Monthly Archives: דצמבר 2012

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 317 – הרתיעה ממודעות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 317 – הרתיעה ממודעות

     לכאורה כל המחשבה האנושית מבוססת על 'מודעות' האדם, מודעות המבדילה אותו מהחיות. הילד נעשה 'מודע' כאשר הוא מבדיל את עצמו מאמו, יכול להגיד 'אני'. ברור מדוגמה יסודית זו שמודעות היא יכולת האדם להבדל מהסובב אותו.

    את התאור הגאוני ביותר ל'מודעות' אנו מוצאים במשל 'עץ הדעת', כאשר חוה ואדם, אחרי אוכלם מפרי 'דעת', מבדילים בין גופם לבין 'דעת' שרכשו, ומיד הרכש החדש, 'דעת' בז לגוף העירום, חוה ואדם מכסים אותו.

    האם יש לנו צורך להגדרה יותר מתוחכמת ל'מודעות' מאשר אנו מוצאים במשל 'עץ הדעת', לא ולא וראה זה פלא דווקא תאור זה זוכה לזעם מצד השליח פאול, בטענה ש'דעת' , 'מודעות', פרושן 'מוות', לכן יש לנטרל משל זה, למען לסגת למצב טרם האכילה, למצב גן-עדן.

     ברתיעה זו של השליח פאול מ'דעת', מ'מודעות', אנו נפגשים עם הרתיעה האנושית הארכיטיפים מ'מודעות', מבשרת המוות. היינו יכולים לפסח על רתיעתו של פאול ל'מודעות', אבל רתיעה זו נעשתה בסיס כל ההשקפה הנוצרית, בסיס התרבות המערבית.

      שוב, היינו יכולים לפסח על התרבות הנוצרית, אבל ראה זה פלא, האדם שהתימר שהנו 'מדעי', מרכס, במסתו 'השאלה היהודית', חוזר על הרתיעה של פאול, במינוח חדש, הוא יוצא נגד ה'ניכור' היהודי, ניכור שאינו שונה מהבדלה, בסיס המודעות. ושוב, אין לזלזל בקביעתו של מרכס, אשר בדומה לקודמו השליח פאול, סיכם השקפה ארכיטיפים רווחת בעולם המערבי, ההשקפה הלותרנית, יחד עם ההשקפה המכונה 'מרכסיסטית'.

    אם אישים אלו מבטאים רק את הנטיות הארכיטיפיות המערביות, אנו מוצאים נטיות כאלו אצל הסינים, כך לאוטשה הסיני, רוצה ב'טאו' הבלתי מחולק, טוען שיפה ומכוער הם פרי ההבדלה. האידיאל שלו לבטל את ההבדלות. שוב לאוטשה רק חוזר על דברים של מיסטיקונים במשך ההיסטוריה האנושית, הרוצים לחזור לכוליות, לבטל את ההבדלות. כבר אנכסימנדר הפילוסוף היווני בפרגמנט של משנתו אומר, שההבדלות מהכוליות היא חטא.

     לפיכך, לא יפלא, שהמונח 'ניכור' הוא מונח שלילי. נשאלת השאלה הפשוטה איך אנו יכולים לחשוב בלי 'ניכור', בלי הבדלה? האדם אינו נותן לעצמו דין וחשבון על רתיעותיו. האדם מתעלם מהעובדה שהוא נרתע מהעובדה שעולמו הלשוני, עולמו האנושי, הוא מעשה ידיו, יותר נכון יצירה באמצעות כלי השפה, הכלי שהאבולוציה הוסיפה לו, נוסף לכלי הכח המשותף לו ולחיות על כדור הארץ שלנו.

     האדם נרתע מהמחשבה שכל עולמו הלשוני שהוא יוצר באמצעות כלי השפה, תלוי באמונה של הקהילה בו, שעולם לשוני זה אין לו משמעות ביקום. לא יפלא שהאדם באמת שואף להיות חלק מהעולם האורגני היותר מוחשי.

     האדם אינו מודע לרתיעתו זו ממודעות, רתיעתו מהעובדה שהעולם הלשוני שלו שהוא פרי הכלי שנוסף לו על-ידי האבולוציה, הוא בסך הכל יצירה של כלי השפה. האדם אינו משלים עם העובדה שעולם לשוני זה קיים רק על בסיס אמונה של קהילות אנושיות בו, שהוא לא קיים ביקום. אבל רתיעה לא מודעת זו היא הסיבה שכאשר אלו העוסקים בשפה, תמיד מדברים על השפה רק ככלי קומוניקציה, לא כלי יצירה.

     הרי גם לחיות יש יכולות לקומוניקציה, בכך האדם לא נבדל מהם. הדבר היחידי המבדיל את האדם מהחיה הוא יכולתו לנכר את מודעותו בשפה, ביכולתו באמצעות כלי השפה ליצור את מוסדותיו, את ערכיו וגם את כליו.

     מספיק לנו להתבונן איך היום בני אדם יוצרים עולם קיברנטי באמצעות יצירת תוכנות המזינות מיכשור שאף הוא תוצר של כלי השפה.  עולם קיברנטי זה קיים רק על בסיס האמונה האנושית בו. מפליא לראות לעתים בשעשועה של בני אדם המעלים את הסברה שיום אחד המכונות ישלטו בנו, הרי המכונות עם כל התחכום שבאמצעותו האדם מפעיל אותן, תלויות בתחכום אנושי זה. אם המידע האנושי ישכח, המכונות יושבתו.

     עלינו לחזור לדברים שכבר נאמרו, שאנו יודעים מההיסטוריה האנושית, שהיו קיימות תרבויות מחוסרות ידע הכתב, לכן הן לא השאירו עקבות לקיומן, זכרונן נמוג. רק גלוי הכתב איפשר לתרבויות לקבע את חכמתם, את ההמצאות שלהן. דוגמאות אלו מוכיחות שמודעות נמוגה עם האדם, אם הוא לא מקבע אותה בכתב. כך כל חכמתם של העם השומרי התגלתה רק אחרי שבחפירות ארכיאולוגיות גילו את החרסים שלהם שעליהם הם חרתו את ירושתם התרבותית.

    מובנת רתיעתו של האדם מהעובדה, שהוא המחזיק היחידי של חופת עולמו הלשוני, שעולם לשוני זה הנו פנטום, רפאי. למרות רתיעה זו של האדם מעולמו הלשוני פרי מודעותו, הוא מעדיף אותו על גופו הביאולוגי הכלה, הרי הוא יכול רק לעולם רפאי זה לייחס קיום מתמשך, אם לא בעולם הנגלה בעולם חלופי.

     במציאות ההוכחה היחידה לקיום מתמשך של העולם הלשוני הוא, אם הוא קובע בכתב, לקיום אחר אין לנו שום הוכחה. עובדה מופלאה היא שהעולם הלשוני הרפאי נשמר בירושה המקובעת בכתב. כמו במקרה קיבוע העולם הלשוני העברי בתנ"ך, אנו מסוגלים להחיות עולם זה, כאילו הוא נצחי.

     ולא רק את העולם הלשוני העברי אנו יכולים להחיות,  אלא גם את העולם השומרי המופלא. עם פענוח הכתב של עם מופלא זה, השומרי, עולם לשוני מקובע זה, בכתב היתדות, מאפשר לנו לחזור במנהרת הזמן, כאילו הוא לא חלף, כאילו הוא ממשות.

     ועוד יותר מופלאה היא התופעה, שהעולם המצרי שהיה כולו משועבד לאמונה על המשך קיום הישות הנעלמת המהווה את האדם בקיום חלופי. לשם כך הפכו את השפה להשבעות למען לעבור את המהמורות בדרך לעולם הנצחי. במציאות הממשית, העולם המצרי הוחיה רק עם פענוח הכתב ההיארוגליפי על-ידי שמפוליון..    

       והיוונים שהתנכרו לכתב, שהאליהו את הגוף, שחשפו את יופיו בהתגוששויות ערומות, שחשפו את יופיו בתרגילי התעמלות, אם נשאר זכר לעולמם של היוונים, האלו, הם אותם כתבים שקובעו בכתב שאותו רכשו רק במאה השמינית לפני הספירה מהפיניקים, הם אפילו לא המציאו כתב כמו   השומרים המופלאים, אלפי שנים לפניהם.

   מאחר שהיוונים רכשו את הכתב מתרבות אחרת, יחסם אליו נשאר שלילי, הם זילזלו בערכו. את הרתיעה הזו של היוונים מהכתב אנו מוצאים בדיאלוג 'פיידרוס' של אפלטון. בדיאלוג זה סוקראטס מספר מיתוס מצרי על האל המצרי תיית שהיה אב וממציא האומנויות. לפי המיתוס המצרי אל זה תיית המציא גם את הכתב.

     באותה תקופה, שהמיתוס מתיחס אליו, המלך של העיר תבס, במצריים, היה תמוז.  אל מלך זה של תבס, בא האל תיית, והציג לפניו את חשיבות הכתב, באומרו שאומנות זו של הכתב יהפוך את המצרים לחכמים יותר, ישפר את זכרונם. תשובת המלך תמוז היתה שממציא של אומנות מסוימת אינו שופט טוב של המצאתו, אינו שופט טוב אם אומנות זו תהיה מועילה או לא מועילה.  

      המלך תמוז המשיך ואמר שתוצאות האומנות הזו, הכתב, של האל תיית, תביא לתוצאות הפוכות, לשכיחה, כיוון שהם לא ישתמשו יותר בזכרונם ויסתמכו על כתב חיצוני.

    סוקראטס מסכם ואומר שהמלה האינטליגנטית חרותה בנפש. והוא מסכים עם פיידרוס שהמלה החיה של ידיעה היא בעלת נפש, והמלה הכתובה היא רק חקוי שלה.

      ובכן, אין לנו הוכחות אם סוקראטס באמת שרד בקרב האלים, כפי שהוא חזה לעצמו בדיאלוג 'פיידו', אבל דבריו של סוקראטס שרדו כיוון שתלמידו אפלטון העלה אותם על אותו כתב שהוא זלזל בו.

   נשאלת השאלה, האם באמת המידע החרות בנפש האדם, המידע המולד שבו האמינו סוקראטס ואפלטון תלמידו שרד, או דווקא המידע הסופיסטי החיצוני, המקובע בכתב שרד?

     סוקראטס ואפלטון הם עוד דוגמה מובהקת של הוגים הנרתעים ממודעות חיצונית, רוצים ידע חרות על הנפש. הם רק לא שאלו את השאלה, אם מידע חרות בנפש, אם מידע הוא מולד, מדוע נבדל האדם מהחיה, הרי יש אפשרות שגם היא בעלת מידע מולד.

      הדבר היחידי המבדיל את האדם מהחיה הוא יכולתו 'לנכר' את המידע שהוא רוכש, 'ניכור' בזוי על בני-אדם.

    האם עלינו להמנע מלהזכיר שוב בהקשר לדיונינו את האדון קאנט, שאף הוא רצה במידע מולד, אפריורי, בז לחוקים התנ"כיים החיצוניים. האם החוקים התנ"כיים יכולים להשתוות עם החוקים הלותרניים הפנימיים לפיו, שנעשו בסיס הרייך השלישי?

     האדם בעל ההובריס, האדם ה'נחשי', הרוצה בריבונות, אינו אסיר תודה לאבולוציה שהעניקה לו מתת, יכולת לשפה חיצונית, שאולי הוא לו ראוי לה.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 316 – חליפין – כסף

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 316 –חליפין – כסף

הכסף הוא צורה סמלית, של חוקי הקיום, חוקים הפועלים באמצעות חליפין. האדם הלשוני מראשיתו הבין   שתמורת כל משאלה עליו לתת תמורה. כך אנו מוצאים בחפירות ארכיאולוגיות שכבר האדם הפרה-היסטורי הקריב קורבנות, הוא ידע שאם הוא רוצה דבר מהכוחות הנעלמים עליו לתת תמורת משאלתו קורבן.

     השפה האנושית המאפשרת לאדם להפוך כל דבר לסמל, מאפשרת לאדם מהר מאד להחליף את התמורה שהוא מגיש לדבר סמלי, במקום תמורה שקשה לשאתה להפוך אותה למתכת מוסכמת. להסכים למתכת מוסכמת כתמורה, לא שונה במהותה כהסכמה לכנות חפץ מסוים בשם מוסכם. הרי כל העולם הלשוני מבוסס על הסכמות, מבוסס על אמונות בהסכמות אלו.

    במציאות האנושית כאשר סדרים מתפוררים, סחר בין אנשים עובר למיר, barter החלפת  חפץ בחפץ. מן המוכן, אנחנו מגדירים סחר במיר כסחר פרימיטיבי יותר. כסף כתמורה מוסכמת מלמדת על קיום הסדר חברתי תקין, שבו אנשים מאמינים בהסדר.

     בקשר להיוצרות סחר מוסכם אנו מגיעים ליתרונו של האדם על החיה. החיה יכולה למצא את מזונה רק מהמוכן, לעומתה האדם על ידי סחר יכול להשיג דברים חסרים לו, אם הוא מספק דברים שברשותו, תמורת מזון החסר לו. האדם יכול גם להשיג מזון עם הוא מנדב עבודה כתמורה.

     הסחר הוא חלק מתרומת השפה, חלק מעולמו הלשוני של האדם, המאפשר לו להשיג דברים חסרים תמורת חליפין. במדינות מפותחות הסחר יכול ללבוש צורות סמליות יותר ויותר, במקרה כזה המדינה ערבה שהסמלים המוסכמים אכן תקפים.

     כאשר מרקו פולו חזר מסין למולדתו וסיפר שבמדינה מפותחת זו קיים כסף נייר כאמצעי חליפין, לא האמינו לו באירופה הפחות מפותחת. אבל כסף נייר כחליפין יכול היה להתפתח בסין, כיוון שהקיסר שבאופן סמלי היה בעל כל האדמות, הוציא כסף נייר, שהוא היה ערב לו, רכושו היה ערב לו. כל הסחר הזה בסין היה מבוסס על אמונה שהקיסר היה ערב לו.

    מדוע הדולר בימינו הוא המטבע, מטבע חליפין מוסכם על-ידי כולם, כיוון שארה"ב ערבה למטבע זה ברכוש שלה. אם השלטון בארה"ב יתפורר, מדינה זו לא תהיה מסוגלת יותר להיות ערבה למטבע שלה, הדולר יאבד את ערכו. אנחנו שוב חוזרים שמוסדות לשוניים מבוססים על הסכמות, מבוססים על אמונה.

    כל ההקדמה הזו באה למען נוכל להצביע על הטעויות המחשבתיות של מרכס, בספרו 'הקפיטאל', ובכתבים אחרים שלו. מי שקורא את ה'קפיטאל' נתקל באמונתו של מרכס שכסף הוא החטא הקדמון. אבל למען להבין מדוע מרכס הגיע למסקנה כזו עלינו להתיחס לכל השקפתו. כבר בכתבים המוקדמים שלו נמצאת מסה בשם : 'השאלה היהודית' בה מרכס שולל את הניכור היהודי. שלילת הניכור היהודי פירושו היה שלילת השפה, בכך מרכס חזר על הרעיון של השליח פאול, ששלל את

ההבדלה.שחוה ואדם ניכסו לעצמם באוכלם מפרי 'עץ הדעת'. בשני המקרים האלו שני אישים אלו שללו את אופן פעולת השפה, כך שניטרלו אותה.

אם ניטרלו את השפה, ברור שניטרלו גם את החליפין, אם ניטרלו את החליפין ניטרלו גם את הכסף, אמצעי החליפין. מרכס היה חלק מהמחשבה הלותרנית אשר אימצה את אמצעי ה'כח' במקום אמצעי השפה, או יותר נכון, היא נסוגה לאמצעי הכח שהנו אמצעי משותף לאדם ולחיה, מאחר שאמצעי השפה, שהאבולוציה הוסיפה לאדם נמצא בשלב  מפותח יותר בסולם האבולוציוני.

      עלינו לא לפקפק לגבי היות מרכס חלק מהמחשבה הלותרנית, אפילו אביו כנה אותו בשם 'פאוסט'.. אם הוגים אחרים לותרנים שללו את המוסדת פרי אמצעי השפה, מרכס נבדל מהם הוא שלל את ה'כסף', אמצעי החליפין של השפה. אם הלותרנים רצו להשתחרר מכל ההגבלות של מוסדות לשוניים, מרכס רצה להשתחרר מאמצעי החליפין, אמצעי של השפה, שהוא ראה בו את חטא הקדמון.

    אנשים שלא מבינים את מכלול השקפתו של מרכס, חשבו שהיווצרות הגולג בברית המועצות היה פרוורסיה של השקפתו. אבל לא כך. בגולג הכריחו בני אדם לבצע עבודה ללא תמורה, באמצעים  כוחניים. זה מזכיר את ההכרזה האבסורדית של פאול פוט שליט קמבודיה שהתפאר שביטל את אמצעי הכסף, אף הוא רצה שנתיניו יבצעו עבודה כפויה בכח, ואלו שלא צייתו לצווים אלו הוצאו להורג.

   ובכן, אם מבטלים את הכסף, אמצעי של השפה, אמצעי המאפשר חליפין בדרכי שלום, להחליף דבר בדבר חסר, אזי מכריכים אנשים לבצע עבודה בכח, ללא תמורה. הגולג התאים להשקפתו של מרכס שרצה לבטל את הכסף, אמצעי חליפין לשוני. נשאלת השאלה מה עדיף כסף כאמצעי חליפין או חזרה לאמצעי הכח, כמו בגולג..

     ברור שכסף יכול להיהפך לאמצעי נצלני, אבל אמצעי זה הוא מועדף על אמצעי הכח במדינה האידאלית של מרכס או של פול פורט.

    סחר בין עמים תמיד היה אמצעי של שלום, אבל אלו שדגלו בכח כאמצעי, ניהלו מלחמות חורמה, הובילו תמיד להרס, כיוון שכח כאמצעי רוצה את הכל ללא תמורה.

     האידאולוגיה הלותרנית שהיתה מבוססת על נסיגה לאמצעי ה'כח', בשתי פניה, ברייך השלישי, ובברית המועצות התגלמה במדינות אגרסיביות, שתבעו לעצמם בשם אמצעי הכח את הכל.

     מי שלא מכיר את כתביו המוקדמים של מרכס, לא מבין את מכלול משנתו בספרו ה'קאפיטאל". בדרך כלל אנשים לא קראו לא את כתביו המוקדמים של מרכס וגם לא את ה'קפיטאל'. היו מתחילים לקרא את היצירה המשעממת הזו ונעצרו בדפים הראשונים, הסתמכו על ההכרזות של הוגה זה ב'מניפסט הקומוניסטי' שלו. במקרה של מרכס קרה מה שקרה לגבי כתביו של לותר שאף אחד לא טרח לקרא אותם, הסתפקו בהכרזותיו שהוא ממשיכו של השליח פאול, שהוא מסתמך על כתבי הקודש.

ה'מניפסט הקומוניסטי', מדבר על 'שחרור', שאלה תמיד ממה רוצים להשתחרר, רוצים להשתחרר מחובות השפה, נשאלת תמיד השאלה, מה מציעים במקומה? אנשים מסתפקים במלה של 'שחרור', לא שואלים מה הם התחליפים.

     אם היו בשלט רחוק מראים לפאוסטים שהצליחו להשתחרר מחובות קיומיות, מחובות חברתיות, את ממלכתו של השטן עם מחנות המוות, וודאי היו מזדעזים, אבל הם לא הרחיבו לחשוב, מה משמעות התחליפים לשחרור מחובות חברתיות.

      אם היו בשלט רחוק מצביעים לפני חסידי מרכס מה תהיינה התוצאות מהשתחררות מכבלי השעבוד של אמצעי החליפין הכסף, היו מראים להם את הגולגים, וודאי היו נחרדים. אבל חסידי מרכס כמו הפאוסטים, לא רצו לחשוב, רצו חופש, רצו חופש..

     נשאלת תמיד השאלה מדוע המונים מסתחררים מהבטחות אפוקליפטיות. ברור שהחיים הם שרירותיים, לאדם הוקצב משך קיום קצוב, אין לו שליטה על ההתרחשויות. אבל לאדם ניתן שבב של אפשרויות, שבב השפה עם רצון חופשי המאפשר לאדם ליצור לו אי קטן של שפיות. הוא יכול ליצור לעצמו בית קטן, הוא יכול ליצור לעצמו בשיתוף פעולה עם אחרים סדרים חברתיים.

     החופש שהאדם משתוקק לו לא מבטיח דבר, בחלל הריק האדם אינו חופשי, הוא רק חופשי בחברה לזמן קצוב. האמצעי שהוענק לאדם שאינו מספק את ציפיותיו, הוא אמצעי עדיף על האמצעי הקודם המשותף לו ולחיה, אמצעי הכח. חייו טובים יותר מאשר חיי החיה. החיה אינה משוחררת מפחדים, עובדה שהיא נמצאת בבריחה מתמדת מסכנות.

      כסף שהאדם משתוקק לו, מתנכר לו, הוא אמצעי טוב כל עוד הוא לא הופך לאמצעי של שחיתות. דבר שהאדם רוכש תמורת כסף הוא מוערך יותר מאשר דבר שהוא זוכה בו בחינם.

     אם האדם היה מתעמק באפשרויות הקיומיות, היה מתעמק מה הקיום מעמיד לפניו, היה יודע שהאפשרויות הן מוגבלות. הקיום מאפשר לאדם קיום קצוב עם תוספת פלאית, כלי השפה. לכן המוצא הסביר לעשות שימוש באפשרויות אלו, לעשות שימוש מירבי בהם, ולא לקוות לפלאים, לאפוקליפסות שעד היום לא התממשו, לא יכולות להתממש.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 315 – 'אוי לו מי שרואה דגים בתחתית הים' – פתגם סיני

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 315 – 'אוי לו מי שרואה דגים בתחתית הים' – פתגם סיני

      אני מביאה את הפתגם הסיני הזה, כיוון שלעתים הרגשתי היא כאשר אני מזימה דעות מקובלות המושתתות על קריאה שטחית של טכסטים, כאשר אני מצביעה על הפרשנות השגויה, בני אדם אינם מוכנים להיפרד ממוסכמות מוטעות, הם כועסים על מי שמערער את אמונתם הקודמת.

    מראשית מחקרי, נטיתי לחזור לטכסטים מכוננים, נוכחתי לדעת שאין קשר במה שנאמר בהם והפרשנות המקובלת עליהם. כך למשל ניקח טכסט מכונן כמו משל 'עץ הדעת', שעליו מבוססת האמונה האנושית שכביכול 'גן-עדן' הוא אידיאל, שממנו אדם וחוה מגורשים בגלל שהפרו את האיסור לאכל מפרי העץ. למעשה בעל המשל אומר שבגן-עדן חוה ואדם היו ערומים ולא התבוששו, ורק אחרי אכלם מפרי העץ נעשו מודעים לעירומם. האם ציון כזה של בעל המשל, שבגן חוה ואדם היו ערומים כמו החיות ולא התבוששו הוא מצב אידיאלי, שרצוי שהאדם יחזור לגן ולהיות דומה לחיות ולוותר על מודעות? הרי האדם אינו רוצה לחזור למצב החיתי. אבל כאשר אני מצביעה על כך שבעל המשל התכוון לכך, שרק האכילה מפרי העץ הובילה את האדם לדרגה גבוהה יותר בסולם האבולוציוני, הוכחה כזו היא ערעור האידיאל המקובל על גן-עדן,  ואוי לו לאדם, לפי הפתגם הסיני, המערער מוסכמות מקודשות.     

     דוגמה שניה, שעליה מושתתת כל התיאולוגיה של הנצרות. אם אנו חוזרים שוב למשל 'עץ הדעת', ברור שהאדם בגן-עדן טרם אכל מפרי 'עץ החיים', לכן הוא היה מוותי כמו החיות. הפרשנות שהשליח פאול נתן למשל זה, ב'אגרת אל הרומיים', שהמוות נכנס לחיי אדם בגין הפרת האיסור על-ידי חוה ואדם מלאכל מפרי 'עץ הדעת', היא שגויה.

       השליח פאול מתעלם ממה שנאמר במשל, שחוה ואדם היו גם קודם מוותיים בגן-עדן, אלא אחרי שאכלו מפרי 'עץ הדעת', הם נעשו 'מודעים' להיותם מוותיים, שקודם לא היו מודעים לכך, כפי שהם נעשו מודעים להיותם עירומים, רק אחרי שאכלו מפרי 'עץ הדעת', שהיו כך גם ב'גן-עדן'. בהמשך בפתוי ה'נחש', הם משתוקקים גם לפרי של 'עץ החיים', הם גם רוצים להיות נצחיים, דבר המנוגד לחוקי הבריאה, לפיהם בריאה תיתכן רק אם לכל הישויות משך קיום קצוב. האיסור מלאכל מפרי 'עץ החיים', הוא לא עונש על הפרת איסור, אלא הוא חוק הבריאה.

      ובכן, מי שטוען שלפי חוקי הבריאה לא תיתכן רציפות, נצחיות האדם, שבעל המשל רצה להביע, מערער את כל מסד הנצרות, ואוי לו מי שעושה את זה, לפי הפתגם הסיני, אוי לאדם הרואה את הדגים בתחתית הים.

     ועכשיו אנו יכולים לחזור לדיונינו במשנת ניטשה. משום מה יהודים שרצו להשתחרר מהגבלות ההלכה, נאחזו בדבריו של הוגה זה, לא הבינו בדומה לחכם היהודי היחיד היינה על הסכנות באידיאולוגיות הגרמניות. כדי לעמוד על משנתו של ניטשה, צריך להתחיל עם מחקר תיאולוגיה של לותר, איך תיאולוגיה זו עצבה את כל המחשבה הגרמנית. רק מי שעוקב על כל ההתפתחות הזו המבוססת על כמה עקרונות של לותר, יכול להבחין בכך שניטשה נותן להם את הפרשנות האולטימטיבית, מפשט אותם, עושה אותם קלים לקליטה.

         ניטשה אמר כמה פעמים  דברים חיוביים על היהדות, על יהודים. אבל בו  בזמן הוא אמר עליהם גם דברים הפוכים. יהודים הרוצים לאמץ אותו נאחזים במחמאות , ומתעלמים מהדברים ההפוכים שהוא אומר על יהדות.

         האדם המרגיש את עצמו חסר אונים מול חוקי הקיום הקוצבים לו משך קיום קצוב, מיחס ל'כח' מימד מאגי, שביכולתו לגבור על חוקי הקיום הסרבניים.

     ובכן, מאין לקח ניטשה את העיקרון הזה 'רצון לכח'? ניטשה לקח עיקרון זה משופנהאואר, שטען שהברויים על כדור הארץ שלנו מונעים על-ידי דחף לכח. שופנהאואר טעה במסקנה זו, כיוון שהברויים על כדור הארץ שלנו מונעים על ידי דחף לחיים, עובדה שהם נמצאים בבריחה מתמדת מסכנות, רוצים לשמר את קיומם.

     אבל 'רצון לכח', הוא חלק מהאידיאולוגיה הלותרנית, וראשיתו בקביעת לותר שהאדם הבשרי נמצא תחת שלטון השטן, השטן שהוא בעל כח. לכן לותר שסה את נסיכי גרמניה לדכא את מרד של האיכרים. אלו שלא התעמקו בתיאולוגית לותר תהו על הצווי הזה של לותר לדכא ביד רמה את האכרים.

     אבל גיתה שהמחיז את התיאולוגיה של לותר בדרמה שלו 'פאוסט', הבין את העיקרון הזה. ובאמת כאשר הוא מעמת את גיבורו עם הפסוק של השליח יוחנן 'בראשית היה הדבר', הכוונה שבראשית היתה השפה, הוא הופך קביעה זו של השליח, ומכריז ש'בראשית היה הכח', ומוסיף במשפט נוסף: 'בראשית היה המעשה'. אנחנו רואים שגיתה פרש נכונה את עקרונות לותר, שאימץ כח עם מעשה, במקום את ה'דבר', של השליח יוחנן.

     הגיבור בדרמה זו של גיתה באמת מתחבר עם מפיסטו, השם החדש של השטן, ואתו הוא יוצא לכיבוש העולם. ולא רק זה, גיתה משלים מה שלותר החסיר, האל החדש, אויבו של ישוע שנכשל במשימתו ולא מילא אחרי הבטחותיו, לפי גיתה, האל החדש שניצח את ישוע, מפיסטו,  מספק לגיבור פאוסט את כל אשר האדם המשתוקק לו, שחרור מחובות קיומיות, שחרור מחובות חברתיות. נוסף לכך לאחר שהגיבור כורת ברית עם האל החדש, הוא זוכה ממנו לנעורים נצחיים, לאהבה בלתי מוגבלת, תמורת משכון הנפש שלו.

     אנחנו רואים שעיקרון הכח נעשה תשתית המחשבה הלותרנית. אבל אימוץ הכח על-ידי הלותרנים, משמעו היה שלילת כל המערכות הלשוניות. אם לותר לא שלל את 'הדבר', שלל רק 'רצון חופשי', הוא למעשה סלל את הדרך לשלילת כל המערכות הלשוניות. הרי בהעדר 'רצון חופש', האדם אינו יכול לעשות שימוש בכלי השפה. בממלכתו של השטן בעל הכח, כל המוסדות הלשוניים מתבטלים, גם אם לותר לא הצהיר על כך, שלל רק את הכנסיה הקאתולית.

     אבל מה שלותר לא שלל באופן מוצהר, גיתה כבר הרשה לעצמו לשלול. ואם גיתה שלל את השפה ואת מוסדותיה, קאנט בהבדל ממנו הפנים את כל הערכים האנושיים, טען שהם מולדים, אפריוריים, לכן הוא יצא בשצף קצף נגד חוקי התנ"ך שלפיו הם חיצוניים, נופלים ברמתם מהחוקים

המולדים. קאנט לא הכריז על ה'כח' אבל למעשה הוא שלל את כל המרקם הלשוני, הרי השפה פועלת בצורה חיצונית, היא פועלת על-ידי הסכמות חיצוניות של בני אדם. אנחנו רואים שכל ההוגים הלותרניים, המשוררים הלותרניים, פיתחו את העקרונות של לותר בהצהרות מפורשות, או בהסתר, כמו קאנט.

      אם כל אלה שקדמו לניטשה לא יצאו במלחמות קולניות נגד כל המוסדות של העולם הנוצרי, לניטשה כבר לא היו עכבות, הוא הכריז את העיקרון 'מעבר לטוב ורע'. הרי אפשר להגיד שכבר לותר יצר עיקרון זח בתשעים ותשע התזות שלו, כאשר טען שמעשים טובים לא מובילים לגאולה. אם מעשים טובים לא מובילים לגאולה, אזי לפנינו ביטול ההבדלה בין טוב לרע. אבל לותר לא העיז להגיד דבר כזה, הוא טען שנפשו של המאמין נגאלת בגין קורבנו של ישוע. אבל גיתה למעשה ביטל את ההבדלה בין טוב לרע, הרי גיבורו אימץ את המעשה הכוחני, אבל שוב גיתה לא העיז להכריז על עולם מעבר לטוב ולרע. וקאנט, הוא הפנים את הערכים, ברור שערכים מולדים הם לא פרי של הבדלה בין טוב לרע.

     ניטשה שלא היו לו כבר עכבות, שהוא כבר ירש תיאולוגיה שלמעשה אימצה עיקרון זה של כח, גם אם היא לא הכריזה על כך, שלל את כל מערכות שהן פרי הבדלה בין טוב לרע. מה שמאפיין את תורת ניטשה הוא שהוא הפך את העקרונות שנעשו תשתית המחשבה הלותרנית לסיסמאות קרביות, שקל היה לאמץ אותם, הם נקלטו טוב על-ידי אלו שיסדו את הרייך השלישי, שבלי ספק רצו להרוס את כל המוסדות הקודמים, שרצו ברצון לכח, למען לכבוש את העולם.

     אם דרמת פאוסט נעשתה מיתוס מאחד את העם הגרמני, סלל את הדרך להיווצרות הרייך השלישי, אזי קריאות המלחמה של ניטשה חזקו את הגוף הגרמני שרצה לפרוץ מעבר לגבולותיו, רצה לשטוף את העולם.

      נשאלת רק השאלה, מדוע יהודים לא ראו סכנה מעקרונות כאלה, עקרונות המאפשרים לבעלי הכח השמדת כל אלה המתנגדים להם. מדוע יהודים בלתי מוגנים לא ראו בקריאות מלחמה אלו של ניטשה סכנה לקיומם? כנראה החלשים תמיד מזדהים עם החזקים ולא מרגישים בסכנה מהם.

     ואם היהודים בגולה לא ראו סכנה מדבריו של ניטשה, מפליא הדבר שישראלים שכבר מודעים לאט לאן דברים אלו הובילו, עדיין מתרפקים על דבריו, אפילו תרגמו מחדש את הספר 'כה אמר זרטוסטרא', ספר שרמתו הוא רמה של נוער מתבגר.

    כנראה היהודים, הישראלים, כל כך משתוקקים שיאהבו אותם, מצמצמים להיטלר ולמרעיו את פשעי הרייך השלישי, משחררים את ההוגים ואת המשוררים מהפשעים. שוב אנו נתקלים במנטליות של משועבדים, מנטליות שהישראלים לא השתחררו ממנה.

     ועלי לחזור לפתגם הסיני החכם, שאוי לו לאדם הרואה את הדגים בתחתית הים, בני אדם כועסים על כל מי שמעז לערער את המוסכמות המקובלות, למרות ההוכחות שהן מוטעות ומסוכנות.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 314 תהליך התפתחות גרעין מחשבתי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 314 – תהליך התפתחות גרעין מחשבתי

    גרעין מחשבתי מכיל את ההגיון שדרכו הוא יתפתח. לגרעין מחשבתי יש משך זמן עד התגשמותו. אמנם הגרעין המחשבתי השומרי התפתח כבר בערי שומר, אבל גרעין מחשבתי שומרי נעשה בסיס התרבות המסופוטמית. מדוע אנו חושבים שגרעין מחשבתי שומרי היה בסיס התרבות המסופוטמית? אנו רואים שיש הבדל מהותי בין התפתחות התרבות המסופוטמית לבין התרבות המצרית הבו-זמנית..

     אמנם התרבות המזפוטמית קיבלה תוספת רעיונית ממיתוס האל מרדוך, שנצח דורות של אלים סבילים, כמו תיאמת. אבל אם אנו בודקים מיתוס מאוחר מזופוטמי זה על מרדוך, אנו מוצאים בו רעיונות דומים לאלו שאנו מוצאים בתרבות השומרית. יש במיתוס זה אמונה בגורל, אין בו אמונה בעולם חלופי, כפי שאנו מוצאים בתרבות המצרית. במיתוס מרדוך מקום כבוד לשמות, למרדוך חמישים שמות, המצביעים על שלטונו, על יכולתו לברא . כבר באפוס גילגמש אנו רואים שהגיבור רוצה לשמר את שמו, שם המחליף את הגוף הכלה. השם באפוס גילגמש מקבל מעמד של נצח. בהבדל מהשומרים המצרים רצו לשמר את גוף האדם בעולם חלופי

     השפה השומרית נשארה שפת קודש בתרבות המסופוטמית, למרות שהיא חדלה כבר מזמן להיות שפה מדוברת. עם השפה השומרית המקודשת גם המיתוסים, הקוסמולוגיה של עם זה נשארו מקודשים, השמות של האלים השומרים נשארו ליד שמות האלים החדשים.

     אין ספק שהתרבות השומרית היתה מקור תרבות העברים. רק שגרעין תרבות עברי זה שצמח על בסיס התרבות השומרית סטה ממנה, בבטלו את האמונה בגורל, בנתנו בסיס להתפתחות פילוסופית השפה שהשומרים לא הגיעו עדיה. על גרעין עברי זה נאריך בהמשך. אבל אנו רואים שהעברים בדומה לשומרים לא האמינו בעולם חלופי, כמו המצרים, שלשם הם נדדו יותר מאוחר. העברים שהגיעו למצרים הביאו כבר אתם גרעין מחשבתי כתוב בכתב פיניקי-כנעני, שהעברים אמצו לעצמם בנדודיהם.

     העברים שנדדו למצריים לא רק לא אימצו את האמונה המצרית בעולם חלופי, הם גם לא אמצו את הכתב ההירוגליפי המצרי, כפי שראינו הם הביאו למצריים כבר מגילות כתובות בכתב הפיניקי-כנעני.

     אבל הגרעין המחשבתי של יוצאי אור, קובע ע"י אברהם המוזכר, שהיה דמות מכוננת, עם בני דורו, אבל גרעין זה עבר שלב שני בהתפתחותו על-ידי יוצאי מצריים. גם בשלב שני זה אנו לא מוצאים השפעה מצרית, מחוץ לשלילת כמה מעקרונות תרבות זו בצורה אנונימית, עקרונות שנגדו את הגרעין הראשוני של יוצאי אור . בשלב שני זה הגרעין הראשוני מקבל הרחבה. למעשה ההגיון שבשלב הראשון ממשיך את מסעו להשלמה ביצירת תשתית מחשבתית לחברה שנוסדת בארץ כנען.

    אנחנו רואים ששלב מחשבתי מתפתח לפי הגיון שבגרעין ההתחלתי. אם אנו רואים תהליך כזה בהתפתחות התרבות העברית, אנחנו יכולים לראות תופעה דומה בהתפתחות הנצרות. אמנם אין

 

 

 

 

 

 

שום דמיון בין הבשורות של השליחים פאול ויוחנן שקיוו  לשינוי סדרי עולם בשמו של ישוע, לבין הכנסיה הקאתולית שנוצרה על בסיס הגרעין שבבשורות של שליחים אלו. רבים וודאי תוהים על התופעה הזו איך התפתח הגרעין המחשבתי של השליחים לכנסיה הקאתולית. אבל כל המבין במחשבה אנושית ברור לו שהציפיות האפוקליפטיות בבשורות של השליחים לא יכלו להתגשם, סדרי עולם לא יכלו להשתנות. לכן היתה אפשרות יחידה בלבד, ליורשי הבשורות, ליצור עולם מדומה. כך נוצרה המיסה הקאתולית, טכס מאגי מיסטי לפיו המאמין שאכל מהלחם המקודש נעשה זהה עם ישוע, נוסף לכך המאמין ששתה מהיין המקודש, הפך לאלוהות הנצלבת, אלוהות נצלבת ונגאלת, וקמה לתחיה.

     המאמינים קבלו את העולם המדומה הזה כפתרון למצוקתם. נוסף לכך, הכנסיה שנוצרה ברבות הימים, התימרה להיות מלכות שמיים. האדם הלשוני יכול לקבל עולם מדומה כזה כתחליף לעולמו הממשי. למרות שהיו מרידות בפרשנות זו של הבשורות, הכנסיה הקאתולית הצליחה לדכא את השואלים שאלות.

      כל זה היה נכון עד אשר קם לותר, אכר גרמני במוצאו, שתחליפים מדומים אלו לא נראו בעיניו. ההוא טען שהכנסיה הקאתולית אינה מלכות שמיים. הכנסיה היתה יכולה לדכא את המורד הזה, אבל נסיכי גרמניה תמכו בו.

      לותר הכריז שהוא הנו תלמידו של השליח פאול והוא נוהג לפי כתבי הקודש. ובכן, לותר רימה את שומעיו כאשר טען שהוא ממשיכו של השליח פאול. הרי פאול האמין באמת באפוקליפסה, האמין שהעולם הולך להשתנות, כאשר ראה שהדברים לא השתנו, הבטיח למאמינים החדשים שישוע יופיע שנית ואזי הדברים ישתנו. אבל בינתיים עברו אלף וחמש מאות שנה מאז ההבטחות ודבר לא השתנה. לותר לא חי באשליות, לא ציפה יותר שסדרי עולם ישתנו.. ובכל זאת בדברים מסוימים לותר הבין, שאם השליח פאול ניטרל את המשל 'עץ הדעת', בחושבו שבעולם שישתנה לא יהיה צורך בשפה המטילה חובות, המצביעה על משך קיום קצוב, הניטרול של השפה השאיר בידי האדם רק את אמצעי הכח.

     לותר האיכר הגרמני גם הסיק מכך שההבטחות בשמו של ישוע לא התקיימו, ואם כך אל זה נכשל, ואם אל זה נכשל, אזי יריבו השטן הוא הנסיך של העולם הנגלה והוא בעל כח.

     ברור שלקח ללותר זמן עד אשר הוא פיתח את הקוסמולוגיה החדשה שלו. לותר פיתח את התיאולוגיה שלו בשלבים, והיא התפתחה לפי ההגיון של גרעין המרד הראשוני שלו, חמישים התיזות שלו, בהן טען שמעשים טובים שהכנסיה דורשת מהמאמין אינם מובילים לגאולה.

     מעניין כאן לציין, שהעולם הפרוטסטנטי, שברובו אימץ את תורתו של קלווין, אף פעם לא בדק את רעיונות לותר כפי שהם באו לבידי ביטוי בספריו, האמינו בהכרזותיו שהוא ממשיכו של פאול, שהוא מסתמך על כתבי הקודש. לקח לעולם הפרוטסטנטי שלוש מאות שנה עד אשר מקס וובר עמד על ההבדל בין תיאולוגית לותר לזו של קלווין. מקס וובר הלותרני כמובן נתן פרשנות מגמתית לא נכונה להבדל. רק התגשמות בשורה זו של לותר ברייך השלישי איפשר לעולם לעמוד על ההבדל.

    

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

    לותר היה עקבי, ההגיון שלו היה עקבי, מהלכיו התבררו סופית בספרו בשם 'העדר רצון חופשי', ספר שהיה מעין תשובה לספרון של ארסמוס, אשר בשם הככסיה הקאתולית רצה להוכיח את קיום     

הרצון החופשי.

     קודם כל אפילו שם הספר של לותר 'העדר קיום רצון חופשי', מלמד שהוא שלל את תפקוד השפה.  בתוך הספר עצמו הוא מדבר על אלוהות שבראה עולם דטרמיניסטי. אבל סיום הספר הוא מעניין,  כאשר לותר טוען שהשטן הוא נסיך העולם הנגלה המושל בכח.

      אבל לותר רק החל בתהליך ולא השלים אותו, היה דרוש עוד זמן אשר תהליך זה יתגשם במלואו.

      התיאולוגיה של לותר הושלמה על-ידי המשורר גיתה ביצירתו 'פאוסט'. ברור היה לגיתה שאם רוצים להשיג מהאלוהות החדשה, השטן או מפיסטו, שהוא יעניק לאדם את משאלותיו, דבר  שהאלוהות הקודמת נכשלה במילוי, צריך לכרות ברית עם אלוהות חדשה זו. וכך גיבורו של גיתה בדרמה הבדיונית 'פאוסט', כורת ברית עם האלוהות החדשה למען להשתחרר מעול חובות קיומיות, מעול חובות חברתיות.

     כמובן שלותר לא העיז להעניק לאלוהות החדשה הזו שהוא המליך יכולת גאולה, אבל גיתה כבר העיז מה שקודמו לא העיז. גיבורו באמת כורת ברית עם האלוהות החדשה ממשכן את נפשו, ותמורת זה מפיסטו מבטיח לו נעורים נצחיים, אהבה בלתי מוגבלת, שחרור מחובות קיומיות, מחובות חברתיות..

     גיתה ברוב תבונתו הבין שלותר התעלם מגורם השפה ככלי בוראת, לכן הוא ביצירתו מעמת את גיבורו פאוסט עם פסוקו של השליח יוחנן 'בראשית היה הדבר'. גיתה בפיו של גיבורו מחליף את ה'דבר', השפה הבוראת, בעיקרון 'המעשה'. הראשית לפיו הוא ה'מעשה עם כח'. בצורה כזו גיתה העניק לעם הגרמני אמצעי יעיל ה'מעשה' הגרמני המפורסם, הדייקני, שמקורו ביצירה זו, פאוסט.   עמים אחרים באירופה לא הבינו מאין לגרמנים הדייקנות המעשית הזו, בדייקנות זו הם הצליחו להכניע את עמי אירופה.

      דתות חדשות, השקפות חדשות נוצרות כאשר בני אדם או יחיד נותן פרשות חדשה להשקפה קודמת. ברור שלוקח להשקפה להתגשם זמן רב. אדם אחד אף פעם אינו מצליח להשלים מפנה. מספיק עם נקח בתור דוגמה את אחנאתון שניסה לעשות שינוי בדת המצרית, הכוהנים אחרי מותו מיד ביטלו את השונויים שהוא חולל. כך גם עם אימפריות, כיבושים של אחד לא יוצרים איפריות, לוקח כמה דורות עד אשר מצליחים להקים אימפריה. כובש בודד אף פעם לא הצליח במשימה כזו.

      השלמת קוסמולוגית לותר על- ידי גיתה נתן לגרמנים מיתוס שהם יכלו להתאחד מסביבו, יכלו לאחד את ההנסיכויות המפורדות שהיוו את גרמניה למדינה אחת על-ידי ביסמרק.

    אבל גיתה לא היה ההוגה הגרמני היחיד שהשלים את המהפכה המחשבתית הגרמנית, במשימה זו  היו עוד כמה שותפים,  על כך בשעור הבא.

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 314 – תהליך התפתחות גרעין מחשבתי

    גרעין מחשבתי מכיל את ההגיון שדרכו הוא יתפתח. לגרעין מחשבתי יש משך זמן עד התגשמותו. אמנם הגרעין המחשבתי השומרי התפתח כבר בערי שומר, אבל גרעין מחשבתי שומרי נעשה בסיס התרבות המסופוטמית. מדוע אנו חושבים שגרעין מחשבתי שומרי היה בסיס התרבות המסופוטמית? אנו רואים שיש הבדל מהותי בין התפתחות התרבות המסופוטמית לבין התרבות המצרית הבו-זמנית..

     אמנם התרבות המזפוטמית קיבלה תוספת רעיונית ממיתוס האל מרדוך, שנצח דורות של אלים סבילים, כמו תיאמת. אבל אם אנו בודקים מיתוס מאוחר מזופוטמי זה על מרדוך, אנו מוצאים בו רעיונות דומים לאלו שאנו מוצאים בתרבות השומרית. יש במיתוס זה אמונה בגורל, אין בו אמונה בעולם חלופי, כפי שאנו מוצאים בתרבות המצרית. במיתוס מרדוך מקום כבוד לשמות, למרדוך חמישים שמות, המצביעים על שלטונו, על יכולתו לברא . כבר באפוס גילגמש אנו רואים שהגיבור רוצה לשמר את שמו, שם המחליף את הגוף הכלה. השם באפוס גילגמש מקבל מעמד של נצח. בהבדל מהשומרים המצרים רצו לשמר את גוף האדם בעולם חלופי

     השפה השומרית נשארה שפת קודש בתרבות המסופוטמית, למרות שהיא חדלה כבר מזמן להיות שפה מדוברת. עם השפה השומרית המקודשת גם המיתוסים, הקוסמולוגיה של עם זה נשארו מקודשים, השמות של האלים השומרים נשארו ליד שמות האלים החדשים.

     אין ספק שהתרבות השומרית היתה מקור תרבות העברים. רק שגרעין תרבות עברי זה שצמח על בסיס התרבות השומרית סטה ממנה, בבטלו את האמונה בגורל, בנתנו בסיס להתפתחות פילוסופית השפה שהשומרים לא הגיעו עדיה. על גרעין עברי זה נאריך בהמשך. אבל אנו רואים שהעברים בדומה לשומרים לא האמינו בעולם חלופי, כמו המצרים, שלשם הם נדדו יותר מאוחר. העברים שהגיעו למצרים הביאו כבר אתם גרעין מחשבתי כתוב בכתב פיניקי-כנעני, שהעברים אמצו לעצמם בנדודיהם.

     העברים שנדדו למצריים לא רק לא אימצו את האמונה המצרית בעולם חלופי, הם גם לא אמצו את הכתב ההירוגליפי המצרי, כפי שראינו הם הביאו למצריים כבר מגילות כתובות בכתב הפיניקי-כנעני.

     אבל הגרעין המחשבתי של יוצאי אור, קובע ע"י אברהם המוזכר, שהיה דמות מכוננת, עם בני דורו, אבל גרעין זה עבר שלב שני בהתפתחותו על-ידי יוצאי מצריים. גם בשלב שני זה אנו לא מוצאים השפעה מצרית, מחוץ לשלילת כמה מעקרונות תרבות זו בצורה אנונימית, עקרונות שנגדו את הגרעין הראשוני של יוצאי אור . בשלב שני זה הגרעין הראשוני מקבל הרחבה. למעשה ההגיון שבשלב הראשון ממשיך את מסעו להשלמה ביצירת תשתית מחשבתית לחברה שנוסדת בארץ כנען.

    אנחנו רואים ששלב מחשבתי מתפתח לפי הגיון שבגרעין ההתחלתי. אם אנו רואים תהליך כזה בהתפתחות התרבות העברית, אנחנו יכולים לראות תופעה דומה בהתפתחות הנצרות. אמנם אין

 

 

 

 

 

 

שום דמיון בין הבשורות של השליחים פאול ויוחנן שקיוו  לשינוי סדרי עולם בשמו של ישוע, לבין הכנסיה הקאתולית שנוצרה על בסיס הגרעין שבבשורות של שליחים אלו. רבים וודאי תוהים על התופעה הזו איך התפתח הגרעין המחשבתי של השליחים לכנסיה הקאתולית. אבל כל המבין במחשבה אנושית ברור לו שהציפיות האפוקליפטיות בבשורות של השליחים לא יכלו להתגשם, סדרי עולם לא יכלו להשתנות. לכן היתה אפשרות יחידה בלבד, ליורשי הבשורות, ליצור עולם מדומה. כך נוצרה המיסה הקאתולית, טכס מאגי מיסטי לפיו המאמין שאכל מהלחם המקודש נעשה זהה עם ישוע, נוסף לכך המאמין ששתה מהיין המקודש, הפך לאלוהות הנצלבת, אלוהות נצלבת ונגאלת, וקמה לתחיה.

     המאמינים קבלו את העולם המדומה הזה כפתרון למצוקתם. נוסף לכך, הכנסיה שנוצרה ברבות הימים, התימרה להיות מלכות שמיים. האדם הלשוני יכול לקבל עולם מדומה כזה כתחליף לעולמו הממשי. למרות שהיו מרידות בפרשנות זו של הבשורות, הכנסיה הקאתולית הצליחה לדכא את השואלים שאלות.

      כל זה היה נכון עד אשר קם לותר, אכר גרמני במוצאו, שתחליפים מדומים אלו לא נראו בעיניו. ההוא טען שהכנסיה הקאתולית אינה מלכות שמיים. הכנסיה היתה יכולה לדכא את המורד הזה, אבל נסיכי גרמניה תמכו בו.

      לותר הכריז שהוא הנו תלמידו של השליח פאול והוא נוהג לפי כתבי הקודש. ובכן, לותר רימה את שומעיו כאשר טען שהוא ממשיכו של השליח פאול. הרי פאול האמין באמת באפוקליפסה, האמין שהעולם הולך להשתנות, כאשר ראה שהדברים לא השתנו, הבטיח למאמינים החדשים שישוע יופיע שנית ואזי הדברים ישתנו. אבל בינתיים עברו אלף וחמש מאות שנה מאז ההבטחות ודבר לא השתנה. לותר לא חי באשליות, לא ציפה יותר שסדרי עולם ישתנו.. ובכל זאת בדברים מסוימים לותר הבין, שאם השליח פאול ניטרל את המשל 'עץ הדעת', בחושבו שבעולם שישתנה לא יהיה צורך בשפה המטילה חובות, המצביעה על משך קיום קצוב, הניטרול של השפה השאיר בידי האדם רק את אמצעי הכח.

     לותר האיכר הגרמני גם הסיק מכך שההבטחות בשמו של ישוע לא התקיימו, ואם כך אל זה נכשל, ואם אל זה נכשל, אזי יריבו השטן הוא הנסיך של העולם הנגלה והוא בעל כח.

     ברור שלקח ללותר זמן עד אשר הוא פיתח את הקוסמולוגיה החדשה שלו. לותר פיתח את התיאולוגיה שלו בשלבים, והיא התפתחה לפי ההגיון של גרעין המרד הראשוני שלו, חמישים התיזות שלו, בהן טען שמעשים טובים שהכנסיה דורשת מהמאמין אינם מובילים לגאולה.

     מעניין כאן לציין, שהעולם הפרוטסטנטי, שברובו אימץ את תורתו של קלווין, אף פעם לא בדק את רעיונות לותר כפי שהם באו לבידי ביטוי בספריו, האמינו בהכרזותיו שהוא ממשיכו של פאול, שהוא מסתמך על כתבי הקודש. לקח לעולם הפרוטסטנטי שלוש מאות שנה עד אשר מקס וובר עמד על ההבדל בין תיאולוגית לותר לזו של קלווין. מקס וובר הלותרני כמובן נתן פרשנות מגמתית לא נכונה להבדל. רק התגשמות בשורה זו של לותר ברייך השלישי איפשר לעולם לעמוד על ההבדל.

    

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

    לותר היה עקבי, ההגיון שלו היה עקבי, מהלכיו התבררו סופית בספרו בשם 'העדר רצון חופשי', ספר שהיה מעין תשובה לספרון של ארסמוס, אשר בשם הככסיה הקאתולית רצה להוכיח את קיום     

הרצון החופשי.

     קודם כל אפילו שם הספר של לותר 'העדר קיום רצון חופשי', מלמד שהוא שלל את תפקוד השפה.  בתוך הספר עצמו הוא מדבר על אלוהות שבראה עולם דטרמיניסטי. אבל סיום הספר הוא מעניין,  כאשר לותר טוען שהשטן הוא נסיך העולם הנגלה המושל בכח.

      אבל לותר רק החל בתהליך ולא השלים אותו, היה דרוש עוד זמן אשר תהליך זה יתגשם במלואו.

      התיאולוגיה של לותר הושלמה על-ידי המשורר גיתה ביצירתו 'פאוסט'. ברור היה לגיתה שאם רוצים להשיג מהאלוהות החדשה, השטן או מפיסטו, שהוא יעניק לאדם את משאלותיו, דבר  שהאלוהות הקודמת נכשלה במילוי, צריך לכרות ברית עם אלוהות חדשה זו. וכך גיבורו של גיתה בדרמה הבדיונית 'פאוסט', כורת ברית עם האלוהות החדשה למען להשתחרר מעול חובות קיומיות, מעול חובות חברתיות.

     כמובן שלותר לא העיז להעניק לאלוהות החדשה הזו שהוא המליך יכולת גאולה, אבל גיתה כבר העיז מה שקודמו לא העיז. גיבורו באמת כורת ברית עם האלוהות החדשה ממשכן את נפשו, ותמורת זה מפיסטו מבטיח לו נעורים נצחיים, אהבה בלתי מוגבלת, שחרור מחובות קיומיות, מחובות חברתיות..

     גיתה ברוב תבונתו הבין שלותר התעלם מגורם השפה ככלי בוראת, לכן הוא ביצירתו מעמת את גיבורו פאוסט עם פסוקו של השליח יוחנן 'בראשית היה הדבר'. גיתה בפיו של גיבורו מחליף את ה'דבר', השפה הבוראת, בעיקרון 'המעשה'. הראשית לפיו הוא ה'מעשה עם כח'. בצורה כזו גיתה העניק לעם הגרמני אמצעי יעיל ה'מעשה' הגרמני המפורסם, הדייקני, שמקורו ביצירה זו, פאוסט.   עמים אחרים באירופה לא הבינו מאין לגרמנים הדייקנות המעשית הזו, בדייקנות זו הם הצליחו להכניע את עמי אירופה.

      דתות חדשות, השקפות חדשות נוצרות כאשר בני אדם או יחיד נותן פרשות חדשה להשקפה קודמת. ברור שלוקח להשקפה להתגשם זמן רב. אדם אחד אף פעם אינו מצליח להשלים מפנה. מספיק עם נקח בתור דוגמה את אחנאתון שניסה לעשות שינוי בדת המצרית, הכוהנים אחרי מותו מיד ביטלו את השונויים שהוא חולל. כך גם עם אימפריות, כיבושים של אחד לא יוצרים איפריות, לוקח כמה דורות עד אשר מצליחים להקים אימפריה. כובש בודד אף פעם לא הצליח במשימה כזו.

      השלמת קוסמולוגית לותר על- ידי גיתה נתן לגרמנים מיתוס שהם יכלו להתאחד מסביבו, יכלו לאחד את ההנסיכויות המפורדות שהיוו את גרמניה למדינה אחת על-ידי ביסמרק.

    אבל גיתה לא היה ההוגה הגרמני היחיד שהשלים את המהפכה המחשבתית הגרמנית, במשימה זו  היו עוד כמה שותפים,  על כך בשעור הבא.

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 314 – תהליך התפתחות גרעין מחשבתי

    גרעין מחשבתי מכיל את ההגיון שדרכו הוא יתפתח. לגרעין מחשבתי יש משך זמן עד התגשמותו. אמנם הגרעין המחשבתי השומרי התפתח כבר בערי שומר, אבל גרעין מחשבתי שומרי נעשה בסיס התרבות המסופוטמית. מדוע אנו חושבים שגרעין מחשבתי שומרי היה בסיס התרבות המסופוטמית? אנו רואים שיש הבדל מהותי בין התפתחות התרבות המסופוטמית לבין התרבות המצרית הבו-זמנית..

     אמנם התרבות המזפוטמית קיבלה תוספת רעיונית ממיתוס האל מרדוך, שנצח דורות של אלים סבילים, כמו תיאמת. אבל אם אנו בודקים מיתוס מאוחר מזופוטמי זה על מרדוך, אנו מוצאים בו רעיונות דומים לאלו שאנו מוצאים בתרבות השומרית. יש במיתוס זה אמונה בגורל, אין בו אמונה בעולם חלופי, כפי שאנו מוצאים בתרבות המצרית. במיתוס מרדוך מקום כבוד לשמות, למרדוך חמישים שמות, המצביעים על שלטונו, על יכולתו לברא . כבר באפוס גילגמש אנו רואים שהגיבור רוצה לשמר את שמו, שם המחליף את הגוף הכלה. השם באפוס גילגמש מקבל מעמד של נצח. בהבדל מהשומרים המצרים רצו לשמר את גוף האדם בעולם חלופי

     השפה השומרית נשארה שפת קודש בתרבות המסופוטמית, למרות שהיא חדלה כבר מזמן להיות שפה מדוברת. עם השפה השומרית המקודשת גם המיתוסים, הקוסמולוגיה של עם זה נשארו מקודשים, השמות של האלים השומרים נשארו ליד שמות האלים החדשים.

     אין ספק שהתרבות השומרית היתה מקור תרבות העברים. רק שגרעין תרבות עברי זה שצמח על בסיס התרבות השומרית סטה ממנה, בבטלו את האמונה בגורל, בנתנו בסיס להתפתחות פילוסופית השפה שהשומרים לא הגיעו עדיה. על גרעין עברי זה נאריך בהמשך. אבל אנו רואים שהעברים בדומה לשומרים לא האמינו בעולם חלופי, כמו המצרים, שלשם הם נדדו יותר מאוחר. העברים שהגיעו למצרים הביאו כבר אתם גרעין מחשבתי כתוב בכתב פיניקי-כנעני, שהעברים אמצו לעצמם בנדודיהם.

     העברים שנדדו למצריים לא רק לא אימצו את האמונה המצרית בעולם חלופי, הם גם לא אמצו את הכתב ההירוגליפי המצרי, כפי שראינו הם הביאו למצריים כבר מגילות כתובות בכתב הפיניקי-כנעני.

     אבל הגרעין המחשבתי של יוצאי אור, קובע ע"י אברהם המוזכר, שהיה דמות מכוננת, עם בני דורו, אבל גרעין זה עבר שלב שני בהתפתחותו על-ידי יוצאי מצריים. גם בשלב שני זה אנו לא מוצאים השפעה מצרית, מחוץ לשלילת כמה מעקרונות תרבות זו בצורה אנונימית, עקרונות שנגדו את הגרעין הראשוני של יוצאי אור . בשלב שני זה הגרעין הראשוני מקבל הרחבה. למעשה ההגיון שבשלב הראשון ממשיך את מסעו להשלמה ביצירת תשתית מחשבתית לחברה שנוסדת בארץ כנען.

    אנחנו רואים ששלב מחשבתי מתפתח לפי הגיון שבגרעין ההתחלתי. אם אנו רואים תהליך כזה בהתפתחות התרבות העברית, אנחנו יכולים לראות תופעה דומה בהתפתחות הנצרות. אמנם אין

 

 

 

 

 

 

שום דמיון בין הבשורות של השליחים פאול ויוחנן שקיוו  לשינוי סדרי עולם בשמו של ישוע, לבין הכנסיה הקאתולית שנוצרה על בסיס הגרעין שבבשורות של שליחים אלו. רבים וודאי תוהים על התופעה הזו איך התפתח הגרעין המחשבתי של השליחים לכנסיה הקאתולית. אבל כל המבין במחשבה אנושית ברור לו שהציפיות האפוקליפטיות בבשורות של השליחים לא יכלו להתגשם, סדרי עולם לא יכלו להשתנות. לכן היתה אפשרות יחידה בלבד, ליורשי הבשורות, ליצור עולם מדומה. כך נוצרה המיסה הקאתולית, טכס מאגי מיסטי לפיו המאמין שאכל מהלחם המקודש נעשה זהה עם ישוע, נוסף לכך המאמין ששתה מהיין המקודש, הפך לאלוהות הנצלבת, אלוהות נצלבת ונגאלת, וקמה לתחיה.

     המאמינים קבלו את העולם המדומה הזה כפתרון למצוקתם. נוסף לכך, הכנסיה שנוצרה ברבות הימים, התימרה להיות מלכות שמיים. האדם הלשוני יכול לקבל עולם מדומה כזה כתחליף לעולמו הממשי. למרות שהיו מרידות בפרשנות זו של הבשורות, הכנסיה הקאתולית הצליחה לדכא את השואלים שאלות.

      כל זה היה נכון עד אשר קם לותר, אכר גרמני במוצאו, שתחליפים מדומים אלו לא נראו בעיניו. ההוא טען שהכנסיה הקאתולית אינה מלכות שמיים. הכנסיה היתה יכולה לדכא את המורד הזה, אבל נסיכי גרמניה תמכו בו.

      לותר הכריז שהוא הנו תלמידו של השליח פאול והוא נוהג לפי כתבי הקודש. ובכן, לותר רימה את שומעיו כאשר טען שהוא ממשיכו של השליח פאול. הרי פאול האמין באמת באפוקליפסה, האמין שהעולם הולך להשתנות, כאשר ראה שהדברים לא השתנו, הבטיח למאמינים החדשים שישוע יופיע שנית ואזי הדברים ישתנו. אבל בינתיים עברו אלף וחמש מאות שנה מאז ההבטחות ודבר לא השתנה. לותר לא חי באשליות, לא ציפה יותר שסדרי עולם ישתנו.. ובכל זאת בדברים מסוימים לותר הבין, שאם השליח פאול ניטרל את המשל 'עץ הדעת', בחושבו שבעולם שישתנה לא יהיה צורך בשפה המטילה חובות, המצביעה על משך קיום קצוב, הניטרול של השפה השאיר בידי האדם רק את אמצעי הכח.

     לותר האיכר הגרמני גם הסיק מכך שההבטחות בשמו של ישוע לא התקיימו, ואם כך אל זה נכשל, ואם אל זה נכשל, אזי יריבו השטן הוא הנסיך של העולם הנגלה והוא בעל כח.

     ברור שלקח ללותר זמן עד אשר הוא פיתח את הקוסמולוגיה החדשה שלו. לותר פיתח את התיאולוגיה שלו בשלבים, והיא התפתחה לפי ההגיון של גרעין המרד הראשוני שלו, חמישים התיזות שלו, בהן טען שמעשים טובים שהכנסיה דורשת מהמאמין אינם מובילים לגאולה.

     מעניין כאן לציין, שהעולם הפרוטסטנטי, שברובו אימץ את תורתו של קלווין, אף פעם לא בדק את רעיונות לותר כפי שהם באו לבידי ביטוי בספריו, האמינו בהכרזותיו שהוא ממשיכו של פאול, שהוא מסתמך על כתבי הקודש. לקח לעולם הפרוטסטנטי שלוש מאות שנה עד אשר מקס וובר עמד על ההבדל בין תיאולוגית לותר לזו של קלווין. מקס וובר הלותרני כמובן נתן פרשנות מגמתית לא נכונה להבדל. רק התגשמות בשורה זו של לותר ברייך השלישי איפשר לעולם לעמוד על ההבדל.

    

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

    לותר היה עקבי, ההגיון שלו היה עקבי, מהלכיו התבררו סופית בספרו בשם 'העדר רצון חופשי', ספר שהיה מעין תשובה לספרון של ארסמוס, אשר בשם הככסיה הקאתולית רצה להוכיח את קיום     

הרצון החופשי.

     קודם כל אפילו שם הספר של לותר 'העדר קיום רצון חופשי', מלמד שהוא שלל את תפקוד השפה.  בתוך הספר עצמו הוא מדבר על אלוהות שבראה עולם דטרמיניסטי. אבל סיום הספר הוא מעניין,  כאשר לותר טוען שהשטן הוא נסיך העולם הנגלה המושל בכח.

      אבל לותר רק החל בתהליך ולא השלים אותו, היה דרוש עוד זמן אשר תהליך זה יתגשם במלואו.

      התיאולוגיה של לותר הושלמה על-ידי המשורר גיתה ביצירתו 'פאוסט'. ברור היה לגיתה שאם רוצים להשיג מהאלוהות החדשה, השטן או מפיסטו, שהוא יעניק לאדם את משאלותיו, דבר  שהאלוהות הקודמת נכשלה במילוי, צריך לכרות ברית עם אלוהות חדשה זו. וכך גיבורו של גיתה בדרמה הבדיונית 'פאוסט', כורת ברית עם האלוהות החדשה למען להשתחרר מעול חובות קיומיות, מעול חובות חברתיות.

     כמובן שלותר לא העיז להעניק לאלוהות החדשה הזו שהוא המליך יכולת גאולה, אבל גיתה כבר העיז מה שקודמו לא העיז. גיבורו באמת כורת ברית עם האלוהות החדשה ממשכן את נפשו, ותמורת זה מפיסטו מבטיח לו נעורים נצחיים, אהבה בלתי מוגבלת, שחרור מחובות קיומיות, מחובות חברתיות..

     גיתה ברוב תבונתו הבין שלותר התעלם מגורם השפה ככלי בוראת, לכן הוא ביצירתו מעמת את גיבורו פאוסט עם פסוקו של השליח יוחנן 'בראשית היה הדבר'. גיתה בפיו של גיבורו מחליף את ה'דבר', השפה הבוראת, בעיקרון 'המעשה'. הראשית לפיו הוא ה'מעשה עם כח'. בצורה כזו גיתה העניק לעם הגרמני אמצעי יעיל ה'מעשה' הגרמני המפורסם, הדייקני, שמקורו ביצירה זו, פאוסט.   עמים אחרים באירופה לא הבינו מאין לגרמנים הדייקנות המעשית הזו, בדייקנות זו הם הצליחו להכניע את עמי אירופה.

      דתות חדשות, השקפות חדשות נוצרות כאשר בני אדם או יחיד נותן פרשות חדשה להשקפה קודמת. ברור שלוקח להשקפה להתגשם זמן רב. אדם אחד אף פעם אינו מצליח להשלים מפנה. מספיק עם נקח בתור דוגמה את אחנאתון שניסה לעשות שינוי בדת המצרית, הכוהנים אחרי מותו מיד ביטלו את השונויים שהוא חולל. כך גם עם אימפריות, כיבושים של אחד לא יוצרים איפריות, לוקח כמה דורות עד אשר מצליחים להקים אימפריה. כובש בודד אף פעם לא הצליח במשימה כזו.

      השלמת קוסמולוגית לותר על- ידי גיתה נתן לגרמנים מיתוס שהם יכלו להתאחד מסביבו, יכלו לאחד את ההנסיכויות המפורדות שהיוו את גרמניה למדינה אחת על-ידי ביסמרק.

    אבל גיתה לא היה ההוגה הגרמני היחיד שהשלים את המהפכה המחשבתית הגרמנית, במשימה זו  היו עוד כמה שותפים,  על כך בשעור הבא.

 

 

 

 

 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 313 דרכי ההגיון האנושי

 אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 313 – דרכי ההיגיון האנושי

     האדם גם כאשר הוא מתנכל לכלי שהוענק לו על-ידי האבולוציה, כלי השפה, הוא נשאר ישות לשונית ובעל מודעות, הרי היכולת לשפה היא גנטית, אף אם ממוש יכולת לשונית זו הוא תהליך אפי-גנטי שדורש מהיחיד להשמע לכללי האלגוריתם שדרכם כלי זה מתממש. כך, אם האדם מתכחש לצורות דרכם כלי זה מתממש, כמו הבדלה, ניכור, הוא עדיין נשאר בעל הגיון שהנו חלק מהשפה, מהמודעות, הגיון  המוביל את האדם לממש את יכולתו הלשונית, בצורה הגיונית אחרת מאשר אם האדם נשמע לאלגוריתם הלשוני עם דרכי פעולתו.

     לפני שנביא דוגמאות שונות המאשרות את הדרכים השונות שכלי השפה מתממש, עלינו להקדים ולברר את האפשרויות הקיומיות העומדות לפני האדם הלשוני. האדם ככל הברויים על כדור הארץ שלנו מעומת עם חוקי הקיום, כמו יתר הברויים, חוקי קיום המעניקים לכל הברויים משך קיום קצוב, כיוון שהבריאה תיתכן רק אם היא לא רציפה. החיות מקבלות את גזר דין חוקי הקיום, ודחף הקיום שלהם, רק גורם להם לשמר את קיומן הקצוב. לרשות החיות עומד כלי הכח, לשרת את הצרכים הקיומיים שלה.

   אבל האדם שגם הוא מועמת עם חוקי הקיום הקוצבים לכל הברויים משך מוגבל, זכה מהאבולוציה במתת נוספת למתת כלי הכח שלרשות כל הברויים, הוא קיבל את מתת השפה, כלי הבא להחליף את כלי הכח, כלי עם אפשרויות רבות יותר מכלי הכח. אבל למען שהאדם יוכל לעשות שימוש בכל היכולות שהכלי הנוסף מאפשר לו, הכלי מעניק לאדם את ה'מודעות' שהיא בעיני האדם ברכה וקללה.

     מדוע המודעות היא ברכה וקללה? מודעות זו מאפשרת לאדם להיהפך מודע שחוקי הקיום הקוצבים לו משך קיום קצוב. החיות שלא זכו במתת השפה, לא מודעות לקיצוב של חוקי היום, הן מודעות רק לסכנות לדחף שלהן לקיום, לכן הן בבריחה מתמדת מסכנות אלו. האדם שנעשה מודע לעובדות קיומו הקצוב, לא משלים עם הגזרה.

      האדם שלא משלים עם הגזרה של חוקי הקיום הגוזרים לו קיום קצוב, חושב שהכלי אשם בגזרה, מתחיל להתנכל למתת שהוענקה לו, למתת השפה. הוא לא יכול להתנכל ליכולת שלו לשפה, יכולת שהיא גנטית, אבל הוא מתנכל לאופנים כלי זה פועל, הוא מתנכל ל'רצון חופשי', שרק הוא מאפשר לו לפעול, הוא מתנכר ל'הבדלה' שרק היא מאפשרת לכלי השפה לפעל, הוא מתנכר ל'ניכור' שהנו זהה עם הבדלה.

    ההתנכלויות האלו לא שוללות מהאדם את מודעותו, את דרכי ההגיון שמתממשים רק  בגבולות הנתונים הקיומיים. אם האדם שולל את דרכי פעולת השפה, הוא חוזר לדרכי פעולת כלי הכח. אם השפה מעניקה לאדם חופש מוגבל לפעול וליצור את עולמו הלשוני, הגיון פעולת הכח הוא דטרמיניזם, שלילת יכולת היצירה.

    במציאות האנושית הדברים אינם כל כך חד-משמעיים. אנחנו רק יכולים לעמוד על ההבדלים האלו אם אנו נשתמש בדגמים מההיסטוריה האנושית. אנחנו נחזור במנהרת הזמן, במנהרת היסטורית האדם ונתחיל עם העם המופלא, השומרים.

 

 

 

 

 

 

     למרות שהשומרים פיתחו תרבות מפוארת, הם לא פיתחו פילוסופיה לשונית. פילוסופית השפה מודעת למהות השפה, לדרכי פעולתה, מודעת לעובדה שכלי זה מעניק לאדם חופש מוגבל ליצור את עולמו הלשוני. בעולם לשוני זה לאדם חופש מוגבל. מאחר שהשומרים לא היו מודעים למהות השפה, הם האמינו בדטרמיניזם.

    הדוגמה השומרית מצביעה על כך שלמרות שעם זה בצורה אינטואיטיבית עשה שימוש בכלי השפה, אבל לא היה מודע למהות כלי זה, לא היה מודע שכלי זה מעניק חופש מוגבל לאדם הלשוני, חוסר מודעות זו גרמה לכך שהם האמינו בדטרמיניזם.

     השומרים נבדלו מעמים יותר מאוחרים, שנסוגו לדטרמיניזם כיוון שהם שללו את דרכי פעולת השפה, בעוד שהשומרים עדיין לא הגיעו למודעות מהות השפה, והאמונה שלהם בדטרמיניזם לא נבע ממרד או שלילה של דרכי התממשות כלי זה. אם אנו לוקחים בתור דוגמה שניה את היוונים, בעיקר את היצירות המוקדמות של אפלטון, אזי אנו נוכחים לדעת שהתנכרות לכלי השפה הובילה הוגה דעות זה לאמונה בדטרמיניזם, אמונה בגלגול נשמות מכני.

      אפלטון מרד בירושה הדמוקראטית של עיר מולדתו אתונה. אמנם גם אנשי אתונה לא פיתחו השקפה לשונית, אבל הם בצורה אינטואיטיבית פתחו מוסדות דמוקראטיים, אמצו בצורה אינטואיטיבית רצון חופשי, המאפשר ליצור דברים חדשים, מוסדות חדשים.

      אפלטון סלד מהדמוקראטיה האתונאית, ספרטה הצבאית, האגרסיבית נעשתה האידיאל שלו.  עובדה זו שאפלטון מרד בדמוקראטיה האתונאית האינטואיטיבית, שאמצה רצון חופשי לשנות דברים, הוביל אותו לאמץ השקפה אורגנית. למעשה 'המדינה' שאפלטון הציע היתה צריכה להיות מדינה אורגנית דטרמיניסטית. למען להצביע על האופי השונה של מדינתו, מהדגם האתונאי, עלינו להצביע על האופי השונה של מעמד האדם בה. למען להצביע על המעמד השונה של האדם במדינתו הוא המציא את המיתוס השקרי, לפי דברי עצמו, שבני מדינה זו הם אוטוכטוניים, ילידי האדמה, שהמעמדות השונים נוצרו ממתכות שונות, והדירוג  ההיררכי נקבע לפי האופי המתכתי של המעמדות.

     אצל אפלטון אנו יכולים לראות את דרכי ההגיון שלו, שביטול סדר מבוסס על 'רצון חופשי' לבחור וליצור, הוביל אותו להשקפה אורגנית, להשקפה דטרמיניסטית.

     אנו יכולים לסכם ולהגיד שלפני האדם אפשרויות מצומצמות, הוא נמצא בסד חוקי הקיום הקוצבים לו משך קיום מוגבל, אבל לאדם הוענקה מתת השפה, נוסף לאמצעי הכלי שבידי הברויים האחרים על כדור הארץ שלנו. כלי השפה מעניק לאדם חופש פעולה מוגבל ליצור את עולמו. אם האדם מתנכל למתת זו, כלי השפה, אזי הוא נסוג למעמד החיות שהנם נשלטים על-ידי חוקים דטרמיניסטיים מבלי יכולת של שינויים במצבם.

      האדם גם כאשר הוא מתנכל למתת הלשון ודרך פעולתה, כפי שכבר אמרנו, נשאר ישות לשונית עם מודעות והגיון לשוני המוביל אותו בסולם האבולוציוני לדרגה נמוכה יותר. אדם כזה, חברה כזו המתנכלים לדרך פעולת השפה, למעשה מנטרלים אותה, מאמצים את כלי הכח, מאמצים

 

 

 

 

 

 

דטרמיניזם. אדם כזה, חברה כזו לא מודעים לעובדה שהם לא משנים את מצבם הקיומי, שהם עדיין מוותים, כמו החיות. באמוץ דטרמיניזם, האדם, החברה לא נעשים נצחיים.

     מה שקורה במציאות, כפי שאנו עדים מההיסטוריה, שאלו המתנכלים לכלי השפה, מנסים לכפות את רצונם על חוקי הקיום באמצעים כוחניים, ללא הועיל.

     מתבקש, כתוצאה מהבאת שתי הדוגמאות הקודמות, להזכיר מחדש שמחשבת התנ"ך אמצה את מתת כלי השפה, פתחה פילוסופיה לשונית, אמצה 'רצון חופשי', סברה שהאדם שניתן לו חופש מוגבל יכול ליצור את עולמו הלשוני. מחשבת התנ"ך גם השלימה עם משך קיום מוגבל בעולם הנגלה, לא שאפה לנצחיות, לא יצרה עולם חלופי ששם האדם ממשיך להתקיים.

        ברור שהשומרים קדמו לעברים ולמהפכה המחשבתית שלהם, לאימוצם את כלי השפה, פיתוחם את הפילוסופיה הלשונית. גם היוונים לא הכירו את המחשבה העברית, למרות שהם היו בו זמניים לעברים.

      אבל עברים שחיו בפזורה ההלניסטית, הכירו גם את ירושת אבותיהם, אבל הכירו גם את ההשקפות היווניות שהאמינו שהעולם הוא נצחי, אפילו רצו שהאדם יהיה נצחי, אם לא בעולם הנגלה אזי בגלגול נשמות, כפי שסוקראטס בדיאלוג פיידו שיטח את משנתו לפני תלמידיו, לפני מותו.

    עברים אלו בגלות רצו לעשות סינתזה בין השקפת אבותיהם לבין ההשקפה היוונית. אנו רואים את הניסיון הזה בתיאולוגיה של השליח פאול, ב'אגרת אל הרומיים'. פאול לא רצה לשאת במעמסת ההלכה, הוא בדומה ליוונים רצה בנצחיות. אבל מחשבת התנ"ך דיברה על חיים קצובים, בעולם נברא לא נצחי.

    פאול עם הבנתו היחסית, בהיותו דו-תרבותי, הבין שמחשבת התנ"ך מבוססת על משל 'עץ הדעת', הוא החליט לנטרל משל זה. לא נכנס כאן לפרשנויות המטעות שלו למטרה זו. אבל ניטרול משל זה על-ידי פאול שלל מהאדם את חופש הפעולה, הפקיר את האדם מחוסר יכולת פעולה, לחסדי שמיים, לשינוי סדרי עולם שבו המאמינים יזכו לנצחיות.

     אני בכוונה כאן לא נכנסת לדקויות התיאולוגיות של פאול, כיוון שברצוני להצביע על העובדה, שאם האדם מתנכל לכלי שהוענק לו, כפי שעשה את זה השליח פאול, הוא חוזר לפי ההגיון, שהוא נשאר מנת חלקו של האדם, גם כאשר הוא מתנכל לדרכי פעולת השפה, לדטרמיניזם. במציאות האדם חוזר ל'גן-עדן', האידיאל של פאול, 'גן-עדן' שלפי בעל משל 'עץ הדעת' , האדם בו זהה עם החיות.

     בצורה סמלית, זרטוסטרא, גיבורו של ניטשה, מתבודד על ההר יחד עם החיות האהובות עליו, 'גן-העדן' שלו, למרות שלבסוף הוא מתעשת, חוזר לקהילת בני אדם השנואים עליו. ניטשה  גם בצורה אינטואיטיבית, סימלית, הבין שאם שוללים את כל המוסדות הלשוניים, מה שנשאר הוא 'רצון לכח', רצון השמדת הקיים, רצון לכפות בכח על המציאות שהיא תעניק לאדם את משאלותיו. על כך בהמשך.    

 אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 313 – דרכי ההיגיון האנושי

     האדם גם כאשר הוא מתנכל לכלי שהוענק לו על-ידי האבולוציה, כלי השפה, הוא נשאר ישות לשונית ובעל מודעות, הרי היכולת לשפה היא גנטית, אף אם ממוש יכולת לשונית זו הוא תהליך אפי-גנטי שדורש מהיחיד להשמע לכללי האלגוריתם שדרכם כלי זה מתממש. כך, אם האדם מתכחש לצורות דרכם כלי זה מתממש, כמו הבדלה, ניכור, הוא עדיין נשאר בעל הגיון שהנו חלק מהשפה, מהמודעות, הגיון  המוביל את האדם לממש את יכולתו הלשונית, בצורה הגיונית אחרת מאשר אם האדם נשמע לאלגוריתם הלשוני עם דרכי פעולתו.

     לפני שנביא דוגמאות שונות המאשרות את הדרכים השונות שכלי השפה מתממש, עלינו להקדים ולברר את האפשרויות הקיומיות העומדות לפני האדם הלשוני. האדם ככל הברויים על כדור הארץ שלנו מעומת עם חוקי הקיום, כמו יתר הברויים, חוקי קיום המעניקים לכל הברויים משך קיום קצוב, כיוון שהבריאה תיתכן רק אם היא לא רציפה. החיות מקבלות את גזר דין חוקי הקיום, ודחף הקיום שלהם, רק גורם להם לשמר את קיומן הקצוב. לרשות החיות עומד כלי הכח, לשרת את הצרכים הקיומיים שלה.

   אבל האדם שגם הוא מועמת עם חוקי הקיום הקוצבים לכל הברויים משך מוגבל, זכה מהאבולוציה במתת נוספת למתת כלי הכח שלרשות כל הברויים, הוא קיבל את מתת השפה, כלי הבא להחליף את כלי הכח, כלי עם אפשרויות רבות יותר מכלי הכח. אבל למען שהאדם יוכל לעשות שימוש בכל היכולות שהכלי הנוסף מאפשר לו, הכלי מעניק לאדם את ה'מודעות' שהיא בעיני האדם ברכה וקללה.

     מדוע המודעות היא ברכה וקללה? מודעות זו מאפשרת לאדם להיהפך מודע שחוקי הקיום הקוצבים לו משך קיום קצוב. החיות שלא זכו במתת השפה, לא מודעות לקיצוב של חוקי היום, הן מודעות רק לסכנות לדחף שלהן לקיום, לכן הן בבריחה מתמדת מסכנות אלו. האדם שנעשה מודע לעובדות קיומו הקצוב, לא משלים עם הגזרה.

      האדם שלא משלים עם הגזרה של חוקי הקיום הגוזרים לו קיום קצוב, חושב שהכלי אשם בגזרה, מתחיל להתנכל למתת שהוענקה לו, למתת השפה. הוא לא יכול להתנכל ליכולת שלו לשפה, יכולת שהיא גנטית, אבל הוא מתנכל לאופנים כלי זה פועל, הוא מתנכל ל'רצון חופשי', שרק הוא מאפשר לו לפעול, הוא מתנכר ל'הבדלה' שרק היא מאפשרת לכלי השפה לפעל, הוא מתנכר ל'ניכור' שהנו זהה עם הבדלה.

    ההתנכלויות האלו לא שוללות מהאדם את מודעותו, את דרכי ההגיון שמתממשים רק  בגבולות הנתונים הקיומיים. אם האדם שולל את דרכי פעולת השפה, הוא חוזר לדרכי פעולת כלי הכח. אם השפה מעניקה לאדם חופש מוגבל לפעול וליצור את עולמו הלשוני, הגיון פעולת הכח הוא דטרמיניזם, שלילת יכולת היצירה.

    במציאות האנושית הדברים אינם כל כך חד-משמעיים. אנחנו רק יכולים לעמוד על ההבדלים האלו אם אנו נשתמש בדגמים מההיסטוריה האנושית. אנחנו נחזור במנהרת הזמן, במנהרת היסטורית האדם ונתחיל עם העם המופלא, השומרים.

 

 

 

 

 

 

     למרות שהשומרים פיתחו תרבות מפוארת, הם לא פיתחו פילוסופיה לשונית. פילוסופית השפה מודעת למהות השפה, לדרכי פעולתה, מודעת לעובדה שכלי זה מעניק לאדם חופש מוגבל ליצור את עולמו הלשוני. בעולם לשוני זה לאדם חופש מוגבל. מאחר שהשומרים לא היו מודעים למהות השפה, הם האמינו בדטרמיניזם.

    הדוגמה השומרית מצביעה על כך שלמרות שעם זה בצורה אינטואיטיבית עשה שימוש בכלי השפה, אבל לא היה מודע למהות כלי זה, לא היה מודע שכלי זה מעניק חופש מוגבל לאדם הלשוני, חוסר מודעות זו גרמה לכך שהם האמינו בדטרמיניזם.

     השומרים נבדלו מעמים יותר מאוחרים, שנסוגו לדטרמיניזם כיוון שהם שללו את דרכי פעולת השפה, בעוד שהשומרים עדיין לא הגיעו למודעות מהות השפה, והאמונה שלהם בדטרמיניזם לא נבע ממרד או שלילה של דרכי התממשות כלי זה. אם אנו לוקחים בתור דוגמה שניה את היוונים, בעיקר את היצירות המוקדמות של אפלטון, אזי אנו נוכחים לדעת שהתנכרות לכלי השפה הובילה הוגה דעות זה לאמונה בדטרמיניזם, אמונה בגלגול נשמות מכני.

      אפלטון מרד בירושה הדמוקראטית של עיר מולדתו אתונה. אמנם גם אנשי אתונה לא פיתחו השקפה לשונית, אבל הם בצורה אינטואיטיבית פתחו מוסדות דמוקראטיים, אמצו בצורה אינטואיטיבית רצון חופשי, המאפשר ליצור דברים חדשים, מוסדות חדשים.

      אפלטון סלד מהדמוקראטיה האתונאית, ספרטה הצבאית, האגרסיבית נעשתה האידיאל שלו.  עובדה זו שאפלטון מרד בדמוקראטיה האתונאית האינטואיטיבית, שאמצה רצון חופשי לשנות דברים, הוביל אותו לאמץ השקפה אורגנית. למעשה 'המדינה' שאפלטון הציע היתה צריכה להיות מדינה אורגנית דטרמיניסטית. למען להצביע על האופי השונה של מדינתו, מהדגם האתונאי, עלינו להצביע על האופי השונה של מעמד האדם בה. למען להצביע על המעמד השונה של האדם במדינתו הוא המציא את המיתוס השקרי, לפי דברי עצמו, שבני מדינה זו הם אוטוכטוניים, ילידי האדמה, שהמעמדות השונים נוצרו ממתכות שונות, והדירוג  ההיררכי נקבע לפי האופי המתכתי של המעמדות.

     אצל אפלטון אנו יכולים לראות את דרכי ההגיון שלו, שביטול סדר מבוסס על 'רצון חופשי' לבחור וליצור, הוביל אותו להשקפה אורגנית, להשקפה דטרמיניסטית.

     אנו יכולים לסכם ולהגיד שלפני האדם אפשרויות מצומצמות, הוא נמצא בסד חוקי הקיום הקוצבים לו משך קיום מוגבל, אבל לאדם הוענקה מתת השפה, נוסף לאמצעי הכלי שבידי הברויים האחרים על כדור הארץ שלנו. כלי השפה מעניק לאדם חופש פעולה מוגבל ליצור את עולמו. אם האדם מתנכל למתת זו, כלי השפה, אזי הוא נסוג למעמד החיות שהנם נשלטים על-ידי חוקים דטרמיניסטיים מבלי יכולת של שינויים במצבם.

      האדם גם כאשר הוא מתנכל למתת הלשון ודרך פעולתה, כפי שכבר אמרנו, נשאר ישות לשונית עם מודעות והגיון לשוני המוביל אותו בסולם האבולוציוני לדרגה נמוכה יותר. אדם כזה, חברה כזו המתנכלים לדרך פעולת השפה, למעשה מנטרלים אותה, מאמצים את כלי הכח, מאמצים

 

 

 

 

 

 

דטרמיניזם. אדם כזה, חברה כזו לא מודעים לעובדה שהם לא משנים את מצבם הקיומי, שהם עדיין מוותים, כמו החיות. באמוץ דטרמיניזם, האדם, החברה לא נעשים נצחיים.

     מה שקורה במציאות, כפי שאנו עדים מההיסטוריה, שאלו המתנכלים לכלי השפה, מנסים לכפות את רצונם על חוקי הקיום באמצעים כוחניים, ללא הועיל.

     מתבקש, כתוצאה מהבאת שתי הדוגמאות הקודמות, להזכיר מחדש שמחשבת התנ"ך אמצה את מתת כלי השפה, פתחה פילוסופיה לשונית, אמצה 'רצון חופשי', סברה שהאדם שניתן לו חופש מוגבל יכול ליצור את עולמו הלשוני. מחשבת התנ"ך גם השלימה עם משך קיום מוגבל בעולם הנגלה, לא שאפה לנצחיות, לא יצרה עולם חלופי ששם האדם ממשיך להתקיים.

        ברור שהשומרים קדמו לעברים ולמהפכה המחשבתית שלהם, לאימוצם את כלי השפה, פיתוחם את הפילוסופיה הלשונית. גם היוונים לא הכירו את המחשבה העברית, למרות שהם היו בו זמניים לעברים.

      אבל עברים שחיו בפזורה ההלניסטית, הכירו גם את ירושת אבותיהם, אבל הכירו גם את ההשקפות היווניות שהאמינו שהעולם הוא נצחי, אפילו רצו שהאדם יהיה נצחי, אם לא בעולם הנגלה אזי בגלגול נשמות, כפי שסוקראטס בדיאלוג פיידו שיטח את משנתו לפני תלמידיו, לפני מותו.

    עברים אלו בגלות רצו לעשות סינתזה בין השקפת אבותיהם לבין ההשקפה היוונית. אנו רואים את הניסיון הזה בתיאולוגיה של השליח פאול, ב'אגרת אל הרומיים'. פאול לא רצה לשאת במעמסת ההלכה, הוא בדומה ליוונים רצה בנצחיות. אבל מחשבת התנ"ך דיברה על חיים קצובים, בעולם נברא לא נצחי.

    פאול עם הבנתו היחסית, בהיותו דו-תרבותי, הבין שמחשבת התנ"ך מבוססת על משל 'עץ הדעת', הוא החליט לנטרל משל זה. לא נכנס כאן לפרשנויות המטעות שלו למטרה זו. אבל ניטרול משל זה על-ידי פאול שלל מהאדם את חופש הפעולה, הפקיר את האדם מחוסר יכולת פעולה, לחסדי שמיים, לשינוי סדרי עולם שבו המאמינים יזכו לנצחיות.

     אני בכוונה כאן לא נכנסת לדקויות התיאולוגיות של פאול, כיוון שברצוני להצביע על העובדה, שאם האדם מתנכל לכלי שהוענק לו, כפי שעשה את זה השליח פאול, הוא חוזר לפי ההגיון, שהוא נשאר מנת חלקו של האדם, גם כאשר הוא מתנכל לדרכי פעולת השפה, לדטרמיניזם. במציאות האדם חוזר ל'גן-עדן', האידיאל של פאול, 'גן-עדן' שלפי בעל משל 'עץ הדעת' , האדם בו זהה עם החיות.

     בצורה סמלית, זרטוסטרא, גיבורו של ניטשה, מתבודד על ההר יחד עם החיות האהובות עליו, 'גן-העדן' שלו, למרות שלבסוף הוא מתעשת, חוזר לקהילת בני אדם השנואים עליו. ניטשה  גם בצורה אינטואיטיבית, סימלית, הבין שאם שוללים את כל המוסדות הלשוניים, מה שנשאר הוא 'רצון לכח', רצון השמדת הקיים, רצון לכפות בכח על המציאות שהיא תעניק לאדם את משאלותיו. על כך בהמשך.    

 אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 313 – דרכי ההיגיון האנושי

     האדם גם כאשר הוא מתנכל לכלי שהוענק לו על-ידי האבולוציה, כלי השפה, הוא נשאר ישות לשונית ובעל מודעות, הרי היכולת לשפה היא גנטית, אף אם ממוש יכולת לשונית זו הוא תהליך אפי-גנטי שדורש מהיחיד להשמע לכללי האלגוריתם שדרכם כלי זה מתממש. כך, אם האדם מתכחש לצורות דרכם כלי זה מתממש, כמו הבדלה, ניכור, הוא עדיין נשאר בעל הגיון שהנו חלק מהשפה, מהמודעות, הגיון  המוביל את האדם לממש את יכולתו הלשונית, בצורה הגיונית אחרת מאשר אם האדם נשמע לאלגוריתם הלשוני עם דרכי פעולתו.

     לפני שנביא דוגמאות שונות המאשרות את הדרכים השונות שכלי השפה מתממש, עלינו להקדים ולברר את האפשרויות הקיומיות העומדות לפני האדם הלשוני. האדם ככל הברויים על כדור הארץ שלנו מעומת עם חוקי הקיום, כמו יתר הברויים, חוקי קיום המעניקים לכל הברויים משך קיום קצוב, כיוון שהבריאה תיתכן רק אם היא לא רציפה. החיות מקבלות את גזר דין חוקי הקיום, ודחף הקיום שלהם, רק גורם להם לשמר את קיומן הקצוב. לרשות החיות עומד כלי הכח, לשרת את הצרכים הקיומיים שלה.

   אבל האדם שגם הוא מועמת עם חוקי הקיום הקוצבים לכל הברויים משך מוגבל, זכה מהאבולוציה במתת נוספת למתת כלי הכח שלרשות כל הברויים, הוא קיבל את מתת השפה, כלי הבא להחליף את כלי הכח, כלי עם אפשרויות רבות יותר מכלי הכח. אבל למען שהאדם יוכל לעשות שימוש בכל היכולות שהכלי הנוסף מאפשר לו, הכלי מעניק לאדם את ה'מודעות' שהיא בעיני האדם ברכה וקללה.

     מדוע המודעות היא ברכה וקללה? מודעות זו מאפשרת לאדם להיהפך מודע שחוקי הקיום הקוצבים לו משך קיום קצוב. החיות שלא זכו במתת השפה, לא מודעות לקיצוב של חוקי היום, הן מודעות רק לסכנות לדחף שלהן לקיום, לכן הן בבריחה מתמדת מסכנות אלו. האדם שנעשה מודע לעובדות קיומו הקצוב, לא משלים עם הגזרה.

      האדם שלא משלים עם הגזרה של חוקי הקיום הגוזרים לו קיום קצוב, חושב שהכלי אשם בגזרה, מתחיל להתנכל למתת שהוענקה לו, למתת השפה. הוא לא יכול להתנכל ליכולת שלו לשפה, יכולת שהיא גנטית, אבל הוא מתנכל לאופנים כלי זה פועל, הוא מתנכל ל'רצון חופשי', שרק הוא מאפשר לו לפעול, הוא מתנכר ל'הבדלה' שרק היא מאפשרת לכלי השפה לפעל, הוא מתנכר ל'ניכור' שהנו זהה עם הבדלה.

    ההתנכלויות האלו לא שוללות מהאדם את מודעותו, את דרכי ההגיון שמתממשים רק  בגבולות הנתונים הקיומיים. אם האדם שולל את דרכי פעולת השפה, הוא חוזר לדרכי פעולת כלי הכח. אם השפה מעניקה לאדם חופש מוגבל לפעול וליצור את עולמו הלשוני, הגיון פעולת הכח הוא דטרמיניזם, שלילת יכולת היצירה.

    במציאות האנושית הדברים אינם כל כך חד-משמעיים. אנחנו רק יכולים לעמוד על ההבדלים האלו אם אנו נשתמש בדגמים מההיסטוריה האנושית. אנחנו נחזור במנהרת הזמן, במנהרת היסטורית האדם ונתחיל עם העם המופלא, השומרים.

 

 

 

 

 

 

     למרות שהשומרים פיתחו תרבות מפוארת, הם לא פיתחו פילוסופיה לשונית. פילוסופית השפה מודעת למהות השפה, לדרכי פעולתה, מודעת לעובדה שכלי זה מעניק לאדם חופש מוגבל ליצור את עולמו הלשוני. בעולם לשוני זה לאדם חופש מוגבל. מאחר שהשומרים לא היו מודעים למהות השפה, הם האמינו בדטרמיניזם.

    הדוגמה השומרית מצביעה על כך שלמרות שעם זה בצורה אינטואיטיבית עשה שימוש בכלי השפה, אבל לא היה מודע למהות כלי זה, לא היה מודע שכלי זה מעניק חופש מוגבל לאדם הלשוני, חוסר מודעות זו גרמה לכך שהם האמינו בדטרמיניזם.

     השומרים נבדלו מעמים יותר מאוחרים, שנסוגו לדטרמיניזם כיוון שהם שללו את דרכי פעולת השפה, בעוד שהשומרים עדיין לא הגיעו למודעות מהות השפה, והאמונה שלהם בדטרמיניזם לא נבע ממרד או שלילה של דרכי התממשות כלי זה. אם אנו לוקחים בתור דוגמה שניה את היוונים, בעיקר את היצירות המוקדמות של אפלטון, אזי אנו נוכחים לדעת שהתנכרות לכלי השפה הובילה הוגה דעות זה לאמונה בדטרמיניזם, אמונה בגלגול נשמות מכני.

      אפלטון מרד בירושה הדמוקראטית של עיר מולדתו אתונה. אמנם גם אנשי אתונה לא פיתחו השקפה לשונית, אבל הם בצורה אינטואיטיבית פתחו מוסדות דמוקראטיים, אמצו בצורה אינטואיטיבית רצון חופשי, המאפשר ליצור דברים חדשים, מוסדות חדשים.

      אפלטון סלד מהדמוקראטיה האתונאית, ספרטה הצבאית, האגרסיבית נעשתה האידיאל שלו.  עובדה זו שאפלטון מרד בדמוקראטיה האתונאית האינטואיטיבית, שאמצה רצון חופשי לשנות דברים, הוביל אותו לאמץ השקפה אורגנית. למעשה 'המדינה' שאפלטון הציע היתה צריכה להיות מדינה אורגנית דטרמיניסטית. למען להצביע על האופי השונה של מדינתו, מהדגם האתונאי, עלינו להצביע על האופי השונה של מעמד האדם בה. למען להצביע על המעמד השונה של האדם במדינתו הוא המציא את המיתוס השקרי, לפי דברי עצמו, שבני מדינה זו הם אוטוכטוניים, ילידי האדמה, שהמעמדות השונים נוצרו ממתכות שונות, והדירוג  ההיררכי נקבע לפי האופי המתכתי של המעמדות.

     אצל אפלטון אנו יכולים לראות את דרכי ההגיון שלו, שביטול סדר מבוסס על 'רצון חופשי' לבחור וליצור, הוביל אותו להשקפה אורגנית, להשקפה דטרמיניסטית.

     אנו יכולים לסכם ולהגיד שלפני האדם אפשרויות מצומצמות, הוא נמצא בסד חוקי הקיום הקוצבים לו משך קיום מוגבל, אבל לאדם הוענקה מתת השפה, נוסף לאמצעי הכלי שבידי הברויים האחרים על כדור הארץ שלנו. כלי השפה מעניק לאדם חופש פעולה מוגבל ליצור את עולמו. אם האדם מתנכל למתת זו, כלי השפה, אזי הוא נסוג למעמד החיות שהנם נשלטים על-ידי חוקים דטרמיניסטיים מבלי יכולת של שינויים במצבם.

      האדם גם כאשר הוא מתנכל למתת הלשון ודרך פעולתה, כפי שכבר אמרנו, נשאר ישות לשונית עם מודעות והגיון לשוני המוביל אותו בסולם האבולוציוני לדרגה נמוכה יותר. אדם כזה, חברה כזו המתנכלים לדרך פעולת השפה, למעשה מנטרלים אותה, מאמצים את כלי הכח, מאמצים

 

 

 

 

 

 

דטרמיניזם. אדם כזה, חברה כזו לא מודעים לעובדה שהם לא משנים את מצבם הקיומי, שהם עדיין מוותים, כמו החיות. באמוץ דטרמיניזם, האדם, החברה לא נעשים נצחיים.

     מה שקורה במציאות, כפי שאנו עדים מההיסטוריה, שאלו המתנכלים לכלי השפה, מנסים לכפות את רצונם על חוקי הקיום באמצעים כוחניים, ללא הועיל.

     מתבקש, כתוצאה מהבאת שתי הדוגמאות הקודמות, להזכיר מחדש שמחשבת התנ"ך אמצה את מתת כלי השפה, פתחה פילוסופיה לשונית, אמצה 'רצון חופשי', סברה שהאדם שניתן לו חופש מוגבל יכול ליצור את עולמו הלשוני. מחשבת התנ"ך גם השלימה עם משך קיום מוגבל בעולם הנגלה, לא שאפה לנצחיות, לא יצרה עולם חלופי ששם האדם ממשיך להתקיים.

        ברור שהשומרים קדמו לעברים ולמהפכה המחשבתית שלהם, לאימוצם את כלי השפה, פיתוחם את הפילוסופיה הלשונית. גם היוונים לא הכירו את המחשבה העברית, למרות שהם היו בו זמניים לעברים.

      אבל עברים שחיו בפזורה ההלניסטית, הכירו גם את ירושת אבותיהם, אבל הכירו גם את ההשקפות היווניות שהאמינו שהעולם הוא נצחי, אפילו רצו שהאדם יהיה נצחי, אם לא בעולם הנגלה אזי בגלגול נשמות, כפי שסוקראטס בדיאלוג פיידו שיטח את משנתו לפני תלמידיו, לפני מותו.

    עברים אלו בגלות רצו לעשות סינתזה בין השקפת אבותיהם לבין ההשקפה היוונית. אנו רואים את הניסיון הזה בתיאולוגיה של השליח פאול, ב'אגרת אל הרומיים'. פאול לא רצה לשאת במעמסת ההלכה, הוא בדומה ליוונים רצה בנצחיות. אבל מחשבת התנ"ך דיברה על חיים קצובים, בעולם נברא לא נצחי.

    פאול עם הבנתו היחסית, בהיותו דו-תרבותי, הבין שמחשבת התנ"ך מבוססת על משל 'עץ הדעת', הוא החליט לנטרל משל זה. לא נכנס כאן לפרשנויות המטעות שלו למטרה זו. אבל ניטרול משל זה על-ידי פאול שלל מהאדם את חופש הפעולה, הפקיר את האדם מחוסר יכולת פעולה, לחסדי שמיים, לשינוי סדרי עולם שבו המאמינים יזכו לנצחיות.

     אני בכוונה כאן לא נכנסת לדקויות התיאולוגיות של פאול, כיוון שברצוני להצביע על העובדה, שאם האדם מתנכל לכלי שהוענק לו, כפי שעשה את זה השליח פאול, הוא חוזר לפי ההגיון, שהוא נשאר מנת חלקו של האדם, גם כאשר הוא מתנכל לדרכי פעולת השפה, לדטרמיניזם. במציאות האדם חוזר ל'גן-עדן', האידיאל של פאול, 'גן-עדן' שלפי בעל משל 'עץ הדעת' , האדם בו זהה עם החיות.

     בצורה סמלית, זרטוסטרא, גיבורו של ניטשה, מתבודד על ההר יחד עם החיות האהובות עליו, 'גן-העדן' שלו, למרות שלבסוף הוא מתעשת, חוזר לקהילת בני אדם השנואים עליו. ניטשה  גם בצורה אינטואיטיבית, סימלית, הבין שאם שוללים את כל המוסדות הלשוניים, מה שנשאר הוא 'רצון לכח', רצון השמדת הקיים, רצון לכפות בכח על המציאות שהיא תעניק לאדם את משאלותיו. על כך בהמשך.