אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 312 – מה מטרת הראואיות?

אוניברסיטה ווירטואלית שעור  312  –  מה מטרת הראואיות?

      גם החיה נאבקת להשיג עליונות בסולם ההיררכי, בכך אין הבדל בין החיה לבין האדם, שאף הוא רוצה להיות ראוי בעיני הקהילה. אלא שכאן נכנסת השפה, האמצעי הנוסף שהוענק לאדם, השפה המעניקה לאדם מודעות. מודעות זו מעמתת את האדם מול קוצר משך קיומו. מודעות לקוצר הקיום מגמד את כל הבעיות הקיומיות האחרות, כמו השגת מזון ומין, האדם מועמת מול ה'אין'.

     העימות עם ה'אין' מעמת את האדם מול חוקי הקיום כאויבים, המתנכלים לדחף הקיום שלו הפרטי. החיה מחוסרת ,השפה, מחוסרת המודעות נאבקת רק בזולת המסכן אותה, המתחרה בה, היא אינה מעומתת עם הקיום המקפח, היא אינה מעומתת עם ה'אין'.

    האדם המעומת מול האין, הרואה את חוקי הקיום כאויבים מקפחים, מנסה להדבר עם אויב זה, הוא משליך מנסיונו החברתי שאפשר לשחד את החזק, כך הוא סבור שאפשר לשחד את האויב המקפח, הקיום. אבל אויב זה, הקיום הנו ישות נעלמת, בהבדל מאויבים נוכחים. האדם מרגיש חסר אונים מול קפוח קיומי זה.

    חוסר האונים מול האויב, הקיום המקפח, מריץ את האדם לטכס עצה עם הקהילה איך להתמודד עם גזרת קצוב הקיום, עם ה'אין'. הרי הבעיה היא לא רק של היחיד, היא בעיה של הקהילה כולה. הראואיות מול הקהילה פותרת רק את בעית הערך העצמי של היחיד מול הזולתים הנוכחים האחרים. מול הקיום המקפח, קיום נעלם, יש צורך בראואיות שונה.

    הקהילה המטכסת עצה איך להתמודד עם הקיום המקפח, ממנה יודעי ח"ן, יחידים המתימרים שלהם מידע איך לבוא בדברים עם הנעלמים. המוסד המתווך הזה המורכב ממתימרים יודעי הח"ן,  איך לבוא בדברים עם הקיום הנעלם, משתלט על הקהילה, מוסד מתווך זה קובע איך משיגים ראואיות מול הנעלמים. 

    מוסד המתווכים יודעי הח"ן ברוב החברות העתיקות, הכוהנים, שלטו בשליטים. אם אנו קוראים היסטוריה עתיקה, אנחנו נוכחים לדעת שרוב החברות נשלטו על-ידי מעמד כוהנים, מעמד יודעי ח"ן, שלהם מידע  איך לבוא בדברים עם הקיום הנעלם, עם הכוחות הנעלמים שהאדם ראה את עצמו תלוי בהם.

     ברור שהאדם הלשוני בהבדל מהחיה נמצא במאבק עם כוחות נעלמים והראואיות שלו מכוונת לרצות אותם. אבל לא בכל המקרים האדם רוצה לרצות את הנעלמים. הזכרנו כבר את המצרים העתיקים שייחסו לשמות שלהם פן מאגי, באמצעותה הם ניסו להלחם בנעלמים. לא רק זה, המצרים העתיקים הפכו את השפה לנוסחאות מאגיות באמצעותן הם ניסו להתגבר על מהמורות בדרך שלהם אחרי המוות, למען להגיע לעולם חלופי, או למען להתאחד עם כוחות הטבע, ועל-ידי כך להשיג נצחיות.

     במקרה של המצרים העתיקים, מעמד הכוהנים היה מספק להם את ההשבעות המאגיות שבאמצעותן אחרי מותם יכלו להגיע למחוז חפצם.

 

 

 

 

 

 

    השומרים העתיקים, בהבדל מהמצרים לא האמינו בעולם חלופי, הם רק האמינו בשאול. למרות כך הם היו לגמרי משועבדים למעמד הכוהנים, ליודעי ח"ן, למען להשיג רווחת קיומם. כך כל החיים בערי המדינות השומריות, היו משועבדים למקדשים ששם טפחו את האלים, שאותם גשמו בצלמים, השקו אותם, האכילו אותם והלבישו אותם.

     למרות שהשומרים הם אחת התופעות המופלאות בכושר שלהם התרבותי, בהמצאת ספרות הקינות המצאת האפוס, כמו זה של גילגמש, המצאת הכתב. השומרים עולים על היוונים המאוחרים יותר בכל תרומתם התרבותית. למרות כל זה הם היו לגמרי משועבדים לעולם המקדשים ולכוהנים המתווכים, ואת ראואיותם הם השיגו בעמות זה עם העולם הנעלם.

      מהיצירות השומריות הספרותיות, אנו לומדים שהם יצרו מערכות ערכיות, למען להיות ראויים בעיני הנעלמים, למען לזכות ביותר קיום, במקרה של גילגמש, לזכות בשם עולם. השאיפה האולטימטיבית היא תמיד להשיג ראואיות שתזכה את היחיד ליותר קיום, קיום בעולם הנגלה או קיום כמו שם, כמו במקרה משאלתו של גילגמש.

     אנחנו יכולים להרחיק לכת לאמריקה הפרה-קולומבינית, שכל החיים של תושביה היו מכוונים לנהל מלחמות למען לשבות שבויים, שאת לבותיהם הם היו מקריבים לאל השמש, ובצורה זו להיות שותפים בניהול הקיום, בתחזוק העולם.

     אם דברים אלו נראים לנו תמוהים, מספיק אם נזכיר את ספרו של חיים וויטל, תלמידו של האר"י, בשם 'עץ החיים'. לפי משנת חיים וויטאל, על האדם מוטלת המשימה לאסוף את האור שהתפזר, משבירת הכלים, בזמן הבריאה, בצורה כזו לתרום לגאולה. לא רק האיצטקים והמיא חשבו שעל האדם לפעול, במקרה שלהם להקריב לבבות, דם השבויים, למען תיחזוק העולם, כך חשב גם חיים וויטאל.

    הצורות הן שונות מתרבות לתרבות, איך להיות ראויים מול הנעלמים למען לזכות בחיי נצח, או לזכות באריכות ימים לפי עשרת הדברות. אפילו ההשקפה הקיומית התנ"כית סברה שעל האדם למלא מערכת ערכית, למען להיות ראוי בעיני האלוהות שתזכה את היחיד לאריכות חיים.

     הנצרות שמרדה בהשקפה הקיומית התנ"כית רצתה בשינוי סדרי עולם, אם זה לא התרחש, רקמו טכס מאגי מיסטי, המיסה, דרכה, אכילת לחם הקודש, שתיית היין המקודש, משיגים ראואיות מול הקיום, באמצעותה משיגים נצחיות.

     אנחנו רואים שהאדם אינו מסתפק לעשות שימוש בכלי השפה שהוענק לו על-ידי האבולוציה לרווחת החיים הקיומיים, הוא רוקם כל מיני תחבולות איך להתחכם לחוקי הקיום המענקים לו רק משך קצוב, איך משיגים נצחיות.

    היום האדם מפענח את סודות חוקי הקיום, המטרה היא להתגבר על הקיצוב באמצעים טכנולוגיים, להשיג משך קיום משופר.

 

 

 

 

 

 

      הדבר היחידי שהאדם יכול ללמוד מההיסטוריה האנושית, שכל הנסיונות הנם להתחכם לחוקי הקיום, עד היום לא צלחה אפילו הטכנולוגיה העכשווית לשנות סדרי עולם. כבר החכם מיני האדם, מחבר משל 'עץ הדעת' יעץ לאדם להיות צנוע, לדעת שאינו יכול לאכל מ'עץ החיים', שעליו להשלים עם הנתונים הקיומיים, להפיק את המיטב מהם. חוכמה זו של מחבר 'עץ הדעת' עצבה את מחשבת התנ"ך, שהשלימה עם עולם נגלה בלבד, לא רקמה משאלות לעולם חלופי

      הערך היחידי הראוי להערכה, הוא ערך 'קדושת החיים', שמשמעותו 'ראואיות', שמשמעותו לקדש את הנתונים הקיומיים.

    בקשר להובריס האנושי, מעניין לעיין בעקרונותיו הפילוסופיים של קאנט, שיהודים אימצו אותו אל לבם. פילוסוף זה יוצא בשצף קצף נגד הערכים התנ"כיים בספרו 'דת בגבולות התבונה הטהורה'. ומה קאנט הקוסם הגדול מציע במקום ערכים קיומיים אלו של התנ"ך?. ב'פרולוגומנה' קאנט אומר שהאדם מחוקק לטבע. אבל הוא לא מסתפק רק בלחוקק לטבע. בספרו 'ביקורת התבונה הטהורה', קאנט סבור שהמושגים 'חלל' ו'זמן' הם אפריוריים. הרושם הוא שקוסם גדול זה סבר שאם ילכוד את הזמן, הזמן המבשר את תום הקצוב, המוות, הוא ישיג נצחיות. שבייה זו של קאנט את הזמן, לא הועיל לו, חוקי הקיום לא נעתרו לחקיקתו, הם המשיכו במהלכם. בהבדל מהיהודים התמימים שאימצו את תורתו של קוסם זה אל לבם, חוקי הקיום לא התרשמו ממנו.

      חוקי הקיום עמדו והשתעו, עוד קוסם אנושי אחד, החושב שיעצור את המהלך שלנו. חוקי קיום  גם לא עמדו דום מול 'הרצון לכח' של חכם אחר, ניטשה, שרצה להיות דיוניזוס, אל הטבע, להיות נצחי, הוא לא וויתר וגם רצה להיות הצלוב הנצחי. ניטשה שבז לנתונים היחידים העושים את האדם לאדם, שלל ממנו את יתרונותיו, חוקי הקיום השאירו גם את החכם הזה במצב האידיאלי שלו, להיות חלק מעולם החיות שאתם התבודד זרטוסטרא.על ההר. משום מה בני אדם אינם מתרשמים מלעג חוקי הקיום לכל ההתחכמויות של יודעי ח"ן אווילים.

    קאנט ומרעיו בעלי ההובריס, לא למדו ממה שנאמר על משה שהיה 'ענו', תכונה זו בלבד אולי עושה את האדם לראוי'?      

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית שעור  312  –  מה מטרת הראואיות?

      גם החיה נאבקת להשיג עליונות בסולם ההיררכי, בכך אין הבדל בין החיה לבין האדם, שאף הוא רוצה להיות ראוי בעיני הקהילה. אלא שכאן נכנסת השפה, האמצעי הנוסף שהוענק לאדם, השפה המעניקה לאדם מודעות. מודעות זו מעמתת את האדם מול קוצר משך קיומו. מודעות לקוצר הקיום מגמד את כל הבעיות הקיומיות האחרות, כמו השגת מזון ומין, האדם מועמת מול ה'אין'.

     העימות עם ה'אין' מעמת את האדם מול חוקי הקיום כאויבים, המתנכלים לדחף הקיום שלו הפרטי. החיה מחוסרת ,השפה, מחוסרת המודעות נאבקת רק בזולת המסכן אותה, המתחרה בה, היא אינה מעומתת עם הקיום המקפח, היא אינה מעומתת עם ה'אין'.

    האדם המעומת מול האין, הרואה את חוקי הקיום כאויבים מקפחים, מנסה להדבר עם אויב זה, הוא משליך מנסיונו החברתי שאפשר לשחד את החזק, כך הוא סבור שאפשר לשחד את האויב המקפח, הקיום. אבל אויב זה, הקיום הנו ישות נעלמת, בהבדל מאויבים נוכחים. האדם מרגיש חסר אונים מול קפוח קיומי זה.

    חוסר האונים מול האויב, הקיום המקפח, מריץ את האדם לטכס עצה עם הקהילה איך להתמודד עם גזרת קצוב הקיום, עם ה'אין'. הרי הבעיה היא לא רק של היחיד, היא בעיה של הקהילה כולה. הראואיות מול הקהילה פותרת רק את בעית הערך העצמי של היחיד מול הזולתים הנוכחים האחרים. מול הקיום המקפח, קיום נעלם, יש צורך בראואיות שונה.

    הקהילה המטכסת עצה איך להתמודד עם הקיום המקפח, ממנה יודעי ח"ן, יחידים המתימרים שלהם מידע איך לבוא בדברים עם הנעלמים. המוסד המתווך הזה המורכב ממתימרים יודעי הח"ן,  איך לבוא בדברים עם הקיום הנעלם, משתלט על הקהילה, מוסד מתווך זה קובע איך משיגים ראואיות מול הנעלמים. 

    מוסד המתווכים יודעי הח"ן ברוב החברות העתיקות, הכוהנים, שלטו בשליטים. אם אנו קוראים היסטוריה עתיקה, אנחנו נוכחים לדעת שרוב החברות נשלטו על-ידי מעמד כוהנים, מעמד יודעי ח"ן, שלהם מידע  איך לבוא בדברים עם הקיום הנעלם, עם הכוחות הנעלמים שהאדם ראה את עצמו תלוי בהם.

     ברור שהאדם הלשוני בהבדל מהחיה נמצא במאבק עם כוחות נעלמים והראואיות שלו מכוונת לרצות אותם. אבל לא בכל המקרים האדם רוצה לרצות את הנעלמים. הזכרנו כבר את המצרים העתיקים שייחסו לשמות שלהם פן מאגי, באמצעותה הם ניסו להלחם בנעלמים. לא רק זה, המצרים העתיקים הפכו את השפה לנוסחאות מאגיות באמצעותן הם ניסו להתגבר על מהמורות בדרך שלהם אחרי המוות, למען להגיע לעולם חלופי, או למען להתאחד עם כוחות הטבע, ועל-ידי כך להשיג נצחיות.

     במקרה של המצרים העתיקים, מעמד הכוהנים היה מספק להם את ההשבעות המאגיות שבאמצעותן אחרי מותם יכלו להגיע למחוז חפצם.

 

 

 

 

 

 

    השומרים העתיקים, בהבדל מהמצרים לא האמינו בעולם חלופי, הם רק האמינו בשאול. למרות כך הם היו לגמרי משועבדים למעמד הכוהנים, ליודעי ח"ן, למען להשיג רווחת קיומם. כך כל החיים בערי המדינות השומריות, היו משועבדים למקדשים ששם טפחו את האלים, שאותם גשמו בצלמים, השקו אותם, האכילו אותם והלבישו אותם.

     למרות שהשומרים הם אחת התופעות המופלאות בכושר שלהם התרבותי, בהמצאת ספרות הקינות המצאת האפוס, כמו זה של גילגמש, המצאת הכתב. השומרים עולים על היוונים המאוחרים יותר בכל תרומתם התרבותית. למרות כל זה הם היו לגמרי משועבדים לעולם המקדשים ולכוהנים המתווכים, ואת ראואיותם הם השיגו בעמות זה עם העולם הנעלם.

      מהיצירות השומריות הספרותיות, אנו לומדים שהם יצרו מערכות ערכיות, למען להיות ראויים בעיני הנעלמים, למען לזכות ביותר קיום, במקרה של גילגמש, לזכות בשם עולם. השאיפה האולטימטיבית היא תמיד להשיג ראואיות שתזכה את היחיד ליותר קיום, קיום בעולם הנגלה או קיום כמו שם, כמו במקרה משאלתו של גילגמש.

     אנחנו יכולים להרחיק לכת לאמריקה הפרה-קולומבינית, שכל החיים של תושביה היו מכוונים לנהל מלחמות למען לשבות שבויים, שאת לבותיהם הם היו מקריבים לאל השמש, ובצורה זו להיות שותפים בניהול הקיום, בתחזוק העולם.

     אם דברים אלו נראים לנו תמוהים, מספיק אם נזכיר את ספרו של חיים וויטל, תלמידו של האר"י, בשם 'עץ החיים'. לפי משנת חיים וויטאל, על האדם מוטלת המשימה לאסוף את האור שהתפזר, משבירת הכלים, בזמן הבריאה, בצורה כזו לתרום לגאולה. לא רק האיצטקים והמיא חשבו שעל האדם לפעול, במקרה שלהם להקריב לבבות, דם השבויים, למען תיחזוק העולם, כך חשב גם חיים וויטאל.

    הצורות הן שונות מתרבות לתרבות, איך להיות ראויים מול הנעלמים למען לזכות בחיי נצח, או לזכות באריכות ימים לפי עשרת הדברות. אפילו ההשקפה הקיומית התנ"כית סברה שעל האדם למלא מערכת ערכית, למען להיות ראוי בעיני האלוהות שתזכה את היחיד לאריכות חיים.

     הנצרות שמרדה בהשקפה הקיומית התנ"כית רצתה בשינוי סדרי עולם, אם זה לא התרחש, רקמו טכס מאגי מיסטי, המיסה, דרכה, אכילת לחם הקודש, שתיית היין המקודש, משיגים ראואיות מול הקיום, באמצעותה משיגים נצחיות.

     אנחנו רואים שהאדם אינו מסתפק לעשות שימוש בכלי השפה שהוענק לו על-ידי האבולוציה לרווחת החיים הקיומיים, הוא רוקם כל מיני תחבולות איך להתחכם לחוקי הקיום המענקים לו רק משך קצוב, איך משיגים נצחיות.

    היום האדם מפענח את סודות חוקי הקיום, המטרה היא להתגבר על הקיצוב באמצעים טכנולוגיים, להשיג משך קיום משופר.

 

 

 

 

 

 

      הדבר היחידי שהאדם יכול ללמוד מההיסטוריה האנושית, שכל הנסיונות הנם להתחכם לחוקי הקיום, עד היום לא צלחה אפילו הטכנולוגיה העכשווית לשנות סדרי עולם. כבר החכם מיני האדם, מחבר משל 'עץ הדעת' יעץ לאדם להיות צנוע, לדעת שאינו יכול לאכל מ'עץ החיים', שעליו להשלים עם הנתונים הקיומיים, להפיק את המיטב מהם. חוכמה זו של מחבר 'עץ הדעת' עצבה את מחשבת התנ"ך, שהשלימה עם עולם נגלה בלבד, לא רקמה משאלות לעולם חלופי

      הערך היחידי הראוי להערכה, הוא ערך 'קדושת החיים', שמשמעותו 'ראואיות', שמשמעותו לקדש את הנתונים הקיומיים.

    בקשר להובריס האנושי, מעניין לעיין בעקרונותיו הפילוסופיים של קאנט, שיהודים אימצו אותו אל לבם. פילוסוף זה יוצא בשצף קצף נגד הערכים התנ"כיים בספרו 'דת בגבולות התבונה הטהורה'. ומה קאנט הקוסם הגדול מציע במקום ערכים קיומיים אלו של התנ"ך?. ב'פרולוגומנה' קאנט אומר שהאדם מחוקק לטבע. אבל הוא לא מסתפק רק בלחוקק לטבע. בספרו 'ביקורת התבונה הטהורה', קאנט סבור שהמושגים 'חלל' ו'זמן' הם אפריוריים. הרושם הוא שקוסם גדול זה סבר שאם ילכוד את הזמן, הזמן המבשר את תום הקצוב, המוות, הוא ישיג נצחיות. שבייה זו של קאנט את הזמן, לא הועיל לו, חוקי הקיום לא נעתרו לחקיקתו, הם המשיכו במהלכם. בהבדל מהיהודים התמימים שאימצו את תורתו של קוסם זה אל לבם, חוקי הקיום לא התרשמו ממנו.

      חוקי הקיום עמדו והשתעו, עוד קוסם אנושי אחד, החושב שיעצור את המהלך שלנו. חוקי קיום  גם לא עמדו דום מול 'הרצון לכח' של חכם אחר, ניטשה, שרצה להיות דיוניזוס, אל הטבע, להיות נצחי, הוא לא וויתר וגם רצה להיות הצלוב הנצחי. ניטשה שבז לנתונים היחידים העושים את האדם לאדם, שלל ממנו את יתרונותיו, חוקי הקיום השאירו גם את החכם הזה במצב האידיאלי שלו, להיות חלק מעולם החיות שאתם התבודד זרטוסטרא.על ההר. משום מה בני אדם אינם מתרשמים מלעג חוקי הקיום לכל ההתחכמויות של יודעי ח"ן אווילים.

    קאנט ומרעיו בעלי ההובריס, לא למדו ממה שנאמר על משה שהיה 'ענו', תכונה זו בלבד אולי עושה את האדם לראוי'?      

 

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: