אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 323 – תכנית תבונית או נתונים קיומיים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 323 – תכנית תבונית או נתונים קיומיים
בארה"ב מתנהל ויכוח בין אלו הדוגלים ב'תוכנית תבונית' לבין אלו הדוגלים בהשקפה אבולוציונית. אם אנו בודקים מה היא התפתחות אבולוציונית אזי עלינו להגיע למסקנה שאף היא 'תכנית תבונית', לכן אין מקום לויכוח בין שתי האסכולות. הרי את ההתפתחות האבולוציונית המאפשרת למינים היותר עמידים לשרוד אפשר, לכנות התפתחות 'תבונית', ביחוד מהסיבה, שלפי תורת האבולוציה, כאילו חל תהליך של שיפור המינים, מינים יותר מתוחכמים נוצרו.
למעשה שורש הוויכוח הוא האם 'התבונה' היא תולדה מכנית של המח, או שמא היא תולדה של תכנית חוץ מוחית. מחשבת התנ"ך שעדיין לא היתה מודעת לקיום אבר המח האנושי כמרכז התבונה, באינטואיציה עילאית הגדירה במטפורה את רכישת 'דעת' מ'עץ הדעת'. מחשבת התנ"ך הבינה באינטואיציה שהאדם רוכש 'דעת' מיסוד חיצוני.
בני דורינו המודעים לאבר המח כמרכז החשיבה, יכולים לתרגם את האינטואיציה התנ"כית, שהמח שהנו מעבדה, הוא מעבדה של יסוד שהוא רוכש מיסוד הקיים ביקום, יסוד האינפורמציה הבורא את הישויות ביקום בהתרכבו עם אנרגיה. המח האנושי הוא גם מעבדה מכנית אבל הוא גם קולטן של יסוד המפעיל את המעבדה המכנית הזו.
אלו הדוגלים באבולוציה אורתודוכסית, מתיחסים רק לפן המכני של המח, מתעלמים מהעובדה שהמח צריך לעבד איזה חומר המגיע אליו מבחוץ, בדומה לעיבוד המכני של המח את הפוטונים, המגיעים למח מבחוץ, למען להפוך אותן לראיה. את התהליך האבולוציוני הזה של המח אפשר לכנות 'תבוני'
ההגדרות האנושיות הן שרירותיות, הרי למעשה אנו לא מבינים את מהות התהליכים, אפשר בשרירותיות לכנות גם את האבולוציה כתוכנית אלוהית, הגדרה כזו נכונה באותה מידה כהגדרה מכנית. בסופו של דבר כל התהליכים הקיומיים הם חידה, מעבר להבנת האדם.
אנחנו יכולים רק להתיחס לנתונים קיומיים. אנחנו יכולים להתיחס לעובדה שנוצרו חיים בצורה אנומלית על כדור הארץ שלנו, ועדיין אין לנו מידע על חיים על גרמי שמיים אחרים. הנתונים הקיומיים מצביעים על כך, שאנחנו, בני אדם מפותחים יותר מאשר ברויים אחרים על כדור הארץ האנומלי הזה. אנחנו יכולים להתיחס לנתונים קיומיים, שהשפה המוענקת לנו באמצעות אבר המח, מאפשרת לנו ליצור עולם לשוני אפי-גנטי שלא משכפל את עצמו, בהבדל מיצירות ביאולוגיות המשכפלות את עצמן. עובדה קיומית היא, שהעולם הלשוני, של כלי השפה, על ערכיו, מוסדותיו, אינם משכפלים את עצמם, תלויים לגמרי בזכרון של המח, תלויים באמצעי חיצוני, הכתב, היכול לקבע אותם. אפשר גם להוסיף, שנתון קיומי הוא, שהעולם הלשוני שהאדם היוצר אותו באמצעות השפה, מתקיים נוסף לזכרון במח, באמונה של יחדי הקהילה בו.
אנחנו יכולים לכנות את תהליך היווצרות האדם כתולדה של 'תכנית תבונית', כנוי שרירותי, או לכנות תהליך זה כתהליך אבולוציוני מכני. גם כנוי כזה הוא שרירותי. לכן ראוי להתיחס לנתונים

קיומיים כנתון, ולא לנסות להגדירם במושגים שרירותיים לא מובנים.
הנירולוגים אימצו לעצמם אכסיומות מכניות להסברת היווצרות השפה, הם אינם מקישים מתהליכים מוחיים אחרים לגבי תופעת השפה. אם היו הנירולוגים מקישים מתהליכים אחרים של המח על הווצרות השפה, היו מבינים שאבר המח הוא רק בחלקו מכני, רק בחלקו מעבדה, שהוא ניזון מיסודות ביקום, המפעילים מעבדה זו. כפי שכבר הזכרנו המח יוצר את הראיה אצל רוב הברויים על כדור הארץ שלנו, על-ידי כך שהוא קולט את הפוטונים שאותם הוא הופך לאותה ראיה. המח קולט את גלי הקול מבחוץ והופך אותם לשמיעה. לכן סביר להניח שהמח מאפשר את היווצרות השפה בתהליך דומה, על-ידי קליטת המח יסוד מהיקום המפעל את החלק המכני שלו, את הנירונים.
שוב, אם אנו מתיחסים לנתונים הקיומיים, קל להבחין שלאדם הוענק כלי, כלי השפה, שברויים אחרים על כדור הארץ שלנו חסרים. הנתון הקיומי הזה, כלי השפה, מאפשר לאדם את יצירת עולמו הלשוני. הנתון הקיומי מלמד שכלי השפה יוצר באמצעות 'ניכורים', 'הבדלות',. כאן עלינו להתעכב על הרתיעה האנושית מאופן פעולת כלי השפה 'הניכור', שמשום מה מרתיע את האדם. הוא מתיחס לצורת פעילות זו של כלי השפה בצורה שלילית,. 'ניכור' הוא כינוי גנאי. האדם מתעלם מעובדה יסודית, שהוולד נעשה מודע, כאשר הוא מנכר את עצמו מאמו, יכול לכנות את עצמו כ'אני', ישות עצמאית, מנוכרת מאמו מולידו.
רק לפי מחשבת התנ"ך שאימצה נתונים קיומיים, 'ניכור' אינו מושג גנאי. בעברית מהשורש 'נכר', נגזר מושג 'הכרה', נגזרים מושגים 'נוכרי' , נגזר פועל 'להכיר'. בעברית הפעל 'להכיר', הנגזר מ'נכר', מאפשר לאדם להכיר את העולם, להתבונן, להיהפך ליצור תבוני.
אבל העולם מסרב לאמץ את ההשקפה הלשונית התנ"כית, השקפה שאימצה את הנתונים הקיומיים והשלימה עם עולם נגלה, שבו קיים עיקרון 'מחשבה כמעשה', מחשבה מתגלמת ביצירה, במעשה, ביצירת העולם הלשוני האנושי.
הסיבה שעקרונות אלו של התנ"ך לא אומצו היא שהאדם לא משלים עם העובדות הקיומיות, שעולם השפה, העולם האנושי הוא אפי-גנטי, אינו משכפל את עצמו, קיים רק בזכרון המוחי, קיים רק בצורה סטטית בקיבוע בכתב. האדם משתוקק לקיום אחר, הוא משתוקק לקיום רציף, ללא הבנה שברציפות, בנצחיות, אין קיום.
אפשר רק לחזור על מה שנאמר קודם, שהאדם אינו משלים עם הנתונים הקיומיים. אם היה משלים עם הנתונים הקיומיים היה רואה שחוקי הקיום מקציבים משך מוגבל לישויות, שבריאה תיתכן רק בקיצובים, כך גם חיי אדם. באנגלית קיים מושג discrete, קיום מקוטע.
לא בכדי כל האנשים האלו שלא משלימים עם הנתונים הקיומיים, רוצים באפוקליפסה, או רוצים חיים אורגניים, מבלי להבין שבחיים אורגניים הם יאבדו את היתרונות שהוענקו להם. האנשים הרוצים בשינוי סדרי עולם, רוצים בקיום רציף, אינם מודעים לעובדה שלמעשה קיום רציף אינו מאפשר חיים,

הם גם לא מודעים לעובדה שבקיום רציף הם יאבדו את 'הכרתם' שהם קיימים, שהכרה של קיום אישי אפשרי רק אם השפה 'מנכרת', ישות אחת מחברתה.
ושוב, יש להתיחס לנתונים קיומיים למען להבין מה הן היתרונות שהוענקו לאדם. הנתונים הקיומיים מצביעים על כך, שלאדם הוענק כלי נוסף, כלי נוסף על כלי הכח הנתון לברויים אחרים על כדור הארץ. הנתון הקיומי הזה, כלי השפה מאפשר לאדם ליצור לעצמו תנאי קיום משופרים. למעשה האדם צריך להתברך שקיבל מתת נוספת כזו המאפשרת לו שיפור תנאי קיומו. הוא לא מודע לעובדה שאם באמת משאלתו להיות חלק מהטבע היה מתמלא, הוא היה מפסיד את המתן הזו, את היתרון הזה, את האפשרות להיות מודע, את האפשרות ליצור את עולמו הלשוני.
אבל האדם הצריך להיות מודע לנתונים קיומיים, צריך להיות מודע גם לעובדה נוספת, שכלי השפה מאפשרת לו לשמר את שמו על-ידי הצאצאים. את ההשג הזה האדם רוכש אם הוא כורת ברית נשואים ואזי הוא נעשה מודע שצאצאיו אכן הם שלו, והם ישאו את שמו, שהם ייצרו שרשרת דורות, שרשרת דורות שהנה תחליף לקיום רציף.
אם האדם היה מודע לנתונים קיומיים ולא משתוקק לאפוקליפסה, שינוי סדרי עולם, היה גם מבין שכישות שמית, הוא יכול להתחכם לשומר הסף, שומר הסף הממונה על קצוב משך קיום, הוא יכול לעבור את הסף שלו, להתעופף מעליו, לשמר את שמו. כישות שמית האדם יכול ליצור היסטוריה שהנה משמרת את זכרון הדורות.
אמנם ההיסטוריה היא סטטית, כפי שהכתב משמר מציאות סטטית, אבל האדם כחלק מהיסטוריה מרגיש שהוא חלק משרשרת הדורות.
אלו השואפים להיות חלק מהטבע, הם בעלי השקפות אורגניות,שוללים את הניכור, את השפה, רוצים בכלי הכח הנראה להם כאמצעי מועדף, היכול יותר מאשר אמצעי השפה למלא בקלות את משאלותיהם. במציאות, כלי הכח אינו יוצר דבר. בעל הכח לרגע מרגיש כאילו באמצעותו הוא השיג את מבוקשו, אלא במציאות, אחרי שהוא השיג את מבוקשו לרגע, הוא נמצא מול ריקנות, כיוון אמצעי הכח אינו יוצר דבר.
אנחנו יכולים לחזור לחזונו של דניאל, אשר בצורה מטפורית מכנה את בעלי הכח כחיות, מצביע על העובדה שחיה אחת ממגרת חיה אחרת, כך באמת קרה בהיסטוריה לכל האימפריות האגרסיביות שאחת מיגרה את רעותה.
כבר גילגמש באפוס השומרי הבין שהמוצא היחידי של האדם הוא בשמירת שמו, בזכרון שמו על-ידי הדורות הזוכרים. במציאות שמו של גילגמש ידוע יותר מאשר של סרגון האכדי,אשר כבש את כל מזופוטמיה. שמות אבות העברים ידועים יותר מאשר שמות הכובשים האגרסיביים של מזופוטמיה שעלו זה אחרי זה על במת ההיסטוריה.
ההיסטוריה האנושית היא וודאי נתון קיומי, שממנה אפשר ללמוד על אפשרויות קיומיות של האדם עלי כדור הארץ האנומלי שלנו, מאשר מהגדרות שרירותיות כמו 'תכנית תבונית', או 'אבולוציה מכנית' או 'מקרית'., שלא מסבירים דבר, כיוון שהן חידות.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 322 – בריאה יש מאין

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 322 – בריאה יש מאין
האם האדם מודע לכך שכל מלה חדשה הנוצרת היא בריאה יש מאין? הרי המלה החדשה טרם נוצרה על-ידי האדם, לא היתה קיימת, היא לא מתפתחת מגרעין כמו עץ, היא לא מתפתחת מגן כמו הברויים על כדור הארץ שלנו. המלה החדשה היא תוצר המח שלנו השובה אינפורמציה מעופפת ביקום, לפי מטפורה של מיסטיקה, אותיות מעופפות ביקום, מחבר אותיות אלו עם אנרגיה ויוצר מלה, שפה.
אמנם המלה, השפה היא לא תולדה של גרעין המצמיח עץ, היא לא תולדה של גן, היא תולדה של קסם שהמח האנושי מבצע בשוביו מהיקום יסודות, ובאמצעות מעשי קסם הופך אותם למלים, בורא יש מאין, בורא ישויות שלא היו קיימות קודם. ישויות מאגיות אלו, המילים, השפה בדומה לקסמים, לא משכפלות את עצמן. המילים, השפה, קיימות רק במח הקוסם, עם כיליונו קסמי המח נמוגים.
הגוף הביאולי שלנו תולדה של גן, חב את כל קסמיו למח הקוסם שנספח אליו, על כל שכבותיו, הוא זה המספק את מירב האנרגיה, את מירב הדם, למח הקוסם, למען שאבר זה יצור את עולם הקסמים הלשוניים שלו.
המח הקוסם הוא ריבון על כל קסמיו, מאכסן אותם, מאפשר לאדם לשלוף את הקסמים ממנו לזמן קצוב. הגוף, ספק האנרגיה שלו, ספק הדם, חייב לספק אותה, אם הוא לשניה מתרשל, המח נדם, הקסמים נמוגים.
אם אמרנו שהמח יוצר, בורא את העולם הלשוני של האדם יש מאין, לא דייקנו, הרי הוא שובה מהיקום אינפורמציה, הוא יונק מהגוף הביאולוגי אנרגיה, דם, אבל היצירה שהוא קוסם היא יש מאין. האדם לא מודע לעובדה שהוא עושה שימוש יום יומי ביכולות של המח ובורא דברים יש מאין. עלינו שוב לצטט את הפילוסוף היווני הנחשב, אריסטו, שדורות למדו את משנתו, שטען בספרו פואטיקה, שהאדם הוא החקיין הטוב ביותר. האם קיימת שפה ביקום שהאדם יכול לחקות אותה? אין צורך שנמנה מחדש את כל היצירות הלשוניות של האדם, שלא קיימות ביקום, שהאדם יוצר יש מאין.
הפילוסופים היווניים חיו כאלפיים שנה אחרי אבות העברים, אבות עבריים, שבאינטואיציה הבינו שהעולם הוא שפה, שהאדם בורא את עולמו הלשוני. רק עלינו מיד להוסיף שהם עדיין לא ידעו על האבר המופלא, המח, שהאבולוציה ציידה אותו עם יכולות בריאה. שחררה אותו מחוקי הקיום הדטרמיניסטיים, העניקה לו אוטונומיה, יכולת לברא. מאחר שאבות העברים לא ידעו על האבר המופלא המח, הם השתמשו במטפורה, 'עץ הדעת', המעניק לאדם את 'דעת', את היכולת להבדיל, מעניקה לאדם את יכולת להיהפך למודע, ליצור.
עלינו מיד לסייג את פליאתינו ממעשי הקסמים של המח הקוסם, הרי קסמיו של המח אינם ברי קיימא, הם לא משכפלים את עצמם, הם אפי-גנטיים. עובדה זו שקסמיו של המח הקוסם אינם ברי קיימא, גורמת להרתעות האדם מקסמים אלו.

מעניין, שדווקא היום (12.2.2013) מופיע ויכוח בעתון Herold Tribune,על ספר של פילוסוף אמריקאי בשם Thomas Nagel שכתב ספר בשם Mind and Cosmos, שבו הוא שולל את התורה
האבולוציונית האורתודוכסית, וכאילו תומך בהשקפה הסבורה שקיימת ביקום 'תכנית תבונית'. אני כשלעצמי מסתפקת בנתונים, אינני מעלה השערות שלדעתי הן מעבר הבנת האדם.
הנתונים הקיומיים הם שחוקי הקיום, או האבולוציה, או אלוהות, ציידה את האדם באבר המאפשר לו ליצור. הנתונים הקיומיים הם, שיצירות אלו שהאדם יוצר באמצעות כלי השפה, שאבר המח מספק לו, הן אפי-גנטיות, הן לא משכפלות את עצמן. הנתונים הקיומיים הם שמשך קיום היצירות הלשוניות קצובות, תלויות בזכרון המח, ואפשר לקבע אותם בכתב, המשמר אותם במצב סטטי.
מה שנאמר על נגל, שהוא מתנגד לפרשנות המכניסטית של נירולוגים וביאולוגים. בנקודה זו אני מסכימה אתו. הנירולוגים עוסקים במח כאיבר מכני, חוקרים איך הנירונים מגיבים על רשמים. הנירולוגים לא עוסקים בקסמי היצירה שאבר המח מאפשר לאדם. קסמי היצירה של המח אף הם נתונים קיומיים, הם לא תוצר העיבוד המכני של הנירונים. היסודות שהמח שובה מהיקום מפעילים את הנירונים, שהם החלק המעבדתי של המח. היסודות שהמח שובה מהיקום היא האינפורמציה היקומית הפועלת על-ידי הבדלות, כך היא יוצרת ביקום, בהתחברה עם אנרגיה. אבר המח שהתפתח מסוגל לנכס לעצמו נתח מאינפורמציה זו ובצורה כזו להפעיל את החלק המעבדתי שלו היונק אנרגיה מהגוף, היונק דם, ובצורה כזו מאפשר לאדם ליצור.
תהליך זה של המח רק בחלקו מכני, אבל המח קודם כל מופעל על-ידי האינפורמציה שהוא שובה. הוא יכול לשבות נתח מהאינפורמציה כיוון שהוא התפתח עם יכולת של חופש פעולה, שהוא מעניק אותה לאדם, הרי אי אפשר ליצור, לברא ללא יכולת של רצון חופשי. הנירולוגים והביאולוגים הבודקים את פעילות המח לא מתיחסים לנתונים קיומיים אלו.
הנירולוגים לא מתיחסים לעובדות הקיומיות שהאדם בורא דברים שלא נמצאים ביקום. עובדה זו שהאדם יוצר דברים שלא נמצאים ביקום הוא פלא, הוא קסם שמעבר להבנתו של האדם להבין. אם יכולת זו הוענקה לאדם לפי 'תכנית תבונית' או שהיא תוצאה מקרית של האבולוציה, כך חשב הפלנטולוג סטפן גולד. הוא גם חשב שהיווצרות האדם היא תופעה חד-פעמית, שאם המין האנושי יכלה תופעה זו לא תחזור על עצמה.
אם אני מכנה את יכולת היצירה של האדם כפלא, כקסם, אין זה אומר שהאדם של יום יום צריך להתיחס ליכולת היצירה שלו כפלא, הוא צריך להתיחס לזה כנתון קיומי. וכאל נתון קיומי האדם צריך לעשות את המיטב ממתן זו, ולא לשאול אם מתן זו הוענקה לו לפי 'תכנית תבונית', או היא פרי מקריות. .
הזכרנו את העובדה שהאדם נרתע מעולמו הלשוני הנעלם, הרפאי, כיוון שהוא מודע לעובדה שעולם זה הנו בן חלוף, גם בגין העובדה שכלי השפה היוצרת יש מאין, לא מגשימה את משאלותיו.

האדם נרתע מהמתת שהאבולוציה העניקה לו, נרתע מהנתונים הקיומיים, רוצה להיות חלק מחוקי הטבע, מבלי להבין שבמקרה כזה יאבד את מודעתו, את יתרונותיו. לכן רצוי שהאדם יהיה מודע לנתונים, להבין אותם, להשלים עם היתרונות וגם להשלים עם העובדה שיתרונות אלו אינן מכילות משאלות מנוגדות לחוקי הקיום.
העובדות הקיומיות הנן שקיומו של האדם וגם יתרונותיו על ברויים אחרים, הם קצובים, הם לא יכולים להיות רציפים, כיוון שהבריאה כולה אפשרית רק לפי חוקי קיצוב, כיוון שברציפות אין קיום.
למרות עובדות קיומיות אלו אין להתיחס לאבר המח רק כמעבדה מכנית, יש להתיחס לאבר זה כפלא האבולוציה. אבר זה הודות לאונות הקדמיות שבהן קולטנים הקשורים לאינפורמציה, הודות להן, אבר המח רכש באמצעותן שחרור מחוקים דטרמיניסטיים, רכש באמצעותן אוטונומיה ליצור. היצירה מתגשמת, אם בני אדם יחידים מתאגדים לקהילות, ובכוחות משותפים, בהנחית נתח האינפורמציה שהאונות הקדמיות מספקות, נתח ההופך לאלגוריתם, המכוון את יחידי האדם ליצור את שפתם, בהמשך ליצור את הערכים שלהם, את המוסדות שלהם.
אמנם המח הפלאי בחלקו הוא מעבדה, הופך את נתח האינפורמציה לשפה, אבל המפעל כולו הוא פלא, ואין להסבירו רק בצורה מכנית.
אפילו אם לא נשלים עם דעות שקיימת 'תכנית תבונית', שגם הפילוסוף נגל שותף לדעת זו, מהנתונים הקיומיים יש להניח, אם לאדם הוענקה מתת יכולת יצירת עולם לשוני, גם אם עולם זה הוא אפי גנטי, הרי כלי השפה מאפשרת לאדם קיום טוב יותר מאשר קיום החיות. לכן יש לברך על המתת. ואם משלימים עם העובדה שמתת זה שהוענק לאדם על-ידי חוקי הקיום הוא ברכה, ברור הוא שאל לאדם להשתמש בכלי הקודם, כלי הכח המשותף לו ולחיות, למען להרוס עולם לשוני זה.
אין לנסות להבין דברים שמעבר ליכולת ההבנה האנושית, האם יש 'תכמית תבונית' או לאו, חשוב להבין את הנתונים הקיומיים, למען להשלים אתם. המסורת הנבואית התנ"כית משלימה עם הנתונים הקיומיים, רואה מטרת הקיום לפאר את עולמו של האל.
אולי כדאי כאן להזכיר את וולטיר, שביצירתו 'קנדיד',. אחרי שהגיבור עובר את כל ההרפתקאות האנושיות הכוחניות,, הפילוסוף מייעד לו לבסוף לטפח את גנו. יש לראות בסיום זה של ולטיר מטפורה, על האדם לטפח את גן עולמו הלשוני ולא להרוס אותו.
כידוע ולטיר היה חסיד הנומינליסטים האנגליים, וכפי שיוצא מיצירתו זה 'קנדיד', הוא היה נגד שימוש כוחני של האדם. ואם היה ולטיר נגד השקפות כוחניות, הוא היה נגד השקפות גרמניות, היה נגד 'המלך הפילוסוף פרדריך הגדול', כפי שהגל כנה אותו, ורצה לברח מחצרו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 321 – הכתב זכרון סטטי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 321 – הכתב זיכרון סטטי
אם עולמו הלשוני של האדם קיים הודות למח הזוכר ולאמונה של הקהילה בעולם לשוני זה, הרי עם כליון הגוף, כליון המח הזוכר, עולם לשוני זה נמוג, אלא אם תרבות המציאה כתב המשמר עולם לשוני זה בצורה סטטית..
קודם כל נשאלת השאלה האם הכתב הוא המצאה אנושית, או שמא הוא גלוי של פן האינפורמציה המקבעת את עצמה באותיות, כפי שהאינפורמציה הגנטית מקובעת באותיות ה-DNA. כבר הזכרנו שבספר שמות פרק ל"ב פסוק 15 נאמר: 'ויפן וירד משה מן ההר ושני לחת העדת בידו לחת כתבים משני עבריהם מזה ומזה הם כתבים והלחת מעשה אלהים המה המכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת'.
העברים לא המציאו את הכתב, הם אמצו כתב שהומצא על-ידי עמים אחרים, אבל הם הבינו את חשיבותו, זה בניגוד ליוונים, עובדה שכבר הזכרנו פעמים רבות, שזלזלו בכתב, שאף הם לא המציאו אותו, רק אימצו בתקופה מאוחרת אותו. הזכרנו כבר פעמים אחדות את הדיאלוג פיידרוס בו אפלטון מתיחס לכתב, שולל את חשיבותו. שלילה זו של אפלטון את הכתב רק מצביעה את העובדה עד כמה היוונים לא היו מודעים לא רק לחשיבות הכתב המשמר את עולמו הלשוני של האדם, לא היו מודעים גם לחשיבות השפה, רצו להיות אורגניים, האמינו שהעולם הוא נצחי, שללו את יכולת האדם ליצור דברים חדשים, האמינו שהוא רק מחקה דברים נצחיים קיימים.
במציאות אם אנו יודעים בכלל שהיוונים היו קיימים הרי זה הודות לכתב שמאפשר לקבע מעשי אדם. היסטוריה אנושית קיימת רק הודות לכתב, ללא כתב לא היינו יודעים שאנו חלק מרצף אנושי. תמיד מפליא לראות עד כמה אנשים ברמה, כפי שהיו היוונים, לא היו מודעים שעולמם האנושי הוא מעשה ידם. ללא שפה, ללא כתב הם היו נשארים יצורים ביאולוגיים, דומים לחיות.
הזכרנו בשעור הקודם את פרוסט ואת יצירתו 'חיפוש הזמן האבוד'. שוב עלינו להעלות את התמיהה שפרוסט בעל האינטליגנציה לא הבין שאי אפשר למצא זמן עבר, שזמן הוא מודד התרחשויות, הוא לא יוצר דבר, מודיע על תחילת התרחשויות וסיום התרחשות, מסדיר התרחשויות לקודם ומאוחר יותר.
ובכן, כאשר קוראים את יצירתו המונומנטלית של פרוסט, הרי קוראים על התרחשויות, התרחשויות בילדותו, התרחשויות בחברת בני אדם של ילדותו, התרחשויות ומעשים של בני אדם בבגרותו. כל עולמו הלשוני של פרוסט אוכסן במח הזוכר שלו, והוא השתמש בזכרונו זה כל עוד הוא היה קיים, עולם לשוני זה לא היה קיים מחוץ לזכרונו. אם פרוסט לא היה חי בחברה שהכירה כבר את הכתב, והוא לא היה מעלה את זכרונותיו בכתובים, עולמו הלשוני הזה היה נמוג עם מותו.
התמזל לפרוסט שהוא כבר חי בעולם שהכתב איפשר לקבע זכרונות של מעשים לשוניים של האדם. הכתב בימיו ובימינו הוא מובן מאליו עד כדי כך שבני אדם לא מודעים לכך שהם חבים לו את

השארות עולמם זה בזכרון החברה האנושית. בני אדם גם לא מודעים לפן היצירתי של השפה, הם בסך הכל מוכנים להעניק לה תפקיד של קומוניקציה. הם גם לא מודעים לעובדה שאת העולם הלשוני הזה משמר הזכרון כל עוד האדם חי, הוא לא ניירש על-ידי צאצאיו.
פרוסט שהלך למצוא את האתונות, את הזמן, מצא מלכות, הצליח לשמר את מעשי עולמו הלשוני הילדותי ואת עולמו המאוחר יותר בכתב, הודות לכלי מלאכותי זה, או שמא הוא בכלל לא מלאכותי. כלי זה אפשר לו לקבע לדורות את זכרונות מעשיו. הכתב המקבע את מעשי בני אדם, הופך אותם להווה נצחי. אריסטו רצה הווה נצחי, Nunc Stans, אריסטו לא ידע שאי אפשר לקבע את החיים הביאולוגיים, אבל הודות לכתב אפשר לקבע את מעשי בני אדם, להפוך אותם להווה נצחי.
אריסטו לא העלה על דעתו, שדווקא את עולמו הלשוני שהוא יצר הודות ליכולת היצירה של השפה, שהוא שלל ממנה יכולת זו, והודות לכתב, שרבו אפלטון זלזל בו, עולמו הלשוני הזה נשאר, הפך ל'הווה נצחי'.
רק האינטואיציה העילאית התנ"כית הבינה שהכתב הוא אלוהי והודות לו אפשר לשמר את עולמו הלשוני של האדם. הודות להבנה עילאית זו נשמר העולם המופלא של אבות העברים. היוונים בהבדל מהעברים לא זכרו את תולדות אבותיהם, כיוון שהם אימצו את הכתב הפיניקי רק במאה השמינית לפני הספירה.
השומרים המופלאים כבר באלף השלישי לפני הספירה המציאו את כתב היתדות שלהם. השומרים למרות שהם לא היו מודעים למהות השפה, בדומה לעברים המאוחרים יותר, שכבר היו מודעים למהות השפה, בכל זאת הבינו שאפשר לשמר את זכרון האדם בכתב. גם המצרים העתיקים שמרו את זכרון מעשיהם בכתב ההיארוגליפי, למרות שאף הם לא הבינו את מהות השפה. בכל זאת בתיאולוגיה הממפיתית המצרית, השתמר איזה ניצוץ של הבנה שהאל פתה ברא את העולם בהבל פיו, בשפה. אבל המצרים בדומה ליוונים היותר מאוחרים העדיפו השקפה אורגנית, השקפה שהם חלק מכוחות הטבע, שהם חלק מ'מאט' סדר יקומי.
האם אנשים נותנים את דעתם על הפן המאגי של הכתב אשר צד את המלה החמקמקה ומקבע אותה? גם המח הזוכר צד את המילה החמקמקה, הודות לזכרון זה היא קיימת, לא מעופפת לחלל הריק. אבל הזכרון המוחי הוא חלק מהגוף הביאולוגי, כלה יחד עם הגוף, אבל הכתב הוא עצמאי, הופך את המלה לסטטית בעוד שבזכרון המוחי היא דינמית.
אבל החרסים השומריים הכתובים היו זקוקים למפענחים אנושיים, אחרת הם היו נשארים דוממים. לחרסים כתובים יש משמעות רק בעולמו של האדם, אין להם משמעות ביקום.
גם לכתב המקבע יש חשיבות רק בעולמו הלשוני של האדם. עד היום אנו לא יודעים אם קיימים יצורים שכליים ביקום שיוכלו לפענח את הזכרונות הלשנויים של האדם המקובעים בכתב, אם האנושות מסיבות לא ידועות תכלה.

האדם לא נותן את דעתו על כך שעולמו הלשוני שאותו הוא יוצר באמצעות השפה, הוא עולם
אפי-גנטי, לא ניירש, לא משכפל את עצמו, הוא לא נותן את דעתו על כך שעולם זה שנראה לא ממשי קיים רק הודות למח הזוכר, קיים רק אחרי כליונו של היחיד, אם עולם לשוני זה קובע בכתב.
פרוסט שלא עמד על מהות הזמן, שהוא הנו רק מודד, כינה את הספר השמיני ביצירתו המונומנטלית 'הזמן הנמצא', כאילו הוא החיה את עולמו. במציאות פרוסט קיבע בכתב את זכרונות של מעשיו, וקיבוע זה הפך עולם זה לעולם סטטי, ל'הווה נצחי'. הקורא את יצירתו של פרוסט יכול לפנות לגיבוריו, אלא שאלו אינם יכולים לענות לו, הם הוקפאו לתמיד. אם אריסטו רצה 'הווה נצחי', הוא לא הבין שהווה נצחי פירושו סטטיות, הוא לא הבין שקיום הוא התהוות וכליון, המאפשר התהוות חדשה.
האבולוציה העניקה לאדם יכולת יצירת עולם לשוני, אבל עולם לשוני אפי-גנטי זה אין ביכולתו לשכפל את עצמו. אולי האבולוציה ריחמה על האדם והעניקה לו גם את הכתב, שלפחות באמצעותו הוא יכול להקפיא את מעשיו, כך שהדורות רואים את עצמם חלק מרצף היסטורי אנושי?
עם כל העדר הבנת האדם את מהות כלי השפה שהוענקה לו, את מהות הכתב, באינטואיציה הוא הבין שכליון גופו משמעותו גם כליון שמו שאתו הוא הזדהה. לכן, עושה רושם, שהאדם יצר את מוסד הנשואים, המאפשר לזכר הכורת ברית עם המין השני, לשמר לפחות את שמו שצאצאיו ישאו.
האדם הפרגמטי של יום-יום לעתים קרובות באינטואיציה מבין יותר את עולמו מאשר הוגי דעות המציגים משאלות, נרתעים להתמודד עם המציאות.
אם אנו עדים לכך שהאדם עד היום הזה לא מתיחס לפן היצירתי של כלי השפה, מייחס לכלי זה רק תפקד של קומוניקציה, הרי התעלמות זו ממהות השפה היא תולדה של רתיעה מצד האדם להכיר בעובדה שעולמו הלשוני הוא פרי מעשי ידיו, שעולמו הלשוני קיים רק הודות לזכרון, שעולמו הלשוני קיים רק כל עוד קהילה מאמינה בו. האדם נרתע גם מלהכיר בעובדה שכלי הכתיבה מאפשר רק לשמר עולם לשוני קפוא, הווה נצחי קפוא.
בהבדל מהכתב, המח הזוכר משמר עולם לשוני דינמי, בעוד הכתב משמר רק עולם לשוני קפוא. דינמיות אפשרית רק אם בצדה כליון, דינמיות היא השתנות, התהוות וכליון. חיים ביאולוגיים אמנם בהבדל מהעולם הלשוני יכולים לשכפל את עצמם באמצעות הגנים, אבל שכפול זה אפשרי רק הודות לכליון תורם הגנים.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 320 -המח האוטונומי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 320 – המח האוטונומי
כאשר האבולוציה הוסיפה למח המורכב משכבות שכבות, עוד שכבה, את האונות הקדמיות שבהן קולטנים הקולטים מיסוד האינפורמציה ביקום נתח, היא גם קטעה את המח מהחוקים הדטרמיניסטיים, כך שהמח רכש אוטונומיה, אוטונומיה ליצור באמצעות הנתח מהאינפורמציה, שפה.
מאחר שהרכש החדש של המח, נתח מהאינפורמציה, שפה, יוצרת ישויות אפי-גנטיות, ישויות נעלמות, ישויות רפאיות, קיום יצירות אלו מתאפשר רק אם הן מאוכסנות בזכרון. אבל הזכרון השונה של האדם מזה של החיה, התאפשר כיוון שבדומה לשפה היוצרת על-ידי קטוע, או הבדלה ברצף, גם הזכרון האנושי מאכסן יחידות מקוטעות, יחידות שמיות.
עלינו לדעת שהזכרון מאכלס שני סוגי יחידות מקוטעות שמיות. יחידות שמיות של עצמים קיימים, יחידות שמיות של פעולות הצריכות להיווצר אם בהמשך האדם יוסיף להם מעשה, פעולה, אנרגיה. הסוג השני הזה של יחידה שמית של פעולה שצריכה להיווצר, היא למעשה אלגוריתם.
המח שהפך לאוטונומי על-ידי האבולוציה, מסוגל על-ידי האלגוריתמים שבזכרון שלו, ליצור את עולמו הלשוני של האדם.
עלינו כאן לחזור ולהזכיר שתי אסכולות פילוסופיות, ביחוד בימי הביניים, שדנו בשפה, ושתיהן למעשה לא הבינו את מהותה. האסכולה הראליסטית העניקה לשמות, למושגים קיום עצמאי, לסוג זה של פרשנות אפשר לשייך גם את אפלטון, שנתן לאידיאות קיום עצמאי. בהמשך נראה מדוע זה בלתי אפשרי. בהבדל מבעלי השקפה ראליסטית, הנומינליסטים טענו, ששם צריך לסמל חפץ. אבל הנומינליסטים אף הם לא דיברו על שמות לפעולות, ההופכים אותן לאלגוריתמים, שבהמשך אם מוסיפים להם מעשה הם יוצרים את עולמו הלשוני של האדם.
גם הנומינליסטים לא ידעו על הפן היצירתי של הענקת שם לפעולה, שם ההופך את הפעולה לאלגוריתם המאוכלס בזכרון, שבהמשך אם מוסיפים לו מעשה, אנרגיה הוא יוצר דברים שלא קיימים ביקום, הוא יוצר ישויות אפי-גנטיות. ישויות אלו שהאלגוריתם יוצר הן אפי-גנטיות, כיוון שהן לא נירשות, לא משכפלות את עצמן.
המח האוטונומי מאחר שהוא מאכסן בזכרון שמות של פעולות, שהופכים לאלגוריתם, מאפשר לאדם להיהפך ליוצר דברים שלא היו קיימים קודם, אם הוא מוסיף לאלגוריתמים אלו מעשה, פעולה. התנ"ך בצורה אינטואיטיבית, למרות אי ידיעת התהליך, קבע עיקרון:'מחשבה כמעשה', במינוח שלנו, האלגוריתם מתממש במעשה.
עובדה היא שעד היום אלו שעוסקים בשפה אינם מודעים לפן היצירתי של כלי זה, בדרך כלל מתיחסים אליו כאל כלי של קומוניקציה בלבד. אפילו אם נוגעים לפן היצירתי, הם לא מבינים את התהליך של הפן היצירתי.
הפן היצירתי של השפה, שפה שהיא נתח מהאינפורמציה היקומית היוצרת על-ידי הבדלות,

מתאפשרת רק כיוון שהמח הפך לאוטונומי, שהמח באמצעות מנגנון הזכירה שלו מאכסן את השמות של ישויות קיימות, שמות של ישויות הצריכות להתהוות. המח האוטונומי מאפשר לאדם לשלוף מהזכרון שלו את השמות של פעולות שהפכו לאלגוריתמים ולהוסיף להם מעשה, בצורה כזו ליצור יצירות אפי-גנטיות, שלא היו קיימות קודם, שלא משכפלות את עצמן.
בהבדל מהגוף הביאולוגי של האדם, הגנים שלו משכפלים את עצמם, הם לא תלויים במח הזוכר. הגנים הביאולוגיים הם חלק מחוקים דטרמיניסטיים.
כל העולם הלשוני יצירת האדם באמצעות כלי השפה , תלוי כולו במח האוטונומי הזוכר.
העובדה שכל עולמו הלשוני של האדם קיים רק הודות למח הזוכר, מפחיד את האדם, והוא רוצה להתעלם מהעובדה שלמעשה עולמו הוא רפאי לגמרי, קיים רק הודות לזכרון המח, קיים רק אם בני אדם מאמינים בקיומו. זוהי הסיבה שהאדם מעניק לשפה רק את התפקיד של קומוניקציה.
העובדה שמחשבת התנ"ך, לפחות באינטואיציה הבינה את תהליך היווצרות העולם הלשוני, גרם לכך, שניסו תמיד לנטרל הבנה זו של המשלים הפילוסופיים שלו. תרבויות, שונות מתרבות התנ"ך, לא יצרו פילוסופיה לשונית, לא האמינו באוטונומיה מוגבלת של האדם ליצור את עולמו, הם האמינו שעולמו של האדם הוא חלק מחוקים דטרמיניסטיים, לכן לא קמו שוללים של תרבויות אלו את מחשבת התנ"ך.. כמובן שהתרבות השומרית קדמה לתרבות התנ"ך, לכן היא לא יכלה לשלול אותה, אבל תרבות יוון המאוחרת יותר אף היא לא שללה את מחשבת התנ"ך, כיוון שלא הכירה אותה.
העובדה שמחשבת התנ"ך בצורה אינטואיטיבית הבינה את תהליך יצירת העולם הלשוני של האדם, עובדה המרתיע את האדם על היות עולמו רפאי, תלוי בזכרון המוחי, תלוי באמונה של הקהילות בו, הקים למחשבה זו מתנגדים. מאחר שמחוץ לעברים עצמם תרבותם לא היתה ידועה, ההתנגדות למחשבת התנ"ך יכלה לבוא רק מצד עברים בגולה, שהכירו תרבות אבותיהם יחד עם הכרות שלהם של תרבות שונה.
לכן לא יפלא, שהמתנגד העיקרי למחשבת התנ"ך בא מצד עברי, פאול, שהיה דו-תרבותי, בעל תרבות עברית ויוונית. פאול שהכיר את התרבות היוונית שהאמינה בנצחיות העולם, לא האמינה שהעולם נברא מאין, העדיף השקפה זו על השקפת אבותיו על עולם לשוני רפאי התלוי במח זוכר, התלוי באמונה של הקהילה בקיומו.
פאול גם לא רצה באוטונומיה חלקית של מחשבת התנ"ך, ברצון חופשי, שפירושו היה שקיום תקין של עולם לשוני זה תלוי אם בני אדם מקיימים מערכת ערכית המאפשרת סדר תקין של עולם זה. הוא לא רצה בעיקרון רצון חופשי המאפשר לאדם ליצור את עולמו הלשוני. פאול לא רצה בעיקרון רצון חופשי במחשבת התנ"ך שפירושו היה מילוי חובות, מלוי ערכים. והרי, פאול שהכיר את המחשבה היוונית ידע שמחשבה זו בכלל לא הכירה אפילו בעיקרון של 'רצון חופשי', לא היה לה צורך בעיקרון כזה, שלפי מחשבת התנ"ך, מאפשרת לאדם ליצור את עולמו הלשוני. הרי לפי המחשבה היוונית

העולם הוא נצחי, לכן אין לברוא אותו. פאול גם ידע שלפי המחשבה היוונית עולמו של האדם נשלט על-ידי חוקים דטרמיניסטיים, גורל שליט בעולמו של האדם.
ברור, שהתנגדות למחשבת התנ"ך, לפילוסופיה הלשונית שלה יכלה לבוא רק מאדם דו-תרבותי, במקרה זה מיהודי שחי בגלות, כמו פאול. אבל הצלחת פאול ליסד דת חדשה לא נבעה רק מהתנגדותו לעקרונות של הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך, הוא נוסף לכך אימץ ציפיות משיחיות שוליות ביהודה של זמנו. ציפיות לשינוי סדרי עולם.
עלינו לדעת שהעולם היווני בזמנו של פאול היה במשבר, מעידות על כך הטראגדיות היווניות, שלא השלימו עם גורל עיוור שליט בחיי אדם. לאנשים מיואשים אלו, בשורתו של פאול על שינוי סדרי עולם באמצעות גואל מתווך, היתה בשורה משחררת.
הבאנו מחדש את דוגמת בשורת השליח פאול, כדי להצביע על העובדה שעד היום לא התפתחה פילוסופיה לשונית השווה לזו של התנ"ך, שאלו העוסקים בשפה, מיעדים לה עד היום רק תפקיד של קומוניקציה. האדם גם היום נרתע מהמחשבה שהוא יוצר את עולמו הלשוני האנושי, שעולם לשוני רפאי זה תלוי במח הזוכר, שעולם לשוני זה תלוי באמונה של הקהילות בו.
לכן, אנו רואים שנסיון של נעם חומסקי לטעון שהשפה היא גן-ביאולוגי, התקבל על העולם, שטענתו של מרכס במסתו, 'השאלה היהודית', על היות העיקרון של 'ניכור' יהודי שלילי, התקבל. הרי השפה יכולה רק ליצור אם היא מנכרת, אם היא מבדילה.
אבל קדם כבר לשני יהודים אלו, חומסקי ומרכס לותר, ששלל את ה'רצון החופשי', הרי בלי רצון חופשי האדם לא יכול ליצור. ובאמת לותר חזר לחוקים דטרמיניסטיים, הוא חזר להשקפה אורגנית, כך עשו גם חסידיו.
יהודים שהם כבר בעצמם לא היו מודעים לפילוסופיה הלשונית התנ"כית, לא היו ערים לעובדה שהתיאולוגים הלותרניים עשו דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך, לכן גם לא היו מודעים לסכנה האורבת להם מאלו שהתנכלו לירושת אבותיהם.
אם הרתיעות האלו של בני אדם שהם אחראיים לעולמם הלשוני, לא היה גורם לאסונות, לא היה צורך להצביע מחדש עליהם. הרי האדם צריך להיות אסיר תודה שהוענקה לו המתת שהוא יכול ליצור לעצמו עולם מתוקן יותר מאשר זה של החיות. האדם לא מודע לעובדה שהוא מחזיק את חופת עולמו.
האדם גם לא אסיר תודה לעוד מתת שהאבולוציה העניקה לו, מתת הכתב המאפשר לאדם לקבע את זכרונות חייו. האם בלי הכתב פרוסט היה מצליח לשמר את עולם ילדותו, את עולמו המאוחר יותר. הוא חיפש את הזמן בלא הבינו שהזמן הוא רק מודד, הוא חיפש את האתונות, ומצא את המלוכה, הכתב איפשר לו לתת נצח לקורות חייו, על כך בהמשך.