אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 319 – המח הזוכר

האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 319 – המח הזוכר
גם המח וגם הזכרון הם נחלת רוב הברויים על כדור הארץ שלנו. הזכרון של הברויים הוא כורח, למען קיומם, הרי למען למצא את מזונם הם צריכים לזכור איך מבצעים פעולה כזו. אבל הזכרון של האדם נבדל מהזכרון של הברויים האחרים בכך, שהוא זכרון לשוני.
ברור שעלינו לחזור על תהליך היהפכותם של בני אדם ליצורים לשוניים. כבר הזכרנו פעמים רבות שהאבולוציה הוסיפה למח האדם את האונות הקדמיות, שבהן קולטנים המקשרים את המח לאינפורמציה היקומית. גם לחיות היותר מפותחות נוספו אונות קדמיות, אלא שהן פחות מפותחות מאלו של האדם.
עלינו גם לחזור על דברים שכבר הזכרנו פעמים קודמים, שהעובדה שהקולטנים קשורים לאינפורמציה היקומית, היכולת לשפה היא גנטית אצל האדם, רק למען גשום יכולת זו האדם מזדקק לזולתים, כיוון שהשפה היא קיבוצית. אבל כבר יצירת השפה היא פעולה אפי-גנטית, היא לא גנטית, כיוון שהיא לא נירשת.
מאחר שהשפה הנוצרת על-ידי הקהילה היא אפי-גנטית, לא נירשת, היא זקוקה ביתר שאת לזכרון מקובע במח. נקח מלה הנוצרת על-ידי שני יחידים, או קבוצה, אם היא לא מאוכסנת בזכרון המח, היא נמוגה, כך האדם הוא בעל זכרון כמו יתר הברויים עלי כדור הארץ שלנו, נוסף לכך הוא זקוק לזכרון ליצירותיו הלשוניות.
מכאן עלינו להניח שמאחר שהמח מצריך לזכור את היצירות הלשוניות האפי-גנטיות,הוא גם צריך ארגון מחש של המערכות בתוך עצמו המופקדים על זכירה זו.
עלינו להניח שהאינפורמציה שהקולטנים באונות הקדמיות מקושרות אליה, היא מורכבת ממעין אלגוריתמים, אלגוריתמים המנחים את האדם ליצור את עולמו הלשוני האפי-גנטי, וגורמים גם לכך שהמח עובר ארגון חדש, למען לקלוט את היצירות האפי-גנטיות בזכרון, למען לקבע אותן בשפה.
אבל הזכרון שנוצר אחרי הארגון החדש של המח בהנחית האלגוריתם או אלגוריתמים הוא שונה מהזכרון של הברויים האחרים שלהם זכרון היולי בלבד, בעוד שהזכרון שנוצר במח האדם הוא לשוני. המח שיכולת הזכרון שלו שונה, מאכסן את היצירות הלשוניות האפי-גנטיות בשפה.
האינפורמציה היקומית יוצרת את הישויות ביקום על-ידי הבדלות, או אלגוריתמים, בהתרכבה עם אנרגיה. האדם שבמוחו, באונות הקדמיות קולטנים המקושרים לאינפורמציה, רוכש ממנה את היכולת להבדיל. במטפורה של משל 'עץ הדעת' נאמר שהאדם האוכל מפרי 'דעת', רוכש יכולת 'הבדלה'. מבחינה זו מחבר משל 'עץ הדעת', באינטואיציה הבין שיכולת השפה היא פרי יכולת ה'הבדלה'
עלינו להקדים ולהוסיף שהאבולוציה שציידה את האדם עם קולטנים באונות הקדמיות היא גם שחררה את האדם היוצר על-ידי היכולת החדשה האפי-גנטית, מחוקים דטרמיניסטיים, הרי למען שהאדם יוכל לפעל הוא צריך להיות בעל רצון חופשי.

קשה להפריד את האדם ממוחו, כיוון שהמח הוא המפעיל אותו. לכן עלינו להגיד שהאבולוציה שחררה את המח המפעיל מחוקים דטרמיניסטיים, העניקה לו רצון חופשי.
עלינו לחזור לשירי התהילה למנגנון המח, שהאבולוציה יצרה, וציידה את רוב הברויים עלי כדור הארץ שלנו עם אבר פלאי זה. הרי אבר פלאי זה קולט יסודות מהיקום והופך אותם ליכולות לרווחת הברויים עלי כדור הארץ. מספיק אם נחזור על הדוגמה שהמח קולט את הפוטונים של האור, והופך אותם לראייה של רוב הברויים. המח קולט את גלי הקול, והופך אותם לשמיעה של רוב הברויים. כך גם המח הפלאי הזה קולט את האינפורמציה שכנראה נקלטת בצורת אלגוריתמים, המאפשרים לאדם ליצור את השפה האפי-גנטית, ועל-ידה את עולמו הלשוני.
תמוהה העובדה שרוב הנירולוגים עוסקים רק בצורות המכניות שבאמצעותן המח מעבד את האינפורמציה שהוא קולט. הם עוסקים בנירונים וסינפסות. ברור שהמח הפלאי הוא מעבדה, אבל למען שהוא יוכל להפעיל את המנגנון שלו, ליצור את השפה, הוא זקוק ליסוד מפעיל ראשוני, שהנירולוגים מתעלמים ממנו. התעלמות כזו דומה להתעלמות היפותטית מהפוטונים שמהם המח יוצר את הראיה, או התעלמות מגלי הקול שמהם המח יוצר את השמיעה
הנירולוגים אינם עוסקים בהיווצרות השפה, הם פוסחים על השלב הזה, כפי שגם אלו העוסקים בפילוסופית השפה פוסחים על השלב הזה, רואים בשפה רק יכולת לקומוניקציה ולא יכולת יצירה. לכן גם הנירולוגים וגם אלו העוסקים בשפה, אינם מרחיבים על ההבדל בין הזכרון של האדם, לבין זכרון הברויים האחרים, אינם מדברים על כך שהזכרון הנשמר במח האדם הוא לשוני
כל החוקרים האלו אינם מגיעים לאינטואיציה שהיתה לחכמי התנ"ך, שיצרו את המשלים הלשוניים, חוכמה שהבינה שהאדם רוכש ממקור חיצוני את 'דעת', דעת המאפשר לו להבדיל, הבדלה היוצרת את ה'מודעות'. המודעות מבוססת על הבדלה, הבדלה המאפשרת את יצירת העולם הלשוני של האדם.
חכמי התנ"ך אלו שיצרו את המשלים הדנים בפילוסופית התנ"ך, לא דיבור על הזכרון, הרי הם בכלל לא ידעו עדיין על קיום אבר המח מרכז החשיבה, הם וודאי לא ידעו על אונות קדמיות. אבל הם הבינו באינטואיציה איך נוצרת המודעות, איך מודעות זו מאפשרת את היצירה האנושית, יצירת העולם הלשוני.
היום שאנחנו כבר יודעים על המח כמרכז החשיבה, היום שאנחנו כבר יודעים על האונות הקדמיות, אנחנו רק צריכים לפרט את האינטואיציה של חכמי התנ"ך, אינטואיציה שנמסרה במטפורות. עלינו להפוך את 'דעת' לאינפורמציה, ולקבל את ההנחה שלהם ש'דעת' או אינפורמציה זו היא ממקור חיצוני. עלינו להוסיף איך המח הצטרך ארגון מחדש למען לאכסן את היצירות האפי-גנטיות, יצירות נעלמות, יצירות רפאיות, בזכרון שלו, בשפה.
עלינו להדגיש שמאחר שהשפה עצמה וכל העולם הלשוני הנוצר על-ידה הוא רפאי, הוא שורד רק

אם הוא מאוכסן בזכרון לשוני במוח, עולם לשוני זה זקוק גם לאמונה של הקהילות בו, אחרת הוא נמוג.
חכמי התנ"ך, מחברי המשלים של פילוסופית השפה, שהבינו באינטואיציה שהעולם הוא שפה, שהבינו באינטואיציה איך השפה הזו פועלת, הבינו גם ש'מחשבה היא מעשה'. הם הבינו באינטואיציה שהשפה היא בלשונינו מורכבת מאלגוריתמים המתממשים כאשר הם מתחברים עם אנרגיה.
מכאן אנו יכולים להסיק שהמח שהתארגן מחדש למען לקלוט את העולם הלשוני בזכרון, קולט אותו בצורת אלגוריתמים. ברור שהמח לא יכול לקלט את המוגמר, את היצירות הלשוניות המוגשמות, הוא יכול לקלוט רק את האלגוריתמים, שאותם האדם שולף ומוסיף להם מעשים.
ברור שהמח הוא מעבדה. מבחינה זו הנירולוגים צודקים כאשר הם מתרכזים בצורה של פעילות הנירונים והסינפסות, רק שהם מתעלמים, מה שהזכרנו, שהמח כמעבדה מונע על ידי יסוד חיצוני, האינפורמציה בצורת אלגוריתמים. האם איזה אופטמולוגיסט היה מעיז להתעלם שהראיה מתאפשרת כיוון שהמח קולט פוטונים, ומנגנון המח מעבד אותם לראיה?
ברור שכל עולמו הלשוני של האדם מתקיים הודות למנגנון הזכירה במח, הודות לכך שמנגנון זכירה זה קולט את היצירות הלשוניות בשפה, שפה שהיא אלגוריתם. כל מלה שהאדם יוצר עם הזולתים נקלטת במנגנון הזכירה של המח בצורת אלגוריתם, שהאדם שולף מגנזך זה של המח, שאחרת מלה זו היתה נמוגה אלו מנגנון הזכירה של המח לא היה מאכסן אותה.
מספיק לנו להזכיר את מחלת האלצהיימר, מחלה ההורסת את מנגנון הזכירה, כך שהחולה מאבד את היכולת ליצור את עולמו הלשוני, הוא מאבד את זהותו, שנדבר עליו בהמשך.
האונות הקדמיות שבהן הקולטנים המקושרים לאינפורמציה היקומית בהן גם נמצא מנגנון הזכירה, שבהמשך זכירה זו מתאכסנת בהיפוקמפוס השומר על זכירה לטווח רחוק.
האדם הלשוני אינו נותן לעצמו דין וחשבון שכל עולמו הלשוני, עולמו האנושי, תלוי בזכרון. הרי העולם הלשוני הוא רפאי, אין לו זכר ביקום. אם המין האנושי יאבד, לא ישאר זכר לעולמו הלשוני. הסיבה העיקרית שהעולם הלשוני הוא רפאי, היא העובדה שהוא אפי-גנטי ולא נירש. לכן קיום עולם זה תלוי כולו בזכרון. עלינו כאן להוסיף שקיים גם מנגנון זכירה מלאכותי, או שמא אף הוא לא מלאכותי, זכרון מקובע בכתב.
הזכרנו כבר בשעורים קודמים את הדיאלוג 'פיידרוס' של אפלטון, בדיאלוג זה אפלטון שולל את הכתב כשומר זכרון, הזכרנו כבר את האבסורד של שלילה זו, הרי כל מה שאנו יודעים על סוקראטס ואפלטון הוא הודות לכתב שבו הוקבעו הגיגיו. מחשבה פרדוכסלית זו של אפלטון רק מצביעה על כך, שקודם, הוא לא הבין בכלל את מהות השפה, ויותר מכך, הוא לא הבין שהזכרון הפרטי של האדם לא נירש ולכן אם הוא לו מועלה על כתב הוא נמוג.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: