Monthly Archives: נובמבר 2012

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 312 – מה מטרת הראואיות?

אוניברסיטה ווירטואלית שעור  312  –  מה מטרת הראואיות?

      גם החיה נאבקת להשיג עליונות בסולם ההיררכי, בכך אין הבדל בין החיה לבין האדם, שאף הוא רוצה להיות ראוי בעיני הקהילה. אלא שכאן נכנסת השפה, האמצעי הנוסף שהוענק לאדם, השפה המעניקה לאדם מודעות. מודעות זו מעמתת את האדם מול קוצר משך קיומו. מודעות לקוצר הקיום מגמד את כל הבעיות הקיומיות האחרות, כמו השגת מזון ומין, האדם מועמת מול ה'אין'.

     העימות עם ה'אין' מעמת את האדם מול חוקי הקיום כאויבים, המתנכלים לדחף הקיום שלו הפרטי. החיה מחוסרת ,השפה, מחוסרת המודעות נאבקת רק בזולת המסכן אותה, המתחרה בה, היא אינה מעומתת עם הקיום המקפח, היא אינה מעומתת עם ה'אין'.

    האדם המעומת מול האין, הרואה את חוקי הקיום כאויבים מקפחים, מנסה להדבר עם אויב זה, הוא משליך מנסיונו החברתי שאפשר לשחד את החזק, כך הוא סבור שאפשר לשחד את האויב המקפח, הקיום. אבל אויב זה, הקיום הנו ישות נעלמת, בהבדל מאויבים נוכחים. האדם מרגיש חסר אונים מול קפוח קיומי זה.

    חוסר האונים מול האויב, הקיום המקפח, מריץ את האדם לטכס עצה עם הקהילה איך להתמודד עם גזרת קצוב הקיום, עם ה'אין'. הרי הבעיה היא לא רק של היחיד, היא בעיה של הקהילה כולה. הראואיות מול הקהילה פותרת רק את בעית הערך העצמי של היחיד מול הזולתים הנוכחים האחרים. מול הקיום המקפח, קיום נעלם, יש צורך בראואיות שונה.

    הקהילה המטכסת עצה איך להתמודד עם הקיום המקפח, ממנה יודעי ח"ן, יחידים המתימרים שלהם מידע איך לבוא בדברים עם הנעלמים. המוסד המתווך הזה המורכב ממתימרים יודעי הח"ן,  איך לבוא בדברים עם הקיום הנעלם, משתלט על הקהילה, מוסד מתווך זה קובע איך משיגים ראואיות מול הנעלמים. 

    מוסד המתווכים יודעי הח"ן ברוב החברות העתיקות, הכוהנים, שלטו בשליטים. אם אנו קוראים היסטוריה עתיקה, אנחנו נוכחים לדעת שרוב החברות נשלטו על-ידי מעמד כוהנים, מעמד יודעי ח"ן, שלהם מידע  איך לבוא בדברים עם הקיום הנעלם, עם הכוחות הנעלמים שהאדם ראה את עצמו תלוי בהם.

     ברור שהאדם הלשוני בהבדל מהחיה נמצא במאבק עם כוחות נעלמים והראואיות שלו מכוונת לרצות אותם. אבל לא בכל המקרים האדם רוצה לרצות את הנעלמים. הזכרנו כבר את המצרים העתיקים שייחסו לשמות שלהם פן מאגי, באמצעותה הם ניסו להלחם בנעלמים. לא רק זה, המצרים העתיקים הפכו את השפה לנוסחאות מאגיות באמצעותן הם ניסו להתגבר על מהמורות בדרך שלהם אחרי המוות, למען להגיע לעולם חלופי, או למען להתאחד עם כוחות הטבע, ועל-ידי כך להשיג נצחיות.

     במקרה של המצרים העתיקים, מעמד הכוהנים היה מספק להם את ההשבעות המאגיות שבאמצעותן אחרי מותם יכלו להגיע למחוז חפצם.

 

 

 

 

 

 

    השומרים העתיקים, בהבדל מהמצרים לא האמינו בעולם חלופי, הם רק האמינו בשאול. למרות כך הם היו לגמרי משועבדים למעמד הכוהנים, ליודעי ח"ן, למען להשיג רווחת קיומם. כך כל החיים בערי המדינות השומריות, היו משועבדים למקדשים ששם טפחו את האלים, שאותם גשמו בצלמים, השקו אותם, האכילו אותם והלבישו אותם.

     למרות שהשומרים הם אחת התופעות המופלאות בכושר שלהם התרבותי, בהמצאת ספרות הקינות המצאת האפוס, כמו זה של גילגמש, המצאת הכתב. השומרים עולים על היוונים המאוחרים יותר בכל תרומתם התרבותית. למרות כל זה הם היו לגמרי משועבדים לעולם המקדשים ולכוהנים המתווכים, ואת ראואיותם הם השיגו בעמות זה עם העולם הנעלם.

      מהיצירות השומריות הספרותיות, אנו לומדים שהם יצרו מערכות ערכיות, למען להיות ראויים בעיני הנעלמים, למען לזכות ביותר קיום, במקרה של גילגמש, לזכות בשם עולם. השאיפה האולטימטיבית היא תמיד להשיג ראואיות שתזכה את היחיד ליותר קיום, קיום בעולם הנגלה או קיום כמו שם, כמו במקרה משאלתו של גילגמש.

     אנחנו יכולים להרחיק לכת לאמריקה הפרה-קולומבינית, שכל החיים של תושביה היו מכוונים לנהל מלחמות למען לשבות שבויים, שאת לבותיהם הם היו מקריבים לאל השמש, ובצורה זו להיות שותפים בניהול הקיום, בתחזוק העולם.

     אם דברים אלו נראים לנו תמוהים, מספיק אם נזכיר את ספרו של חיים וויטל, תלמידו של האר"י, בשם 'עץ החיים'. לפי משנת חיים וויטאל, על האדם מוטלת המשימה לאסוף את האור שהתפזר, משבירת הכלים, בזמן הבריאה, בצורה כזו לתרום לגאולה. לא רק האיצטקים והמיא חשבו שעל האדם לפעול, במקרה שלהם להקריב לבבות, דם השבויים, למען תיחזוק העולם, כך חשב גם חיים וויטאל.

    הצורות הן שונות מתרבות לתרבות, איך להיות ראויים מול הנעלמים למען לזכות בחיי נצח, או לזכות באריכות ימים לפי עשרת הדברות. אפילו ההשקפה הקיומית התנ"כית סברה שעל האדם למלא מערכת ערכית, למען להיות ראוי בעיני האלוהות שתזכה את היחיד לאריכות חיים.

     הנצרות שמרדה בהשקפה הקיומית התנ"כית רצתה בשינוי סדרי עולם, אם זה לא התרחש, רקמו טכס מאגי מיסטי, המיסה, דרכה, אכילת לחם הקודש, שתיית היין המקודש, משיגים ראואיות מול הקיום, באמצעותה משיגים נצחיות.

     אנחנו רואים שהאדם אינו מסתפק לעשות שימוש בכלי השפה שהוענק לו על-ידי האבולוציה לרווחת החיים הקיומיים, הוא רוקם כל מיני תחבולות איך להתחכם לחוקי הקיום המענקים לו רק משך קצוב, איך משיגים נצחיות.

    היום האדם מפענח את סודות חוקי הקיום, המטרה היא להתגבר על הקיצוב באמצעים טכנולוגיים, להשיג משך קיום משופר.

 

 

 

 

 

 

      הדבר היחידי שהאדם יכול ללמוד מההיסטוריה האנושית, שכל הנסיונות הנם להתחכם לחוקי הקיום, עד היום לא צלחה אפילו הטכנולוגיה העכשווית לשנות סדרי עולם. כבר החכם מיני האדם, מחבר משל 'עץ הדעת' יעץ לאדם להיות צנוע, לדעת שאינו יכול לאכל מ'עץ החיים', שעליו להשלים עם הנתונים הקיומיים, להפיק את המיטב מהם. חוכמה זו של מחבר 'עץ הדעת' עצבה את מחשבת התנ"ך, שהשלימה עם עולם נגלה בלבד, לא רקמה משאלות לעולם חלופי

      הערך היחידי הראוי להערכה, הוא ערך 'קדושת החיים', שמשמעותו 'ראואיות', שמשמעותו לקדש את הנתונים הקיומיים.

    בקשר להובריס האנושי, מעניין לעיין בעקרונותיו הפילוסופיים של קאנט, שיהודים אימצו אותו אל לבם. פילוסוף זה יוצא בשצף קצף נגד הערכים התנ"כיים בספרו 'דת בגבולות התבונה הטהורה'. ומה קאנט הקוסם הגדול מציע במקום ערכים קיומיים אלו של התנ"ך?. ב'פרולוגומנה' קאנט אומר שהאדם מחוקק לטבע. אבל הוא לא מסתפק רק בלחוקק לטבע. בספרו 'ביקורת התבונה הטהורה', קאנט סבור שהמושגים 'חלל' ו'זמן' הם אפריוריים. הרושם הוא שקוסם גדול זה סבר שאם ילכוד את הזמן, הזמן המבשר את תום הקצוב, המוות, הוא ישיג נצחיות. שבייה זו של קאנט את הזמן, לא הועיל לו, חוקי הקיום לא נעתרו לחקיקתו, הם המשיכו במהלכם. בהבדל מהיהודים התמימים שאימצו את תורתו של קוסם זה אל לבם, חוקי הקיום לא התרשמו ממנו.

      חוקי הקיום עמדו והשתעו, עוד קוסם אנושי אחד, החושב שיעצור את המהלך שלנו. חוקי קיום  גם לא עמדו דום מול 'הרצון לכח' של חכם אחר, ניטשה, שרצה להיות דיוניזוס, אל הטבע, להיות נצחי, הוא לא וויתר וגם רצה להיות הצלוב הנצחי. ניטשה שבז לנתונים היחידים העושים את האדם לאדם, שלל ממנו את יתרונותיו, חוקי הקיום השאירו גם את החכם הזה במצב האידיאלי שלו, להיות חלק מעולם החיות שאתם התבודד זרטוסטרא.על ההר. משום מה בני אדם אינם מתרשמים מלעג חוקי הקיום לכל ההתחכמויות של יודעי ח"ן אווילים.

    קאנט ומרעיו בעלי ההובריס, לא למדו ממה שנאמר על משה שהיה 'ענו', תכונה זו בלבד אולי עושה את האדם לראוי'?      

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית שעור  312  –  מה מטרת הראואיות?

      גם החיה נאבקת להשיג עליונות בסולם ההיררכי, בכך אין הבדל בין החיה לבין האדם, שאף הוא רוצה להיות ראוי בעיני הקהילה. אלא שכאן נכנסת השפה, האמצעי הנוסף שהוענק לאדם, השפה המעניקה לאדם מודעות. מודעות זו מעמתת את האדם מול קוצר משך קיומו. מודעות לקוצר הקיום מגמד את כל הבעיות הקיומיות האחרות, כמו השגת מזון ומין, האדם מועמת מול ה'אין'.

     העימות עם ה'אין' מעמת את האדם מול חוקי הקיום כאויבים, המתנכלים לדחף הקיום שלו הפרטי. החיה מחוסרת ,השפה, מחוסרת המודעות נאבקת רק בזולת המסכן אותה, המתחרה בה, היא אינה מעומתת עם הקיום המקפח, היא אינה מעומתת עם ה'אין'.

    האדם המעומת מול האין, הרואה את חוקי הקיום כאויבים מקפחים, מנסה להדבר עם אויב זה, הוא משליך מנסיונו החברתי שאפשר לשחד את החזק, כך הוא סבור שאפשר לשחד את האויב המקפח, הקיום. אבל אויב זה, הקיום הנו ישות נעלמת, בהבדל מאויבים נוכחים. האדם מרגיש חסר אונים מול קפוח קיומי זה.

    חוסר האונים מול האויב, הקיום המקפח, מריץ את האדם לטכס עצה עם הקהילה איך להתמודד עם גזרת קצוב הקיום, עם ה'אין'. הרי הבעיה היא לא רק של היחיד, היא בעיה של הקהילה כולה. הראואיות מול הקהילה פותרת רק את בעית הערך העצמי של היחיד מול הזולתים הנוכחים האחרים. מול הקיום המקפח, קיום נעלם, יש צורך בראואיות שונה.

    הקהילה המטכסת עצה איך להתמודד עם הקיום המקפח, ממנה יודעי ח"ן, יחידים המתימרים שלהם מידע איך לבוא בדברים עם הנעלמים. המוסד המתווך הזה המורכב ממתימרים יודעי הח"ן,  איך לבוא בדברים עם הקיום הנעלם, משתלט על הקהילה, מוסד מתווך זה קובע איך משיגים ראואיות מול הנעלמים. 

    מוסד המתווכים יודעי הח"ן ברוב החברות העתיקות, הכוהנים, שלטו בשליטים. אם אנו קוראים היסטוריה עתיקה, אנחנו נוכחים לדעת שרוב החברות נשלטו על-ידי מעמד כוהנים, מעמד יודעי ח"ן, שלהם מידע  איך לבוא בדברים עם הקיום הנעלם, עם הכוחות הנעלמים שהאדם ראה את עצמו תלוי בהם.

     ברור שהאדם הלשוני בהבדל מהחיה נמצא במאבק עם כוחות נעלמים והראואיות שלו מכוונת לרצות אותם. אבל לא בכל המקרים האדם רוצה לרצות את הנעלמים. הזכרנו כבר את המצרים העתיקים שייחסו לשמות שלהם פן מאגי, באמצעותה הם ניסו להלחם בנעלמים. לא רק זה, המצרים העתיקים הפכו את השפה לנוסחאות מאגיות באמצעותן הם ניסו להתגבר על מהמורות בדרך שלהם אחרי המוות, למען להגיע לעולם חלופי, או למען להתאחד עם כוחות הטבע, ועל-ידי כך להשיג נצחיות.

     במקרה של המצרים העתיקים, מעמד הכוהנים היה מספק להם את ההשבעות המאגיות שבאמצעותן אחרי מותם יכלו להגיע למחוז חפצם.

 

 

 

 

 

 

    השומרים העתיקים, בהבדל מהמצרים לא האמינו בעולם חלופי, הם רק האמינו בשאול. למרות כך הם היו לגמרי משועבדים למעמד הכוהנים, ליודעי ח"ן, למען להשיג רווחת קיומם. כך כל החיים בערי המדינות השומריות, היו משועבדים למקדשים ששם טפחו את האלים, שאותם גשמו בצלמים, השקו אותם, האכילו אותם והלבישו אותם.

     למרות שהשומרים הם אחת התופעות המופלאות בכושר שלהם התרבותי, בהמצאת ספרות הקינות המצאת האפוס, כמו זה של גילגמש, המצאת הכתב. השומרים עולים על היוונים המאוחרים יותר בכל תרומתם התרבותית. למרות כל זה הם היו לגמרי משועבדים לעולם המקדשים ולכוהנים המתווכים, ואת ראואיותם הם השיגו בעמות זה עם העולם הנעלם.

      מהיצירות השומריות הספרותיות, אנו לומדים שהם יצרו מערכות ערכיות, למען להיות ראויים בעיני הנעלמים, למען לזכות ביותר קיום, במקרה של גילגמש, לזכות בשם עולם. השאיפה האולטימטיבית היא תמיד להשיג ראואיות שתזכה את היחיד ליותר קיום, קיום בעולם הנגלה או קיום כמו שם, כמו במקרה משאלתו של גילגמש.

     אנחנו יכולים להרחיק לכת לאמריקה הפרה-קולומבינית, שכל החיים של תושביה היו מכוונים לנהל מלחמות למען לשבות שבויים, שאת לבותיהם הם היו מקריבים לאל השמש, ובצורה זו להיות שותפים בניהול הקיום, בתחזוק העולם.

     אם דברים אלו נראים לנו תמוהים, מספיק אם נזכיר את ספרו של חיים וויטל, תלמידו של האר"י, בשם 'עץ החיים'. לפי משנת חיים וויטאל, על האדם מוטלת המשימה לאסוף את האור שהתפזר, משבירת הכלים, בזמן הבריאה, בצורה כזו לתרום לגאולה. לא רק האיצטקים והמיא חשבו שעל האדם לפעול, במקרה שלהם להקריב לבבות, דם השבויים, למען תיחזוק העולם, כך חשב גם חיים וויטאל.

    הצורות הן שונות מתרבות לתרבות, איך להיות ראויים מול הנעלמים למען לזכות בחיי נצח, או לזכות באריכות ימים לפי עשרת הדברות. אפילו ההשקפה הקיומית התנ"כית סברה שעל האדם למלא מערכת ערכית, למען להיות ראוי בעיני האלוהות שתזכה את היחיד לאריכות חיים.

     הנצרות שמרדה בהשקפה הקיומית התנ"כית רצתה בשינוי סדרי עולם, אם זה לא התרחש, רקמו טכס מאגי מיסטי, המיסה, דרכה, אכילת לחם הקודש, שתיית היין המקודש, משיגים ראואיות מול הקיום, באמצעותה משיגים נצחיות.

     אנחנו רואים שהאדם אינו מסתפק לעשות שימוש בכלי השפה שהוענק לו על-ידי האבולוציה לרווחת החיים הקיומיים, הוא רוקם כל מיני תחבולות איך להתחכם לחוקי הקיום המענקים לו רק משך קצוב, איך משיגים נצחיות.

    היום האדם מפענח את סודות חוקי הקיום, המטרה היא להתגבר על הקיצוב באמצעים טכנולוגיים, להשיג משך קיום משופר.

 

 

 

 

 

 

      הדבר היחידי שהאדם יכול ללמוד מההיסטוריה האנושית, שכל הנסיונות הנם להתחכם לחוקי הקיום, עד היום לא צלחה אפילו הטכנולוגיה העכשווית לשנות סדרי עולם. כבר החכם מיני האדם, מחבר משל 'עץ הדעת' יעץ לאדם להיות צנוע, לדעת שאינו יכול לאכל מ'עץ החיים', שעליו להשלים עם הנתונים הקיומיים, להפיק את המיטב מהם. חוכמה זו של מחבר 'עץ הדעת' עצבה את מחשבת התנ"ך, שהשלימה עם עולם נגלה בלבד, לא רקמה משאלות לעולם חלופי

      הערך היחידי הראוי להערכה, הוא ערך 'קדושת החיים', שמשמעותו 'ראואיות', שמשמעותו לקדש את הנתונים הקיומיים.

    בקשר להובריס האנושי, מעניין לעיין בעקרונותיו הפילוסופיים של קאנט, שיהודים אימצו אותו אל לבם. פילוסוף זה יוצא בשצף קצף נגד הערכים התנ"כיים בספרו 'דת בגבולות התבונה הטהורה'. ומה קאנט הקוסם הגדול מציע במקום ערכים קיומיים אלו של התנ"ך?. ב'פרולוגומנה' קאנט אומר שהאדם מחוקק לטבע. אבל הוא לא מסתפק רק בלחוקק לטבע. בספרו 'ביקורת התבונה הטהורה', קאנט סבור שהמושגים 'חלל' ו'זמן' הם אפריוריים. הרושם הוא שקוסם גדול זה סבר שאם ילכוד את הזמן, הזמן המבשר את תום הקצוב, המוות, הוא ישיג נצחיות. שבייה זו של קאנט את הזמן, לא הועיל לו, חוקי הקיום לא נעתרו לחקיקתו, הם המשיכו במהלכם. בהבדל מהיהודים התמימים שאימצו את תורתו של קוסם זה אל לבם, חוקי הקיום לא התרשמו ממנו.

      חוקי הקיום עמדו והשתעו, עוד קוסם אנושי אחד, החושב שיעצור את המהלך שלנו. חוקי קיום  גם לא עמדו דום מול 'הרצון לכח' של חכם אחר, ניטשה, שרצה להיות דיוניזוס, אל הטבע, להיות נצחי, הוא לא וויתר וגם רצה להיות הצלוב הנצחי. ניטשה שבז לנתונים היחידים העושים את האדם לאדם, שלל ממנו את יתרונותיו, חוקי הקיום השאירו גם את החכם הזה במצב האידיאלי שלו, להיות חלק מעולם החיות שאתם התבודד זרטוסטרא.על ההר. משום מה בני אדם אינם מתרשמים מלעג חוקי הקיום לכל ההתחכמויות של יודעי ח"ן אווילים.

    קאנט ומרעיו בעלי ההובריס, לא למדו ממה שנאמר על משה שהיה 'ענו', תכונה זו בלבד אולי עושה את האדם לראוי'?      

 

 

 

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 311 – מה מריץ את האדם?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 311 – מה מריץ את האדם?

    ראינו בשעור הקודם שהאדם משתוקק לריבונות. אבל תשוקה זו לריבונות היא חלק מהדחף האנושי לקבל יותר מהקיום. ומנין דחף אנושי זה לקבל יותר מהקיום? ראינו שהברויים על כדור הארת שלנו מונעים על-ידי דחף לקיום, והאדם מתרגם דחף זה לצדק קיומי. אבל האדם בהבדל מהברויים האחרים על כדור הארץ אינו מסתפק בקיום קצוב שחוקי הקיום הקציבו לו, הוא רוצה יותר מהקיום.

     בזכות מה תובע האדם לעצמו יותר מהקיום? ברור שהכלי הנוסף שהוענק לאדם על-ידי האבולוציה, כלי השפה, כלי המעניק לו מודעות, מודעות שמשך קיומו קצוב, כלי זה שהנו כלי נעלם, מאפשר גם לאדם את תביעותיו ליותר.

    עובדה היא שהברויים האחרים על כדור הארץ שלנו מחוסרי כלי השפה אינם תובעים לעצמם יותר קיום מאשר מה שהוקצב להם. לכן עלינו ליחס את התביעות האלו של האדם מהקיום לכלי השפה המוודאת אותו על קצוב חייו, גם מפתה אותו באשליה שהוא יכול להשיג יותר, שמגיע לו יותר. השפה ה'נחש' ממשל 'עץ הדעת', הוא הנו אותו מפתה, המריץ את האדם לריצת האמוק שלו, ריצת האמוק שהיא גם מאחורי כל יצירת עולמו הלשוני.

   השפה דווקא קשובה לפן המפתה שלה, הנחש, על אפשרויות בלתי אפשריים. ברור שהנתונים הקיומיים מגבילים את האדם, אבל הוא מתחכם להם.

     כל עולמו הלשוני של האדם הוא התחכמות לנתונים הקיומיים המגבילים. ברור שהאדם למען קיומו היום יומי, ממלא אחרי יעוד הכלי שהוענק לו, דאגה לרווחת קיומו. אבל האדם אף פעם אינו נעצר בסיפוק זה של צרכיו הקיומיים. אמנם האדם יוצר חיים, יוצר את שרשרת הדורות, כמו יתר הברויים עלי כדור הארץ שלנו, הוא דואג למזון, האם זה הכל, הוא שואל?

     השאלה: 'האם זה הכל'? מריץ את האדם בריצת האמוק שלו. האדם רוקם כל הזמן תחבולות איך להתחכם ל'שומר הגבול', הרוצה לעצור אותו בריצתו. אותו שומר גבול ממונה על-ידי חוקי הקיום לקצוב לכל הישויות משך מוגבל, קיצוב אפשרויות מוגבלות לקיום. והנה קם עליו אותו מורד, האדם הלשוני, שרוצה יותר, אינו משלים עם הקיצוב.

     ביצירתו של קפקה, ה'משפט', בסוף היצירה הוא מעמיד את גיבורו ק' לפני שומר השער, שומר הגבול, וכביכול נכנע לו. במציאות האדם אף פעם לא נכנע לשומר השער, לשומר הגבול, הוא מנסה בכל מיני תחבולות להתחכם לו.

    לא רק קפקה נכנע לשומר השער, גם השומרים העתיקים נכנעו לו, נכנעו לגזרות גורל של האלים שלהם. אבל הגיבור השומרי גילגמש, כבר מצא תחבולה, איך להמלט משומר השער, הוא מצא מוצא, הרי ה'שם', אין לו גבולות, הוא יכול לפסח על שומר השער, על שומר הגבול, ובאמת, עובדה היא, שאנו יודעים על גילגמש, הוא שרד בזכרון הדורות.

 

 

 

 

 

 

    גילגמש המתחכם, לא נכנע לגזרות הגורל של האלים, כפי שהאלה נינגל נכנעה להן, הוא הבין שאינו יכול לשמר את גופו, אבל השם, לו כנפיים, הוא יכול להתרומם מעל שומר השער, שומר הגבול, הוא יכול לבטל את גזרות האלים הגוזרים גורל מוגבל.

     קפקה כביכול נכנע לשומר השער, לשומר הגבול, במציאות קפקה התחכם לו, הוא יצר את עצמו כשם, כסיפור והוא נשאר בתודעתינו.

    עולמו הלשוני של האדם הוא אפי-גנטי, לא משכפל את עצמו. וגם בכך האדם התחכם לחוקי הקיום המציא את הכתב, או אולי הכתב הוא חלק מהאינפורמציה היקומית, הרי גם האינפורמציה היקומית מקבעת את עצמה באותיות, כמו ה-DNA. הכתב מקבע את העולם הלשוני הנעלם של האדם, כך שהוא משכפל את עצמו.

    למרק חשב שהמידע שהאדם רוכש משכפל את עצמו, הזימו את טענותיו, הרי המידע לא משכפל את עצמו בצורה גנטית. אבל למרק צדק שהמידע האנושי שורד, הוא רק טעה, שלא הבין שהוא שורד באמצעות הקהילה המקבעת את המידע בכתב.

    האדם מראשית היותו יצור לשוני בהבנה אינטואיטיבית ניסה לשמר את שמו באמצעות שרשרת הדורות. למען לשמר את שמו האדם יצר את מוסד הנשואים, למען להבטיח לעצמו באמצעות ברית, שהצאצאים ישאו את שמו.

    אבל אם אנו בודקים את קורות העברים, אנו נוכחים לדעת שהם שומרים על זהותם השמית, לא רק בזכות שרשרת הדורות, הם שומרים את זהותם השמית בזכות יצירתם הלשונית. העובדה שהעברים קיבעו את יצירתם הלשונית בכתב, הם הצליחו בזכותה לשרוד ולהתחדש.

   לקפקה לא היו צאצאים, אבל יצירתו הלשונית המקובעת בכתב, מזכה אותו לשמר את שמו, מזכה אותו להמלט משומר השער, משומר הגבול.

    האדם נסוג לאמצעי הכח, כאשר הוא נוכח לדעת שהשפה אינה מעניקה לו את הריבונות שהוא משתוקק לה. ובאמת, השפה אינה מעניקה לאדם שליטה על שרירותיות חוקי הקיום, היא רק בעורמה גוברת עליהם, בעוד שכלי הכח עם כל יומרותיו מנוצח, נידון לשכחה.

    האדם הפרגמטי באינטואיציה מראשיתו הבין שהשם ממלט אותו משכחה. אבל חוסר הסבלנות של בעלי הכח, גוברים על השכל הישר. ההסטוריה האנושית מלאה עם קורות כובשים שרצו לכפות את רצונם על חוקי הקיום, הם נשארו בזכרון בזכות השפה הערמומית שקבעה את שמם, הטריטוריות ללא השפה לא היו  משמרים את זכרונם.

    המצרים העתיקים יחסו לשם מהות מאגית, יחסו לו יכולת כוחנית, הם רק לא הבינו שהמאגיה הזו של השם אינה ביכולת כוחנית, אלא ביכולת העורמה להתחכם לשכחה.

    אם בכלל קיימת היסטוריה אנושית, זכרון קורות האדם, היא קיימת לא בזכות אמצעי הכח, היא קיימת בזכות השפה המשמרת את הזכרון.

 

 

 

 

 

 

    אמנם השפה אינה מגלה לנו את סוד הקיום, אבל היא מאפשרת לאדם במשך הקיום הקצוב, ליצור ממדים אין-סופיים ל'אני', שבלעדיהם הקיום היה מצטמצם למילוי דחפים ביאולוגיים בלבד. השתוקקותו של האדם ל'גן-עדן', שלפי בעל משל 'עץ הדעת" האדם היה שם חיה בין החיות, היה ערום ולא התבושש בכך, והעובדה הקיומית  שחיי החיה אינם טובים יותר, מאשר חיי האדם, הרי החיה נמצאת בבריחה מתמדת מסכנות לקיומה, היא נמצאת בחרדה מתמדת, מלמדת שהאדם אינו אסיר תודה על יתרונותיו. איזכור דברים אלו הכרחי, כיוון  שהאדם חוזר ומשתוקק ל'גן-עדן', האדם גם רוצה כל הזמן  לסגת לאמצעי הכח., ולא מודע שהכלי שהוענק לו, כלי השפה עדיף.

    הדחף של האדם לדרוש מהקיום יותר מאשר מה שהוקצב לו, יוצר אצל האדם את מושג הראואיות. מושג הראואיות הוא תולדה מאופן פעולת השפה היוצרת את החליפין, לפי מושג לשוני זה, בעד כל בקשה על האדם להושיט תמורה. החליפין קיימים גם בטבע, אפילו באטום שמתבצע בו כל הזמן תנועה של חליפין. אבל אצל האדם הלשוני תנועה זו של חליפין יוצרת את מושג התמורה. לא בכדי האדם הלשוני מהתחלה בצורה אינטואיטיבית הבין שאם הוא דורש דבר מהקיום, עליו להקריב קורבן, מכאן שכבר האדם הפרה-היסטורי הקים במות להקרבה.

    אבל שוב, האדם הלשוני מתרגם את ערך התמורה לשפה, לערך לשוני. האדם מבין שאם הוא תובע דבר מהקיום, נותן תמורה, אזי בשפה דבר זה מתורגם, שהוא ראוי לתבע מהקיום את היותר. ומדוע הוא ראוי לתביעה, כיוון שהוא הקריב קורבן או שהוא ממלא אחרי מערכת ערכית. ומהי המערכת הערכית? היא יצירה לשונית של האדם העונה על צרכים חברתיים.  כך נוצרות המערכות הערכיות הראשוניות של האדם.

    המערכת הלשונית היא 'התמורה' שאותה יש למלא למען להיות זכאים לתבע מהקיות את היותר. אנחנו רואים איך האדם כל הזמן מתרגם לשפה חוקים קיומיים, ראינו איך האדם מתרגם את ה'דחף לקיום' המשותף לו ולברויים אחרים על כדור הארץ שלנו, לצדק קיומי'. כך מתרגם האדם את חוק החליפין למושג 'תמורה'. מושג 'התמורה' מתורגם לערך לשוני, מערכת חברתית.

    ובכן האדם יוצר את המערכות הערכיות הלשוניות כתוצאה מהדחף שלו לתבע מהקיום יותר מאשר מה שהוקצב לו. מושג ה'ראואיות' הוא תרגום הזכאות של האדם לתבע. האדם רואה את עצמו זכאי לתבע אחרי שהוא ממלא אחרי המערכת הערכית הלשונית שהוא יצר.

     אנחנו יכולים לעקב אחרי כל המערכות הלשוניות כתולדה של הדחף הראשוני של האדם לתבע מהקיום יותר מאשר מה שהוקצב לו. לכאן שייך גם הסיפור שהאדם רוקם על קורותיו, סיפור שצריך להוכיח שהוא ראוי, שהוא זכאי לתבע יותר.

    כל מזמורי תהלים הם סיפורים של האדם התובע צדק מהאלוהות בגין היותו ראוי, בגין העובדה שהוא מילא אחרי כל המערכות הערכיות.

  

 

      

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 311 – מה מריץ את האדם?

    ראינו בשעור הקודם שהאדם משתוקק לריבונות. אבל תשוקה זו לריבונות היא חלק מהדחף האנושי לקבל יותר מהקיום. ומנין דחף אנושי זה לקבל יותר מהקיום? ראינו שהברויים על כדור הארת שלנו מונעים על-ידי דחף לקיום, והאדם מתרגם דחף זה לצדק קיומי. אבל האדם בהבדל מהברויים האחרים על כדור הארץ אינו מסתפק בקיום קצוב שחוקי הקיום הקציבו לו, הוא רוצה יותר מהקיום.

     בזכות מה תובע האדם לעצמו יותר מהקיום? ברור שהכלי הנוסף שהוענק לאדם על-ידי האבולוציה, כלי השפה, כלי המעניק לו מודעות, מודעות שמשך קיומו קצוב, כלי זה שהנו כלי נעלם, מאפשר גם לאדם את תביעותיו ליותר.

    עובדה היא שהברויים האחרים על כדור הארץ שלנו מחוסרי כלי השפה אינם תובעים לעצמם יותר קיום מאשר מה שהוקצב להם. לכן עלינו ליחס את התביעות האלו של האדם מהקיום לכלי השפה המוודאת אותו על קצוב חייו, גם מפתה אותו באשליה שהוא יכול להשיג יותר, שמגיע לו יותר. השפה ה'נחש' ממשל 'עץ הדעת', הוא הנו אותו מפתה, המריץ את האדם לריצת האמוק שלו, ריצת האמוק שהיא גם מאחורי כל יצירת עולמו הלשוני.

   השפה דווקא קשובה לפן המפתה שלה, הנחש, על אפשרויות בלתי אפשריים. ברור שהנתונים הקיומיים מגבילים את האדם, אבל הוא מתחכם להם.

     כל עולמו הלשוני של האדם הוא התחכמות לנתונים הקיומיים המגבילים. ברור שהאדם למען קיומו היום יומי, ממלא אחרי יעוד הכלי שהוענק לו, דאגה לרווחת קיומו. אבל האדם אף פעם אינו נעצר בסיפוק זה של צרכיו הקיומיים. אמנם האדם יוצר חיים, יוצר את שרשרת הדורות, כמו יתר הברויים עלי כדור הארץ שלנו, הוא דואג למזון, האם זה הכל, הוא שואל?

     השאלה: 'האם זה הכל'? מריץ את האדם בריצת האמוק שלו. האדם רוקם כל הזמן תחבולות איך להתחכם ל'שומר הגבול', הרוצה לעצור אותו בריצתו. אותו שומר גבול ממונה על-ידי חוקי הקיום לקצוב לכל הישויות משך מוגבל, קיצוב אפשרויות מוגבלות לקיום. והנה קם עליו אותו מורד, האדם הלשוני, שרוצה יותר, אינו משלים עם הקיצוב.

     ביצירתו של קפקה, ה'משפט', בסוף היצירה הוא מעמיד את גיבורו ק' לפני שומר השער, שומר הגבול, וכביכול נכנע לו. במציאות האדם אף פעם לא נכנע לשומר השער, לשומר הגבול, הוא מנסה בכל מיני תחבולות להתחכם לו.

    לא רק קפקה נכנע לשומר השער, גם השומרים העתיקים נכנעו לו, נכנעו לגזרות גורל של האלים שלהם. אבל הגיבור השומרי גילגמש, כבר מצא תחבולה, איך להמלט משומר השער, הוא מצא מוצא, הרי ה'שם', אין לו גבולות, הוא יכול לפסח על שומר השער, על שומר הגבול, ובאמת, עובדה היא, שאנו יודעים על גילגמש, הוא שרד בזכרון הדורות.

 

 

 

 

 

 

    גילגמש המתחכם, לא נכנע לגזרות הגורל של האלים, כפי שהאלה נינגל נכנעה להן, הוא הבין שאינו יכול לשמר את גופו, אבל השם, לו כנפיים, הוא יכול להתרומם מעל שומר השער, שומר הגבול, הוא יכול לבטל את גזרות האלים הגוזרים גורל מוגבל.

     קפקה כביכול נכנע לשומר השער, לשומר הגבול, במציאות קפקה התחכם לו, הוא יצר את עצמו כשם, כסיפור והוא נשאר בתודעתינו.

    עולמו הלשוני של האדם הוא אפי-גנטי, לא משכפל את עצמו. וגם בכך האדם התחכם לחוקי הקיום המציא את הכתב, או אולי הכתב הוא חלק מהאינפורמציה היקומית, הרי גם האינפורמציה היקומית מקבעת את עצמה באותיות, כמו ה-DNA. הכתב מקבע את העולם הלשוני הנעלם של האדם, כך שהוא משכפל את עצמו.

    למרק חשב שהמידע שהאדם רוכש משכפל את עצמו, הזימו את טענותיו, הרי המידע לא משכפל את עצמו בצורה גנטית. אבל למרק צדק שהמידע האנושי שורד, הוא רק טעה, שלא הבין שהוא שורד באמצעות הקהילה המקבעת את המידע בכתב.

    האדם מראשית היותו יצור לשוני בהבנה אינטואיטיבית ניסה לשמר את שמו באמצעות שרשרת הדורות. למען לשמר את שמו האדם יצר את מוסד הנשואים, למען להבטיח לעצמו באמצעות ברית, שהצאצאים ישאו את שמו.

    אבל אם אנו בודקים את קורות העברים, אנו נוכחים לדעת שהם שומרים על זהותם השמית, לא רק בזכות שרשרת הדורות, הם שומרים את זהותם השמית בזכות יצירתם הלשונית. העובדה שהעברים קיבעו את יצירתם הלשונית בכתב, הם הצליחו בזכותה לשרוד ולהתחדש.

   לקפקה לא היו צאצאים, אבל יצירתו הלשונית המקובעת בכתב, מזכה אותו לשמר את שמו, מזכה אותו להמלט משומר השער, משומר הגבול.

    האדם נסוג לאמצעי הכח, כאשר הוא נוכח לדעת שהשפה אינה מעניקה לו את הריבונות שהוא משתוקק לה. ובאמת, השפה אינה מעניקה לאדם שליטה על שרירותיות חוקי הקיום, היא רק בעורמה גוברת עליהם, בעוד שכלי הכח עם כל יומרותיו מנוצח, נידון לשכחה.

    האדם הפרגמטי באינטואיציה מראשיתו הבין שהשם ממלט אותו משכחה. אבל חוסר הסבלנות של בעלי הכח, גוברים על השכל הישר. ההסטוריה האנושית מלאה עם קורות כובשים שרצו לכפות את רצונם על חוקי הקיום, הם נשארו בזכרון בזכות השפה הערמומית שקבעה את שמם, הטריטוריות ללא השפה לא היו  משמרים את זכרונם.

    המצרים העתיקים יחסו לשם מהות מאגית, יחסו לו יכולת כוחנית, הם רק לא הבינו שהמאגיה הזו של השם אינה ביכולת כוחנית, אלא ביכולת העורמה להתחכם לשכחה.

    אם בכלל קיימת היסטוריה אנושית, זכרון קורות האדם, היא קיימת לא בזכות אמצעי הכח, היא קיימת בזכות השפה המשמרת את הזכרון.

 

 

 

 

 

 

    אמנם השפה אינה מגלה לנו את סוד הקיום, אבל היא מאפשרת לאדם במשך הקיום הקצוב, ליצור ממדים אין-סופיים ל'אני', שבלעדיהם הקיום היה מצטמצם למילוי דחפים ביאולוגיים בלבד. השתוקקותו של האדם ל'גן-עדן', שלפי בעל משל 'עץ הדעת" האדם היה שם חיה בין החיות, היה ערום ולא התבושש בכך, והעובדה הקיומית  שחיי החיה אינם טובים יותר, מאשר חיי האדם, הרי החיה נמצאת בבריחה מתמדת מסכנות לקיומה, היא נמצאת בחרדה מתמדת, מלמדת שהאדם אינו אסיר תודה על יתרונותיו. איזכור דברים אלו הכרחי, כיוון  שהאדם חוזר ומשתוקק ל'גן-עדן', האדם גם רוצה כל הזמן  לסגת לאמצעי הכח., ולא מודע שהכלי שהוענק לו, כלי השפה עדיף.

    הדחף של האדם לדרוש מהקיום יותר מאשר מה שהוקצב לו, יוצר אצל האדם את מושג הראואיות. מושג הראואיות הוא תולדה מאופן פעולת השפה היוצרת את החליפין, לפי מושג לשוני זה, בעד כל בקשה על האדם להושיט תמורה. החליפין קיימים גם בטבע, אפילו באטום שמתבצע בו כל הזמן תנועה של חליפין. אבל אצל האדם הלשוני תנועה זו של חליפין יוצרת את מושג התמורה. לא בכדי האדם הלשוני מהתחלה בצורה אינטואיטיבית הבין שאם הוא דורש דבר מהקיום, עליו להקריב קורבן, מכאן שכבר האדם הפרה-היסטורי הקים במות להקרבה.

    אבל שוב, האדם הלשוני מתרגם את ערך התמורה לשפה, לערך לשוני. האדם מבין שאם הוא תובע דבר מהקיום, נותן תמורה, אזי בשפה דבר זה מתורגם, שהוא ראוי לתבע מהקיום את היותר. ומדוע הוא ראוי לתביעה, כיוון שהוא הקריב קורבן או שהוא ממלא אחרי מערכת ערכית. ומהי המערכת הערכית? היא יצירה לשונית של האדם העונה על צרכים חברתיים.  כך נוצרות המערכות הערכיות הראשוניות של האדם.

    המערכת הלשונית היא 'התמורה' שאותה יש למלא למען להיות זכאים לתבע מהקיות את היותר. אנחנו רואים איך האדם כל הזמן מתרגם לשפה חוקים קיומיים, ראינו איך האדם מתרגם את ה'דחף לקיום' המשותף לו ולברויים אחרים על כדור הארץ שלנו, לצדק קיומי'. כך מתרגם האדם את חוק החליפין למושג 'תמורה'. מושג 'התמורה' מתורגם לערך לשוני, מערכת חברתית.

    ובכן האדם יוצר את המערכות הערכיות הלשוניות כתוצאה מהדחף שלו לתבע מהקיום יותר מאשר מה שהוקצב לו. מושג ה'ראואיות' הוא תרגום הזכאות של האדם לתבע. האדם רואה את עצמו זכאי לתבע אחרי שהוא ממלא אחרי המערכת הערכית הלשונית שהוא יצר.

     אנחנו יכולים לעקב אחרי כל המערכות הלשוניות כתולדה של הדחף הראשוני של האדם לתבע מהקיום יותר מאשר מה שהוקצב לו. לכאן שייך גם הסיפור שהאדם רוקם על קורותיו, סיפור שצריך להוכיח שהוא ראוי, שהוא זכאי לתבע יותר.

    כל מזמורי תהלים הם סיפורים של האדם התובע צדק מהאלוהות בגין היותו ראוי, בגין העובדה שהוא מילא אחרי כל המערכות הערכיות.

  

 

      ה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 311 – מה מריץ את האדם?

    ראינו בשעור הקודם שהאדם משתוקק לריבונות. אבל תשוקה זו לריבונות היא חלק מהדחף האנושי לקבל יותר מהקיום. ומנין דחף אנושי זה לקבל יותר מהקיום? ראינו שהברויים על כדור הארת שלנו מונעים על-ידי דחף לקיום, והאדם מתרגם דחף זה לצדק קיומי. אבל האדם בהבדל מהברויים האחרים על כדור הארץ אינו מסתפק בקיום קצוב שחוקי הקיום הקציבו לו, הוא רוצה יותר מהקיום.

     בזכות מה תובע האדם לעצמו יותר מהקיום? ברור שהכלי הנוסף שהוענק לאדם על-ידי האבולוציה, כלי השפה, כלי המעניק לו מודעות, מודעות שמשך קיומו קצוב, כלי זה שהנו כלי נעלם, מאפשר גם לאדם את תביעותיו ליותר.

    עובדה היא שהברויים האחרים על כדור הארץ שלנו מחוסרי כלי השפה אינם תובעים לעצמם יותר קיום מאשר מה שהוקצב להם. לכן עלינו ליחס את התביעות האלו של האדם מהקיום לכלי השפה המוודאת אותו על קצוב חייו, גם מפתה אותו באשליה שהוא יכול להשיג יותר, שמגיע לו יותר. השפה ה'נחש' ממשל 'עץ הדעת', הוא הנו אותו מפתה, המריץ את האדם לריצת האמוק שלו, ריצת האמוק שהיא גם מאחורי כל יצירת עולמו הלשוני.

   השפה דווקא קשובה לפן המפתה שלה, הנחש, על אפשרויות בלתי אפשריים. ברור שהנתונים הקיומיים מגבילים את האדם, אבל הוא מתחכם להם.

     כל עולמו הלשוני של האדם הוא התחכמות לנתונים הקיומיים המגבילים. ברור שהאדם למען קיומו היום יומי, ממלא אחרי יעוד הכלי שהוענק לו, דאגה לרווחת קיומו. אבל האדם אף פעם אינו נעצר בסיפוק זה של צרכיו הקיומיים. אמנם האדם יוצר חיים, יוצר את שרשרת הדורות, כמו יתר הברויים עלי כדור הארץ שלנו, הוא דואג למזון, האם זה הכל, הוא שואל?

     השאלה: 'האם זה הכל'? מריץ את האדם בריצת האמוק שלו. האדם רוקם כל הזמן תחבולות איך להתחכם ל'שומר הגבול', הרוצה לעצור אותו בריצתו. אותו שומר גבול ממונה על-ידי חוקי הקיום לקצוב לכל הישויות משך מוגבל, קיצוב אפשרויות מוגבלות לקיום. והנה קם עליו אותו מורד, האדם הלשוני, שרוצה יותר, אינו משלים עם הקיצוב.

     ביצירתו של קפקה, ה'משפט', בסוף היצירה הוא מעמיד את גיבורו ק' לפני שומר השער, שומר הגבול, וכביכול נכנע לו. במציאות האדם אף פעם לא נכנע לשומר השער, לשומר הגבול, הוא מנסה בכל מיני תחבולות להתחכם לו.

    לא רק קפקה נכנע לשומר השער, גם השומרים העתיקים נכנעו לו, נכנעו לגזרות גורל של האלים שלהם. אבל הגיבור השומרי גילגמש, כבר מצא תחבולה, איך להמלט משומר השער, הוא מצא מוצא, הרי ה'שם', אין לו גבולות, הוא יכול לפסח על שומר השער, על שומר הגבול, ובאמת, עובדה היא, שאנו יודעים על גילגמש, הוא שרד בזכרון הדורות.

 

 

 

 

 

 

    גילגמש המתחכם, לא נכנע לגזרות הגורל של האלים, כפי שהאלה נינגל נכנעה להן, הוא הבין שאינו יכול לשמר את גופו, אבל השם, לו כנפיים, הוא יכול להתרומם מעל שומר השער, שומר הגבול, הוא יכול לבטל את גזרות האלים הגוזרים גורל מוגבל.

     קפקה כביכול נכנע לשומר השער, לשומר הגבול, במציאות קפקה התחכם לו, הוא יצר את עצמו כשם, כסיפור והוא נשאר בתודעתינו.

    עולמו הלשוני של האדם הוא אפי-גנטי, לא משכפל את עצמו. וגם בכך האדם התחכם לחוקי הקיום המציא את הכתב, או אולי הכתב הוא חלק מהאינפורמציה היקומית, הרי גם האינפורמציה היקומית מקבעת את עצמה באותיות, כמו ה-DNA. הכתב מקבע את העולם הלשוני הנעלם של האדם, כך שהוא משכפל את עצמו.

    למרק חשב שהמידע שהאדם רוכש משכפל את עצמו, הזימו את טענותיו, הרי המידע לא משכפל את עצמו בצורה גנטית. אבל למרק צדק שהמידע האנושי שורד, הוא רק טעה, שלא הבין שהוא שורד באמצעות הקהילה המקבעת את המידע בכתב.

    האדם מראשית היותו יצור לשוני בהבנה אינטואיטיבית ניסה לשמר את שמו באמצעות שרשרת הדורות. למען לשמר את שמו האדם יצר את מוסד הנשואים, למען להבטיח לעצמו באמצעות ברית, שהצאצאים ישאו את שמו.

    אבל אם אנו בודקים את קורות העברים, אנו נוכחים לדעת שהם שומרים על זהותם השמית, לא רק בזכות שרשרת הדורות, הם שומרים את זהותם השמית בזכות יצירתם הלשונית. העובדה שהעברים קיבעו את יצירתם הלשונית בכתב, הם הצליחו בזכותה לשרוד ולהתחדש.

   לקפקה לא היו צאצאים, אבל יצירתו הלשונית המקובעת בכתב, מזכה אותו לשמר את שמו, מזכה אותו להמלט משומר השער, משומר הגבול.

    האדם נסוג לאמצעי הכח, כאשר הוא נוכח לדעת שהשפה אינה מעניקה לו את הריבונות שהוא משתוקק לה. ובאמת, השפה אינה מעניקה לאדם שליטה על שרירותיות חוקי הקיום, היא רק בעורמה גוברת עליהם, בעוד שכלי הכח עם כל יומרותיו מנוצח, נידון לשכחה.

    האדם הפרגמטי באינטואיציה מראשיתו הבין שהשם ממלט אותו משכחה. אבל חוסר הסבלנות של בעלי הכח, גוברים על השכל הישר. ההסטוריה האנושית מלאה עם קורות כובשים שרצו לכפות את רצונם על חוקי הקיום, הם נשארו בזכרון בזכות השפה הערמומית שקבעה את שמם, הטריטוריות ללא השפה לא היו  משמרים את זכרונם.

    המצרים העתיקים יחסו לשם מהות מאגית, יחסו לו יכולת כוחנית, הם רק לא הבינו שהמאגיה הזו של השם אינה ביכולת כוחנית, אלא ביכולת העורמה להתחכם לשכחה.

    אם בכלל קיימת היסטוריה אנושית, זכרון קורות האדם, היא קיימת לא בזכות אמצעי הכח, היא קיימת בזכות השפה המשמרת את הזכרון.

 

 

 

 

 

 

    אמנם השפה אינה מגלה לנו את סוד הקיום, אבל היא מאפשרת לאדם במשך הקיום הקצוב, ליצור ממדים אין-סופיים ל'אני', שבלעדיהם הקיום היה מצטמצם למילוי דחפים ביאולוגיים בלבד. השתוקקותו של האדם ל'גן-עדן', שלפי בעל משל 'עץ הדעת" האדם היה שם חיה בין החיות, היה ערום ולא התבושש בכך, והעובדה הקיומית  שחיי החיה אינם טובים יותר, מאשר חיי האדם, הרי החיה נמצאת בבריחה מתמדת מסכנות לקיומה, היא נמצאת בחרדה מתמדת, מלמדת שהאדם אינו אסיר תודה על יתרונותיו. איזכור דברים אלו הכרחי, כיוון  שהאדם חוזר ומשתוקק ל'גן-עדן', האדם גם רוצה כל הזמן  לסגת לאמצעי הכח., ולא מודע שהכלי שהוענק לו, כלי השפה עדיף.

    הדחף של האדם לדרוש מהקיום יותר מאשר מה שהוקצב לו, יוצר אצל האדם את מושג הראואיות. מושג הראואיות הוא תולדה מאופן פעולת השפה היוצרת את החליפין, לפי מושג לשוני זה, בעד כל בקשה על האדם להושיט תמורה. החליפין קיימים גם בטבע, אפילו באטום שמתבצע בו כל הזמן תנועה של חליפין. אבל אצל האדם הלשוני תנועה זו של חליפין יוצרת את מושג התמורה. לא בכדי האדם הלשוני מהתחלה בצורה אינטואיטיבית הבין שאם הוא דורש דבר מהקיום, עליו להקריב קורבן, מכאן שכבר האדם הפרה-היסטורי הקים במות להקרבה.

    אבל שוב, האדם הלשוני מתרגם את ערך התמורה לשפה, לערך לשוני. האדם מבין שאם הוא תובע דבר מהקיום, נותן תמורה, אזי בשפה דבר זה מתורגם, שהוא ראוי לתבע מהקיום את היותר. ומדוע הוא ראוי לתביעה, כיוון שהוא הקריב קורבן או שהוא ממלא אחרי מערכת ערכית. ומהי המערכת הערכית? היא יצירה לשונית של האדם העונה על צרכים חברתיים.  כך נוצרות המערכות הערכיות הראשוניות של האדם.

    המערכת הלשונית היא 'התמורה' שאותה יש למלא למען להיות זכאים לתבע מהקיות את היותר. אנחנו רואים איך האדם כל הזמן מתרגם לשפה חוקים קיומיים, ראינו איך האדם מתרגם את ה'דחף לקיום' המשותף לו ולברויים אחרים על כדור הארץ שלנו, לצדק קיומי'. כך מתרגם האדם את חוק החליפין למושג 'תמורה'. מושג 'התמורה' מתורגם לערך לשוני, מערכת חברתית.

    ובכן האדם יוצר את המערכות הערכיות הלשוניות כתוצאה מהדחף שלו לתבע מהקיום יותר מאשר מה שהוקצב לו. מושג ה'ראואיות' הוא תרגום הזכאות של האדם לתבע. האדם רואה את עצמו זכאי לתבע אחרי שהוא ממלא אחרי המערכת הערכית הלשונית שהוא יצר.

     אנחנו יכולים לעקב אחרי כל המערכות הלשוניות כתולדה של הדחף הראשוני של האדם לתבע מהקיום יותר מאשר מה שהוקצב לו. לכאן שייך גם הסיפור שהאדם רוקם על קורותיו, סיפור שצריך להוכיח שהוא ראוי, שהוא זכאי לתבע יותר.

    כל מזמורי תהלים הם סיפורים של האדם התובע צדק מהאלוהות בגין היותו ראוי, בגין העובדה שהוא מילא אחרי כל המערכות הערכיות.

  

 

      

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 310 – האם הכלי יכול להיהפך לריבון?

  אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 310 – האם הכלי יכול להיהפך לריבון?

ראינו בשעור האחרון שהשליח יוחנן הפך את האדם, בשר ודם, ישוע, ל'דבר', לשפה. טענו ששליח זה נתן פרשנות חדשה לנאמר בפרק א' של ספר בראשית, שם נאמר, שאלהים ברא את העולם באמצעות הגדים, שפה. אם ככה, לפי פרק א' של ספר בראשית השפה היתה כלי בידי האלוהות, והנה השליח הזה, שינה את הנאמר בפרק א' של ספר בראשית, הפך את הכלי, את השפה לריבון.

   עלינו לחזור ולהסביר מה משמעות כלי בידי הברויים על כדור הארץ שלנו. לברויים על כדור הארץ שלנו הוענק כלי, כלי הכח למען יוכלו לרכוש מחיה, למען יוכלו להתגונן. אף לאדם כמו ליתר הברויים הוענק כלי הכח. אבל כפי שראינו, האבולוציה בשלב מאוחר יותר העניקה לאדם כלי נוסף, כלי השפה. מאחר שכלי השפה היא ישות נעלמת המאפשרת לאדם ליצור באמצעותו דברים אפי-גנטיים, דברים שלא משכפלים את עצמם. כלי השפה מאפשר גם לאדם 'מודעות'. המודעות הזו שכלי השפה מאפשר לאדם, מאפשר לו גם מודעות שמשך קיומו מוגבל.

    האדם שנעשה מודע בזכות כלי השפה שגופו כלה, משתעשע עם משאלה שהחלק הזה שנוסף לו, כלי השפה שורד, הרי בהבדל מהגוף הכלה, האדם לא מבחין בכליון כלי השפה הנעלמת. מאחר שהאדם אינו משלים עם העובדה שהנו מוותי, הוא מייחס לכלי שנוסף לגופו קיום, קיום בלתי מוגבל.  במציאות הגוף הביאולוגי של האדם מספק לכלי השפה אנרגיה, לכן עם כליון הגוף הביאולוגי הכלי כלה עם הגוף הכלה. הרי עם כליונו גוף ביאולוגי זה  לא מספק לכלי השפה יותר אנרגיה לפעילותו.

     מחשבת התנ"ך הגיעה גם להבנה, שכל העולם הלשוני של האדם שכלי השפה יוצרת, קיים רק כל עוד הקהילה שאנושית הלשונית מתחזקת אותו, מאמינה בקיומו.

    ובכן, המסקנות של מחשבת התנ"ך על כלי השפה, על יכולתיו המוגבלות, לא נעשו נחלת תרבויות אחרות. הן לא נעשות נחלת תרבויות אחרות מהסיבה העיקרית שהאדם גם כאשר הוא לא מודע למהות הכלי שנספח לגופו, בכל זאת הכלי כאלגוריתם הופך אותו לישות מודעת, מודעת לכליונה, דבר שהאדם לא משלים אתו. מאחר שהאדם לא משלים עם מותו, הוא נאחז בכלי הנעלם, מעניק לו קיום עצמאי.

    גם כאשר האדם נוכח לדעת שהכלי הנעלם, השפה, לא ממשיכה להתקיים בעולם הנגלה, הוא יוצר עולמות חלופיים ששם הוא מדמה שהכלי ממשיך להתקיים. כאן לא נרחיב לעת עתה על פתרונות שונים של האדם על המשך קיומו בדמות כלי השפה הנעלמת, נחזור לפתרונו של השליח יוחנן אשר הפך את כלי השפה המגולמת באדם, לריבונית. יוחנן אינו טוען שכלי השפה, ה'דבר' ריבון בעולם חלופי, הוא טוען, שה'דבר' ריבון בעולם הנגלה.

    בשורתו זו של השליח יוחנן על היות האדם ה'דבר', השפה, לכן נצחי, התקבלה על עולם שעייף מהעולם האגרסיבי הרומי וההלניסטי, שעשו את הכלי הראשון המשותף לאדם ולברויים אחרים על כדור הארץ, כלי הכח לריבון, על כך בהמשך.

    בשורה המבטלת את המוות, רצויה תמיד לאדם. השאלה הנשאלת היא, אם פתרון כזה יכול להתגשם, האם הכלי שזקוק לאספקת אנרגיה יכול להתקיים בצורה עצמאית? ברור שלפי חוקי הקיום, כלי הזקוק למקור אנרגיה למען פעילותו, לא יכול להתקיים בצורה עצמאית.. בכל זאת, הבשורה הזו של יוחנן התקבלה.

 

 

 

 

    במציאות בשורתו של יוחנן, יחד עם בשורתו של השליח פאול על שינוי סדרי עולם, התקבלו, אפילו הצליחו לפורר את העולם הרומי ואת העולם ההלניסטי האגרסיביים.

    במציאות ברור שהבטחות אלו של השליחים לא התקיימו, סדרי עולם לא השתנו, לפי בשורת השליח פאול, והאדם לא הפך לכלי ריבוני נצחי. במציאות האנושית, תמיד אפשר להפוך השקפות לטכסים, ממסגרים את הבשורות לטכס ההופך למציאות מדומה, למציאות משקיטה. המצאת טכס ה'מיסה' פתר את אי יכולת התגשמות הבשורות. אבל ליד פתרון טכס ה'מיסה', החיים הממשיים המשיכו להתקיים בצורה יותר קוויטיסטית, הפעילות הקודמת עומעמה. לא בכדי מדברים על תקופת ימי הביניים, זמן השתלטות הנצרות, כתקופת חושך.

    עולם הנצרות הוא עולם מדומה, הרי הכלי, כלי השפה ללא אנרגיה, הוא כלי משותק. בעולם מדומה זה שהשליחים יצרו, דברים היו צריכים להתרחש בצורה פלאית. קודם כל העולם המדומה שנוצר באמצעות טכס ה'מיסה', הפך לעולם של גאולה כביכול. ההזדהות במיסה עם הגואל, ישוע, הבטיח למאמינים נצחיות. ברור שליד עולם מדומה זה העולם הממשי המשיך להתקיים, אבל במידה רבה הוא התקיים על אמונות בפלאים, אמונות על 'גביעה הפלא', ה-grail, גביע שממנו שתה הגואל, גביע השפע שהיה צריך למלא את העולם עם השפע המדומה.

    בעולם מדומה זה נוצרו גם המנזרים, ששם שוכניו וויתרו כביכול על גופם, רצו להיות באמת ה'דבר', הכלי הנעלם. הכנסיה שלאט לאט התפתחה התימרה להיות מלכות שמיים. ימי הביניים מלאים עם מרידות בכנסיה, רצון מאמינים להגשים את הבשורות. את כל המרידות האלו הכנסיה ביד רמה דכאה, עד שקם לותר, המורד החזק ביותר, שנסיכי גרמניה תמכו בו, טען שהכנסיה אינה מלכות שמיים. הוא גם טען שהוא ממשיכו של השליח פאול. במציאות אמירה זו של לותר שהוא ממשיכו של השליח פאול היתה שקרית, הלא הוא בהבדל משליח זה לא האמין בשינוי סדרי עולם. אבל דבר אחד הוא הסיק מתורת פאול, את ביטול השפה המצווה. ואם מבטלים את כלי השפה כיוצרת את עולמו הלשוני של האדם, מה שנשאר הוא אמצעי הכח.

     לותר באמת הסיק את הפן הזה מבשורת פאול, הוא הצביע על כך שהעובדה שההבטחה של

ליח זה שסדרי עולם ישתנו בזכות ישוע, לא התגשמו, יריבו של ישוע, השטן בעל הכח הוא הנסיך הלגיטימי של העולם הנגלה. ובכן בהבדל מנתינת ריבונות לשפה על-ידי השליח יוחנן לותר נתן ריבונות לאמצעי הכח. במציאות נתינת ריבונות לאמצעי הכח על-ידי לותר היו לה השלכות שליליות יותר מאשר נתינת ריבונות ל'דבר', לשפה, על ידי השליח יוחנן.

      מדוע שני הפתרונות האחד של השליח יוחנן, שנתן ריבונות לכלי השפה, ולותר שנתן ריבונות לכלי הכח, הם שליליים? שני אישים אלו לא הבינו את מהות כלי השפה. לפי משל 'עץ הדעת' הכלי הוא אמצעי להטבת החיים הביאולוגיים. בעל המשל, כפי שכבר ראינו בפעמים קודמות ניטרל את ה'נחש', את הפן של השפה הרוצה להיות ריבונית. הוא הצביע על כך שהאדם אינו דומה לאלהים כפי שה'נחש' טוען, נאסר עליו לאכל מפרי 'עץ החיים'. האדם שרכש את כלי השפה מ'עץ הדעת', יכול באמצעות כלי זה ליצור חיים מודעים, הוא גם יכול ליצור בזיעת אפיו מזון . בחלק השלישי של המשל,

 

 

 

 

 

חלק קין והבל, בעל המשל מתריע מהפיכת הכלי לעצמאית, הפיכת הכלי כמצדיק בשמו פגיעה בקדושת החיים, במקרה של קין הריגת אחיו הבל, בשם רצונו לקחת מאחיו את הבכורה שהוענקה לו.

     רוב עקרונות המחשבה הקיומית, הלשונית של התנ"ך נמצאים כבר במשל זה 'עץ הדעת', על שלושת חלקיו. מחשבת התנ"ך בהמשך רק פרטה יותר את העקרונות שבמשל זה. היא פרטה, שהכלי שהאדם רכש צריך לשרת את החיים, צריך לשרת את קדושת החיים.

     לאורך התנ"ך אנחנו רואים כל הזמן שהפרמטר לעולם האדם צריך תמיד להיות החיים, קדושת החיים. לכן הכלי, כלי השפה תפקידו תמיד ליצור תנאים טובים לאדם החי. כלי השפה צריך ליצור מוסדות, להסדרת חיים קהילתיים הנחוצים להתפתחות השפה. הרי השפה נוצרת על-ידי הקהילה. כלי השפה צריך גם ליצור חוקים, לאותה מטרה, הסדרת חיי הקהילה. האדם צריך ליצור ערכים.

     העובדה שמחשבת התנ"ך הפכה את האדם לפרמטר, הפכה את האדם למטרה שלמענו כלי השפה צריך לעמל, מנע הסתבכות לשונית שאנו מוצאים בנצרות, שאנו מוצאים במחשבה הלותרנית. הצטמצמות מחשבת התנ"ך בעולם נגלה בלבד, אף היא תרמה לכך שמחשבה זו לא הסתבכה מעבר לגבולות הרצויים.

      השלמת מחשבת התנ"ך עם קיום בגבולות בעולם נגלה בלבד, לא גרם לכך שתשומת החשיבות הועברה לקיומים חלופיים.. מאחר שמחשבת התנ"ך הסתפקה בעולם נגלה בלבד, לא היה צורך במסגרתה ליצור טכס נוסח ה'מיסה', על אפשרויות מדומות .

    אם הגוף הביאולוגי, הקיום עצמו הוא פרמטר, ההבדלה בין טוב לרע הוא ברור לגמרי. קין ההורג את אחיו, הוא חוטא, כיוון שעשה את הרע, חטא לעיקרון קדושת החיים. הקיום האנושי מבוסס על שיח, על משא ומתן, כל יחיד יודע שתמורת כל משאלה עליו להעניק תמורה. כל עוד עקרונות בסיסיים אלו נשמרים המחשבה האנושית אינה מסתבכת . אבל באותו רגע שהופכים את השפה, את הכלי לריבון, מחשבה אנושית מסתבכת.

    גם כאשר האדם הופך את כלי הכח לריבון, כפי שעשה לותר וממשיכיו, השפה מאבדה פרמטר פשוט, החיים כפרמטר, זה גורם להסתבכות מחשבתית, כפי שאנו מוצאים את המחשבה הלותרנית.

כך הגל יכול היה לכנות בצורה יופמיסטית 'כח' כ'רוחניות'. גם הרוחניות הצרופה של קנאט היתה יופמיזם  של כח, רק ניטשה חזר וכינה את הריבון מחדש בשמו האמיתי 'כח', רצון לכח.

     יהודים שרצו להשתחרר ממסורת אבותיהם שהכבידה עליהם, לא הבינו שה'כח' הריבון הגרמני יהיה מכוון נגדם, שקין הלותרני ירצח את הבל היהודי.

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 309 – הדחף לריבונות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 309 – הדחף לריבונות

     מאין הדחף האנושי לריבונות? יש לשער שהדחף האנושי לריבונות מקורו בתוספת שהוענקה לו, תוספת השפה. כל הברויים על כדור הארץ שלנו מונעים על-ידי דחף לקיום, הם נמצאים בבריחה מתמדת מסכנות לקיומן. לאדם שנוספה לו מתת השפה, מתרגם דחף קיומי זה ל'צדק קיומי'. האדם בהבדל מהחיה אינו מסתפק רק בשמירת קיומו, התוספת הלשונית שהוענקה לאדם על-ידי האבולוציה מאפשרת לו יצירה.

     למרות שהאדם אינו בדרך כלל מודע למהות הכלי, שפה, שהוענקה לו, כלי זה, השפה ההופכת לאלגוריתם מנחה אותו ליצור באמצעותו תוספות לנתונים הקיומיים. יכולת היצירה, 

גם כאשר היא רק אינטואיטיבית, מעניקה חאדם הרגשת שליטה.

     בהבדל מהחיה שלה דחף לקיום, אבל לרשותה רק אמצעי הכח, אמצעי המאפשר לה רק שמירה על טריטוריה, השגת מזון, כלי השפה שהוענקה לאדם הנו ישות נעלמת, ישות ינוסית, ישות היוצרת על-ידי הגבלות, אבל המאפשרת גם הפלגות מדומות. הפלגות מדומות אלו  שכלי השפה מאפשר, מוסיפות להרגשת היצירה, מקור הרגשת השליטה, ממדים אין-סופיים. הפלגות מדומות אלו שהשפה הנעלמת מאפשרת לאדם, מולידות בו את הדחף לשאיפה לריבונות על ההתרחשויות.

     אמנם שאיפות אלו לשליטה על ההתרחשויות, שליטה על קיצוב משך חייו, מתבדות, האדם אינו זונח את שאיפתו לריבונות, לשליטה על הנתונים הקיומיים. האדם מראשית היותו ישות לשונית משליך לעולמות עליונים את המשא ומתן, שהאלגוריתם הלשוני מקנה לו בחיים הקהילתיים. אנחנו עדים מחפירות ארכיאולוגיות, שכבר האדם בתקופה הפרה-היסטורית הקים במות להקרבת קורבנות. מה מלמדת אותנו תופעה זו? היא מלמדת אותנו שהאדם הנושא ונותן מהר מאד לומד את נוהג השיחוד, שיחוד החזק, שיחוד השליט. הוא בהמשך משליך נוהג זה על עולמות עליונים, הוא רוצה לשחד את הנעלמים שהוא מדמה שהם שולטים בהתרחשויות, למען להשיג מהם שליטה על ההתרחשויות אלו.

     אלו העוסקים בפרשנות של דרמת 'איוב' לא עמדו על אחת המטרות של מחבר דרמה זו, מטרת שלילת שיחוד הנעלם באמצעים של הקרבת קורבנות. איוב מקריב קורבנות למען שליטה על ההתרחשויות, שמירה על רכושו, על צאצאיו. מטרת הדרמה היא להצביע על העובדה, שהנעלם, האלוהות אינה משתפת פעולה עם המקריב, אינה מעניקה לו שליטה על ההתרחשויות.

     דרמת איוב כנראה התחברה בזמן בית שני, כאשר פולחן הקרבת קורבנות בבית המקדש נעשה עיקר, הנבואה שהתריעה נגד נוהג זה הושתקה. הדרמה חוזרת לעיקרון הנבואי, שהאלוהות אינה רוצה בהקרבת קורבנות, בשיחוד, אלא רוצה בהתרכזות בחיים קיומיים תקינים.

    לפי דרמת איוב, האשליה האנושית שהיא יכולה על-ידי שיחוד להשיג ריבונות על

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 ביצירת עולמו הלשוני בגבולות האפשר.

    אין ספק, שאבות בעברים שיצאו ממרכז שומרי, אור, נדדו, לפי המסופר עליהם, נתקלו בשליטי שאימצו לעצמם מעמד של אלים. הם גם נתקלו במיתוס של 'נחש' בעל יכולות אלוהיות. אבות אלו של העברים, שנעשו בעלי מחשבה יחסית, כתוצאה מהתבוננות במנהגי אדם, שללו מיד את האשליות האנושיות האלו על יכולות ריבוניות של האדם על חוקי הקיום, שללו את הפן הנחשי של השפה, המשלה את האדם על יכולות לא מציאותיות.

     ראינו כבר מדוגמת הכתבים הפירמידיים, שהמצרים העתיקים ייחסו לשפה, לשמות יכולות מאגיות, והפרעונים באמצעות כלים מאגיים אלו נלחמו באלים שלהם על ריבונות. המפרשים של מחשבת התנ"ך לא נתנו את דעתם, על הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות, 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא…'. איסור זה נועד לבטל את המנהג המצרי שייחס לשם פן מאגי שאיפשר לאדם באמצעותו להלחם באליו, למען השגת ריבונות.      

     אבל כשלונותיו של האדם להשיג ריבונות על ההתרחשויות, כשלונותיו של האדם להשיג ריבונות באמצעים מאגיים לא מרתיעים אותו מהדחף לריבונות, אם לא בעולם הנגלה אזי בעולם חלופי. המצרים העתיקים יצרו לעצמם עולם חלופי, שלשם הם הגיעו אחרי מותם, בהתגברם על מהמורות באמצעים מאגיים בדרכם לעולם חלופי זה, שהם שם השיגו את הנצחיות שלהם, התמזגותם עם כוחות הטבע.

     אמונה בעולם חלופי אנו מוצאים בתרבויות רבות, בעולמות חלופיים אלו האדם משליט סדר עולם לפי משאלותיו, משיג שם ריבונות על חוקי הקיום, משנה אותם, כך שהוא משיג נצחיות. בתנ"ך שאימץ את חוקי הקיום, השלים עם חוקי הבריאה היכולים רק ליצור בהענקת משך קיום קצוב לישויות, אין לנו אמונה בעולם חלופי, יש השלמה עם עולם נגלה בלבד.

     עובדה זו שמחשבת התנ"ך השלימה עם עולם נגלה בלבד, מצביעה על כך שמחשבת התנ"ך וויתרה על השאיפה האנושית לריבונות. אבל וויתור זה של מחשבת התנ"ך על שאיפה לריבונות לא סיפק את צאצאי העברים, ואנו רואים שבבית שני אחרי קטסטרופת חורבן הבית הראשון והגלות, צאצאי העברים חזרו לפולחן, לקורבנות כאמצעים להשיג מהקיום יותר מאשר הוא מאפשר, הם גם חזרו לאמונה בעולם חלופי ששם האדם משיג נצחיות. דרמת איוב לא הועילה, לא שנתה את הדחף המולד של האדם להשיג יותר מהקיום ממה שהוא מאפשר.

     אם צאצאי העברים בבית שני כבר סטו מעקרונות אבותיהם, להשלים רק עם עולם נגלה, צאצאי העברים בגולה בהשפעה יוונית עלו עליהם  בשאיפתם לריבונות. אם צאצאי העברים ביהודה לא העיזו לסתור בצורה גלויה את עקרונות אבותיהם, צאצאי העברים בגולה העיזו לתת פרשנות חדשה לירושת אבותיהם.

    עלינו לדעת שתרבות חדשה מתחילה באמצעות פרשנות חדשה שהוגים נותנים לעקרונות מקודשים. כך אבות העברים נתנו פרשנו חדשה למיתוסים של תקופתם שרווחו  בארצות ששם נדדו וכך יצרו תרבות חדשה.

  

 

 

 

 

 

 

 

 

     כל מה שמסופר על האבות, אלו שיצאו מאור, מרכז שומרי, הוא שהם נתנו פרשנות חדשה לעקרונות שרווחו בשומר, כמו אמונה בגורל. משל 'עץ הדעת' מכיל שרידים של מיתוסים שרווחו באותה תקופה, ובעל המשל מזים אותם, נותן להם פרשנות חדשה. זה מה שעשו צאצאי העברים ששכנו בארצות הלניסטיות, הם נתנו פרשנות חדשה לעקרונות התנ"כיים, פרשנות לפי דעות שרווחו בארצות ששם הם נולדו. הפרשנות החדשה הזו של יהודים בעלי תרבות הלניסטית יצרה תרבות חדשה, את תרבות הנצרות..

    נפסח כאן על פרשנותו של השליח פאול, נתרכז יותר בפרשנות החדשה של השליח יוחנן, כיוון שהוא מתיחס ישירות ל'דבר', לשפה. עד היום נוהגים אלו החוזרים לדון בשפה בעולם המערבי  להתיחס לפסוקו של יוחנן, בבשורתו, בפרק א', ששם בפסוק הראשון הוא אומר 'בראשית היה הדבר', כוונתו בראשית היתה השפה. כל אלו המצטטים פסוק זה, אינם מודעים לעובדה ששליח זה לקח מפרק א' של ספר בראשית, את הנאמר שם, שאלהים ברא את העולם בהגדים, בשפה, חולל שינוי בו, כך ביסס את התיאולוגיה החדשה שלו.

     ובכן, מהי המהפכה המחשבתית ששליח זה חולל? אם בפרק א' של ספר בראשית נאמר שהאלוהות משתמשת בכלי השפה בבוראה את העולם, השליח יוחנן הופך את הכלי, השפה, כראשית, ללא תיווך האלוהות. הכלי כבר אינו אמצעי, הכלי הוא ריבון. יוחנן מיתר את תפקיד האלוהות. הוא באמת בהמשך של פרק א' זה , פסוק 18, אומר שאת אלהים אף אחד  לא ראה, לכן הבן, ישוע, בן בשר ודם, הוא הריבון, הוא התגלמות ה'דבר', השפה. אמנם לפי הנאמר בפסוק ישוע הוא ה'דבר', השפה, אבל מהנאמר אפשר להסיק בקלות  שהאדם בעל השפה הוא הריבון. ובאמת הנצרות פרשה כך את הדברים, כיוון שהמאמין בישוע, באמצעות טכס מאגי מיסטי 'המיסה' יכול היה להזדהות עם ישוע, יחד אתו להיהפך ל'דבר', לריבון.

     ומה היתה מטרת פרשנות חדשה זו של שליח זה, יוחנן, מטרתו היתה שעל-ידי הפיכתו של ישוע ל'דבר', לשפה, הוא הפך לריבון אשר יכול לשנות סדרי עולם, יכול להחזיר לאדם את הנצחיות שמחשבת התנ"ך שללה ממנו.

     מי שקורא פרשנויות תיאולוגיות נוצריות אף פעם לא יתקל בנאמר בהמשך פרק א' זה של בשורת יוחנן, בפסוק 18, בו שליח זה מיתר את האלוהות שאף אחד לא ראה אותה, הופך את האדם בעל השפה לריבון. גם אם אין התיחסות כזו לפסוק של יוחנן המיתר את האלוהות של התנ"ך, במציאות זה קרה בעולם הנוצרי, ששם הבן, ישוע הפך לאלוהות הממשית, ישוע בשר ודם, ישוע המסמל את האדם בעל השפה.

     במציאות האדם הלשוני בבשורת יוחנן, קיבל התר מהשליח, המליך את עצמו לפי הפרשנות שלו לאלוהות, בהבדל ממה שנאמר בפרק א' של ספר בראשית. האדם הלשוני  הפך לריבון, שליט על חוקי הקיום, בטל אותם, הפך את עצמו לנצחי, בניגוד לאזהרת בעל משל 'עץ הדעת', שניטרל את ה'נחש', פן של השפה, שרצתה ריבונות, שרצתה נצחיות.

     ובכן, האדם בבשורת יוחנן קיבל בחזרה ריבונות, שליטה על חוקי הקיום, שנה אותם, הפך את עצמו לנצחי, דברים שנשללו ממנו במחשבת התנ"ך.