ידי בני עירו אתונה, שדנו אותו למוות. אבל מאחורי המיתוס האורפי הזה שסוקראטס האמין בו, לפנינו אמונה דומה שאנו מוצאים בחוקה של מנו, המחוקק ההודי שנתן צידוק לחברה מבוססת על קסטות לא שביוניות.

     בהבדל מחברה הייררכית אצל החיות, האדם הלשוני היוצר חברה היררכית, בכל זאת צריך לתת צידוק לאי השויון, כיוון שגם כאשר האדם מתנכר לשויוניות שהשפה כופה עליו, הוא עדיין זקוק למושג 'צדק', שהוא עוגן שלו.

     מכל זה עלינו להסיק מסקנה מופרכת של הגרמנים, צידוק מופרך שלהם, שהיהודים מהווים סכנה קוסמית, תואר 'אויב קוסמי', היה צריך להצדיק בעיניהם את הדחף הרצחני שלהם להשמיד את היהודים.

     בני אדם בהבדל מהחיות תמיד זקוקים להצדקות לשוניות מופרכות למעשיהם הרצחניים, לחוסר השוויון, לניצול הזולת.  

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 306 – מטמורפוזה  

     את הבטוי המפחיד ביותר מה יכול לעולל לנו הענקת זהות על-ידי האחרים, על-ידי        השליטים, על-ידי החזקים נותן לנו קפקה בסיפור שלו 'מטמורפוזה' על הגיבור גרגור סמסה. אין אנו יודעים אם קפקה  נתן כאן ביטוי למצב אישי שלו, יחס משפחתו אליו שהוא איכזב מה שקורה לאדם שנחלש והסביבה מעניקה לו זהות של חרק.

     אם אנו מתיחסים לסיפור זה כסיפור סמלי למצב אנושי בכלל, למצב אנושי שבו הוא חסר אונים, לא יכול להתגונן מפני שיפוט החזקים, אזי אנחנו יכולים לראות בסיפור זה גם סיפור נבואי של קפקה לגבי קורות היהודים ברייך השלישי, כאשר שליטי רייך זה הפכו את היהודים לחרקים שאיפשר להם להשמידם ללא מוסר כליות.

     בהחלט אפשר לתת לסיפור זוועתי זה פרשנות נבואית כזו על-ידי קפקה, כיוון שהוא הרגיש שמצבם של היהודים שאתם הזדהה שברירי ביותר בעולם הגרמני שהוא חי בו. באחד המסות הקצרות שלו קפקה אומר שהחלשים נאחזים בחוקים, חוקים שלמעשה משמשים רק את החזקים, שהם מפרשים אותם לפי צורכיהם, הם לא משענת לחלשים.

מסה קצרה זו של קפקה על החוקים מלמד אותנו שהוא היה ער למצבם המעורער של היהודים בממלכות הגרמניות.

     ובכן, מה מלמד אותנו סיפור זה של קפקה. הסיפור מלמד אותנו שכל זהותינו תלויה בשיפוט של החזקים, ואוי  ליחיד אם הוא נחלש, אזי הוא הופך לשרץ שכולם רוצים להפטר ממנו.

    היהודים ברייך השלישי נאחזו בחוקים, לא הבינו שחוקים אלו הם חוקי השליטים שלא עתידים להגן עליהם, הם לא הבינו מה שקפקה ברגישותו הרבה הבין. היהודים ברייך השלישי, וגם היהודים במזרח אירופה, אלו שאימצו את התרבות הגרמנית, לא שמו לב שהשליטים הפכו אותם ל'אויב קוסמי'. לכאורה 'אויב קוסמי' מצביע על כך שליהודים כמעוט יש השפעה רבה, כנוי זה יכול להיות מחמאה. במציאות כנוי זה היה כנוי זדוני, הוא שימש את אנשי הרייך למקד את מלחמתם ביהודים שהיו מעוט חסר כח הגנה.

      אנשי הרייך השלישי לא רצו להכריז שכל העולם הוא אויב שלהם, שהם עתידים להלחם בכל העולם, נוח היה להם ליצור 'אויב קוסמי' מדומה שקל להשמידו. ובאמת אנשי הרייך השלישי התכוננו להשמדת מיעוט יהודי זה, שהעניקו לו זהות של 'אויב קוסמי'. (ראה ספרי 'אויב קוסמי', שבו אני דנה בכנוי זדוני זה שאנשי הרייך השלישי העניקו ליהודים).

      במציאות המיתוס של פאוסט, כפי שהוא עוצב על-ידי גיתה השתלט על הגרמנים, הם ראו את עצמם כ'פאוסטים', פאוסט גיבור הדרמה של גיתה שכרת ברית עם מפיסטו, השטן, ופטרון זה סיפק לגיבור זה לפי מה שמסופר בדרמה זו, אמצעי מאגי איך להשמיד את אויבי הקיסר, למען להשיג מקיסר זה חלקת אדמה שעליה הוא יקים את ממלכתו.

     לפי הדרמה הזו של גיתה, הגיבור משכן את נפשו תמורת הברית עם מפיסטו, למען להשיג ממנו נעורים נצחיים, שלטון. אנשי הרייך השלישי שמיתוס זה השתלט עליהם, לא היו        

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מוכנים להעניק תמורת החסדים שמפיסטו היה מוכן להעניק להם, את נפשותיהם. הם רקמו רמאות, לפיה יעניקו במקום נפשותיהם את נפשותיהם של היהודים, תמורת מענקים אלו של  מיטבם מפסטו. ובאמת, האחרון העניק להן מהאוצר המאגי שלו, אמצעי מאגי, גאז, שאיפשר  להם להשמיד את ה'אויב הקוסמי', על במות אושוויץ.

     הדברים האלו נראים מופרכים, אבל עובדה היא שאנשי הרייך השלישי המשיכו בהקרבת היהודים למולך שלהם, למפיסטו, עד סוף המלחמה, כיוון שהמיתוס הזה השתלט עליהם והם באמת היו סבורים שאם ישמידו את שארית  היהודים, יקרה באמת נס והם יהפכו לאדוני העולם, ינצחו במלחמה.

    כפי שסיפורו הסמלי של קפקה המתאר מה בכוח האדם, השליט, בעל הכח, לעולל לזולת באמצעות הענקת 'זהות' משפילה לו, תיאור זה אינו מופרך, כך עלינו להתיחס ברצינות להשפעת  הכנוים הזדוניים של אנשי הרייך השלישי  שהם העניקו ליהודים. עלינו בעיקר  להתיחס ברצינות לזהות הזדונית הזו שאנשי הרייך השלישי, שהעניקו ליהודים  תאר  'אויב קוסמי', היטלר אפילו בספרו:'מייו קמף', מכנה את היהודים בתואר 'החטא הקדמון', ביטוי של השליח פאול, שלפיו העולם נחטא בגין החטא הקדמון.

       קורות גרגור סמסה, גיבור הסיפור 'מטמורפוזה', נראה בעינינו מקרה מוגזם, לדאבונינו גורל היהודים במלחמת העולם השניה התאפשר הודות ליכולת זו של אחד, של קהילה להעניק לקבוצה אחרת 'זהות' משפילה. מקרה היהודים ברייך השלישי הוא מקרה קיצוני, אבל במשך ההיסטוריה האנושית רוב המלחמות נגרמות על-ידי כך שקבוצה אחת מעניקה זהות של 'אויב' לקבוצה אחרת.

     היהודים לא היו הקבוצה היחידה בזמן מלחמת העולם השניה שאפשר היה להשמידם בהענקה להם זהויות שליליות. כך בעולם ברית המועצות, המשטר התפטר מאויביו, הגלה אותם לגולג ששם הם נמקו, בנותנו להם זהויות שהצדיק את השמדתם.

     אנחנו הבאנו כאן מקרים קיצוניים, איך היכולת הזו של צד אחד להעניק זהות שלילית לצד השני מאפשר את השמדתו של הצד, שזכה לזהות שלילית. אבל אנחנו לא צריכים להרחיק לכת עד להשמדת הזולת על-ידי הענקת זהות שלילית לו. כל החיים החברתיים מבוססים על אי צדק בזכות היכולת של החזקים להעניק זהות שלילית לזולת.

    כל החברות שהיו והנם מבוססים על 'קסטות', כמו בהודו, מאפשר לחזקים להעניק זהויות שליליות לקסטות אחרות ובצורה כזו לשלול מהם זכויות. אבל אנו יכולים אפילו להביא את דוגמת אפלטון, שבספרו הרפובליקה ממציא מיתוס שקרי, לפי דבריו הוא עצמו, לפי מיתוס זה, אנשי הרפובליקה נוצרו בתוך אמא אדמה, הנם אוטוכטונים, הם נוצרו ממתכות שונות, ומעמדם ברפובליקה נקבע לי ערך המתכת שממנה נוצרו. לכאורה מי תוס זה הוא שקרי, אבל באתונה הנאורה, לכאורה, שכולם רואים בה את הדמוקראטיה הראשונה, זכויות אזרחיות היה רק מנת חלקם של קבוצה קטנה, בעלי מלאכה לא היה להם מעמד של אזרחים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שווים היכולים להשתתף בניהול העיר, כמובן הנשים לא נכללו בין אלו הרשאים להשתתף בניהול העיר, ולא לדבר על עבדים מחוסרי הזכויות.

       המיתוס השקרי של אפלטון לא היה כל כך מרוחק מהמציאות החברתית באתונה, לא לדבר על ספרטה, ששם זכויות היו מנת חלקם של מעוט, רוב האוכלוסיה מסביב העיר ספרטה היו במעמד של  עבדים.

    באמריקה הנאורה, שלפי החוקה שלה אדם נולד אדם חופשי, בכל זאת לכושים שהובאו לשם כעבדים, לא היו זכויות שוות עד למאה ה-20. הכושים בארה"ב קבלו 'זהות' של עבדים והאוכלוסיה החופשית ייחסה להם תכונות שליליות.

     עלינו לא להתעלם מהעובדה שגם בעולם החיות קיימת היררכיה, החיה החזקה היא בראש הסולם ההיררכי. האדם הרוצה תמיד לחזור למצב אבולוציוני קודם, אף הוא מעדיף חברה היררכית. אבל בכל זאת קיים הבדל בין החברה ההירכית של החיות לזו של האדם. האחרון אינו מסתפק שהוא משיג זהות היררכית כוחנית כמו החיה, האדם הלשוני בסופו של דבר רוצה בזהות לשונית. עובדה היא שהאדם המשיג זהות היררכית, תמיד שואף לקבל הסכמה לשונית למעמדו מהשווים לו, הוא לא רוצה לקבל את הסכמת העבדים שלו. ולא רק זה. אנו יכולים לראות שחברה של קסטות מנסה תמיד להסביר את הריבוד החברתי שלהם בצדוק שאלו במעמדות הנחותים חטאו בגלגולים קודמים, מעמדם הנחו, הוא עונש על.חטאים קודמים.

     אפילו סוקראטס שהאמין בגלגול נשמות, כך הוא מתאר בדיאלוג פיידו לפני מותו,  שאנשים שלא נהגו כהלכה חייבים לעבור גלגולים שונים עד אשר חטאיהם ימורקו. סוקראטס ראה את עצמו זכאי למעמד עליון בעולם החלופי שהוא האמין בו, ראה את עצמו שוכן בין האלים. כך סוקראטס רצה לפצות את עצמו על העוות שנגרם לו על-ידי בני עירו אתונה, שדנו אותו למוות. אבל מאחורי המיתוס האורפי הזה שסוקראטס האמין בו, לפנינו אמונה דומה שאנו מוצאים בחוקה של מנו, המחוקק ההודי שנתן צידוק לחברה מבוססת על קסטות לא שביוניות.

     בהבדל מחברה הייררכית אצל החיות, האדם הלשוני היוצר חברה היררכית, בכל זאת צריך לתת צידוק לאי השויון, כיוון שגם כאשר האדם מתנכר לשויוניות שהשפה כופה עליו, הוא עדיין זקוק למושג 'צדק', שהוא עוגן שלו.

     מכל זה עלינו להסיק מסקנה מופרכת של הגרמנים, צידוק מופרך שלהם, שהיהודים מהווים סכנה קוסמית, תואר 'אויב קוסמי', היה צריך להצדיק בעיניהם את הדחף הרצחני שלהם להשמיד את היהודים.

     בני אדם בהבדל מהחיות תמיד זקוקים להצדקות לשוניות מופרכות למעשיהם הרצחניים, לחוסר השוויון, לניצול הזולת.  

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 305 -ההבדל בין מודעות לבין זהות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 305 – ההבדל בין מודעות לבין זהות

     בשעור הקודם הרחבנו על כך שהאדם לא יוצר את המציאות, באמצעות השפה, היא הנה נתון, האדם הלשוני רק מעניק לנתון קיים זה זהות, אבל האדם יוצר את עולמו הלשוני שהנו אפי-גנטי, הוא ישות נעלמת, קיימת רק כל עוד אנשים מאמינים בו.

  האדם הביאולוגי הוא נתון, זהות מוענקת לו על-ידי הקהילה הלשונית, על ידי הזולת הלשוני. אבל לא  הרחבנו על ההבדל בין מודעות לבין זהות, שניהן הן פרי השפה, אבל מודעות האדם רוכש עם ההפכו ליצור לשוני, בעוד שזהות מוענקת לו מהקהילה, מהזולתים כתמורה לפועלו בתוך החברה.

     הילד הנולד משיג מודעות כאשר הוא מנתק את עצמו מאמו, כאשר הוא רוכש מהסביבה הדוברת את המונח 'אני'. במשל 'עץ הדעת', בעל המשל בצורה מטפורית מצביע על כך שחוה ואדם השיגו מודעות אחרי שרכשו 'דעת' מעץ הדעת, כאשר הם הבדילו בין הרכש החדש 'דעת' לבין גופם, בהכריזם שהוא, גוף זה, הנו ערום. בעוד שחוה ואדם השיגו מודעות כבר בהיותם בוגרים, בעולם חסר שפה, בגן-עדן בין החיות, הם היו צריכים בצורה עצמאית באמצעות הרכש החדש 'דעת', לעשות בו שימוש, להבדיל את עצמם לא מאם יולדתם, אלא מגופם, הם גם היו צריכים ליצור מלה 'בושה', בהתבוננותם על גופם הערום, מלה שלא היתה קיימת קודם. יצירת המלה הזו סמלה את מצבם החדש של חוה ואדם, שקודם בגן היו חיות בין החיות, היו ערומים ולא התבוששו. בעל המשל רצה ביצירת המלה 'בושה', להצביע על עלייתם בדרגה של חוה ואדם בסולם האבולוציוני, כתוצאה מהרכש החדש, 'דעת', שאיפשר להם להיהפך למודעים, איפשר להם יצירת מלה, יצירת שפה.

     הוולד הנולד כבר נולד בחברה אנושית לשונית. הוא נולד כחלק מאמו, עדיין לא מופרד ממנה, תהליך ההפרדה לוקחת זמן, הוא צריך גם לרכוש מהסביבה את המונח 'אני' שיאפשר לו לראות את עצמו כישות עצמאית. אנחנו רואים שמודעות היא אינדיבידואלית, היא פרי היות האדם בעל יכולת לשפה, שפה ככלי המאפשרת יצירת המודעות. אם האדם הביאולוגי עדיין לא מודע, אבל הוא בעל יכולת לשפה, יכולת  מולדת, רק ששפה זו צריכה פיתוח, פיתוח על-ידי קהילה. הוולד רוכש את המונח 'אני' מהקהילה הלשונית. למען להיהפך למודע הוולד לא צריך לתרום דבר לקהילה תמורת ההפכו למודע, היהפכו ל'אני'.

     בהבדל מרכישת המודעות של הילד, האדם כחלק מקהילה, רוכש זהות כאשר הוא תורם מעשים לחברה. עלינו כאן להביא דברי היידיגר, שרק בסוף ימיו, כנראה אחרי משבר מלחמת העולם השניה הגיע להבנת חלקית  שהאדם הוא לשוני. היידיגר כמובן מרוב גאווה לא הודה בכך שהוא עבר מהפכה מחשבתית, אולי בזכות ההשפעה היהודית שירשה פילוסופיה לשונית מאבותיה. מהפכה לשונית זו של היידיגר סותרת את קביעתו של המשורר הגדול ביותר של גרמניה גיתה, אשר טען ביצירתו 'פאוסט', שבראשית היה ה'מעשה', ולא כפי שאמר השליח יוחנן שבראשית היה ה'דבר', השפה.

    היידיגר לא פירש, אבל אנו מוצאים אצלו בסוף ימיו, שהוא לוקח את שירו של המשורר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הגרמני גאורגה', בשם 'המלה', שיר הטוען שהמלה יוצרת את העולם. היידיגר מאמץ את הרעיון  הזה, ואף הוא סבור שהמלה יוצרת את העולם. הוא במקום אחר על השפה, מאמץ את פסוקו של השליח יוחנן הטוען שבראשית היה ה'דבר'. עלינו להזכיר כאן שהיידיגר היה קתולי, לא לותרני, בדומה לגיתה..  

    שוב, אנו נתקלים בהכרזה זו, שכביכול  השפה האנושית בוראת את העולם, גם כך טען  השליח יוחנן, כך טען המשורר גאורגה. כפי שכר ראינו השפה האנושית אינה בוראת את הקיום,  הקיום נתון, השפה מעניקה לקיום באמצעות השפה זהות. אבל השפה ככלי יצירה  בהמשך מאפשרת לאדם ליצור עולם נעלם, עולם לא מוחשי, עולם אפי-גנטי שלא משכפל את עצמו, עולם הקיים רק אם בני אדם מאמינים בו. אם נמשיך את הלך מחשבתו של היידיגר, אמנם המלה של גאורגה יצרה את השיר, אבל לא את המציאות.

     אנחנו כבר ראינו שהאדם הלשוני יוצר את עולמו הלשוני הנעלם, ומאחר שעולם לשוני זה הוא ישות נעלמת, היא זקוקה לאמון האנשים בה שאכן היא קיימת. ראנו גם שהעולם הלשוני

,אפי-גנטי, אינו משכפל את עצמו. בהבדל מהעולם הלשוני הנעלם, הילד הנולד הוא ישות מוחשית, אבל את המודעות שהוא רכש באמצעות השפה, מודעות זו תלויה באמון האחרים בה, היא זקוקה במשוב מהזולתים שאכן הוא ישות מודעת.

     עלינו לסכם  שהאינפורמציה היקומית יוצרת דברים המשכפלים את עצמם, לכן היקום הוא נתון. בהבדל ממנה, השפה האנושית היא אפי-גנטית, ויצירותיה אינן משכפלות את עצמן. שפה אנושית אפי-גנטית זו  יוצרת רק ישויות נעלמות, כמו ערכים, מוסדות, שקיימים רק אם בני אדם מאמינים בהם.

      היידיגר בטענה זו שלו שהמלה יוצרת את העולם מצביע על כך שהוא לא מבין לגמרי את מהות השפה.

      השפה האפי-גנטית יוצרת את ה'מודעות', של האדם, וזה בעזרת כלי שפה זה יוצר בהמשך את עולמו הלשוני הנעלם שאינו משכפל את עצמו.

      אבל אנחנו התחלנו את דיונינו בכך שהבדלנו בין מודעות שהיא אינדיבידואלית, לבין זהות המוענקת על ידי הקהילה והזולתים תמורת תרומת היחיד לחברה. אנו בני אדם, גם מעניקים זהות לישויות בסביבה, לישויות ביקום, ואין אנו יודעים אם ישויות אלו מודעות  

לזהות שאנו מעניקים להן.

.  אלו החושבים שהאדם הוא אינדיבידואום עומד ברשות עצמו, טועים. אנחנו נדרשים לקיומינו הלשוני למשובים של אחרים, משובים שהם יוצרים את זהותינו. עובדה זו מכניסה את האדם לחוסר בטחון מתמיד, הוא צריך להציג את עצמו כל זמן בציבור למען לקבל ממנו משוב שאכן הוא בעל זהות.

      אבל הצורך הזה במשוב מאחרים, במשוב המעניק לנו את זהותינו, מריץ את האדם

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לפעילות מתמדת למען להיות ראוי לזהות, לשם. אנחנו רואים כבר מהאפוס השומרי הראשון, גילגמש, שגיבורינו יוצא להרפתקאות, למלחמות למען לרכוש לעצמו שם עולם, שישרוד אחרי כליון גופו

       הפרדוכס המחשבתי של היידיגר, שבתחילה האמין ברייך השלישי, הוא האמין במה שגיתה אמר שבראשית היה המעשה. אחרי המלחמה, היידיגר נוכח לדעת שהמעשים של הרייך השלישי הכזיבו, אזי הוא חזר לשפה שתעניק לו את המתת שלה, שם עולם. משאלתו זו של היידיגר הנה פרדוכסלית, כיוון שבספרו 'היות וזמן', הוא מדבר כל הזמן על בריחה מהזולת, ממאן-דהוא, das Man. בהמשך הוא לא הבין ששם עולם משיגים רק מאותו זולת שממנו הוא רצה לברח.

    היידיגר האנוכי כמובן לא הביו שלמען להשיג שם עולם צריך לבצע מעשים למען החברה, הוא רצה בשפה שאינה תובעת מעשים, רצה בשפה רכה שאפשר להסתתר בה. ברור שהשפה הנעלמת מאפשרת לאדם להסתתר בה, היא גם מאפשרת לאדם ליצור לעצמו עולם פנימי, אבל הזולתים אינם מעניקים זהות לאלו המסתתרים, לאלו הבורחים לעולם פנימי.

    ברור הוא שמתת הזהות היא חלק חשוב מהשפה, היא מכריחה את האדם לפעול, לתרום את חלקו ליצירת העולם הלשוני.

     מתת הזהות היא הפרס של השפה הניתן תמורת יצירה לשונית, העולם הלשוני של האדם לא היה נוצר ללא פרס זה. אנחנו יכולים לחזור אפילו לכריתת נשואים בין בני אדם. כבר הזכרנו את העובדה שהאדם כורת ברית נשואים לא למען הפצת הגנים שלו, כדברי הביאולוג דוקין, אלא למען שמירת השם שלו על-ידי הצאצאים. זהות ושם הם חד. ואין דבר יקר יותר בעיני האדם מאשר שמו. אפילו מוסד זה נשואים, שמתבצע על-ידי כריתת ברית בין שניים, מלמד שהפרס שמירת השם על-ידי הצאצאים ניתן כתמורה למעשה החברתי, כריתת ברית הנשואים.

     אבל האדם אינו מסתפק בשמירת שמו על-ידי שרשרת הדורות. הוא מנסה לזכות בשם, בזהות בזכות כל מעשיו החברתיים. האדם נמצא בריצה אמוקית כל חייו למען להשיג את הזהות, את השם. הריצה הזו להשיג שם, זהות, היא תהליך מאד שברירי, כיוון שזה מזקיק את האדם לחסדי הזולת, חסדים שרירותיים לגמרי.

     ראינו איך היידיגר בראשית דרכו רצה לברח מהזולת  המעניק את הזהות רק תמורת מעשים. אבל ברבות הימים היידיגר נוכח לדעת שמה ששורד אחרי כליון הגוף הוא השם, הזהות, שתלויים בזכרון הקהילה. למרות שהיידיגר חזר לשפה היוצרת, הוא לא ירד לגמרי להבנת מהותה, רצה רק את היתרונות של כלי זה, לא הבין שיצירותיה תלויות באמונה של הזולתים, באינטראקציה עם הזולתים, היא, השפה אינה תקפה כמתת ללא משא ומתן מתמיד עם זולתים. .