Monthly Archives: ינואר 2013

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 319 – המח הזוכר

האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 319 – המח הזוכר
גם המח וגם הזכרון הם נחלת רוב הברויים על כדור הארץ שלנו. הזכרון של הברויים הוא כורח, למען קיומם, הרי למען למצא את מזונם הם צריכים לזכור איך מבצעים פעולה כזו. אבל הזכרון של האדם נבדל מהזכרון של הברויים האחרים בכך, שהוא זכרון לשוני.
ברור שעלינו לחזור על תהליך היהפכותם של בני אדם ליצורים לשוניים. כבר הזכרנו פעמים רבות שהאבולוציה הוסיפה למח האדם את האונות הקדמיות, שבהן קולטנים המקשרים את המח לאינפורמציה היקומית. גם לחיות היותר מפותחות נוספו אונות קדמיות, אלא שהן פחות מפותחות מאלו של האדם.
עלינו גם לחזור על דברים שכבר הזכרנו פעמים קודמים, שהעובדה שהקולטנים קשורים לאינפורמציה היקומית, היכולת לשפה היא גנטית אצל האדם, רק למען גשום יכולת זו האדם מזדקק לזולתים, כיוון שהשפה היא קיבוצית. אבל כבר יצירת השפה היא פעולה אפי-גנטית, היא לא גנטית, כיוון שהיא לא נירשת.
מאחר שהשפה הנוצרת על-ידי הקהילה היא אפי-גנטית, לא נירשת, היא זקוקה ביתר שאת לזכרון מקובע במח. נקח מלה הנוצרת על-ידי שני יחידים, או קבוצה, אם היא לא מאוכסנת בזכרון המח, היא נמוגה, כך האדם הוא בעל זכרון כמו יתר הברויים עלי כדור הארץ שלנו, נוסף לכך הוא זקוק לזכרון ליצירותיו הלשוניות.
מכאן עלינו להניח שמאחר שהמח מצריך לזכור את היצירות הלשוניות האפי-גנטיות,הוא גם צריך ארגון מחש של המערכות בתוך עצמו המופקדים על זכירה זו.
עלינו להניח שהאינפורמציה שהקולטנים באונות הקדמיות מקושרות אליה, היא מורכבת ממעין אלגוריתמים, אלגוריתמים המנחים את האדם ליצור את עולמו הלשוני האפי-גנטי, וגורמים גם לכך שהמח עובר ארגון חדש, למען לקלוט את היצירות האפי-גנטיות בזכרון, למען לקבע אותן בשפה.
אבל הזכרון שנוצר אחרי הארגון החדש של המח בהנחית האלגוריתם או אלגוריתמים הוא שונה מהזכרון של הברויים האחרים שלהם זכרון היולי בלבד, בעוד שהזכרון שנוצר במח האדם הוא לשוני. המח שיכולת הזכרון שלו שונה, מאכסן את היצירות הלשוניות האפי-גנטיות בשפה.
האינפורמציה היקומית יוצרת את הישויות ביקום על-ידי הבדלות, או אלגוריתמים, בהתרכבה עם אנרגיה. האדם שבמוחו, באונות הקדמיות קולטנים המקושרים לאינפורמציה, רוכש ממנה את היכולת להבדיל. במטפורה של משל 'עץ הדעת' נאמר שהאדם האוכל מפרי 'דעת', רוכש יכולת 'הבדלה'. מבחינה זו מחבר משל 'עץ הדעת', באינטואיציה הבין שיכולת השפה היא פרי יכולת ה'הבדלה'
עלינו להקדים ולהוסיף שהאבולוציה שציידה את האדם עם קולטנים באונות הקדמיות היא גם שחררה את האדם היוצר על-ידי היכולת החדשה האפי-גנטית, מחוקים דטרמיניסטיים, הרי למען שהאדם יוכל לפעל הוא צריך להיות בעל רצון חופשי.

קשה להפריד את האדם ממוחו, כיוון שהמח הוא המפעיל אותו. לכן עלינו להגיד שהאבולוציה שחררה את המח המפעיל מחוקים דטרמיניסטיים, העניקה לו רצון חופשי.
עלינו לחזור לשירי התהילה למנגנון המח, שהאבולוציה יצרה, וציידה את רוב הברויים עלי כדור הארץ שלנו עם אבר פלאי זה. הרי אבר פלאי זה קולט יסודות מהיקום והופך אותם ליכולות לרווחת הברויים עלי כדור הארץ. מספיק אם נחזור על הדוגמה שהמח קולט את הפוטונים של האור, והופך אותם לראייה של רוב הברויים. המח קולט את גלי הקול, והופך אותם לשמיעה של רוב הברויים. כך גם המח הפלאי הזה קולט את האינפורמציה שכנראה נקלטת בצורת אלגוריתמים, המאפשרים לאדם ליצור את השפה האפי-גנטית, ועל-ידה את עולמו הלשוני.
תמוהה העובדה שרוב הנירולוגים עוסקים רק בצורות המכניות שבאמצעותן המח מעבד את האינפורמציה שהוא קולט. הם עוסקים בנירונים וסינפסות. ברור שהמח הפלאי הוא מעבדה, אבל למען שהוא יוכל להפעיל את המנגנון שלו, ליצור את השפה, הוא זקוק ליסוד מפעיל ראשוני, שהנירולוגים מתעלמים ממנו. התעלמות כזו דומה להתעלמות היפותטית מהפוטונים שמהם המח יוצר את הראיה, או התעלמות מגלי הקול שמהם המח יוצר את השמיעה
הנירולוגים אינם עוסקים בהיווצרות השפה, הם פוסחים על השלב הזה, כפי שגם אלו העוסקים בפילוסופית השפה פוסחים על השלב הזה, רואים בשפה רק יכולת לקומוניקציה ולא יכולת יצירה. לכן גם הנירולוגים וגם אלו העוסקים בשפה, אינם מרחיבים על ההבדל בין הזכרון של האדם, לבין זכרון הברויים האחרים, אינם מדברים על כך שהזכרון הנשמר במח האדם הוא לשוני
כל החוקרים האלו אינם מגיעים לאינטואיציה שהיתה לחכמי התנ"ך, שיצרו את המשלים הלשוניים, חוכמה שהבינה שהאדם רוכש ממקור חיצוני את 'דעת', דעת המאפשר לו להבדיל, הבדלה היוצרת את ה'מודעות'. המודעות מבוססת על הבדלה, הבדלה המאפשרת את יצירת העולם הלשוני של האדם.
חכמי התנ"ך אלו שיצרו את המשלים הדנים בפילוסופית התנ"ך, לא דיבור על הזכרון, הרי הם בכלל לא ידעו עדיין על קיום אבר המח מרכז החשיבה, הם וודאי לא ידעו על אונות קדמיות. אבל הם הבינו באינטואיציה איך נוצרת המודעות, איך מודעות זו מאפשרת את היצירה האנושית, יצירת העולם הלשוני.
היום שאנחנו כבר יודעים על המח כמרכז החשיבה, היום שאנחנו כבר יודעים על האונות הקדמיות, אנחנו רק צריכים לפרט את האינטואיציה של חכמי התנ"ך, אינטואיציה שנמסרה במטפורות. עלינו להפוך את 'דעת' לאינפורמציה, ולקבל את ההנחה שלהם ש'דעת' או אינפורמציה זו היא ממקור חיצוני. עלינו להוסיף איך המח הצטרך ארגון מחדש למען לאכסן את היצירות האפי-גנטיות, יצירות נעלמות, יצירות רפאיות, בזכרון שלו, בשפה.
עלינו להדגיש שמאחר שהשפה עצמה וכל העולם הלשוני הנוצר על-ידה הוא רפאי, הוא שורד רק

אם הוא מאוכסן בזכרון לשוני במוח, עולם לשוני זה זקוק גם לאמונה של הקהילות בו, אחרת הוא נמוג.
חכמי התנ"ך, מחברי המשלים של פילוסופית השפה, שהבינו באינטואיציה שהעולם הוא שפה, שהבינו באינטואיציה איך השפה הזו פועלת, הבינו גם ש'מחשבה היא מעשה'. הם הבינו באינטואיציה שהשפה היא בלשונינו מורכבת מאלגוריתמים המתממשים כאשר הם מתחברים עם אנרגיה.
מכאן אנו יכולים להסיק שהמח שהתארגן מחדש למען לקלוט את העולם הלשוני בזכרון, קולט אותו בצורת אלגוריתמים. ברור שהמח לא יכול לקלט את המוגמר, את היצירות הלשוניות המוגשמות, הוא יכול לקלוט רק את האלגוריתמים, שאותם האדם שולף ומוסיף להם מעשים.
ברור שהמח הוא מעבדה. מבחינה זו הנירולוגים צודקים כאשר הם מתרכזים בצורה של פעילות הנירונים והסינפסות, רק שהם מתעלמים, מה שהזכרנו, שהמח כמעבדה מונע על ידי יסוד חיצוני, האינפורמציה בצורת אלגוריתמים. האם איזה אופטמולוגיסט היה מעיז להתעלם שהראיה מתאפשרת כיוון שהמח קולט פוטונים, ומנגנון המח מעבד אותם לראיה?
ברור שכל עולמו הלשוני של האדם מתקיים הודות למנגנון הזכירה במח, הודות לכך שמנגנון זכירה זה קולט את היצירות הלשוניות בשפה, שפה שהיא אלגוריתם. כל מלה שהאדם יוצר עם הזולתים נקלטת במנגנון הזכירה של המח בצורת אלגוריתם, שהאדם שולף מגנזך זה של המח, שאחרת מלה זו היתה נמוגה אלו מנגנון הזכירה של המח לא היה מאכסן אותה.
מספיק לנו להזכיר את מחלת האלצהיימר, מחלה ההורסת את מנגנון הזכירה, כך שהחולה מאבד את היכולת ליצור את עולמו הלשוני, הוא מאבד את זהותו, שנדבר עליו בהמשך.
האונות הקדמיות שבהן הקולטנים המקושרים לאינפורמציה היקומית בהן גם נמצא מנגנון הזכירה, שבהמשך זכירה זו מתאכסנת בהיפוקמפוס השומר על זכירה לטווח רחוק.
האדם הלשוני אינו נותן לעצמו דין וחשבון שכל עולמו הלשוני, עולמו האנושי, תלוי בזכרון. הרי העולם הלשוני הוא רפאי, אין לו זכר ביקום. אם המין האנושי יאבד, לא ישאר זכר לעולמו הלשוני. הסיבה העיקרית שהעולם הלשוני הוא רפאי, היא העובדה שהוא אפי-גנטי ולא נירש. לכן קיום עולם זה תלוי כולו בזכרון. עלינו כאן להוסיף שקיים גם מנגנון זכירה מלאכותי, או שמא אף הוא לא מלאכותי, זכרון מקובע בכתב.
הזכרנו כבר בשעורים קודמים את הדיאלוג 'פיידרוס' של אפלטון, בדיאלוג זה אפלטון שולל את הכתב כשומר זכרון, הזכרנו כבר את האבסורד של שלילה זו, הרי כל מה שאנו יודעים על סוקראטס ואפלטון הוא הודות לכתב שבו הוקבעו הגיגיו. מחשבה פרדוכסלית זו של אפלטון רק מצביעה על כך, שקודם, הוא לא הבין בכלל את מהות השפה, ויותר מכך, הוא לא הבין שהזכרון הפרטי של האדם לא נירש ולכן אם הוא לו מועלה על כתב הוא נמוג.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 318 – הפנמת העולם החיצון

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 318 – הפנמת העולם החיצון

    ראינו שרבים מהפילוסופים היו סבורים ועדיין הוגים רבים היום סבורים, שהמידע הוא מולד. ברור שהמידע הביאולוגי גנטי הוא מולד אצל האדם כמו אצל החיות, אבל המידע הלשוני שכביכול מולד, הוא פרי הפנמת היצירה הלשונית הקיבוצית, יחד עם יצירות ערכים ומוסדות  של הקהילה כולה פנימה. כבר פילוסוף  הלשון Lev Vygotsky בספרו: Thought and Language,  שהתפרסם כבר בשנות השלושים של המאה הקודמת, מדבר על הטעות הזו של הוגים שאינם מודעים לכך שהעולם הפנימי שלהם הוא הפנמת המידע, שקהילה יוצרת על-ידי יחידיה, הפנמת העולם הלשוני  החיצוני הקהילתי, שהמידע המולד כביכול, הוא הפנמת המידע הקהילתי.

    וויגוטסקי היה יהודי רוסי, שעסק לא רק בלשון הוא עסק גם בספרות, אבל הוא מת צעיר בגיל 38 בלבד. אני מביאה רק את דבריו של וויגוטסקי, כדי להצביע על העובדה שטעות זו של הוגים, רווחה  בזמנו, אבל למעשה טעות זו היא טעות ארכיטיפית  של האדם, הרוצה להיות ריבון על המידע שלו, רוצה שהמידע יהיה יותר מוחשי, חלק מהגוף הביאולוגי שלו, שהמידע יהיה גנטי ולא פרי השפה הנעלמת, השפה הרפאית, שיצירותיה קיימות רק כל עוד הקהילה מאמינה בהן.

.    אולי עלינו לציין את העובדה שדווקא יהודי שבצורה אינטואיטיבית קרוב יותר לפילוסופית השפה, עמד על הטעות הזו של הוגים  שאינם מודעים לכך שהמידע שהם רואים כמולד, הנו מידע שרכשו מהקהילה והפנימו אותו.

    מפליאה העובדה שהוגים אלו שטענו וטוענים שהמדע הוא מולד לא מודעים לחוקי השפה, שהם, למרות שהם מתכחשים להם, עושים בהם שימוש. הרי אם אדם הטוען שהמידע הוא מולד, הוא בכלל יכול   להכריז על דבר כזה, כיוון שהשפה מאפשרת לו לנכר את עצמו מגופו המכיל כביכול את המידע מולד.                                   

     האדם המכריז דבר כזה, שהמידע הנו מולד, הוא בעל כורחו, בעל מודעות, אחרת בכלל הוא לא יכול היה לחשוב. החיה מחוסרת השפה אינה מכריזה שהמידע שלה הוא מולד. רק אדם לשוני, למרות שלא מודע לכך, מאחר שהיכולת לשפה שלו  היא גנטית, שיכולת זו היא מתת האבולוציה, שהוסיפה לו את האונות הקדמיות המפותחות אצלו יותר מאשר אצל החיות, אונות קדמיות אלו  שנוספו לאדם מכילים קולטנים הקשורים לאינפורמציה היקומית. אבל אם האדם אינו במדבר לבד, אם אינו על הר קרח לבד, נמצא בסביבה של יחידים אחרים, בפקודת האלגוריתם הלשוני מתחבר לזולתים ויוצר קהילה,

    למרות שהאדם אינו מודע להכוונות האלגוריתם, הוא נעשה מודע, ומתחיל ליצור עולם לשוני אפי-גנטי יחד עם האחרים. להיות מודע פירושו שהאדם הלשוני מנכר את עצמו מגופו, מהסביבה, כך שהוא יכול לחשוב עליהם, להתבונן עליהם. אם באמת האדם היה מונדה נוסח לייבניץ, אם האדם באמת היה מיקרוקוסמוס המכיל כבר את כל המידע, הרי הוא היה חסר את היכולת להתבונן על עצמו מבחוץ.

     האדם גם כאשר הוא מתכחש לניכור, ניכור המאפשר לשפה לתפקד, ההכחשה מתאפשרת לו כיוון שהוא עושה שימוש באותו 'ניכור' שהנו שנוא עליו. האדם באמת משתוקק להיות חלק מהאורגניזם היקומי, אבל אם משאלתו זו היתה מתגשמת, אזי אותו אדם היה מאבד את מודעותו.  הרי הטבע, העולם האורגני אינו מודע לעצמו, הוא חסר שפה המאפשרת מודעות.

     ובכן, האדם באמת רוצה להיות חלק מהטבע כיוון שהוא רוצה להיות יותר מוחשי, אבל כחלק מהטבע המוחשי, האדם  מאבד את מצבו המועדף, מצב מועדף בזכות המתת שהאבולוציה העניקה לו, מתת השפה. ברור שהסיבה העיקרית של התכחשותו של האדם ל'ניכור', אופן פעולת השפה, היא נוסף לרצונו להיות מוחשי, הוא יותר מכך, תוצאה של היות השפה גורם למודעותו שמשך קיומו קצוב. לכן  האדם נמצא בבריחה מתמדת ממודעות למוות, הוא נמצא בבריחה מהכלי שהוענק לו, כלי המאפשר לו להיות מודע לעובדה זו.   

     בבסיס הטענה האנושית שהמידע שאותו הפנים הוא מולד, יש גם הרצון לנטרל את מודד הזמן, מודד הזמן המכריז על הקיצוב. האדם תמיד רוצה לגרש את מודד הזמן, הוא לא מודע גם במקרה זה, שמודד הזמן אינו הקוצב את משך קיומו, מודד הזמן הוא רק מבשר הקיצוב, הזמן המודד הוא הכרוז של חוקי הקיום הקוצבים משך קיום קצוב לכל הברויים.

    גם אם מנטרלים את מודד הזמן, משך קיום היחידה, היחידה שהנה האדם, הוא קצוב. הרי משך קיום כל הישויות על כדור הארץ שלנו הוא קצוב, גם אם ישויות אלו מחוסרות השפה, חסרות גם את הזמן המודד. הרי הזמן המודד, הכרוז של משך קיום הישויות, הוא חלק מהשפה.

     ניטשה שלא היה מודע לאופן פעולת השפה, טען שהזמן זהה עם מוות. טענתו של ניטשה רק ממחישה לנו את הטעות המחשבתית שלו, הרי הזמן אינו יוצר דבר, הוא רק מודד את הדברים הקיימים. כאשר הזמן מודיע על המוות, אותו כליון גוף מתרחש גם מבלי שהזמן מודיע עליו.

     אם קאנט הפנים את מודד הזמן, טען שהוא אפריורי, כיוון שהוא רצה לשבות אותו, לנטרל אותו, הוא לא הצליח במשאלתו, גופו כלה, הוא מת, כיוון שחוקי הקיום קצבו לו משך קיום מוגבל. אמנם קאנט כדברי היינה, החכם היהודי היחידי, המית את האל, והמליך את עצמו במקומו. דבר זה לא הועיל לו, חוקי הקיום לא התחשבו באלוהיותו.

      אם אנו מגנים רק את קאנט שהמית את האל והמליך את עצמו במקומו, גם סוקראטס שדיבר על מידע מולד, התכחש לאלי אתונה, אמר שהוא הולך לעולם ששם שולטים אלים יותר צודקים, ראה את עצמו דר בקרבתם בגלגולו אחרי מותו.

     אנחנו רואים שהאדם חוזר על אותם ארכיטיפים מחשבתיים, החיים הקצובים אינם נראים לו, הוא רוצה קיום נצחי, הוא רוצה להיות ריבון, הוא רוצה להיות אל.

     האדם עם שאיפות כאלו לקיום נצחי אינו מודע שגם משאלותיו אפשריות רק כיוון שהוא ישות לשונית, ישות המסוגלת לחשוב, רק כיוון שהשפה מאפשרת לו לנכר דבר מדבר.

    עלינו לא להתעלם מהעובדה שהמשאלות האלו של האדם ליותר הם חלק מפן אחת של השפה.  בעל משל 'עץ הדעת', האדם החכם הזה, עמד כבר על הפן הזה של השפה, כינה אותו בשם 'נחש', נחש הרוצה להיות כאלהים. בעל משל זה הבין שמשאלה כזו היא מנוגדת לחוקי הקיום, חוקים הקובעים, שהבריאה תיתכן רק אם כל הישויות תהיינה בעלות משך קצוב.

      הרי ברציפות אין קיום. אפילו החכם הסיני לאוטשה, שהאידיאל שלו היה ה'טאו' הבלתי מחולק, בסופו של דבר התפשר עם אפשרוות קיומיות.

      אנחנו סובבים מסביב הפנים הינוסים של השפה הקוצבת וגם מאפשרת את המשאלות לקיום לא קצוב, לקיום רצוף.. אולי המשאלה לקיום רצוף זהה עם ה-Thanatos  , של פרויד, הרצון למוות. למרות שאיפה כזו אצל האדם, הרי הוא מתפשר עם הקיום הקצוב, אפילו לאוטשה התפשר, ויתר על ה'טאו' הבלתי מחולק.

    במשל מגדל בבל אלהים יורד לראות את אנשי שנער הבונים מגדל שיגיע לשמים, רוצים שפה אחת, אלוהים מייד מבלבל את לשונם של מורדים אלו. המורדים בקיצוב, רוצים בקיום רציף. אלוהים קובע  שקיום אפשרי רק עם ריבוי שפות, אלוהים קובע שקיום אפשרי רק בקיצוב.

      מתת השפה הוענקה לאדם למען שהוא, יצור שמימדיו קצובים, ישוחח עם הזולת, השיח הוא מטרת השפה. איך יכולות מונדות, נוסח לייבניץ, איך יכולות ישויות שהן מיקרוקוסמוס, המכילות כבר את כל המידע לשוחח, הרי הם כלואים ללא אפשרות להתבונן על העולם הגדול, הם אסירי עולם.

    יתרונו של האדם שהוא יכול להתבונן על מרחבי העולם, שהוא יכול בזכות השפה לרחף בחלל האין סופי. אדם הכלוא בד' אמותיו חי בחושך, בבדידות.

     במציאות הקיומית האלגוריתם הלשוני המכוון את האדם להיהפך לחלק מקהילה, המכוון את האדם ליצור ערכים ומוסדות,  המכוון אותו לנהל שיח עם האחרים, הופך אותו לישות שלמה.  ברור שתמורת כל היתרונות האלו שהשפה, מתת האבולוציה לאדם, יש למלא חובות שהאדם נרתע מהן.

     האם האדם הכלוא בתוככי עצמו, האם הוא עדיף על האדם הפתוח לעולם ולזולת ותמורת יתרונות אלו עליו למלא חובות?