אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 311 – מה מריץ את האדם?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 311 – מה מריץ את האדם?

    ראינו בשעור הקודם שהאדם משתוקק לריבונות. אבל תשוקה זו לריבונות היא חלק מהדחף האנושי לקבל יותר מהקיום. ומנין דחף אנושי זה לקבל יותר מהקיום? ראינו שהברויים על כדור הארת שלנו מונעים על-ידי דחף לקיום, והאדם מתרגם דחף זה לצדק קיומי. אבל האדם בהבדל מהברויים האחרים על כדור הארץ אינו מסתפק בקיום קצוב שחוקי הקיום הקציבו לו, הוא רוצה יותר מהקיום.

     בזכות מה תובע האדם לעצמו יותר מהקיום? ברור שהכלי הנוסף שהוענק לאדם על-ידי האבולוציה, כלי השפה, כלי המעניק לו מודעות, מודעות שמשך קיומו קצוב, כלי זה שהנו כלי נעלם, מאפשר גם לאדם את תביעותיו ליותר.

    עובדה היא שהברויים האחרים על כדור הארץ שלנו מחוסרי כלי השפה אינם תובעים לעצמם יותר קיום מאשר מה שהוקצב להם. לכן עלינו ליחס את התביעות האלו של האדם מהקיום לכלי השפה המוודאת אותו על קצוב חייו, גם מפתה אותו באשליה שהוא יכול להשיג יותר, שמגיע לו יותר. השפה ה'נחש' ממשל 'עץ הדעת', הוא הנו אותו מפתה, המריץ את האדם לריצת האמוק שלו, ריצת האמוק שהיא גם מאחורי כל יצירת עולמו הלשוני.

   השפה דווקא קשובה לפן המפתה שלה, הנחש, על אפשרויות בלתי אפשריים. ברור שהנתונים הקיומיים מגבילים את האדם, אבל הוא מתחכם להם.

     כל עולמו הלשוני של האדם הוא התחכמות לנתונים הקיומיים המגבילים. ברור שהאדם למען קיומו היום יומי, ממלא אחרי יעוד הכלי שהוענק לו, דאגה לרווחת קיומו. אבל האדם אף פעם אינו נעצר בסיפוק זה של צרכיו הקיומיים. אמנם האדם יוצר חיים, יוצר את שרשרת הדורות, כמו יתר הברויים עלי כדור הארץ שלנו, הוא דואג למזון, האם זה הכל, הוא שואל?

     השאלה: 'האם זה הכל'? מריץ את האדם בריצת האמוק שלו. האדם רוקם כל הזמן תחבולות איך להתחכם ל'שומר הגבול', הרוצה לעצור אותו בריצתו. אותו שומר גבול ממונה על-ידי חוקי הקיום לקצוב לכל הישויות משך מוגבל, קיצוב אפשרויות מוגבלות לקיום. והנה קם עליו אותו מורד, האדם הלשוני, שרוצה יותר, אינו משלים עם הקיצוב.

     ביצירתו של קפקה, ה'משפט', בסוף היצירה הוא מעמיד את גיבורו ק' לפני שומר השער, שומר הגבול, וכביכול נכנע לו. במציאות האדם אף פעם לא נכנע לשומר השער, לשומר הגבול, הוא מנסה בכל מיני תחבולות להתחכם לו.

    לא רק קפקה נכנע לשומר השער, גם השומרים העתיקים נכנעו לו, נכנעו לגזרות גורל של האלים שלהם. אבל הגיבור השומרי גילגמש, כבר מצא תחבולה, איך להמלט משומר השער, הוא מצא מוצא, הרי ה'שם', אין לו גבולות, הוא יכול לפסח על שומר השער, על שומר הגבול, ובאמת, עובדה היא, שאנו יודעים על גילגמש, הוא שרד בזכרון הדורות.

 

 

 

 

 

 

    גילגמש המתחכם, לא נכנע לגזרות הגורל של האלים, כפי שהאלה נינגל נכנעה להן, הוא הבין שאינו יכול לשמר את גופו, אבל השם, לו כנפיים, הוא יכול להתרומם מעל שומר השער, שומר הגבול, הוא יכול לבטל את גזרות האלים הגוזרים גורל מוגבל.

     קפקה כביכול נכנע לשומר השער, לשומר הגבול, במציאות קפקה התחכם לו, הוא יצר את עצמו כשם, כסיפור והוא נשאר בתודעתינו.

    עולמו הלשוני של האדם הוא אפי-גנטי, לא משכפל את עצמו. וגם בכך האדם התחכם לחוקי הקיום המציא את הכתב, או אולי הכתב הוא חלק מהאינפורמציה היקומית, הרי גם האינפורמציה היקומית מקבעת את עצמה באותיות, כמו ה-DNA. הכתב מקבע את העולם הלשוני הנעלם של האדם, כך שהוא משכפל את עצמו.

    למרק חשב שהמידע שהאדם רוכש משכפל את עצמו, הזימו את טענותיו, הרי המידע לא משכפל את עצמו בצורה גנטית. אבל למרק צדק שהמידע האנושי שורד, הוא רק טעה, שלא הבין שהוא שורד באמצעות הקהילה המקבעת את המידע בכתב.

    האדם מראשית היותו יצור לשוני בהבנה אינטואיטיבית ניסה לשמר את שמו באמצעות שרשרת הדורות. למען לשמר את שמו האדם יצר את מוסד הנשואים, למען להבטיח לעצמו באמצעות ברית, שהצאצאים ישאו את שמו.

    אבל אם אנו בודקים את קורות העברים, אנו נוכחים לדעת שהם שומרים על זהותם השמית, לא רק בזכות שרשרת הדורות, הם שומרים את זהותם השמית בזכות יצירתם הלשונית. העובדה שהעברים קיבעו את יצירתם הלשונית בכתב, הם הצליחו בזכותה לשרוד ולהתחדש.

   לקפקה לא היו צאצאים, אבל יצירתו הלשונית המקובעת בכתב, מזכה אותו לשמר את שמו, מזכה אותו להמלט משומר השער, משומר הגבול.

    האדם נסוג לאמצעי הכח, כאשר הוא נוכח לדעת שהשפה אינה מעניקה לו את הריבונות שהוא משתוקק לה. ובאמת, השפה אינה מעניקה לאדם שליטה על שרירותיות חוקי הקיום, היא רק בעורמה גוברת עליהם, בעוד שכלי הכח עם כל יומרותיו מנוצח, נידון לשכחה.

    האדם הפרגמטי באינטואיציה מראשיתו הבין שהשם ממלט אותו משכחה. אבל חוסר הסבלנות של בעלי הכח, גוברים על השכל הישר. ההסטוריה האנושית מלאה עם קורות כובשים שרצו לכפות את רצונם על חוקי הקיום, הם נשארו בזכרון בזכות השפה הערמומית שקבעה את שמם, הטריטוריות ללא השפה לא היו  משמרים את זכרונם.

    המצרים העתיקים יחסו לשם מהות מאגית, יחסו לו יכולת כוחנית, הם רק לא הבינו שהמאגיה הזו של השם אינה ביכולת כוחנית, אלא ביכולת העורמה להתחכם לשכחה.

    אם בכלל קיימת היסטוריה אנושית, זכרון קורות האדם, היא קיימת לא בזכות אמצעי הכח, היא קיימת בזכות השפה המשמרת את הזכרון.

 

 

 

 

 

 

    אמנם השפה אינה מגלה לנו את סוד הקיום, אבל היא מאפשרת לאדם במשך הקיום הקצוב, ליצור ממדים אין-סופיים ל'אני', שבלעדיהם הקיום היה מצטמצם למילוי דחפים ביאולוגיים בלבד. השתוקקותו של האדם ל'גן-עדן', שלפי בעל משל 'עץ הדעת" האדם היה שם חיה בין החיות, היה ערום ולא התבושש בכך, והעובדה הקיומית  שחיי החיה אינם טובים יותר, מאשר חיי האדם, הרי החיה נמצאת בבריחה מתמדת מסכנות לקיומה, היא נמצאת בחרדה מתמדת, מלמדת שהאדם אינו אסיר תודה על יתרונותיו. איזכור דברים אלו הכרחי, כיוון  שהאדם חוזר ומשתוקק ל'גן-עדן', האדם גם רוצה כל הזמן  לסגת לאמצעי הכח., ולא מודע שהכלי שהוענק לו, כלי השפה עדיף.

    הדחף של האדם לדרוש מהקיום יותר מאשר מה שהוקצב לו, יוצר אצל האדם את מושג הראואיות. מושג הראואיות הוא תולדה מאופן פעולת השפה היוצרת את החליפין, לפי מושג לשוני זה, בעד כל בקשה על האדם להושיט תמורה. החליפין קיימים גם בטבע, אפילו באטום שמתבצע בו כל הזמן תנועה של חליפין. אבל אצל האדם הלשוני תנועה זו של חליפין יוצרת את מושג התמורה. לא בכדי האדם הלשוני מהתחלה בצורה אינטואיטיבית הבין שאם הוא דורש דבר מהקיום, עליו להקריב קורבן, מכאן שכבר האדם הפרה-היסטורי הקים במות להקרבה.

    אבל שוב, האדם הלשוני מתרגם את ערך התמורה לשפה, לערך לשוני. האדם מבין שאם הוא תובע דבר מהקיום, נותן תמורה, אזי בשפה דבר זה מתורגם, שהוא ראוי לתבע מהקיום את היותר. ומדוע הוא ראוי לתביעה, כיוון שהוא הקריב קורבן או שהוא ממלא אחרי מערכת ערכית. ומהי המערכת הערכית? היא יצירה לשונית של האדם העונה על צרכים חברתיים.  כך נוצרות המערכות הערכיות הראשוניות של האדם.

    המערכת הלשונית היא 'התמורה' שאותה יש למלא למען להיות זכאים לתבע מהקיות את היותר. אנחנו רואים איך האדם כל הזמן מתרגם לשפה חוקים קיומיים, ראינו איך האדם מתרגם את ה'דחף לקיום' המשותף לו ולברויים אחרים על כדור הארץ שלנו, לצדק קיומי'. כך מתרגם האדם את חוק החליפין למושג 'תמורה'. מושג 'התמורה' מתורגם לערך לשוני, מערכת חברתית.

    ובכן האדם יוצר את המערכות הערכיות הלשוניות כתוצאה מהדחף שלו לתבע מהקיום יותר מאשר מה שהוקצב לו. מושג ה'ראואיות' הוא תרגום הזכאות של האדם לתבע. האדם רואה את עצמו זכאי לתבע אחרי שהוא ממלא אחרי המערכת הערכית הלשונית שהוא יצר.

     אנחנו יכולים לעקב אחרי כל המערכות הלשוניות כתולדה של הדחף הראשוני של האדם לתבע מהקיום יותר מאשר מה שהוקצב לו. לכאן שייך גם הסיפור שהאדם רוקם על קורותיו, סיפור שצריך להוכיח שהוא ראוי, שהוא זכאי לתבע יותר.

    כל מזמורי תהלים הם סיפורים של האדם התובע צדק מהאלוהות בגין היותו ראוי, בגין העובדה שהוא מילא אחרי כל המערכות הערכיות.

  

 

      

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 311 – מה מריץ את האדם?

    ראינו בשעור הקודם שהאדם משתוקק לריבונות. אבל תשוקה זו לריבונות היא חלק מהדחף האנושי לקבל יותר מהקיום. ומנין דחף אנושי זה לקבל יותר מהקיום? ראינו שהברויים על כדור הארת שלנו מונעים על-ידי דחף לקיום, והאדם מתרגם דחף זה לצדק קיומי. אבל האדם בהבדל מהברויים האחרים על כדור הארץ אינו מסתפק בקיום קצוב שחוקי הקיום הקציבו לו, הוא רוצה יותר מהקיום.

     בזכות מה תובע האדם לעצמו יותר מהקיום? ברור שהכלי הנוסף שהוענק לאדם על-ידי האבולוציה, כלי השפה, כלי המעניק לו מודעות, מודעות שמשך קיומו קצוב, כלי זה שהנו כלי נעלם, מאפשר גם לאדם את תביעותיו ליותר.

    עובדה היא שהברויים האחרים על כדור הארץ שלנו מחוסרי כלי השפה אינם תובעים לעצמם יותר קיום מאשר מה שהוקצב להם. לכן עלינו ליחס את התביעות האלו של האדם מהקיום לכלי השפה המוודאת אותו על קצוב חייו, גם מפתה אותו באשליה שהוא יכול להשיג יותר, שמגיע לו יותר. השפה ה'נחש' ממשל 'עץ הדעת', הוא הנו אותו מפתה, המריץ את האדם לריצת האמוק שלו, ריצת האמוק שהיא גם מאחורי כל יצירת עולמו הלשוני.

   השפה דווקא קשובה לפן המפתה שלה, הנחש, על אפשרויות בלתי אפשריים. ברור שהנתונים הקיומיים מגבילים את האדם, אבל הוא מתחכם להם.

     כל עולמו הלשוני של האדם הוא התחכמות לנתונים הקיומיים המגבילים. ברור שהאדם למען קיומו היום יומי, ממלא אחרי יעוד הכלי שהוענק לו, דאגה לרווחת קיומו. אבל האדם אף פעם אינו נעצר בסיפוק זה של צרכיו הקיומיים. אמנם האדם יוצר חיים, יוצר את שרשרת הדורות, כמו יתר הברויים עלי כדור הארץ שלנו, הוא דואג למזון, האם זה הכל, הוא שואל?

     השאלה: 'האם זה הכל'? מריץ את האדם בריצת האמוק שלו. האדם רוקם כל הזמן תחבולות איך להתחכם ל'שומר הגבול', הרוצה לעצור אותו בריצתו. אותו שומר גבול ממונה על-ידי חוקי הקיום לקצוב לכל הישויות משך מוגבל, קיצוב אפשרויות מוגבלות לקיום. והנה קם עליו אותו מורד, האדם הלשוני, שרוצה יותר, אינו משלים עם הקיצוב.

     ביצירתו של קפקה, ה'משפט', בסוף היצירה הוא מעמיד את גיבורו ק' לפני שומר השער, שומר הגבול, וכביכול נכנע לו. במציאות האדם אף פעם לא נכנע לשומר השער, לשומר הגבול, הוא מנסה בכל מיני תחבולות להתחכם לו.

    לא רק קפקה נכנע לשומר השער, גם השומרים העתיקים נכנעו לו, נכנעו לגזרות גורל של האלים שלהם. אבל הגיבור השומרי גילגמש, כבר מצא תחבולה, איך להמלט משומר השער, הוא מצא מוצא, הרי ה'שם', אין לו גבולות, הוא יכול לפסח על שומר השער, על שומר הגבול, ובאמת, עובדה היא, שאנו יודעים על גילגמש, הוא שרד בזכרון הדורות.

 

 

 

 

 

 

    גילגמש המתחכם, לא נכנע לגזרות הגורל של האלים, כפי שהאלה נינגל נכנעה להן, הוא הבין שאינו יכול לשמר את גופו, אבל השם, לו כנפיים, הוא יכול להתרומם מעל שומר השער, שומר הגבול, הוא יכול לבטל את גזרות האלים הגוזרים גורל מוגבל.

     קפקה כביכול נכנע לשומר השער, לשומר הגבול, במציאות קפקה התחכם לו, הוא יצר את עצמו כשם, כסיפור והוא נשאר בתודעתינו.

    עולמו הלשוני של האדם הוא אפי-גנטי, לא משכפל את עצמו. וגם בכך האדם התחכם לחוקי הקיום המציא את הכתב, או אולי הכתב הוא חלק מהאינפורמציה היקומית, הרי גם האינפורמציה היקומית מקבעת את עצמה באותיות, כמו ה-DNA. הכתב מקבע את העולם הלשוני הנעלם של האדם, כך שהוא משכפל את עצמו.

    למרק חשב שהמידע שהאדם רוכש משכפל את עצמו, הזימו את טענותיו, הרי המידע לא משכפל את עצמו בצורה גנטית. אבל למרק צדק שהמידע האנושי שורד, הוא רק טעה, שלא הבין שהוא שורד באמצעות הקהילה המקבעת את המידע בכתב.

    האדם מראשית היותו יצור לשוני בהבנה אינטואיטיבית ניסה לשמר את שמו באמצעות שרשרת הדורות. למען לשמר את שמו האדם יצר את מוסד הנשואים, למען להבטיח לעצמו באמצעות ברית, שהצאצאים ישאו את שמו.

    אבל אם אנו בודקים את קורות העברים, אנו נוכחים לדעת שהם שומרים על זהותם השמית, לא רק בזכות שרשרת הדורות, הם שומרים את זהותם השמית בזכות יצירתם הלשונית. העובדה שהעברים קיבעו את יצירתם הלשונית בכתב, הם הצליחו בזכותה לשרוד ולהתחדש.

   לקפקה לא היו צאצאים, אבל יצירתו הלשונית המקובעת בכתב, מזכה אותו לשמר את שמו, מזכה אותו להמלט משומר השער, משומר הגבול.

    האדם נסוג לאמצעי הכח, כאשר הוא נוכח לדעת שהשפה אינה מעניקה לו את הריבונות שהוא משתוקק לה. ובאמת, השפה אינה מעניקה לאדם שליטה על שרירותיות חוקי הקיום, היא רק בעורמה גוברת עליהם, בעוד שכלי הכח עם כל יומרותיו מנוצח, נידון לשכחה.

    האדם הפרגמטי באינטואיציה מראשיתו הבין שהשם ממלט אותו משכחה. אבל חוסר הסבלנות של בעלי הכח, גוברים על השכל הישר. ההסטוריה האנושית מלאה עם קורות כובשים שרצו לכפות את רצונם על חוקי הקיום, הם נשארו בזכרון בזכות השפה הערמומית שקבעה את שמם, הטריטוריות ללא השפה לא היו  משמרים את זכרונם.

    המצרים העתיקים יחסו לשם מהות מאגית, יחסו לו יכולת כוחנית, הם רק לא הבינו שהמאגיה הזו של השם אינה ביכולת כוחנית, אלא ביכולת העורמה להתחכם לשכחה.

    אם בכלל קיימת היסטוריה אנושית, זכרון קורות האדם, היא קיימת לא בזכות אמצעי הכח, היא קיימת בזכות השפה המשמרת את הזכרון.

 

 

 

 

 

 

    אמנם השפה אינה מגלה לנו את סוד הקיום, אבל היא מאפשרת לאדם במשך הקיום הקצוב, ליצור ממדים אין-סופיים ל'אני', שבלעדיהם הקיום היה מצטמצם למילוי דחפים ביאולוגיים בלבד. השתוקקותו של האדם ל'גן-עדן', שלפי בעל משל 'עץ הדעת" האדם היה שם חיה בין החיות, היה ערום ולא התבושש בכך, והעובדה הקיומית  שחיי החיה אינם טובים יותר, מאשר חיי האדם, הרי החיה נמצאת בבריחה מתמדת מסכנות לקיומה, היא נמצאת בחרדה מתמדת, מלמדת שהאדם אינו אסיר תודה על יתרונותיו. איזכור דברים אלו הכרחי, כיוון  שהאדם חוזר ומשתוקק ל'גן-עדן', האדם גם רוצה כל הזמן  לסגת לאמצעי הכח., ולא מודע שהכלי שהוענק לו, כלי השפה עדיף.

    הדחף של האדם לדרוש מהקיום יותר מאשר מה שהוקצב לו, יוצר אצל האדם את מושג הראואיות. מושג הראואיות הוא תולדה מאופן פעולת השפה היוצרת את החליפין, לפי מושג לשוני זה, בעד כל בקשה על האדם להושיט תמורה. החליפין קיימים גם בטבע, אפילו באטום שמתבצע בו כל הזמן תנועה של חליפין. אבל אצל האדם הלשוני תנועה זו של חליפין יוצרת את מושג התמורה. לא בכדי האדם הלשוני מהתחלה בצורה אינטואיטיבית הבין שאם הוא דורש דבר מהקיום, עליו להקריב קורבן, מכאן שכבר האדם הפרה-היסטורי הקים במות להקרבה.

    אבל שוב, האדם הלשוני מתרגם את ערך התמורה לשפה, לערך לשוני. האדם מבין שאם הוא תובע דבר מהקיום, נותן תמורה, אזי בשפה דבר זה מתורגם, שהוא ראוי לתבע מהקיום את היותר. ומדוע הוא ראוי לתביעה, כיוון שהוא הקריב קורבן או שהוא ממלא אחרי מערכת ערכית. ומהי המערכת הערכית? היא יצירה לשונית של האדם העונה על צרכים חברתיים.  כך נוצרות המערכות הערכיות הראשוניות של האדם.

    המערכת הלשונית היא 'התמורה' שאותה יש למלא למען להיות זכאים לתבע מהקיות את היותר. אנחנו רואים איך האדם כל הזמן מתרגם לשפה חוקים קיומיים, ראינו איך האדם מתרגם את ה'דחף לקיום' המשותף לו ולברויים אחרים על כדור הארץ שלנו, לצדק קיומי'. כך מתרגם האדם את חוק החליפין למושג 'תמורה'. מושג 'התמורה' מתורגם לערך לשוני, מערכת חברתית.

    ובכן האדם יוצר את המערכות הערכיות הלשוניות כתוצאה מהדחף שלו לתבע מהקיום יותר מאשר מה שהוקצב לו. מושג ה'ראואיות' הוא תרגום הזכאות של האדם לתבע. האדם רואה את עצמו זכאי לתבע אחרי שהוא ממלא אחרי המערכת הערכית הלשונית שהוא יצר.

     אנחנו יכולים לעקב אחרי כל המערכות הלשוניות כתולדה של הדחף הראשוני של האדם לתבע מהקיום יותר מאשר מה שהוקצב לו. לכאן שייך גם הסיפור שהאדם רוקם על קורותיו, סיפור שצריך להוכיח שהוא ראוי, שהוא זכאי לתבע יותר.

    כל מזמורי תהלים הם סיפורים של האדם התובע צדק מהאלוהות בגין היותו ראוי, בגין העובדה שהוא מילא אחרי כל המערכות הערכיות.

  

 

      ה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 311 – מה מריץ את האדם?

    ראינו בשעור הקודם שהאדם משתוקק לריבונות. אבל תשוקה זו לריבונות היא חלק מהדחף האנושי לקבל יותר מהקיום. ומנין דחף אנושי זה לקבל יותר מהקיום? ראינו שהברויים על כדור הארת שלנו מונעים על-ידי דחף לקיום, והאדם מתרגם דחף זה לצדק קיומי. אבל האדם בהבדל מהברויים האחרים על כדור הארץ אינו מסתפק בקיום קצוב שחוקי הקיום הקציבו לו, הוא רוצה יותר מהקיום.

     בזכות מה תובע האדם לעצמו יותר מהקיום? ברור שהכלי הנוסף שהוענק לאדם על-ידי האבולוציה, כלי השפה, כלי המעניק לו מודעות, מודעות שמשך קיומו קצוב, כלי זה שהנו כלי נעלם, מאפשר גם לאדם את תביעותיו ליותר.

    עובדה היא שהברויים האחרים על כדור הארץ שלנו מחוסרי כלי השפה אינם תובעים לעצמם יותר קיום מאשר מה שהוקצב להם. לכן עלינו ליחס את התביעות האלו של האדם מהקיום לכלי השפה המוודאת אותו על קצוב חייו, גם מפתה אותו באשליה שהוא יכול להשיג יותר, שמגיע לו יותר. השפה ה'נחש' ממשל 'עץ הדעת', הוא הנו אותו מפתה, המריץ את האדם לריצת האמוק שלו, ריצת האמוק שהיא גם מאחורי כל יצירת עולמו הלשוני.

   השפה דווקא קשובה לפן המפתה שלה, הנחש, על אפשרויות בלתי אפשריים. ברור שהנתונים הקיומיים מגבילים את האדם, אבל הוא מתחכם להם.

     כל עולמו הלשוני של האדם הוא התחכמות לנתונים הקיומיים המגבילים. ברור שהאדם למען קיומו היום יומי, ממלא אחרי יעוד הכלי שהוענק לו, דאגה לרווחת קיומו. אבל האדם אף פעם אינו נעצר בסיפוק זה של צרכיו הקיומיים. אמנם האדם יוצר חיים, יוצר את שרשרת הדורות, כמו יתר הברויים עלי כדור הארץ שלנו, הוא דואג למזון, האם זה הכל, הוא שואל?

     השאלה: 'האם זה הכל'? מריץ את האדם בריצת האמוק שלו. האדם רוקם כל הזמן תחבולות איך להתחכם ל'שומר הגבול', הרוצה לעצור אותו בריצתו. אותו שומר גבול ממונה על-ידי חוקי הקיום לקצוב לכל הישויות משך מוגבל, קיצוב אפשרויות מוגבלות לקיום. והנה קם עליו אותו מורד, האדם הלשוני, שרוצה יותר, אינו משלים עם הקיצוב.

     ביצירתו של קפקה, ה'משפט', בסוף היצירה הוא מעמיד את גיבורו ק' לפני שומר השער, שומר הגבול, וכביכול נכנע לו. במציאות האדם אף פעם לא נכנע לשומר השער, לשומר הגבול, הוא מנסה בכל מיני תחבולות להתחכם לו.

    לא רק קפקה נכנע לשומר השער, גם השומרים העתיקים נכנעו לו, נכנעו לגזרות גורל של האלים שלהם. אבל הגיבור השומרי גילגמש, כבר מצא תחבולה, איך להמלט משומר השער, הוא מצא מוצא, הרי ה'שם', אין לו גבולות, הוא יכול לפסח על שומר השער, על שומר הגבול, ובאמת, עובדה היא, שאנו יודעים על גילגמש, הוא שרד בזכרון הדורות.

 

 

 

 

 

 

    גילגמש המתחכם, לא נכנע לגזרות הגורל של האלים, כפי שהאלה נינגל נכנעה להן, הוא הבין שאינו יכול לשמר את גופו, אבל השם, לו כנפיים, הוא יכול להתרומם מעל שומר השער, שומר הגבול, הוא יכול לבטל את גזרות האלים הגוזרים גורל מוגבל.

     קפקה כביכול נכנע לשומר השער, לשומר הגבול, במציאות קפקה התחכם לו, הוא יצר את עצמו כשם, כסיפור והוא נשאר בתודעתינו.

    עולמו הלשוני של האדם הוא אפי-גנטי, לא משכפל את עצמו. וגם בכך האדם התחכם לחוקי הקיום המציא את הכתב, או אולי הכתב הוא חלק מהאינפורמציה היקומית, הרי גם האינפורמציה היקומית מקבעת את עצמה באותיות, כמו ה-DNA. הכתב מקבע את העולם הלשוני הנעלם של האדם, כך שהוא משכפל את עצמו.

    למרק חשב שהמידע שהאדם רוכש משכפל את עצמו, הזימו את טענותיו, הרי המידע לא משכפל את עצמו בצורה גנטית. אבל למרק צדק שהמידע האנושי שורד, הוא רק טעה, שלא הבין שהוא שורד באמצעות הקהילה המקבעת את המידע בכתב.

    האדם מראשית היותו יצור לשוני בהבנה אינטואיטיבית ניסה לשמר את שמו באמצעות שרשרת הדורות. למען לשמר את שמו האדם יצר את מוסד הנשואים, למען להבטיח לעצמו באמצעות ברית, שהצאצאים ישאו את שמו.

    אבל אם אנו בודקים את קורות העברים, אנו נוכחים לדעת שהם שומרים על זהותם השמית, לא רק בזכות שרשרת הדורות, הם שומרים את זהותם השמית בזכות יצירתם הלשונית. העובדה שהעברים קיבעו את יצירתם הלשונית בכתב, הם הצליחו בזכותה לשרוד ולהתחדש.

   לקפקה לא היו צאצאים, אבל יצירתו הלשונית המקובעת בכתב, מזכה אותו לשמר את שמו, מזכה אותו להמלט משומר השער, משומר הגבול.

    האדם נסוג לאמצעי הכח, כאשר הוא נוכח לדעת שהשפה אינה מעניקה לו את הריבונות שהוא משתוקק לה. ובאמת, השפה אינה מעניקה לאדם שליטה על שרירותיות חוקי הקיום, היא רק בעורמה גוברת עליהם, בעוד שכלי הכח עם כל יומרותיו מנוצח, נידון לשכחה.

    האדם הפרגמטי באינטואיציה מראשיתו הבין שהשם ממלט אותו משכחה. אבל חוסר הסבלנות של בעלי הכח, גוברים על השכל הישר. ההסטוריה האנושית מלאה עם קורות כובשים שרצו לכפות את רצונם על חוקי הקיום, הם נשארו בזכרון בזכות השפה הערמומית שקבעה את שמם, הטריטוריות ללא השפה לא היו  משמרים את זכרונם.

    המצרים העתיקים יחסו לשם מהות מאגית, יחסו לו יכולת כוחנית, הם רק לא הבינו שהמאגיה הזו של השם אינה ביכולת כוחנית, אלא ביכולת העורמה להתחכם לשכחה.

    אם בכלל קיימת היסטוריה אנושית, זכרון קורות האדם, היא קיימת לא בזכות אמצעי הכח, היא קיימת בזכות השפה המשמרת את הזכרון.

 

 

 

 

 

 

    אמנם השפה אינה מגלה לנו את סוד הקיום, אבל היא מאפשרת לאדם במשך הקיום הקצוב, ליצור ממדים אין-סופיים ל'אני', שבלעדיהם הקיום היה מצטמצם למילוי דחפים ביאולוגיים בלבד. השתוקקותו של האדם ל'גן-עדן', שלפי בעל משל 'עץ הדעת" האדם היה שם חיה בין החיות, היה ערום ולא התבושש בכך, והעובדה הקיומית  שחיי החיה אינם טובים יותר, מאשר חיי האדם, הרי החיה נמצאת בבריחה מתמדת מסכנות לקיומה, היא נמצאת בחרדה מתמדת, מלמדת שהאדם אינו אסיר תודה על יתרונותיו. איזכור דברים אלו הכרחי, כיוון  שהאדם חוזר ומשתוקק ל'גן-עדן', האדם גם רוצה כל הזמן  לסגת לאמצעי הכח., ולא מודע שהכלי שהוענק לו, כלי השפה עדיף.

    הדחף של האדם לדרוש מהקיום יותר מאשר מה שהוקצב לו, יוצר אצל האדם את מושג הראואיות. מושג הראואיות הוא תולדה מאופן פעולת השפה היוצרת את החליפין, לפי מושג לשוני זה, בעד כל בקשה על האדם להושיט תמורה. החליפין קיימים גם בטבע, אפילו באטום שמתבצע בו כל הזמן תנועה של חליפין. אבל אצל האדם הלשוני תנועה זו של חליפין יוצרת את מושג התמורה. לא בכדי האדם הלשוני מהתחלה בצורה אינטואיטיבית הבין שאם הוא דורש דבר מהקיום, עליו להקריב קורבן, מכאן שכבר האדם הפרה-היסטורי הקים במות להקרבה.

    אבל שוב, האדם הלשוני מתרגם את ערך התמורה לשפה, לערך לשוני. האדם מבין שאם הוא תובע דבר מהקיום, נותן תמורה, אזי בשפה דבר זה מתורגם, שהוא ראוי לתבע מהקיום את היותר. ומדוע הוא ראוי לתביעה, כיוון שהוא הקריב קורבן או שהוא ממלא אחרי מערכת ערכית. ומהי המערכת הערכית? היא יצירה לשונית של האדם העונה על צרכים חברתיים.  כך נוצרות המערכות הערכיות הראשוניות של האדם.

    המערכת הלשונית היא 'התמורה' שאותה יש למלא למען להיות זכאים לתבע מהקיות את היותר. אנחנו רואים איך האדם כל הזמן מתרגם לשפה חוקים קיומיים, ראינו איך האדם מתרגם את ה'דחף לקיום' המשותף לו ולברויים אחרים על כדור הארץ שלנו, לצדק קיומי'. כך מתרגם האדם את חוק החליפין למושג 'תמורה'. מושג 'התמורה' מתורגם לערך לשוני, מערכת חברתית.

    ובכן האדם יוצר את המערכות הערכיות הלשוניות כתוצאה מהדחף שלו לתבע מהקיום יותר מאשר מה שהוקצב לו. מושג ה'ראואיות' הוא תרגום הזכאות של האדם לתבע. האדם רואה את עצמו זכאי לתבע אחרי שהוא ממלא אחרי המערכת הערכית הלשונית שהוא יצר.

     אנחנו יכולים לעקב אחרי כל המערכות הלשוניות כתולדה של הדחף הראשוני של האדם לתבע מהקיום יותר מאשר מה שהוקצב לו. לכאן שייך גם הסיפור שהאדם רוקם על קורותיו, סיפור שצריך להוכיח שהוא ראוי, שהוא זכאי לתבע יותר.

    כל מזמורי תהלים הם סיפורים של האדם התובע צדק מהאלוהות בגין היותו ראוי, בגין העובדה שהוא מילא אחרי כל המערכות הערכיות.

  

 

      

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: