אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 308 -מאין מושג הצדק?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 308 – מאין מושג הצדק?

    מושג הצדק לא קיים ביקום. מושג הצדק הוא גם לא פועל יוצא מאופן פעולת השפה, המבדילה בין טוב לרע, אינה קובעת מה צודק. אם אנו רוצים להבין את מקור מושג הצדק עלינו לחזור ל'דחף הקיומי של הברויים על כדור הארץ שלנו'. הזכרנו כבר שהברויים על כדור הארץ שלנו הם בעלי דחף מולד לקיום, עובדה שהן כולן בורחות מסכנות לקיומן.

     אם דחף לקיום הוא דחף מולד אצל כל הברויים, האדם כחלק מעולם החי אף הוא בעל דחף מולד לקיום, אלא שהאדם בתור ישות לשונית, מתרגם את הדחף הזה למושג לשוני, צדק קיומי. האדם מרגיש שהוא בעל זכות מולדת לקיום. ואם כך, זכות זו לקיום מתורגמת אצלו כצדק קיומי, מכאן, 'צדק' הוא זכות מולדת.

     עלינו להבין  שכל המרקם האנושי מבוסס על תביעותיו של האדם מהקיום ש'צדק' יעשה לו.  החיה הנמצאת בבריחה מתמדת על שמירת קיומה מסכנות, אינה יכולה לבוא בדרישות לקיום שיעשה לה צדק. אבל האדם הלשוני שתרגם את הדחף לקיום לזכות לקיום, לצדק, הוא משמיע כל הזמן זעקות שה'צדק' שלו הופר.

     אבל האדם שהאלגוריתם הלשוני מלמד אותו לשאת ולתת, שבעד כל משאלה יש לתת תמורה, מוביל את האדם להשליך משא ומתן זה גם על עולמות עליונים, על הקיום, על הנעלמים. הוא כישות לשונית מבין שעליו להעניק תמורות, להצדקת משאלותיו. כך כבר מראשית תולדות האדם, הוא מקים מזבחות ושם מקריב קורבנות כתמורה לתביעותיו לצדק מהנעלמים. אבל, ראינו שהאדם גם יוצר מוסדות שונים שישמשו אותו במשא ומתן עם הקיום, עם הנעלמים בתביעותיו שצדק יעשה לו. הוא יוצר את מוסד הערכים, ערכים חברתיים להסדרת חיי חברה, אבל גם כמודדים למלוי חובותיו כלפי הנעלמים שיאפשרו לו את תביעותיו  לצדק.

    אפשר להגיד שרוב המוסדות שהאדם הלשוני יוצר הן מיועדות כתמורה לתביעות לצדק.

אפילו בעשרת הדברות הדברה האחרונה, מבטיחה לכל אלו שימלאו את כל הצווים, שהם יזכו לצדק, לאריכות ימים. התנ"ך המבוסס על הפילוסופיה הלשונית, על השפה היוצרת,  שפה המציבה גבולות לכל מה שהיא בוראת, הקיצוב הזה של משך כל הישויות,  מנע בתנ"ך השקפות שאנו מוצאים בתרבויות אחרות. בתרבויות אחרות אנו מוצאים  משאלה לנצחיות, משאלה לרציפות, משאלה לקיום בעולמות חלופיים, שאם לא זוכים לנצחיות בעולם הנגלה, אזי האדם יזכה לכך בעולם החלופי.

     אבל אנו רואים שאפילו מחשבת התנ"ך התנתה צדק במילוי חובות חברתיות.

