אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 305 -ההבדל בין מודעות לבין זהות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 305 – ההבדל בין מודעות לבין זהות

     בשעור הקודם הרחבנו על כך שהאדם לא יוצר את המציאות, באמצעות השפה, היא הנה נתון, האדם הלשוני רק מעניק לנתון קיים זה זהות, אבל האדם יוצר את עולמו הלשוני שהנו אפי-גנטי, הוא ישות נעלמת, קיימת רק כל עוד אנשים מאמינים בו.

  האדם הביאולוגי הוא נתון, זהות מוענקת לו על-ידי הקהילה הלשונית, על ידי הזולת הלשוני. אבל לא  הרחבנו על ההבדל בין מודעות לבין זהות, שניהן הן פרי השפה, אבל מודעות האדם רוכש עם ההפכו ליצור לשוני, בעוד שזהות מוענקת לו מהקהילה, מהזולתים כתמורה לפועלו בתוך החברה.

     הילד הנולד משיג מודעות כאשר הוא מנתק את עצמו מאמו, כאשר הוא רוכש מהסביבה הדוברת את המונח 'אני'. במשל 'עץ הדעת', בעל המשל בצורה מטפורית מצביע על כך שחוה ואדם השיגו מודעות אחרי שרכשו 'דעת' מעץ הדעת, כאשר הם הבדילו בין הרכש החדש 'דעת' לבין גופם, בהכריזם שהוא, גוף זה, הנו ערום. בעוד שחוה ואדם השיגו מודעות כבר בהיותם בוגרים, בעולם חסר שפה, בגן-עדן בין החיות, הם היו צריכים בצורה עצמאית באמצעות הרכש החדש 'דעת', לעשות בו שימוש, להבדיל את עצמם לא מאם יולדתם, אלא מגופם, הם גם היו צריכים ליצור מלה 'בושה', בהתבוננותם על גופם הערום, מלה שלא היתה קיימת קודם. יצירת המלה הזו סמלה את מצבם החדש של חוה ואדם, שקודם בגן היו חיות בין החיות, היו ערומים ולא התבוששו. בעל המשל רצה ביצירת המלה 'בושה', להצביע על עלייתם בדרגה של חוה ואדם בסולם האבולוציוני, כתוצאה מהרכש החדש, 'דעת', שאיפשר להם להיהפך למודעים, איפשר להם יצירת מלה, יצירת שפה.

     הוולד הנולד כבר נולד בחברה אנושית לשונית. הוא נולד כחלק מאמו, עדיין לא מופרד ממנה, תהליך ההפרדה לוקחת זמן, הוא צריך גם לרכוש מהסביבה את המונח 'אני' שיאפשר לו לראות את עצמו כישות עצמאית. אנחנו רואים שמודעות היא אינדיבידואלית, היא פרי היות האדם בעל יכולת לשפה, שפה ככלי המאפשרת יצירת המודעות. אם האדם הביאולוגי עדיין לא מודע, אבל הוא בעל יכולת לשפה, יכולת  מולדת, רק ששפה זו צריכה פיתוח, פיתוח על-ידי קהילה. הוולד רוכש את המונח 'אני' מהקהילה הלשונית. למען להיהפך למודע הוולד לא צריך לתרום דבר לקהילה תמורת ההפכו למודע, היהפכו ל'אני'.

     בהבדל מרכישת המודעות של הילד, האדם כחלק מקהילה, רוכש זהות כאשר הוא תורם מעשים לחברה. עלינו כאן להביא דברי היידיגר, שרק בסוף ימיו, כנראה אחרי משבר מלחמת העולם השניה הגיע להבנת חלקית  שהאדם הוא לשוני. היידיגר כמובן מרוב גאווה לא הודה בכך שהוא עבר מהפכה מחשבתית, אולי בזכות ההשפעה היהודית שירשה פילוסופיה לשונית מאבותיה. מהפכה לשונית זו של היידיגר סותרת את קביעתו של המשורר הגדול ביותר של גרמניה גיתה, אשר טען ביצירתו 'פאוסט', שבראשית היה ה'מעשה', ולא כפי שאמר השליח יוחנן שבראשית היה ה'דבר', השפה.

    היידיגר לא פירש, אבל אנו מוצאים אצלו בסוף ימיו, שהוא לוקח את שירו של המשורר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הגרמני גאורגה', בשם 'המלה', שיר הטוען שהמלה יוצרת את העולם. היידיגר מאמץ את הרעיון  הזה, ואף הוא סבור שהמלה יוצרת את העולם. הוא במקום אחר על השפה, מאמץ את פסוקו של השליח יוחנן הטוען שבראשית היה ה'דבר'. עלינו להזכיר כאן שהיידיגר היה קתולי, לא לותרני, בדומה לגיתה..  

    שוב, אנו נתקלים בהכרזה זו, שכביכול  השפה האנושית בוראת את העולם, גם כך טען  השליח יוחנן, כך טען המשורר גאורגה. כפי שכר ראינו השפה האנושית אינה בוראת את הקיום,  הקיום נתון, השפה מעניקה לקיום באמצעות השפה זהות. אבל השפה ככלי יצירה  בהמשך מאפשרת לאדם ליצור עולם נעלם, עולם לא מוחשי, עולם אפי-גנטי שלא משכפל את עצמו, עולם הקיים רק אם בני אדם מאמינים בו. אם נמשיך את הלך מחשבתו של היידיגר, אמנם המלה של גאורגה יצרה את השיר, אבל לא את המציאות.

     אנחנו כבר ראינו שהאדם הלשוני יוצר את עולמו הלשוני הנעלם, ומאחר שעולם לשוני זה הוא ישות נעלמת, היא זקוקה לאמון האנשים בה שאכן היא קיימת. ראנו גם שהעולם הלשוני

,אפי-גנטי, אינו משכפל את עצמו. בהבדל מהעולם הלשוני הנעלם, הילד הנולד הוא ישות מוחשית, אבל את המודעות שהוא רכש באמצעות השפה, מודעות זו תלויה באמון האחרים בה, היא זקוקה במשוב מהזולתים שאכן הוא ישות מודעת.

     עלינו לסכם  שהאינפורמציה היקומית יוצרת דברים המשכפלים את עצמם, לכן היקום הוא נתון. בהבדל ממנה, השפה האנושית היא אפי-גנטית, ויצירותיה אינן משכפלות את עצמן. שפה אנושית אפי-גנטית זו  יוצרת רק ישויות נעלמות, כמו ערכים, מוסדות, שקיימים רק אם בני אדם מאמינים בהם.

      היידיגר בטענה זו שלו שהמלה יוצרת את העולם מצביע על כך שהוא לא מבין לגמרי את מהות השפה.

      השפה האפי-גנטית יוצרת את ה'מודעות', של האדם, וזה בעזרת כלי שפה זה יוצר בהמשך את עולמו הלשוני הנעלם שאינו משכפל את עצמו.

      אבל אנחנו התחלנו את דיונינו בכך שהבדלנו בין מודעות שהיא אינדיבידואלית, לבין זהות המוענקת על ידי הקהילה והזולתים תמורת תרומת היחיד לחברה. אנו בני אדם, גם מעניקים זהות לישויות בסביבה, לישויות ביקום, ואין אנו יודעים אם ישויות אלו מודעות  

לזהות שאנו מעניקים להן.

.  אלו החושבים שהאדם הוא אינדיבידואום עומד ברשות עצמו, טועים. אנחנו נדרשים לקיומינו הלשוני למשובים של אחרים, משובים שהם יוצרים את זהותינו. עובדה זו מכניסה את האדם לחוסר בטחון מתמיד, הוא צריך להציג את עצמו כל זמן בציבור למען לקבל ממנו משוב שאכן הוא בעל זהות.

      אבל הצורך הזה במשוב מאחרים, במשוב המעניק לנו את זהותינו, מריץ את האדם

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לפעילות מתמדת למען להיות ראוי לזהות, לשם. אנחנו רואים כבר מהאפוס השומרי הראשון, גילגמש, שגיבורינו יוצא להרפתקאות, למלחמות למען לרכוש לעצמו שם עולם, שישרוד אחרי כליון גופו

       הפרדוכס המחשבתי של היידיגר, שבתחילה האמין ברייך השלישי, הוא האמין במה שגיתה אמר שבראשית היה המעשה. אחרי המלחמה, היידיגר נוכח לדעת שהמעשים של הרייך השלישי הכזיבו, אזי הוא חזר לשפה שתעניק לו את המתת שלה, שם עולם. משאלתו זו של היידיגר הנה פרדוכסלית, כיוון שבספרו 'היות וזמן', הוא מדבר כל הזמן על בריחה מהזולת, ממאן-דהוא, das Man. בהמשך הוא לא הבין ששם עולם משיגים רק מאותו זולת שממנו הוא רצה לברח.

    היידיגר האנוכי כמובן לא הביו שלמען להשיג שם עולם צריך לבצע מעשים למען החברה, הוא רצה בשפה שאינה תובעת מעשים, רצה בשפה רכה שאפשר להסתתר בה. ברור שהשפה הנעלמת מאפשרת לאדם להסתתר בה, היא גם מאפשרת לאדם ליצור לעצמו עולם פנימי, אבל הזולתים אינם מעניקים זהות לאלו המסתתרים, לאלו הבורחים לעולם פנימי.

    ברור הוא שמתת הזהות היא חלק חשוב מהשפה, היא מכריחה את האדם לפעול, לתרום את חלקו ליצירת העולם הלשוני.

     מתת הזהות היא הפרס של השפה הניתן תמורת יצירה לשונית, העולם הלשוני של האדם לא היה נוצר ללא פרס זה. אנחנו יכולים לחזור אפילו לכריתת נשואים בין בני אדם. כבר הזכרנו את העובדה שהאדם כורת ברית נשואים לא למען הפצת הגנים שלו, כדברי הביאולוג דוקין, אלא למען שמירת השם שלו על-ידי הצאצאים. זהות ושם הם חד. ואין דבר יקר יותר בעיני האדם מאשר שמו. אפילו מוסד זה נשואים, שמתבצע על-ידי כריתת ברית בין שניים, מלמד שהפרס שמירת השם על-ידי הצאצאים ניתן כתמורה למעשה החברתי, כריתת ברית הנשואים.

     אבל האדם אינו מסתפק בשמירת שמו על-ידי שרשרת הדורות. הוא מנסה לזכות בשם, בזהות בזכות כל מעשיו החברתיים. האדם נמצא בריצה אמוקית כל חייו למען להשיג את הזהות, את השם. הריצה הזו להשיג שם, זהות, היא תהליך מאד שברירי, כיוון שזה מזקיק את האדם לחסדי הזולת, חסדים שרירותיים לגמרי.

     ראינו איך היידיגר בראשית דרכו רצה לברח מהזולת  המעניק את הזהות רק תמורת מעשים. אבל ברבות הימים היידיגר נוכח לדעת שמה ששורד אחרי כליון הגוף הוא השם, הזהות, שתלויים בזכרון הקהילה. למרות שהיידיגר חזר לשפה היוצרת, הוא לא ירד לגמרי להבנת מהותה, רצה רק את היתרונות של כלי זה, לא הבין שיצירותיה תלויות באמונה של הזולתים, באינטראקציה עם הזולתים, היא, השפה אינה תקפה כמתת ללא משא ומתן מתמיד עם זולתים. .   

      

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: