אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 313 – דרכי ההיגיון האנושי
האדם גם כאשר הוא מתנכל לכלי שהוענק לו על-ידי האבולוציה, כלי השפה, הוא נשאר ישות לשונית ובעל מודעות, הרי היכולת לשפה היא גנטית, אף אם ממוש יכולת לשונית זו הוא תהליך אפי-גנטי שדורש מהיחיד להשמע לכללי האלגוריתם שדרכם כלי זה מתממש. כך, אם האדם מתכחש לצורות דרכם כלי זה מתממש, כמו הבדלה, ניכור, הוא עדיין נשאר בעל הגיון שהנו חלק מהשפה, מהמודעות, הגיון המוביל את האדם לממש את יכולתו הלשונית, בצורה הגיונית אחרת מאשר אם האדם נשמע לאלגוריתם הלשוני עם דרכי פעולתו.
לפני שנביא דוגמאות שונות המאשרות את הדרכים השונות שכלי השפה מתממש, עלינו להקדים ולברר את האפשרויות הקיומיות העומדות לפני האדם הלשוני. האדם ככל הברויים על כדור הארץ שלנו מעומת עם חוקי הקיום, כמו יתר הברויים, חוקי קיום המעניקים לכל הברויים משך קיום קצוב, כיוון שהבריאה תיתכן רק אם היא לא רציפה. החיות מקבלות את גזר דין חוקי הקיום, ודחף הקיום שלהם, רק גורם להם לשמר את קיומן הקצוב. לרשות החיות עומד כלי הכח, לשרת את הצרכים הקיומיים שלה.
אבל האדם שגם הוא מועמת עם חוקי הקיום הקוצבים לכל הברויים משך מוגבל, זכה מהאבולוציה במתת נוספת למתת כלי הכח שלרשות כל הברויים, הוא קיבל את מתת השפה, כלי הבא להחליף את כלי הכח, כלי עם אפשרויות רבות יותר מכלי הכח. אבל למען שהאדם יוכל לעשות שימוש בכל היכולות שהכלי הנוסף מאפשר לו, הכלי מעניק לאדם את ה'מודעות' שהיא בעיני האדם ברכה וקללה.
מדוע המודעות היא ברכה וקללה? מודעות זו מאפשרת לאדם להיהפך מודע שחוקי הקיום הקוצבים לו משך קיום קצוב. החיות שלא זכו במתת השפה, לא מודעות לקיצוב של חוקי היום, הן מודעות רק לסכנות לדחף שלהן לקיום, לכן הן בבריחה מתמדת מסכנות אלו. האדם שנעשה מודע לעובדות קיומו הקצוב, לא משלים עם הגזרה.
האדם שלא משלים עם הגזרה של חוקי הקיום הגוזרים לו קיום קצוב, חושב שהכלי אשם בגזרה, מתחיל להתנכל למתת שהוענקה לו, למתת השפה. הוא לא יכול להתנכל ליכולת שלו לשפה, יכולת שהיא גנטית, אבל הוא מתנכל לאופנים כלי זה פועל, הוא מתנכל ל'רצון חופשי', שרק הוא מאפשר לו לפעול, הוא מתנכר ל'הבדלה' שרק היא מאפשרת לכלי השפה לפעל, הוא מתנכר ל'ניכור' שהנו זהה עם הבדלה.
ההתנכלויות האלו לא שוללות מהאדם את מודעותו, את דרכי ההגיון שמתממשים רק בגבולות הנתונים הקיומיים. אם האדם שולל את דרכי פעולת השפה, הוא חוזר לדרכי פעולת כלי הכח. אם השפה מעניקה לאדם חופש מוגבל לפעול וליצור את עולמו הלשוני, הגיון פעולת הכח הוא דטרמיניזם, שלילת יכולת היצירה.
במציאות האנושית הדברים אינם כל כך חד-משמעיים. אנחנו רק יכולים לעמוד על ההבדלים האלו אם אנו נשתמש בדגמים מההיסטוריה האנושית. אנחנו נחזור במנהרת הזמן, במנהרת היסטורית האדם ונתחיל עם העם המופלא, השומרים.
למרות שהשומרים פיתחו תרבות מפוארת, הם לא פיתחו פילוסופיה לשונית. פילוסופית השפה מודעת למהות השפה, לדרכי פעולתה, מודעת לעובדה שכלי זה מעניק לאדם חופש מוגבל ליצור את עולמו הלשוני. בעולם לשוני זה לאדם חופש מוגבל. מאחר שהשומרים לא היו מודעים למהות השפה, הם האמינו בדטרמיניזם.
הדוגמה השומרית מצביעה על כך שלמרות שעם זה בצורה אינטואיטיבית עשה שימוש בכלי השפה, אבל לא היה מודע למהות כלי זה, לא היה מודע שכלי זה מעניק חופש מוגבל לאדם הלשוני, חוסר מודעות זו גרמה לכך שהם האמינו בדטרמיניזם.
השומרים נבדלו מעמים יותר מאוחרים, שנסוגו לדטרמיניזם כיוון שהם שללו את דרכי פעולת השפה, בעוד שהשומרים עדיין לא הגיעו למודעות מהות השפה, והאמונה שלהם בדטרמיניזם לא נבע ממרד או שלילה של דרכי התממשות כלי זה. אם אנו לוקחים בתור דוגמה שניה את היוונים, בעיקר את היצירות המוקדמות של אפלטון, אזי אנו נוכחים לדעת שהתנכרות לכלי השפה הובילה הוגה דעות זה לאמונה בדטרמיניזם, אמונה בגלגול נשמות מכני.
אפלטון מרד בירושה הדמוקראטית של עיר מולדתו אתונה. אמנם גם אנשי אתונה לא פיתחו השקפה לשונית, אבל הם בצורה אינטואיטיבית פתחו מוסדות דמוקראטיים, אמצו בצורה אינטואיטיבית רצון חופשי, המאפשר ליצור דברים חדשים, מוסדות חדשים.
אפלטון סלד מהדמוקראטיה האתונאית, ספרטה הצבאית, האגרסיבית נעשתה האידיאל שלו. עובדה זו שאפלטון מרד בדמוקראטיה האתונאית האינטואיטיבית, שאמצה רצון חופשי לשנות דברים, הוביל אותו לאמץ השקפה אורגנית. למעשה 'המדינה' שאפלטון הציע היתה צריכה להיות מדינה אורגנית דטרמיניסטית. למען להצביע על האופי השונה של מדינתו, מהדגם האתונאי, עלינו להצביע על האופי השונה של מעמד האדם בה. למען להצביע על המעמד השונה של האדם במדינתו הוא המציא את המיתוס השקרי, לפי דברי עצמו, שבני מדינה זו הם אוטוכטוניים, ילידי האדמה, שהמעמדות השונים נוצרו ממתכות שונות, והדירוג ההיררכי נקבע לפי האופי המתכתי של המעמדות.
אצל אפלטון אנו יכולים לראות את דרכי ההגיון שלו, שביטול סדר מבוסס על 'רצון חופשי' לבחור וליצור, הוביל אותו להשקפה אורגנית, להשקפה דטרמיניסטית.
אנו יכולים לסכם ולהגיד שלפני האדם אפשרויות מצומצמות, הוא נמצא בסד חוקי הקיום הקוצבים לו משך קיום מוגבל, אבל לאדם הוענקה מתת השפה, נוסף לאמצעי הכלי שבידי הברויים האחרים על כדור הארץ שלנו. כלי השפה מעניק לאדם חופש פעולה מוגבל ליצור את עולמו. אם האדם מתנכל למתת זו, כלי השפה, אזי הוא נסוג למעמד החיות שהנם נשלטים על-ידי חוקים דטרמיניסטיים מבלי יכולת של שינויים במצבם.
האדם גם כאשר הוא מתנכל למתת הלשון ודרך פעולתה, כפי שכבר אמרנו, נשאר ישות לשונית עם מודעות והגיון לשוני המוביל אותו בסולם האבולוציוני לדרגה נמוכה יותר. אדם כזה, חברה כזו המתנכלים לדרך פעולת השפה, למעשה מנטרלים אותה, מאמצים את כלי הכח, מאמצים
דטרמיניזם. אדם כזה, חברה כזו לא מודעים לעובדה שהם לא משנים את מצבם הקיומי, שהם עדיין מוותים, כמו החיות. באמוץ דטרמיניזם, האדם, החברה לא נעשים נצחיים.
מה שקורה במציאות, כפי שאנו עדים מההיסטוריה, שאלו המתנכלים לכלי השפה, מנסים לכפות את רצונם על חוקי הקיום באמצעים כוחניים, ללא הועיל.
מתבקש, כתוצאה מהבאת שתי הדוגמאות הקודמות, להזכיר מחדש שמחשבת התנ"ך אמצה את מתת כלי השפה, פתחה פילוסופיה לשונית, אמצה 'רצון חופשי', סברה שהאדם שניתן לו חופש מוגבל יכול ליצור את עולמו הלשוני. מחשבת התנ"ך גם השלימה עם משך קיום מוגבל בעולם הנגלה, לא שאפה לנצחיות, לא יצרה עולם חלופי ששם האדם ממשיך להתקיים.
ברור שהשומרים קדמו לעברים ולמהפכה המחשבתית שלהם, לאימוצם את כלי השפה, פיתוחם את הפילוסופיה הלשונית. גם היוונים לא הכירו את המחשבה העברית, למרות שהם היו בו זמניים לעברים.
אבל עברים שחיו בפזורה ההלניסטית, הכירו גם את ירושת אבותיהם, אבל הכירו גם את ההשקפות היווניות שהאמינו שהעולם הוא נצחי, אפילו רצו שהאדם יהיה נצחי, אם לא בעולם הנגלה אזי בגלגול נשמות, כפי שסוקראטס בדיאלוג פיידו שיטח את משנתו לפני תלמידיו, לפני מותו.
עברים אלו בגלות רצו לעשות סינתזה בין השקפת אבותיהם לבין ההשקפה היוונית. אנו רואים את הניסיון הזה בתיאולוגיה של השליח פאול, ב'אגרת אל הרומיים'. פאול לא רצה לשאת במעמסת ההלכה, הוא בדומה ליוונים רצה בנצחיות. אבל מחשבת התנ"ך דיברה על חיים קצובים, בעולם נברא לא נצחי.
פאול עם הבנתו היחסית, בהיותו דו-תרבותי, הבין שמחשבת התנ"ך מבוססת על משל 'עץ הדעת', הוא החליט לנטרל משל זה. לא נכנס כאן לפרשנויות המטעות שלו למטרה זו. אבל ניטרול משל זה על-ידי פאול שלל מהאדם את חופש הפעולה, הפקיר את האדם מחוסר יכולת פעולה, לחסדי שמיים, לשינוי סדרי עולם שבו המאמינים יזכו לנצחיות.
אני בכוונה כאן לא נכנסת לדקויות התיאולוגיות של פאול, כיוון שברצוני להצביע על העובדה, שאם האדם מתנכל לכלי שהוענק לו, כפי שעשה את זה השליח פאול, הוא חוזר לפי ההגיון, שהוא נשאר מנת חלקו של האדם, גם כאשר הוא מתנכל לדרכי פעולת השפה, לדטרמיניזם. במציאות האדם חוזר ל'גן-עדן', האידיאל של פאול, 'גן-עדן' שלפי בעל משל 'עץ הדעת' , האדם בו זהה עם החיות.
בצורה סמלית, זרטוסטרא, גיבורו של ניטשה, מתבודד על ההר יחד עם החיות האהובות עליו, 'גן-העדן' שלו, למרות שלבסוף הוא מתעשת, חוזר לקהילת בני אדם השנואים עליו. ניטשה גם בצורה אינטואיטיבית, סימלית, הבין שאם שוללים את כל המוסדות הלשוניים, מה שנשאר הוא 'רצון לכח', רצון השמדת הקיים, רצון לכפות בכח על המציאות שהיא תעניק לאדם את משאלותיו. על כך בהמשך.
אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 313 – דרכי ההיגיון האנושי
האדם גם כאשר הוא מתנכל לכלי שהוענק לו על-ידי האבולוציה, כלי השפה, הוא נשאר ישות לשונית ובעל מודעות, הרי היכולת לשפה היא גנטית, אף אם ממוש יכולת לשונית זו הוא תהליך אפי-גנטי שדורש מהיחיד להשמע לכללי האלגוריתם שדרכם כלי זה מתממש. כך, אם האדם מתכחש לצורות דרכם כלי זה מתממש, כמו הבדלה, ניכור, הוא עדיין נשאר בעל הגיון שהנו חלק מהשפה, מהמודעות, הגיון המוביל את האדם לממש את יכולתו הלשונית, בצורה הגיונית אחרת מאשר אם האדם נשמע לאלגוריתם הלשוני עם דרכי פעולתו.
לפני שנביא דוגמאות שונות המאשרות את הדרכים השונות שכלי השפה מתממש, עלינו להקדים ולברר את האפשרויות הקיומיות העומדות לפני האדם הלשוני. האדם ככל הברויים על כדור הארץ שלנו מעומת עם חוקי הקיום, כמו יתר הברויים, חוקי קיום המעניקים לכל הברויים משך קיום קצוב, כיוון שהבריאה תיתכן רק אם היא לא רציפה. החיות מקבלות את גזר דין חוקי הקיום, ודחף הקיום שלהם, רק גורם להם לשמר את קיומן הקצוב. לרשות החיות עומד כלי הכח, לשרת את הצרכים הקיומיים שלה.
אבל האדם שגם הוא מועמת עם חוקי הקיום הקוצבים לכל הברויים משך מוגבל, זכה מהאבולוציה במתת נוספת למתת כלי הכח שלרשות כל הברויים, הוא קיבל את מתת השפה, כלי הבא להחליף את כלי הכח, כלי עם אפשרויות רבות יותר מכלי הכח. אבל למען שהאדם יוכל לעשות שימוש בכל היכולות שהכלי הנוסף מאפשר לו, הכלי מעניק לאדם את ה'מודעות' שהיא בעיני האדם ברכה וקללה.
מדוע המודעות היא ברכה וקללה? מודעות זו מאפשרת לאדם להיהפך מודע שחוקי הקיום הקוצבים לו משך קיום קצוב. החיות שלא זכו במתת השפה, לא מודעות לקיצוב של חוקי היום, הן מודעות רק לסכנות לדחף שלהן לקיום, לכן הן בבריחה מתמדת מסכנות אלו. האדם שנעשה מודע לעובדות קיומו הקצוב, לא משלים עם הגזרה.
האדם שלא משלים עם הגזרה של חוקי הקיום הגוזרים לו קיום קצוב, חושב שהכלי אשם בגזרה, מתחיל להתנכל למתת שהוענקה לו, למתת השפה. הוא לא יכול להתנכל ליכולת שלו לשפה, יכולת שהיא גנטית, אבל הוא מתנכל לאופנים כלי זה פועל, הוא מתנכל ל'רצון חופשי', שרק הוא מאפשר לו לפעול, הוא מתנכר ל'הבדלה' שרק היא מאפשרת לכלי השפה לפעל, הוא מתנכר ל'ניכור' שהנו זהה עם הבדלה.
ההתנכלויות האלו לא שוללות מהאדם את מודעותו, את דרכי ההגיון שמתממשים רק בגבולות הנתונים הקיומיים. אם האדם שולל את דרכי פעולת השפה, הוא חוזר לדרכי פעולת כלי הכח. אם השפה מעניקה לאדם חופש מוגבל לפעול וליצור את עולמו הלשוני, הגיון פעולת הכח הוא דטרמיניזם, שלילת יכולת היצירה.
במציאות האנושית הדברים אינם כל כך חד-משמעיים. אנחנו רק יכולים לעמוד על ההבדלים האלו אם אנו נשתמש בדגמים מההיסטוריה האנושית. אנחנו נחזור במנהרת הזמן, במנהרת היסטורית האדם ונתחיל עם העם המופלא, השומרים.
למרות שהשומרים פיתחו תרבות מפוארת, הם לא פיתחו פילוסופיה לשונית. פילוסופית השפה מודעת למהות השפה, לדרכי פעולתה, מודעת לעובדה שכלי זה מעניק לאדם חופש מוגבל ליצור את עולמו הלשוני. בעולם לשוני זה לאדם חופש מוגבל. מאחר שהשומרים לא היו מודעים למהות השפה, הם האמינו בדטרמיניזם.
הדוגמה השומרית מצביעה על כך שלמרות שעם זה בצורה אינטואיטיבית עשה שימוש בכלי השפה, אבל לא היה מודע למהות כלי זה, לא היה מודע שכלי זה מעניק חופש מוגבל לאדם הלשוני, חוסר מודעות זו גרמה לכך שהם האמינו בדטרמיניזם.
השומרים נבדלו מעמים יותר מאוחרים, שנסוגו לדטרמיניזם כיוון שהם שללו את דרכי פעולת השפה, בעוד שהשומרים עדיין לא הגיעו למודעות מהות השפה, והאמונה שלהם בדטרמיניזם לא נבע ממרד או שלילה של דרכי התממשות כלי זה. אם אנו לוקחים בתור דוגמה שניה את היוונים, בעיקר את היצירות המוקדמות של אפלטון, אזי אנו נוכחים לדעת שהתנכרות לכלי השפה הובילה הוגה דעות זה לאמונה בדטרמיניזם, אמונה בגלגול נשמות מכני.
אפלטון מרד בירושה הדמוקראטית של עיר מולדתו אתונה. אמנם גם אנשי אתונה לא פיתחו השקפה לשונית, אבל הם בצורה אינטואיטיבית פתחו מוסדות דמוקראטיים, אמצו בצורה אינטואיטיבית רצון חופשי, המאפשר ליצור דברים חדשים, מוסדות חדשים.
אפלטון סלד מהדמוקראטיה האתונאית, ספרטה הצבאית, האגרסיבית נעשתה האידיאל שלו. עובדה זו שאפלטון מרד בדמוקראטיה האתונאית האינטואיטיבית, שאמצה רצון חופשי לשנות דברים, הוביל אותו לאמץ השקפה אורגנית. למעשה 'המדינה' שאפלטון הציע היתה צריכה להיות מדינה אורגנית דטרמיניסטית. למען להצביע על האופי השונה של מדינתו, מהדגם האתונאי, עלינו להצביע על האופי השונה של מעמד האדם בה. למען להצביע על המעמד השונה של האדם במדינתו הוא המציא את המיתוס השקרי, לפי דברי עצמו, שבני מדינה זו הם אוטוכטוניים, ילידי האדמה, שהמעמדות השונים נוצרו ממתכות שונות, והדירוג ההיררכי נקבע לפי האופי המתכתי של המעמדות.
אצל אפלטון אנו יכולים לראות את דרכי ההגיון שלו, שביטול סדר מבוסס על 'רצון חופשי' לבחור וליצור, הוביל אותו להשקפה אורגנית, להשקפה דטרמיניסטית.
אנו יכולים לסכם ולהגיד שלפני האדם אפשרויות מצומצמות, הוא נמצא בסד חוקי הקיום הקוצבים לו משך קיום מוגבל, אבל לאדם הוענקה מתת השפה, נוסף לאמצעי הכלי שבידי הברויים האחרים על כדור הארץ שלנו. כלי השפה מעניק לאדם חופש פעולה מוגבל ליצור את עולמו. אם האדם מתנכל למתת זו, כלי השפה, אזי הוא נסוג למעמד החיות שהנם נשלטים על-ידי חוקים דטרמיניסטיים מבלי יכולת של שינויים במצבם.
האדם גם כאשר הוא מתנכל למתת הלשון ודרך פעולתה, כפי שכבר אמרנו, נשאר ישות לשונית עם מודעות והגיון לשוני המוביל אותו בסולם האבולוציוני לדרגה נמוכה יותר. אדם כזה, חברה כזו המתנכלים לדרך פעולת השפה, למעשה מנטרלים אותה, מאמצים את כלי הכח, מאמצים
דטרמיניזם. אדם כזה, חברה כזו לא מודעים לעובדה שהם לא משנים את מצבם הקיומי, שהם עדיין מוותים, כמו החיות. באמוץ דטרמיניזם, האדם, החברה לא נעשים נצחיים.
מה שקורה במציאות, כפי שאנו עדים מההיסטוריה, שאלו המתנכלים לכלי השפה, מנסים לכפות את רצונם על חוקי הקיום באמצעים כוחניים, ללא הועיל.
מתבקש, כתוצאה מהבאת שתי הדוגמאות הקודמות, להזכיר מחדש שמחשבת התנ"ך אמצה את מתת כלי השפה, פתחה פילוסופיה לשונית, אמצה 'רצון חופשי', סברה שהאדם שניתן לו חופש מוגבל יכול ליצור את עולמו הלשוני. מחשבת התנ"ך גם השלימה עם משך קיום מוגבל בעולם הנגלה, לא שאפה לנצחיות, לא יצרה עולם חלופי ששם האדם ממשיך להתקיים.
ברור שהשומרים קדמו לעברים ולמהפכה המחשבתית שלהם, לאימוצם את כלי השפה, פיתוחם את הפילוסופיה הלשונית. גם היוונים לא הכירו את המחשבה העברית, למרות שהם היו בו זמניים לעברים.
אבל עברים שחיו בפזורה ההלניסטית, הכירו גם את ירושת אבותיהם, אבל הכירו גם את ההשקפות היווניות שהאמינו שהעולם הוא נצחי, אפילו רצו שהאדם יהיה נצחי, אם לא בעולם הנגלה אזי בגלגול נשמות, כפי שסוקראטס בדיאלוג פיידו שיטח את משנתו לפני תלמידיו, לפני מותו.
עברים אלו בגלות רצו לעשות סינתזה בין השקפת אבותיהם לבין ההשקפה היוונית. אנו רואים את הניסיון הזה בתיאולוגיה של השליח פאול, ב'אגרת אל הרומיים'. פאול לא רצה לשאת במעמסת ההלכה, הוא בדומה ליוונים רצה בנצחיות. אבל מחשבת התנ"ך דיברה על חיים קצובים, בעולם נברא לא נצחי.
פאול עם הבנתו היחסית, בהיותו דו-תרבותי, הבין שמחשבת התנ"ך מבוססת על משל 'עץ הדעת', הוא החליט לנטרל משל זה. לא נכנס כאן לפרשנויות המטעות שלו למטרה זו. אבל ניטרול משל זה על-ידי פאול שלל מהאדם את חופש הפעולה, הפקיר את האדם מחוסר יכולת פעולה, לחסדי שמיים, לשינוי סדרי עולם שבו המאמינים יזכו לנצחיות.
אני בכוונה כאן לא נכנסת לדקויות התיאולוגיות של פאול, כיוון שברצוני להצביע על העובדה, שאם האדם מתנכל לכלי שהוענק לו, כפי שעשה את זה השליח פאול, הוא חוזר לפי ההגיון, שהוא נשאר מנת חלקו של האדם, גם כאשר הוא מתנכל לדרכי פעולת השפה, לדטרמיניזם. במציאות האדם חוזר ל'גן-עדן', האידיאל של פאול, 'גן-עדן' שלפי בעל משל 'עץ הדעת' , האדם בו זהה עם החיות.
בצורה סמלית, זרטוסטרא, גיבורו של ניטשה, מתבודד על ההר יחד עם החיות האהובות עליו, 'גן-העדן' שלו, למרות שלבסוף הוא מתעשת, חוזר לקהילת בני אדם השנואים עליו. ניטשה גם בצורה אינטואיטיבית, סימלית, הבין שאם שוללים את כל המוסדות הלשוניים, מה שנשאר הוא 'רצון לכח', רצון השמדת הקיים, רצון לכפות בכח על המציאות שהיא תעניק לאדם את משאלותיו. על כך בהמשך.
אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 313 – דרכי ההיגיון האנושי
האדם גם כאשר הוא מתנכל לכלי שהוענק לו על-ידי האבולוציה, כלי השפה, הוא נשאר ישות לשונית ובעל מודעות, הרי היכולת לשפה היא גנטית, אף אם ממוש יכולת לשונית זו הוא תהליך אפי-גנטי שדורש מהיחיד להשמע לכללי האלגוריתם שדרכם כלי זה מתממש. כך, אם האדם מתכחש לצורות דרכם כלי זה מתממש, כמו הבדלה, ניכור, הוא עדיין נשאר בעל הגיון שהנו חלק מהשפה, מהמודעות, הגיון המוביל את האדם לממש את יכולתו הלשונית, בצורה הגיונית אחרת מאשר אם האדם נשמע לאלגוריתם הלשוני עם דרכי פעולתו.
לפני שנביא דוגמאות שונות המאשרות את הדרכים השונות שכלי השפה מתממש, עלינו להקדים ולברר את האפשרויות הקיומיות העומדות לפני האדם הלשוני. האדם ככל הברויים על כדור הארץ שלנו מעומת עם חוקי הקיום, כמו יתר הברויים, חוקי קיום המעניקים לכל הברויים משך קיום קצוב, כיוון שהבריאה תיתכן רק אם היא לא רציפה. החיות מקבלות את גזר דין חוקי הקיום, ודחף הקיום שלהם, רק גורם להם לשמר את קיומן הקצוב. לרשות החיות עומד כלי הכח, לשרת את הצרכים הקיומיים שלה.
אבל האדם שגם הוא מועמת עם חוקי הקיום הקוצבים לכל הברויים משך מוגבל, זכה מהאבולוציה במתת נוספת למתת כלי הכח שלרשות כל הברויים, הוא קיבל את מתת השפה, כלי הבא להחליף את כלי הכח, כלי עם אפשרויות רבות יותר מכלי הכח. אבל למען שהאדם יוכל לעשות שימוש בכל היכולות שהכלי הנוסף מאפשר לו, הכלי מעניק לאדם את ה'מודעות' שהיא בעיני האדם ברכה וקללה.
מדוע המודעות היא ברכה וקללה? מודעות זו מאפשרת לאדם להיהפך מודע שחוקי הקיום הקוצבים לו משך קיום קצוב. החיות שלא זכו במתת השפה, לא מודעות לקיצוב של חוקי היום, הן מודעות רק לסכנות לדחף שלהן לקיום, לכן הן בבריחה מתמדת מסכנות אלו. האדם שנעשה מודע לעובדות קיומו הקצוב, לא משלים עם הגזרה.
האדם שלא משלים עם הגזרה של חוקי הקיום הגוזרים לו קיום קצוב, חושב שהכלי אשם בגזרה, מתחיל להתנכל למתת שהוענקה לו, למתת השפה. הוא לא יכול להתנכל ליכולת שלו לשפה, יכולת שהיא גנטית, אבל הוא מתנכל לאופנים כלי זה פועל, הוא מתנכל ל'רצון חופשי', שרק הוא מאפשר לו לפעול, הוא מתנכר ל'הבדלה' שרק היא מאפשרת לכלי השפה לפעל, הוא מתנכר ל'ניכור' שהנו זהה עם הבדלה.
ההתנכלויות האלו לא שוללות מהאדם את מודעותו, את דרכי ההגיון שמתממשים רק בגבולות הנתונים הקיומיים. אם האדם שולל את דרכי פעולת השפה, הוא חוזר לדרכי פעולת כלי הכח. אם השפה מעניקה לאדם חופש מוגבל לפעול וליצור את עולמו הלשוני, הגיון פעולת הכח הוא דטרמיניזם, שלילת יכולת היצירה.
במציאות האנושית הדברים אינם כל כך חד-משמעיים. אנחנו רק יכולים לעמוד על ההבדלים האלו אם אנו נשתמש בדגמים מההיסטוריה האנושית. אנחנו נחזור במנהרת הזמן, במנהרת היסטורית האדם ונתחיל עם העם המופלא, השומרים.
למרות שהשומרים פיתחו תרבות מפוארת, הם לא פיתחו פילוסופיה לשונית. פילוסופית השפה מודעת למהות השפה, לדרכי פעולתה, מודעת לעובדה שכלי זה מעניק לאדם חופש מוגבל ליצור את עולמו הלשוני. בעולם לשוני זה לאדם חופש מוגבל. מאחר שהשומרים לא היו מודעים למהות השפה, הם האמינו בדטרמיניזם.
הדוגמה השומרית מצביעה על כך שלמרות שעם זה בצורה אינטואיטיבית עשה שימוש בכלי השפה, אבל לא היה מודע למהות כלי זה, לא היה מודע שכלי זה מעניק חופש מוגבל לאדם הלשוני, חוסר מודעות זו גרמה לכך שהם האמינו בדטרמיניזם.
השומרים נבדלו מעמים יותר מאוחרים, שנסוגו לדטרמיניזם כיוון שהם שללו את דרכי פעולת השפה, בעוד שהשומרים עדיין לא הגיעו למודעות מהות השפה, והאמונה שלהם בדטרמיניזם לא נבע ממרד או שלילה של דרכי התממשות כלי זה. אם אנו לוקחים בתור דוגמה שניה את היוונים, בעיקר את היצירות המוקדמות של אפלטון, אזי אנו נוכחים לדעת שהתנכרות לכלי השפה הובילה הוגה דעות זה לאמונה בדטרמיניזם, אמונה בגלגול נשמות מכני.
אפלטון מרד בירושה הדמוקראטית של עיר מולדתו אתונה. אמנם גם אנשי אתונה לא פיתחו השקפה לשונית, אבל הם בצורה אינטואיטיבית פתחו מוסדות דמוקראטיים, אמצו בצורה אינטואיטיבית רצון חופשי, המאפשר ליצור דברים חדשים, מוסדות חדשים.
אפלטון סלד מהדמוקראטיה האתונאית, ספרטה הצבאית, האגרסיבית נעשתה האידיאל שלו. עובדה זו שאפלטון מרד בדמוקראטיה האתונאית האינטואיטיבית, שאמצה רצון חופשי לשנות דברים, הוביל אותו לאמץ השקפה אורגנית. למעשה 'המדינה' שאפלטון הציע היתה צריכה להיות מדינה אורגנית דטרמיניסטית. למען להצביע על האופי השונה של מדינתו, מהדגם האתונאי, עלינו להצביע על האופי השונה של מעמד האדם בה. למען להצביע על המעמד השונה של האדם במדינתו הוא המציא את המיתוס השקרי, לפי דברי עצמו, שבני מדינה זו הם אוטוכטוניים, ילידי האדמה, שהמעמדות השונים נוצרו ממתכות שונות, והדירוג ההיררכי נקבע לפי האופי המתכתי של המעמדות.
אצל אפלטון אנו יכולים לראות את דרכי ההגיון שלו, שביטול סדר מבוסס על 'רצון חופשי' לבחור וליצור, הוביל אותו להשקפה אורגנית, להשקפה דטרמיניסטית.
אנו יכולים לסכם ולהגיד שלפני האדם אפשרויות מצומצמות, הוא נמצא בסד חוקי הקיום הקוצבים לו משך קיום מוגבל, אבל לאדם הוענקה מתת השפה, נוסף לאמצעי הכלי שבידי הברויים האחרים על כדור הארץ שלנו. כלי השפה מעניק לאדם חופש פעולה מוגבל ליצור את עולמו. אם האדם מתנכל למתת זו, כלי השפה, אזי הוא נסוג למעמד החיות שהנם נשלטים על-ידי חוקים דטרמיניסטיים מבלי יכולת של שינויים במצבם.
האדם גם כאשר הוא מתנכל למתת הלשון ודרך פעולתה, כפי שכבר אמרנו, נשאר ישות לשונית עם מודעות והגיון לשוני המוביל אותו בסולם האבולוציוני לדרגה נמוכה יותר. אדם כזה, חברה כזו המתנכלים לדרך פעולת השפה, למעשה מנטרלים אותה, מאמצים את כלי הכח, מאמצים
דטרמיניזם. אדם כזה, חברה כזו לא מודעים לעובדה שהם לא משנים את מצבם הקיומי, שהם עדיין מוותים, כמו החיות. באמוץ דטרמיניזם, האדם, החברה לא נעשים נצחיים.
מה שקורה במציאות, כפי שאנו עדים מההיסטוריה, שאלו המתנכלים לכלי השפה, מנסים לכפות את רצונם על חוקי הקיום באמצעים כוחניים, ללא הועיל.
מתבקש, כתוצאה מהבאת שתי הדוגמאות הקודמות, להזכיר מחדש שמחשבת התנ"ך אמצה את מתת כלי השפה, פתחה פילוסופיה לשונית, אמצה 'רצון חופשי', סברה שהאדם שניתן לו חופש מוגבל יכול ליצור את עולמו הלשוני. מחשבת התנ"ך גם השלימה עם משך קיום מוגבל בעולם הנגלה, לא שאפה לנצחיות, לא יצרה עולם חלופי ששם האדם ממשיך להתקיים.
ברור שהשומרים קדמו לעברים ולמהפכה המחשבתית שלהם, לאימוצם את כלי השפה, פיתוחם את הפילוסופיה הלשונית. גם היוונים לא הכירו את המחשבה העברית, למרות שהם היו בו זמניים לעברים.
אבל עברים שחיו בפזורה ההלניסטית, הכירו גם את ירושת אבותיהם, אבל הכירו גם את ההשקפות היווניות שהאמינו שהעולם הוא נצחי, אפילו רצו שהאדם יהיה נצחי, אם לא בעולם הנגלה אזי בגלגול נשמות, כפי שסוקראטס בדיאלוג פיידו שיטח את משנתו לפני תלמידיו, לפני מותו.
עברים אלו בגלות רצו לעשות סינתזה בין השקפת אבותיהם לבין ההשקפה היוונית. אנו רואים את הניסיון הזה בתיאולוגיה של השליח פאול, ב'אגרת אל הרומיים'. פאול לא רצה לשאת במעמסת ההלכה, הוא בדומה ליוונים רצה בנצחיות. אבל מחשבת התנ"ך דיברה על חיים קצובים, בעולם נברא לא נצחי.
פאול עם הבנתו היחסית, בהיותו דו-תרבותי, הבין שמחשבת התנ"ך מבוססת על משל 'עץ הדעת', הוא החליט לנטרל משל זה. לא נכנס כאן לפרשנויות המטעות שלו למטרה זו. אבל ניטרול משל זה על-ידי פאול שלל מהאדם את חופש הפעולה, הפקיר את האדם מחוסר יכולת פעולה, לחסדי שמיים, לשינוי סדרי עולם שבו המאמינים יזכו לנצחיות.
אני בכוונה כאן לא נכנסת לדקויות התיאולוגיות של פאול, כיוון שברצוני להצביע על העובדה, שאם האדם מתנכל לכלי שהוענק לו, כפי שעשה את זה השליח פאול, הוא חוזר לפי ההגיון, שהוא נשאר מנת חלקו של האדם, גם כאשר הוא מתנכל לדרכי פעולת השפה, לדטרמיניזם. במציאות האדם חוזר ל'גן-עדן', האידיאל של פאול, 'גן-עדן' שלפי בעל משל 'עץ הדעת' , האדם בו זהה עם החיות.
בצורה סמלית, זרטוסטרא, גיבורו של ניטשה, מתבודד על ההר יחד עם החיות האהובות עליו, 'גן-העדן' שלו, למרות שלבסוף הוא מתעשת, חוזר לקהילת בני אדם השנואים עליו. ניטשה גם בצורה אינטואיטיבית, סימלית, הבין שאם שוללים את כל המוסדות הלשוניים, מה שנשאר הוא 'רצון לכח', רצון השמדת הקיים, רצון לכפות בכח על המציאות שהיא תעניק לאדם את משאלותיו. על כך בהמשך.
אוניברסיטה ווירטואלית - פלוסופית השפה 