     אבל האדם הלשוני נרתע מהצורך הזה להעניק תמורה למען שהקיום יבטיח לו צדק, הוא מורד בחובות נצחיות אלו. המצרים העתיקים, לפי הכתבים הפירמידיים, לחמו באלים, איימו עליהם שהם  מסוגלים לנצח אותם, כיוון שהם מכירים את שמותיהם. המצרים העתיקים ייחסו למלים ממד מאגי, לשמות ממד מאגי, הפכו אותם לנשק נגד האלים, רצו בעזרת נשק זה לנצחם ולהשיג כך את הצדק הקיומי שלהם, את הנצחיות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

    לא רק המצרים העתיקים מרדו באלים, ולא רצו יותר להעניק להם תמורה בעד זכות הצדק שלהם לקיום נצחי. מרד האדם בקיום, בנעלמים, רצונם להשתחרר מחובת התמורה לזכות לצדק', הוא לאורך תולדות האדם. 

      אנו נחזור על כמה דגמים על סירוב האדם לשאת בחובות חברתיות, למען להדגיש את המרד האנושי בנשיאה בעול החובות. במסורת המערבית סוקראטס נתפש כאדם שנעשה לו עוול על-ידי בני עירו אתונה שדנו אותו למוות. במציאות מי שקורא את הדיאלוגים של אפלטון המתארים את התנהגות סוקראטס, אנו לומדים מהדיאלוג 'משתה' שסוקראטס מייעץ לתלמידו אלקיבידס לא לעסוק בענייני חברה, בפוליטיקה, אלא לדאג לנפשו. אלקיבידס זה באמת היה דמות שלילית ביותר, כפי שאנו לומדים מההיסטוריה היוונית. סוקראטס בז לערכים החברתיים של עירו אתונה, ובני עירו דנו אותו למוות, בטענה שהוא משחית את הנוער.

     אנו לומדים מדיאלוגים אחרים של אפלטון שסוקראטס ראה בגזר דין מוות זה שנגזר עליו עוול,  וטען שהוא הולך לקיום חלופי אחרי מותו, ששם שולטים אלים צודקים יותר. ולפני מותו, בדיאלוג 'פיידו', הוא פורש לפני תלמידיו, מיתוס אורפי על גלגול נשמות, טוען שהוא בגלגול אחרי מותו, יזכה לדור בין האלים. ובכן האמונה בגלגול נשמות, משחרר את האדם ממלוי חובות חברתיות, כאילו הקיום בגלגולים בצורה אוטומטית מזכה בני אדם ומחטיא אותם. נשאלת השאלה איזו תמורה סוקראטס העניק למען הזכות הזו לדור בין האלים? סוקראטס בחייו הפר את מאזני הצדק של השפה.

     מקרה יותר ידוע ממקרה סוקראטס הוא מקרה השליח פאול, אשר ב'אגרת אל הרומיים', פורש את משנתו. באגרת זו הוא טוען שמילוי חובות מכבידה עליו, לכן הוא רוקם אמונה, שאלהים הקריב את בנו ישוע, כקורבן קוסמי, למען יוכל לשנות את הסדר הישן על חובות, להבא יגרום להיווצרות סדר חדש, בו בני אדם יזכו ללחיי נצח ללא צורך לשאת בחובות.

   ובכן, השליח פאול רתם את ההשגחה שתגשים את משאלתו להשתחרר מחובות, ביחוד מחובות מילוי חוקי ההלכה, ותיצור סדר חדש ללא חובות. עובדה היא שפתרון זה של השליח הזה אומצה על-ידי רבים, הרי כולם רוצים להשתחרר ממילוי חובות, למרות שהאדם הפרגמטי מבין ששחרור כזה לא יתכן.

    האם סדרי עולם השתנו, לא ולא. השליח המתוחכם נוכח לדעת בעצמו שמשאלתו לא התגשמה, לכן רקם פתרון נוסף, שישוע יופיע שנית ואזי המשאלה תתגשם. המאמינים מצפים עד היום הזה להתגלות מחודשת של ישוע.

    השפה הינוסית, בפניה הנחשיים, מאפשרת את כל המשאלות האנושיות, גם אם היא לא יכולה למלא אותן. האדם נאחז במשאלות, לא משלים עם הפנים האחרות של השפה, הטוענת שעל האדם להשלים עם קיום קצוב, שעליו להסדיר את חייו החברתיים, למען כל עוד הוא קיים מצבו יוטב.

 

 

 

 

 

 

,

 

 

 

 

    במשך ההיסטוריה האנושית האדם נמצא במרד מתמיד נגד הפנים הקיומיים של השפה

פנים המלמדים שעל האדם להשלים עם הנתונים הקיומיים, שחייו קצובים, שהכלי שהוענק לו מאפשר רק שיפור תנאי חייו, שיפור ממצב של החיות מחוסרות השפה. האדם שאינו משלים עם הפנים הקיומיים, תמיד מאמץ את הפנים הנחשיים של השפה עם הבטחות השוא שלה. האדם המתפתה על ידי הבטחות השוא, סבור שבאמצעות כלי הכח הוא יוכל להכריח את חוקי הקיום להענות לו. פתרון זה הוא מאחורי מסעות הכיבושים של שליטים אגרסיביים, החיות בחזונו של דניאל. כל מה שעריצים אלו יכולים להשיג באמצעות כלי הכח, הוא הרס הקיים, ולבסוף השמדת עצמם, או השמדת המתחרים, שאף הם מושמדים, כפי שדניאל ראה בחזונו. אבל מצעד אגרסיבי זה של שליטים, של עמים לא נפסק. החיות שהשמידו זה את זה בחזונו של דניאל, לא סתמו את המצעד.

     המצעד האגרסיבי, הניסיון להכריח בכח את הקיום למען יעניק לבעלי הכח הגמוניה על הקיום התעצם בתקופתינו על-ידי מצעד הפאוסטים. פאוסט, האלכימאי שדמותו עוצבה סופית בדרמה של גיתה רצה השתחרר מחובות קיומיות, מרד בקיצוב של חוקי הקיום, מרד בחובות חברתיות, קשר את גורלו באלוהות חדשה, מפיסטו, הממונה על מאגיה, הממונה על כח. הוא רצה שאלוהות זו תמלא את משאלותיו לנעורים נצחיים, לאהבה בלתי מוגבלת, לשלטון ללא חובות. בצורה פרדוכסלית, שאף אחד לא הצביע עליה, הוא היה מוכן להעניק תמורה למשאלותיו, את נפשו.

      אנחנו רואים את הפרדוכסליות האנושית, פרדוכסליות האדם, שגם כאשר הוא מורד, הוא מבין שעליו לתת תמורה, ועוד איזו תמורה, את הנפש.

     את הפרדוכסליות האולטימטיבית אנו מוצאים בספרו של היטלר 'מיין קמפ'. היטלר בספרו זה טוען שה'השגחה' יעדה אותו להגשים את הצדק של חסידיו. לשם כך, הוא התחכם להתחיבות הגיבור פאוסט שמשכן את נפשו. היטלר שחרר את הפאוסטים מהצורך למשכן את נפשותיהם. היטלר ברוב תחכומו, הפך את היהודים ל'חטא הקדמון', אותו חטא שהשליח פאול המציא, חטא שבגינו המוות שורר בעולם האדם. ובכן לפי התחכום של היטלר, אם יקריבו את היהודים, ה'חטא הקדמון', צדק ישרור בעולם, חסידיו יזכו לרייך אלף השנה, לנצחון, לצדק.

    אנחנו רואים את גלגולי מושג הצדק, צדק מולד, שהנו הביטוי הלשוני לדחף הקיומי של הישויות על כדור הארץ שלנו. הדחף לקיום של הברויים על כדור הארץ שלנו, אינו אמור להיות קיום נצחי, הוא אמור להיות קיום קצוב. האדם שאמצעי השפה בפנים הנחשיים שלה מאפשרת לו משאלות למרד בקיצוב, מנסה בכוחנות לכפות את רצונו לנצחיות על חוקי הקיום.

    במציאות חוקי הטבע אינם משתפים פעולה עם המורדים, מגפות מחסלות אותם, כמו את המונגולים הבלתי מנוצחים על-ידי בני אדם, השלג הרוסי חיסל את הפאוסטים.

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: