אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 317 – הרתיעה ממודעות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 317 – הרתיעה ממודעות

     לכאורה כל המחשבה האנושית מבוססת על 'מודעות' האדם, מודעות המבדילה אותו מהחיות. הילד נעשה 'מודע' כאשר הוא מבדיל את עצמו מאמו, יכול להגיד 'אני'. ברור מדוגמה יסודית זו שמודעות היא יכולת האדם להבדל מהסובב אותו.

    את התאור הגאוני ביותר ל'מודעות' אנו מוצאים במשל 'עץ הדעת', כאשר חוה ואדם, אחרי אוכלם מפרי 'דעת', מבדילים בין גופם לבין 'דעת' שרכשו, ומיד הרכש החדש, 'דעת' בז לגוף העירום, חוה ואדם מכסים אותו.

    האם יש לנו צורך להגדרה יותר מתוחכמת ל'מודעות' מאשר אנו מוצאים במשל 'עץ הדעת', לא ולא וראה זה פלא דווקא תאור זה זוכה לזעם מצד השליח פאול, בטענה ש'דעת' , 'מודעות', פרושן 'מוות', לכן יש לנטרל משל זה, למען לסגת למצב טרם האכילה, למצב גן-עדן.

     ברתיעה זו של השליח פאול מ'דעת', מ'מודעות', אנו נפגשים עם הרתיעה האנושית הארכיטיפים מ'מודעות', מבשרת המוות. היינו יכולים לפסח על רתיעתו של פאול ל'מודעות', אבל רתיעה זו נעשתה בסיס כל ההשקפה הנוצרית, בסיס התרבות המערבית.

      שוב, היינו יכולים לפסח על התרבות הנוצרית, אבל ראה זה פלא, האדם שהתימר שהנו 'מדעי', מרכס, במסתו 'השאלה היהודית', חוזר על הרתיעה של פאול, במינוח חדש, הוא יוצא נגד ה'ניכור' היהודי, ניכור שאינו שונה מהבדלה, בסיס המודעות. ושוב, אין לזלזל בקביעתו של מרכס, אשר בדומה לקודמו השליח פאול, סיכם השקפה ארכיטיפים רווחת בעולם המערבי, ההשקפה הלותרנית, יחד עם ההשקפה המכונה 'מרכסיסטית'.

    אם אישים אלו מבטאים רק את הנטיות הארכיטיפיות המערביות, אנו מוצאים נטיות כאלו אצל הסינים, כך לאוטשה הסיני, רוצה ב'טאו' הבלתי מחולק, טוען שיפה ומכוער הם פרי ההבדלה. האידיאל שלו לבטל את ההבדלות. שוב לאוטשה רק חוזר על דברים של מיסטיקונים במשך ההיסטוריה האנושית, הרוצים לחזור לכוליות, לבטל את ההבדלות. כבר אנכסימנדר הפילוסוף היווני בפרגמנט של משנתו אומר, שההבדלות מהכוליות היא חטא.

     לפיכך, לא יפלא, שהמונח 'ניכור' הוא מונח שלילי. נשאלת השאלה הפשוטה איך אנו יכולים לחשוב בלי 'ניכור', בלי הבדלה? האדם אינו נותן לעצמו דין וחשבון על רתיעותיו. האדם מתעלם מהעובדה שהוא נרתע מהעובדה שעולמו הלשוני, עולמו האנושי, הוא מעשה ידיו, יותר נכון יצירה באמצעות כלי השפה, הכלי שהאבולוציה הוסיפה לו, נוסף לכלי הכח המשותף לו ולחיות על כדור הארץ שלנו.

     האדם נרתע מהמחשבה שכל עולמו הלשוני שהוא יוצר באמצעות כלי השפה, תלוי באמונה של הקהילה בו, שעולם לשוני זה אין לו משמעות ביקום. לא יפלא שהאדם באמת שואף להיות חלק מהעולם האורגני היותר מוחשי.

     האדם אינו מודע לרתיעתו זו ממודעות, רתיעתו מהעובדה שהעולם הלשוני שלו שהוא פרי הכלי שנוסף לו על-ידי האבולוציה, הוא בסך הכל יצירה של כלי השפה. האדם אינו משלים עם העובדה שעולם לשוני זה קיים רק על בסיס אמונה של קהילות אנושיות בו, שהוא לא קיים ביקום. אבל רתיעה לא מודעת זו היא הסיבה שכאשר אלו העוסקים בשפה, תמיד מדברים על השפה רק ככלי קומוניקציה, לא כלי יצירה.

     הרי גם לחיות יש יכולות לקומוניקציה, בכך האדם לא נבדל מהם. הדבר היחידי המבדיל את האדם מהחיה הוא יכולתו לנכר את מודעותו בשפה, ביכולתו באמצעות כלי השפה ליצור את מוסדותיו, את ערכיו וגם את כליו.

     מספיק לנו להתבונן איך היום בני אדם יוצרים עולם קיברנטי באמצעות יצירת תוכנות המזינות מיכשור שאף הוא תוצר של כלי השפה.  עולם קיברנטי זה קיים רק על בסיס האמונה האנושית בו. מפליא לראות לעתים בשעשועה של בני אדם המעלים את הסברה שיום אחד המכונות ישלטו בנו, הרי המכונות עם כל התחכום שבאמצעותו האדם מפעיל אותן, תלויות בתחכום אנושי זה. אם המידע האנושי ישכח, המכונות יושבתו.

     עלינו לחזור לדברים שכבר נאמרו, שאנו יודעים מההיסטוריה האנושית, שהיו קיימות תרבויות מחוסרות ידע הכתב, לכן הן לא השאירו עקבות לקיומן, זכרונן נמוג. רק גלוי הכתב איפשר לתרבויות לקבע את חכמתם, את ההמצאות שלהן. דוגמאות אלו מוכיחות שמודעות נמוגה עם האדם, אם הוא לא מקבע אותה בכתב. כך כל חכמתם של העם השומרי התגלתה רק אחרי שבחפירות ארכיאולוגיות גילו את החרסים שלהם שעליהם הם חרתו את ירושתם התרבותית.

    מובנת רתיעתו של האדם מהעובדה, שהוא המחזיק היחידי של חופת עולמו הלשוני, שעולם לשוני זה הנו פנטום, רפאי. למרות רתיעה זו של האדם מעולמו הלשוני פרי מודעותו, הוא מעדיף אותו על גופו הביאולוגי הכלה, הרי הוא יכול רק לעולם רפאי זה לייחס קיום מתמשך, אם לא בעולם הנגלה בעולם חלופי.

     במציאות ההוכחה היחידה לקיום מתמשך של העולם הלשוני הוא, אם הוא קובע בכתב, לקיום אחר אין לנו שום הוכחה. עובדה מופלאה היא שהעולם הלשוני הרפאי נשמר בירושה המקובעת בכתב. כמו במקרה קיבוע העולם הלשוני העברי בתנ"ך, אנו מסוגלים להחיות עולם זה, כאילו הוא נצחי.

     ולא רק את העולם הלשוני העברי אנו יכולים להחיות,  אלא גם את העולם השומרי המופלא. עם פענוח הכתב של עם מופלא זה, השומרי, עולם לשוני מקובע זה, בכתב היתדות, מאפשר לנו לחזור במנהרת הזמן, כאילו הוא לא חלף, כאילו הוא ממשות.

     ועוד יותר מופלאה היא התופעה, שהעולם המצרי שהיה כולו משועבד לאמונה על המשך קיום הישות הנעלמת המהווה את האדם בקיום חלופי. לשם כך הפכו את השפה להשבעות למען לעבור את המהמורות בדרך לעולם הנצחי. במציאות הממשית, העולם המצרי הוחיה רק עם פענוח הכתב ההיארוגליפי על-ידי שמפוליון..    

       והיוונים שהתנכרו לכתב, שהאליהו את הגוף, שחשפו את יופיו בהתגוששויות ערומות, שחשפו את יופיו בתרגילי התעמלות, אם נשאר זכר לעולמם של היוונים, האלו, הם אותם כתבים שקובעו בכתב שאותו רכשו רק במאה השמינית לפני הספירה מהפיניקים, הם אפילו לא המציאו כתב כמו   השומרים המופלאים, אלפי שנים לפניהם.

   מאחר שהיוונים רכשו את הכתב מתרבות אחרת, יחסם אליו נשאר שלילי, הם זילזלו בערכו. את הרתיעה הזו של היוונים מהכתב אנו מוצאים בדיאלוג 'פיידרוס' של אפלטון. בדיאלוג זה סוקראטס מספר מיתוס מצרי על האל המצרי תיית שהיה אב וממציא האומנויות. לפי המיתוס המצרי אל זה תיית המציא גם את הכתב.

     באותה תקופה, שהמיתוס מתיחס אליו, המלך של העיר תבס, במצריים, היה תמוז.  אל מלך זה של תבס, בא האל תיית, והציג לפניו את חשיבות הכתב, באומרו שאומנות זו של הכתב יהפוך את המצרים לחכמים יותר, ישפר את זכרונם. תשובת המלך תמוז היתה שממציא של אומנות מסוימת אינו שופט טוב של המצאתו, אינו שופט טוב אם אומנות זו תהיה מועילה או לא מועילה.  

      המלך תמוז המשיך ואמר שתוצאות האומנות הזו, הכתב, של האל תיית, תביא לתוצאות הפוכות, לשכיחה, כיוון שהם לא ישתמשו יותר בזכרונם ויסתמכו על כתב חיצוני.

    סוקראטס מסכם ואומר שהמלה האינטליגנטית חרותה בנפש. והוא מסכים עם פיידרוס שהמלה החיה של ידיעה היא בעלת נפש, והמלה הכתובה היא רק חקוי שלה.

      ובכן, אין לנו הוכחות אם סוקראטס באמת שרד בקרב האלים, כפי שהוא חזה לעצמו בדיאלוג 'פיידו', אבל דבריו של סוקראטס שרדו כיוון שתלמידו אפלטון העלה אותם על אותו כתב שהוא זלזל בו.

   נשאלת השאלה, האם באמת המידע החרות בנפש האדם, המידע המולד שבו האמינו סוקראטס ואפלטון תלמידו שרד, או דווקא המידע הסופיסטי החיצוני, המקובע בכתב שרד?

     סוקראטס ואפלטון הם עוד דוגמה מובהקת של הוגים הנרתעים ממודעות חיצונית, רוצים ידע חרות על הנפש. הם רק לא שאלו את השאלה, אם מידע חרות בנפש, אם מידע הוא מולד, מדוע נבדל האדם מהחיה, הרי יש אפשרות שגם היא בעלת מידע מולד.

      הדבר היחידי המבדיל את האדם מהחיה הוא יכולתו 'לנכר' את המידע שהוא רוכש, 'ניכור' בזוי על בני-אדם.

    האם עלינו להמנע מלהזכיר שוב בהקשר לדיונינו את האדון קאנט, שאף הוא רצה במידע מולד, אפריורי, בז לחוקים התנ"כיים החיצוניים. האם החוקים התנ"כיים יכולים להשתוות עם החוקים הלותרניים הפנימיים לפיו, שנעשו בסיס הרייך השלישי?

     האדם בעל ההובריס, האדם ה'נחשי', הרוצה בריבונות, אינו אסיר תודה לאבולוציה שהעניקה לו מתת, יכולת לשפה חיצונית, שאולי הוא לו ראוי לה.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: