אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 309 – הדחף לריבונות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 309 – הדחף לריבונות

     מאין הדחף האנושי לריבונות? יש לשער שהדחף האנושי לריבונות מקורו בתוספת שהוענקה לו, תוספת השפה. כל הברויים על כדור הארץ שלנו מונעים על-ידי דחף לקיום, הם נמצאים בבריחה מתמדת מסכנות לקיומן. לאדם שנוספה לו מתת השפה, מתרגם דחף קיומי זה ל'צדק קיומי'. האדם בהבדל מהחיה אינו מסתפק רק בשמירת קיומו, התוספת הלשונית שהוענקה לאדם על-ידי האבולוציה מאפשרת לו יצירה.

     למרות שהאדם אינו בדרך כלל מודע למהות הכלי, שפה, שהוענקה לו, כלי זה, השפה ההופכת לאלגוריתם מנחה אותו ליצור באמצעותו תוספות לנתונים הקיומיים. יכולת היצירה, 

גם כאשר היא רק אינטואיטיבית, מעניקה חאדם הרגשת שליטה.

     בהבדל מהחיה שלה דחף לקיום, אבל לרשותה רק אמצעי הכח, אמצעי המאפשר לה רק שמירה על טריטוריה, השגת מזון, כלי השפה שהוענקה לאדם הנו ישות נעלמת, ישות ינוסית, ישות היוצרת על-ידי הגבלות, אבל המאפשרת גם הפלגות מדומות. הפלגות מדומות אלו  שכלי השפה מאפשר, מוסיפות להרגשת היצירה, מקור הרגשת השליטה, ממדים אין-סופיים. הפלגות מדומות אלו שהשפה הנעלמת מאפשרת לאדם, מולידות בו את הדחף לשאיפה לריבונות על ההתרחשויות.

     אמנם שאיפות אלו לשליטה על ההתרחשויות, שליטה על קיצוב משך חייו, מתבדות, האדם אינו זונח את שאיפתו לריבונות, לשליטה על הנתונים הקיומיים. האדם מראשית היותו ישות לשונית משליך לעולמות עליונים את המשא ומתן, שהאלגוריתם הלשוני מקנה לו בחיים הקהילתיים. אנחנו עדים מחפירות ארכיאולוגיות, שכבר האדם בתקופה הפרה-היסטורית הקים במות להקרבת קורבנות. מה מלמדת אותנו תופעה זו? היא מלמדת אותנו שהאדם הנושא ונותן מהר מאד לומד את נוהג השיחוד, שיחוד החזק, שיחוד השליט. הוא בהמשך משליך נוהג זה על עולמות עליונים, הוא רוצה לשחד את הנעלמים שהוא מדמה שהם שולטים בהתרחשויות, למען להשיג מהם שליטה על ההתרחשויות אלו.

     אלו העוסקים בפרשנות של דרמת 'איוב' לא עמדו על אחת המטרות של מחבר דרמה זו, מטרת שלילת שיחוד הנעלם באמצעים של הקרבת קורבנות. איוב מקריב קורבנות למען שליטה על ההתרחשויות, שמירה על רכושו, על צאצאיו. מטרת הדרמה היא להצביע על העובדה, שהנעלם, האלוהות אינה משתפת פעולה עם המקריב, אינה מעניקה לו שליטה על ההתרחשויות.

     דרמת איוב כנראה התחברה בזמן בית שני, כאשר פולחן הקרבת קורבנות בבית המקדש נעשה עיקר, הנבואה שהתריעה נגד נוהג זה הושתקה. הדרמה חוזרת לעיקרון הנבואי, שהאלוהות אינה רוצה בהקרבת קורבנות, בשיחוד, אלא רוצה בהתרכזות בחיים קיומיים תקינים.

    לפי דרמת איוב, האשליה האנושית שהיא יכולה על-ידי שיחוד להשיג ריבונות על

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 ביצירת עולמו הלשוני בגבולות האפשר.

    אין ספק, שאבות בעברים שיצאו ממרכז שומרי, אור, נדדו, לפי המסופר עליהם, נתקלו בשליטי שאימצו לעצמם מעמד של אלים. הם גם נתקלו במיתוס של 'נחש' בעל יכולות אלוהיות. אבות אלו של העברים, שנעשו בעלי מחשבה יחסית, כתוצאה מהתבוננות במנהגי אדם, שללו מיד את האשליות האנושיות האלו על יכולות ריבוניות של האדם על חוקי הקיום, שללו את הפן הנחשי של השפה, המשלה את האדם על יכולות לא מציאותיות.

     ראינו כבר מדוגמת הכתבים הפירמידיים, שהמצרים העתיקים ייחסו לשפה, לשמות יכולות מאגיות, והפרעונים באמצעות כלים מאגיים אלו נלחמו באלים שלהם על ריבונות. המפרשים של מחשבת התנ"ך לא נתנו את דעתם, על הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות, 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא…'. איסור זה נועד לבטל את המנהג המצרי שייחס לשם פן מאגי שאיפשר לאדם באמצעותו להלחם באליו, למען השגת ריבונות.      

     אבל כשלונותיו של האדם להשיג ריבונות על ההתרחשויות, כשלונותיו של האדם להשיג ריבונות באמצעים מאגיים לא מרתיעים אותו מהדחף לריבונות, אם לא בעולם הנגלה אזי בעולם חלופי. המצרים העתיקים יצרו לעצמם עולם חלופי, שלשם הם הגיעו אחרי מותם, בהתגברם על מהמורות באמצעים מאגיים בדרכם לעולם חלופי זה, שהם שם השיגו את הנצחיות שלהם, התמזגותם עם כוחות הטבע.

     אמונה בעולם חלופי אנו מוצאים בתרבויות רבות, בעולמות חלופיים אלו האדם משליט סדר עולם לפי משאלותיו, משיג שם ריבונות על חוקי הקיום, משנה אותם, כך שהוא משיג נצחיות. בתנ"ך שאימץ את חוקי הקיום, השלים עם חוקי הבריאה היכולים רק ליצור בהענקת משך קיום קצוב לישויות, אין לנו אמונה בעולם חלופי, יש השלמה עם עולם נגלה בלבד.

     עובדה זו שמחשבת התנ"ך השלימה עם עולם נגלה בלבד, מצביעה על כך שמחשבת התנ"ך וויתרה על השאיפה האנושית לריבונות. אבל וויתור זה של מחשבת התנ"ך על שאיפה לריבונות לא סיפק את צאצאי העברים, ואנו רואים שבבית שני אחרי קטסטרופת חורבן הבית הראשון והגלות, צאצאי העברים חזרו לפולחן, לקורבנות כאמצעים להשיג מהקיום יותר מאשר הוא מאפשר, הם גם חזרו לאמונה בעולם חלופי ששם האדם משיג נצחיות. דרמת איוב לא הועילה, לא שנתה את הדחף המולד של האדם להשיג יותר מהקיום ממה שהוא מאפשר.

     אם צאצאי העברים בבית שני כבר סטו מעקרונות אבותיהם, להשלים רק עם עולם נגלה, צאצאי העברים בגולה בהשפעה יוונית עלו עליהם  בשאיפתם לריבונות. אם צאצאי העברים ביהודה לא העיזו לסתור בצורה גלויה את עקרונות אבותיהם, צאצאי העברים בגולה העיזו לתת פרשנות חדשה לירושת אבותיהם.

    עלינו לדעת שתרבות חדשה מתחילה באמצעות פרשנות חדשה שהוגים נותנים לעקרונות מקודשים. כך אבות העברים נתנו פרשנו חדשה למיתוסים של תקופתם שרווחו  בארצות ששם נדדו וכך יצרו תרבות חדשה.

  

 

 

 

 

 

 

 

 

     כל מה שמסופר על האבות, אלו שיצאו מאור, מרכז שומרי, הוא שהם נתנו פרשנות חדשה לעקרונות שרווחו בשומר, כמו אמונה בגורל. משל 'עץ הדעת' מכיל שרידים של מיתוסים שרווחו באותה תקופה, ובעל המשל מזים אותם, נותן להם פרשנות חדשה. זה מה שעשו צאצאי העברים ששכנו בארצות הלניסטיות, הם נתנו פרשנות חדשה לעקרונות התנ"כיים, פרשנות לפי דעות שרווחו בארצות ששם הם נולדו. הפרשנות החדשה הזו של יהודים בעלי תרבות הלניסטית יצרה תרבות חדשה, את תרבות הנצרות..

    נפסח כאן על פרשנותו של השליח פאול, נתרכז יותר בפרשנות החדשה של השליח יוחנן, כיוון שהוא מתיחס ישירות ל'דבר', לשפה. עד היום נוהגים אלו החוזרים לדון בשפה בעולם המערבי  להתיחס לפסוקו של יוחנן, בבשורתו, בפרק א', ששם בפסוק הראשון הוא אומר 'בראשית היה הדבר', כוונתו בראשית היתה השפה. כל אלו המצטטים פסוק זה, אינם מודעים לעובדה ששליח זה לקח מפרק א' של ספר בראשית, את הנאמר שם, שאלהים ברא את העולם בהגדים, בשפה, חולל שינוי בו, כך ביסס את התיאולוגיה החדשה שלו.

     ובכן, מהי המהפכה המחשבתית ששליח זה חולל? אם בפרק א' של ספר בראשית נאמר שהאלוהות משתמשת בכלי השפה בבוראה את העולם, השליח יוחנן הופך את הכלי, השפה, כראשית, ללא תיווך האלוהות. הכלי כבר אינו אמצעי, הכלי הוא ריבון. יוחנן מיתר את תפקיד האלוהות. הוא באמת בהמשך של פרק א' זה , פסוק 18, אומר שאת אלהים אף אחד  לא ראה, לכן הבן, ישוע, בן בשר ודם, הוא הריבון, הוא התגלמות ה'דבר', השפה. אמנם לפי הנאמר בפסוק ישוע הוא ה'דבר', השפה, אבל מהנאמר אפשר להסיק בקלות  שהאדם בעל השפה הוא הריבון. ובאמת הנצרות פרשה כך את הדברים, כיוון שהמאמין בישוע, באמצעות טכס מאגי מיסטי 'המיסה' יכול היה להזדהות עם ישוע, יחד אתו להיהפך ל'דבר', לריבון.

     ומה היתה מטרת פרשנות חדשה זו של שליח זה, יוחנן, מטרתו היתה שעל-ידי הפיכתו של ישוע ל'דבר', לשפה, הוא הפך לריבון אשר יכול לשנות סדרי עולם, יכול להחזיר לאדם את הנצחיות שמחשבת התנ"ך שללה ממנו.

     מי שקורא פרשנויות תיאולוגיות נוצריות אף פעם לא יתקל בנאמר בהמשך פרק א' זה של בשורת יוחנן, בפסוק 18, בו שליח זה מיתר את האלוהות שאף אחד לא ראה אותה, הופך את האדם בעל השפה לריבון. גם אם אין התיחסות כזו לפסוק של יוחנן המיתר את האלוהות של התנ"ך, במציאות זה קרה בעולם הנוצרי, ששם הבן, ישוע הפך לאלוהות הממשית, ישוע בשר ודם, ישוע המסמל את האדם בעל השפה.

     במציאות האדם הלשוני בבשורת יוחנן, קיבל התר מהשליח, המליך את עצמו לפי הפרשנות שלו לאלוהות, בהבדל ממה שנאמר בפרק א' של ספר בראשית. האדם הלשוני  הפך לריבון, שליט על חוקי הקיום, בטל אותם, הפך את עצמו לנצחי, בניגוד לאזהרת בעל משל 'עץ הדעת', שניטרל את ה'נחש', פן של השפה, שרצתה ריבונות, שרצתה נצחיות.

     ובכן, האדם בבשורת יוחנן קיבל בחזרה ריבונות, שליטה על חוקי הקיום, שנה אותם, הפך את עצמו לנצחי, דברים שנשללו ממנו במחשבת התנ"ך.

 

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: