אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 315 – 'אוי לו מי שרואה דגים בתחתית הים' – פתגם סיני

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 315 – 'אוי לו מי שרואה דגים בתחתית הים' – פתגם סיני

      אני מביאה את הפתגם הסיני הזה, כיוון שלעתים הרגשתי היא כאשר אני מזימה דעות מקובלות המושתתות על קריאה שטחית של טכסטים, כאשר אני מצביעה על הפרשנות השגויה, בני אדם אינם מוכנים להיפרד ממוסכמות מוטעות, הם כועסים על מי שמערער את אמונתם הקודמת.

    מראשית מחקרי, נטיתי לחזור לטכסטים מכוננים, נוכחתי לדעת שאין קשר במה שנאמר בהם והפרשנות המקובלת עליהם. כך למשל ניקח טכסט מכונן כמו משל 'עץ הדעת', שעליו מבוססת האמונה האנושית שכביכול 'גן-עדן' הוא אידיאל, שממנו אדם וחוה מגורשים בגלל שהפרו את האיסור לאכל מפרי העץ. למעשה בעל המשל אומר שבגן-עדן חוה ואדם היו ערומים ולא התבוששו, ורק אחרי אכלם מפרי העץ נעשו מודעים לעירומם. האם ציון כזה של בעל המשל, שבגן חוה ואדם היו ערומים כמו החיות ולא התבוששו הוא מצב אידיאלי, שרצוי שהאדם יחזור לגן ולהיות דומה לחיות ולוותר על מודעות? הרי האדם אינו רוצה לחזור למצב החיתי. אבל כאשר אני מצביעה על כך שבעל המשל התכוון לכך, שרק האכילה מפרי העץ הובילה את האדם לדרגה גבוהה יותר בסולם האבולוציוני, הוכחה כזו היא ערעור האידיאל המקובל על גן-עדן,  ואוי לו לאדם, לפי הפתגם הסיני, המערער מוסכמות מקודשות.     

     דוגמה שניה, שעליה מושתתת כל התיאולוגיה של הנצרות. אם אנו חוזרים שוב למשל 'עץ הדעת', ברור שהאדם בגן-עדן טרם אכל מפרי 'עץ החיים', לכן הוא היה מוותי כמו החיות. הפרשנות שהשליח פאול נתן למשל זה, ב'אגרת אל הרומיים', שהמוות נכנס לחיי אדם בגין הפרת האיסור על-ידי חוה ואדם מלאכל מפרי 'עץ הדעת', היא שגויה.

       השליח פאול מתעלם ממה שנאמר במשל, שחוה ואדם היו גם קודם מוותיים בגן-עדן, אלא אחרי שאכלו מפרי 'עץ הדעת', הם נעשו 'מודעים' להיותם מוותיים, שקודם לא היו מודעים לכך, כפי שהם נעשו מודעים להיותם עירומים, רק אחרי שאכלו מפרי 'עץ הדעת', שהיו כך גם ב'גן-עדן'. בהמשך בפתוי ה'נחש', הם משתוקקים גם לפרי של 'עץ החיים', הם גם רוצים להיות נצחיים, דבר המנוגד לחוקי הבריאה, לפיהם בריאה תיתכן רק אם לכל הישויות משך קיום קצוב. האיסור מלאכל מפרי 'עץ החיים', הוא לא עונש על הפרת איסור, אלא הוא חוק הבריאה.

      ובכן, מי שטוען שלפי חוקי הבריאה לא תיתכן רציפות, נצחיות האדם, שבעל המשל רצה להביע, מערער את כל מסד הנצרות, ואוי לו מי שעושה את זה, לפי הפתגם הסיני, אוי לאדם הרואה את הדגים בתחתית הים.

     ועכשיו אנו יכולים לחזור לדיונינו במשנת ניטשה. משום מה יהודים שרצו להשתחרר מהגבלות ההלכה, נאחזו בדבריו של הוגה זה, לא הבינו בדומה לחכם היהודי היחיד היינה על הסכנות באידיאולוגיות הגרמניות. כדי לעמוד על משנתו של ניטשה, צריך להתחיל עם מחקר תיאולוגיה של לותר, איך תיאולוגיה זו עצבה את כל המחשבה הגרמנית. רק מי שעוקב על כל ההתפתחות הזו המבוססת על כמה עקרונות של לותר, יכול להבחין בכך שניטשה נותן להם את הפרשנות האולטימטיבית, מפשט אותם, עושה אותם קלים לקליטה.

         ניטשה אמר כמה פעמים  דברים חיוביים על היהדות, על יהודים. אבל בו  בזמן הוא אמר עליהם גם דברים הפוכים. יהודים הרוצים לאמץ אותו נאחזים במחמאות , ומתעלמים מהדברים ההפוכים שהוא אומר על יהדות.

         האדם המרגיש את עצמו חסר אונים מול חוקי הקיום הקוצבים לו משך קיום קצוב, מיחס ל'כח' מימד מאגי, שביכולתו לגבור על חוקי הקיום הסרבניים.

     ובכן, מאין לקח ניטשה את העיקרון הזה 'רצון לכח'? ניטשה לקח עיקרון זה משופנהאואר, שטען שהברויים על כדור הארץ שלנו מונעים על-ידי דחף לכח. שופנהאואר טעה במסקנה זו, כיוון שהברויים על כדור הארץ שלנו מונעים על ידי דחף לחיים, עובדה שהם נמצאים בבריחה מתמדת מסכנות, רוצים לשמר את קיומם.

     אבל 'רצון לכח', הוא חלק מהאידיאולוגיה הלותרנית, וראשיתו בקביעת לותר שהאדם הבשרי נמצא תחת שלטון השטן, השטן שהוא בעל כח. לכן לותר שסה את נסיכי גרמניה לדכא את מרד של האיכרים. אלו שלא התעמקו בתיאולוגית לותר תהו על הצווי הזה של לותר לדכא ביד רמה את האכרים.

     אבל גיתה שהמחיז את התיאולוגיה של לותר בדרמה שלו 'פאוסט', הבין את העיקרון הזה. ובאמת כאשר הוא מעמת את גיבורו עם הפסוק של השליח יוחנן 'בראשית היה הדבר', הכוונה שבראשית היתה השפה, הוא הופך קביעה זו של השליח, ומכריז ש'בראשית היה הכח', ומוסיף במשפט נוסף: 'בראשית היה המעשה'. אנחנו רואים שגיתה פרש נכונה את עקרונות לותר, שאימץ כח עם מעשה, במקום את ה'דבר', של השליח יוחנן.

     הגיבור בדרמה זו של גיתה באמת מתחבר עם מפיסטו, השם החדש של השטן, ואתו הוא יוצא לכיבוש העולם. ולא רק זה, גיתה משלים מה שלותר החסיר, האל החדש, אויבו של ישוע שנכשל במשימתו ולא מילא אחרי הבטחותיו, לפי גיתה, האל החדש שניצח את ישוע, מפיסטו,  מספק לגיבור פאוסט את כל אשר האדם המשתוקק לו, שחרור מחובות קיומיות, שחרור מחובות חברתיות. נוסף לכך לאחר שהגיבור כורת ברית עם האל החדש, הוא זוכה ממנו לנעורים נצחיים, לאהבה בלתי מוגבלת, תמורת משכון הנפש שלו.

     אנחנו רואים שעיקרון הכח נעשה תשתית המחשבה הלותרנית. אבל אימוץ הכח על-ידי הלותרנים, משמעו היה שלילת כל המערכות הלשוניות. אם לותר לא שלל את 'הדבר', שלל רק 'רצון חופשי', הוא למעשה סלל את הדרך לשלילת כל המערכות הלשוניות. הרי בהעדר 'רצון חופש', האדם אינו יכול לעשות שימוש בכלי השפה. בממלכתו של השטן בעל הכח, כל המוסדות הלשוניים מתבטלים, גם אם לותר לא הצהיר על כך, שלל רק את הכנסיה הקאתולית.

     אבל מה שלותר לא שלל באופן מוצהר, גיתה כבר הרשה לעצמו לשלול. ואם גיתה שלל את השפה ואת מוסדותיה, קאנט בהבדל ממנו הפנים את כל הערכים האנושיים, טען שהם מולדים, אפריוריים, לכן הוא יצא בשצף קצף נגד חוקי התנ"ך שלפיו הם חיצוניים, נופלים ברמתם מהחוקים

המולדים. קאנט לא הכריז על ה'כח' אבל למעשה הוא שלל את כל המרקם הלשוני, הרי השפה פועלת בצורה חיצונית, היא פועלת על-ידי הסכמות חיצוניות של בני אדם. אנחנו רואים שכל ההוגים הלותרניים, המשוררים הלותרניים, פיתחו את העקרונות של לותר בהצהרות מפורשות, או בהסתר, כמו קאנט.

      אם כל אלה שקדמו לניטשה לא יצאו במלחמות קולניות נגד כל המוסדות של העולם הנוצרי, לניטשה כבר לא היו עכבות, הוא הכריז את העיקרון 'מעבר לטוב ורע'. הרי אפשר להגיד שכבר לותר יצר עיקרון זח בתשעים ותשע התזות שלו, כאשר טען שמעשים טובים לא מובילים לגאולה. אם מעשים טובים לא מובילים לגאולה, אזי לפנינו ביטול ההבדלה בין טוב לרע. אבל לותר לא העיז להגיד דבר כזה, הוא טען שנפשו של המאמין נגאלת בגין קורבנו של ישוע. אבל גיתה למעשה ביטל את ההבדלה בין טוב לרע, הרי גיבורו אימץ את המעשה הכוחני, אבל שוב גיתה לא העיז להכריז על עולם מעבר לטוב ולרע. וקאנט, הוא הפנים את הערכים, ברור שערכים מולדים הם לא פרי של הבדלה בין טוב לרע.

     ניטשה שלא היו לו כבר עכבות, שהוא כבר ירש תיאולוגיה שלמעשה אימצה עיקרון זה של כח, גם אם היא לא הכריזה על כך, שלל את כל מערכות שהן פרי הבדלה בין טוב לרע. מה שמאפיין את תורת ניטשה הוא שהוא הפך את העקרונות שנעשו תשתית המחשבה הלותרנית לסיסמאות קרביות, שקל היה לאמץ אותם, הם נקלטו טוב על-ידי אלו שיסדו את הרייך השלישי, שבלי ספק רצו להרוס את כל המוסדות הקודמים, שרצו ברצון לכח, למען לכבוש את העולם.

     אם דרמת פאוסט נעשתה מיתוס מאחד את העם הגרמני, סלל את הדרך להיווצרות הרייך השלישי, אזי קריאות המלחמה של ניטשה חזקו את הגוף הגרמני שרצה לפרוץ מעבר לגבולותיו, רצה לשטוף את העולם.

      נשאלת רק השאלה, מדוע יהודים לא ראו סכנה מעקרונות כאלה, עקרונות המאפשרים לבעלי הכח השמדת כל אלה המתנגדים להם. מדוע יהודים בלתי מוגנים לא ראו בקריאות מלחמה אלו של ניטשה סכנה לקיומם? כנראה החלשים תמיד מזדהים עם החזקים ולא מרגישים בסכנה מהם.

     ואם היהודים בגולה לא ראו סכנה מדבריו של ניטשה, מפליא הדבר שישראלים שכבר מודעים לאט לאן דברים אלו הובילו, עדיין מתרפקים על דבריו, אפילו תרגמו מחדש את הספר 'כה אמר זרטוסטרא', ספר שרמתו הוא רמה של נוער מתבגר.

    כנראה היהודים, הישראלים, כל כך משתוקקים שיאהבו אותם, מצמצמים להיטלר ולמרעיו את פשעי הרייך השלישי, משחררים את ההוגים ואת המשוררים מהפשעים. שוב אנו נתקלים במנטליות של משועבדים, מנטליות שהישראלים לא השתחררו ממנה.

     ועלי לחזור לפתגם הסיני החכם, שאוי לו לאדם הרואה את הדגים בתחתית הים, בני אדם כועסים על כל מי שמעז לערער את המוסכמות המקובלות, למרות ההוכחות שהן מוטעות ומסוכנות.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: