אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 318 – הפנמת העולם החיצון

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 318 – הפנמת העולם החיצון

    ראינו שרבים מהפילוסופים היו סבורים ועדיין הוגים רבים היום סבורים, שהמידע הוא מולד. ברור שהמידע הביאולוגי גנטי הוא מולד אצל האדם כמו אצל החיות, אבל המידע הלשוני שכביכול מולד, הוא פרי הפנמת היצירה הלשונית הקיבוצית, יחד עם יצירות ערכים ומוסדות  של הקהילה כולה פנימה. כבר פילוסוף  הלשון Lev Vygotsky בספרו: Thought and Language,  שהתפרסם כבר בשנות השלושים של המאה הקודמת, מדבר על הטעות הזו של הוגים שאינם מודעים לכך שהעולם הפנימי שלהם הוא הפנמת המידע, שקהילה יוצרת על-ידי יחידיה, הפנמת העולם הלשוני  החיצוני הקהילתי, שהמידע המולד כביכול, הוא הפנמת המידע הקהילתי.

    וויגוטסקי היה יהודי רוסי, שעסק לא רק בלשון הוא עסק גם בספרות, אבל הוא מת צעיר בגיל 38 בלבד. אני מביאה רק את דבריו של וויגוטסקי, כדי להצביע על העובדה שטעות זו של הוגים, רווחה  בזמנו, אבל למעשה טעות זו היא טעות ארכיטיפית  של האדם, הרוצה להיות ריבון על המידע שלו, רוצה שהמידע יהיה יותר מוחשי, חלק מהגוף הביאולוגי שלו, שהמידע יהיה גנטי ולא פרי השפה הנעלמת, השפה הרפאית, שיצירותיה קיימות רק כל עוד הקהילה מאמינה בהן.

.    אולי עלינו לציין את העובדה שדווקא יהודי שבצורה אינטואיטיבית קרוב יותר לפילוסופית השפה, עמד על הטעות הזו של הוגים  שאינם מודעים לכך שהמידע שהם רואים כמולד, הנו מידע שרכשו מהקהילה והפנימו אותו.

    מפליאה העובדה שהוגים אלו שטענו וטוענים שהמדע הוא מולד לא מודעים לחוקי השפה, שהם, למרות שהם מתכחשים להם, עושים בהם שימוש. הרי אם אדם הטוען שהמידע הוא מולד, הוא בכלל יכול   להכריז על דבר כזה, כיוון שהשפה מאפשרת לו לנכר את עצמו מגופו המכיל כביכול את המידע מולד.                                   

     האדם המכריז דבר כזה, שהמידע הנו מולד, הוא בעל כורחו, בעל מודעות, אחרת בכלל הוא לא יכול היה לחשוב. החיה מחוסרת השפה אינה מכריזה שהמידע שלה הוא מולד. רק אדם לשוני, למרות שלא מודע לכך, מאחר שהיכולת לשפה שלו  היא גנטית, שיכולת זו היא מתת האבולוציה, שהוסיפה לו את האונות הקדמיות המפותחות אצלו יותר מאשר אצל החיות, אונות קדמיות אלו  שנוספו לאדם מכילים קולטנים הקשורים לאינפורמציה היקומית. אבל אם האדם אינו במדבר לבד, אם אינו על הר קרח לבד, נמצא בסביבה של יחידים אחרים, בפקודת האלגוריתם הלשוני מתחבר לזולתים ויוצר קהילה,

    למרות שהאדם אינו מודע להכוונות האלגוריתם, הוא נעשה מודע, ומתחיל ליצור עולם לשוני אפי-גנטי יחד עם האחרים. להיות מודע פירושו שהאדם הלשוני מנכר את עצמו מגופו, מהסביבה, כך שהוא יכול לחשוב עליהם, להתבונן עליהם. אם באמת האדם היה מונדה נוסח לייבניץ, אם האדם באמת היה מיקרוקוסמוס המכיל כבר את כל המידע, הרי הוא היה חסר את היכולת להתבונן על עצמו מבחוץ.

     האדם גם כאשר הוא מתכחש לניכור, ניכור המאפשר לשפה לתפקד, ההכחשה מתאפשרת לו כיוון שהוא עושה שימוש באותו 'ניכור' שהנו שנוא עליו. האדם באמת משתוקק להיות חלק מהאורגניזם היקומי, אבל אם משאלתו זו היתה מתגשמת, אזי אותו אדם היה מאבד את מודעותו.  הרי הטבע, העולם האורגני אינו מודע לעצמו, הוא חסר שפה המאפשרת מודעות.

     ובכן, האדם באמת רוצה להיות חלק מהטבע כיוון שהוא רוצה להיות יותר מוחשי, אבל כחלק מהטבע המוחשי, האדם  מאבד את מצבו המועדף, מצב מועדף בזכות המתת שהאבולוציה העניקה לו, מתת השפה. ברור שהסיבה העיקרית של התכחשותו של האדם ל'ניכור', אופן פעולת השפה, היא נוסף לרצונו להיות מוחשי, הוא יותר מכך, תוצאה של היות השפה גורם למודעותו שמשך קיומו קצוב. לכן  האדם נמצא בבריחה מתמדת ממודעות למוות, הוא נמצא בבריחה מהכלי שהוענק לו, כלי המאפשר לו להיות מודע לעובדה זו.   

     בבסיס הטענה האנושית שהמידע שאותו הפנים הוא מולד, יש גם הרצון לנטרל את מודד הזמן, מודד הזמן המכריז על הקיצוב. האדם תמיד רוצה לגרש את מודד הזמן, הוא לא מודע גם במקרה זה, שמודד הזמן אינו הקוצב את משך קיומו, מודד הזמן הוא רק מבשר הקיצוב, הזמן המודד הוא הכרוז של חוקי הקיום הקוצבים משך קיום קצוב לכל הברויים.

    גם אם מנטרלים את מודד הזמן, משך קיום היחידה, היחידה שהנה האדם, הוא קצוב. הרי משך קיום כל הישויות על כדור הארץ שלנו הוא קצוב, גם אם ישויות אלו מחוסרות השפה, חסרות גם את הזמן המודד. הרי הזמן המודד, הכרוז של משך קיום הישויות, הוא חלק מהשפה.

     ניטשה שלא היה מודע לאופן פעולת השפה, טען שהזמן זהה עם מוות. טענתו של ניטשה רק ממחישה לנו את הטעות המחשבתית שלו, הרי הזמן אינו יוצר דבר, הוא רק מודד את הדברים הקיימים. כאשר הזמן מודיע על המוות, אותו כליון גוף מתרחש גם מבלי שהזמן מודיע עליו.

     אם קאנט הפנים את מודד הזמן, טען שהוא אפריורי, כיוון שהוא רצה לשבות אותו, לנטרל אותו, הוא לא הצליח במשאלתו, גופו כלה, הוא מת, כיוון שחוקי הקיום קצבו לו משך קיום מוגבל. אמנם קאנט כדברי היינה, החכם היהודי היחידי, המית את האל, והמליך את עצמו במקומו. דבר זה לא הועיל לו, חוקי הקיום לא התחשבו באלוהיותו.

      אם אנו מגנים רק את קאנט שהמית את האל והמליך את עצמו במקומו, גם סוקראטס שדיבר על מידע מולד, התכחש לאלי אתונה, אמר שהוא הולך לעולם ששם שולטים אלים יותר צודקים, ראה את עצמו דר בקרבתם בגלגולו אחרי מותו.

     אנחנו רואים שהאדם חוזר על אותם ארכיטיפים מחשבתיים, החיים הקצובים אינם נראים לו, הוא רוצה קיום נצחי, הוא רוצה להיות ריבון, הוא רוצה להיות אל.

     האדם עם שאיפות כאלו לקיום נצחי אינו מודע שגם משאלותיו אפשריות רק כיוון שהוא ישות לשונית, ישות המסוגלת לחשוב, רק כיוון שהשפה מאפשרת לו לנכר דבר מדבר.

    עלינו לא להתעלם מהעובדה שהמשאלות האלו של האדם ליותר הם חלק מפן אחת של השפה.  בעל משל 'עץ הדעת', האדם החכם הזה, עמד כבר על הפן הזה של השפה, כינה אותו בשם 'נחש', נחש הרוצה להיות כאלהים. בעל משל זה הבין שמשאלה כזו היא מנוגדת לחוקי הקיום, חוקים הקובעים, שהבריאה תיתכן רק אם כל הישויות תהיינה בעלות משך קצוב.

      הרי ברציפות אין קיום. אפילו החכם הסיני לאוטשה, שהאידיאל שלו היה ה'טאו' הבלתי מחולק, בסופו של דבר התפשר עם אפשרוות קיומיות.

      אנחנו סובבים מסביב הפנים הינוסים של השפה הקוצבת וגם מאפשרת את המשאלות לקיום לא קצוב, לקיום רצוף.. אולי המשאלה לקיום רצוף זהה עם ה-Thanatos  , של פרויד, הרצון למוות. למרות שאיפה כזו אצל האדם, הרי הוא מתפשר עם הקיום הקצוב, אפילו לאוטשה התפשר, ויתר על ה'טאו' הבלתי מחולק.

    במשל מגדל בבל אלהים יורד לראות את אנשי שנער הבונים מגדל שיגיע לשמים, רוצים שפה אחת, אלוהים מייד מבלבל את לשונם של מורדים אלו. המורדים בקיצוב, רוצים בקיום רציף. אלוהים קובע  שקיום אפשרי רק עם ריבוי שפות, אלוהים קובע שקיום אפשרי רק בקיצוב.

      מתת השפה הוענקה לאדם למען שהוא, יצור שמימדיו קצובים, ישוחח עם הזולת, השיח הוא מטרת השפה. איך יכולות מונדות, נוסח לייבניץ, איך יכולות ישויות שהן מיקרוקוסמוס, המכילות כבר את כל המידע לשוחח, הרי הם כלואים ללא אפשרות להתבונן על העולם הגדול, הם אסירי עולם.

    יתרונו של האדם שהוא יכול להתבונן על מרחבי העולם, שהוא יכול בזכות השפה לרחף בחלל האין סופי. אדם הכלוא בד' אמותיו חי בחושך, בבדידות.

     במציאות הקיומית האלגוריתם הלשוני המכוון את האדם להיהפך לחלק מקהילה, המכוון את האדם ליצור ערכים ומוסדות,  המכוון אותו לנהל שיח עם האחרים, הופך אותו לישות שלמה.  ברור שתמורת כל היתרונות האלו שהשפה, מתת האבולוציה לאדם, יש למלא חובות שהאדם נרתע מהן.

     האם האדם הכלוא בתוככי עצמו, האם הוא עדיף על האדם הפתוח לעולם ולזולת ותמורת יתרונות אלו עליו למלא חובות?

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: