אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 321 – הכתב זכרון סטטי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 321 – הכתב זיכרון סטטי
אם עולמו הלשוני של האדם קיים הודות למח הזוכר ולאמונה של הקהילה בעולם לשוני זה, הרי עם כליון הגוף, כליון המח הזוכר, עולם לשוני זה נמוג, אלא אם תרבות המציאה כתב המשמר עולם לשוני זה בצורה סטטית..
קודם כל נשאלת השאלה האם הכתב הוא המצאה אנושית, או שמא הוא גלוי של פן האינפורמציה המקבעת את עצמה באותיות, כפי שהאינפורמציה הגנטית מקובעת באותיות ה-DNA. כבר הזכרנו שבספר שמות פרק ל"ב פסוק 15 נאמר: 'ויפן וירד משה מן ההר ושני לחת העדת בידו לחת כתבים משני עבריהם מזה ומזה הם כתבים והלחת מעשה אלהים המה המכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת'.
העברים לא המציאו את הכתב, הם אמצו כתב שהומצא על-ידי עמים אחרים, אבל הם הבינו את חשיבותו, זה בניגוד ליוונים, עובדה שכבר הזכרנו פעמים רבות, שזלזלו בכתב, שאף הם לא המציאו אותו, רק אימצו בתקופה מאוחרת אותו. הזכרנו כבר פעמים אחדות את הדיאלוג פיידרוס בו אפלטון מתיחס לכתב, שולל את חשיבותו. שלילה זו של אפלטון את הכתב רק מצביעה את העובדה עד כמה היוונים לא היו מודעים לא רק לחשיבות הכתב המשמר את עולמו הלשוני של האדם, לא היו מודעים גם לחשיבות השפה, רצו להיות אורגניים, האמינו שהעולם הוא נצחי, שללו את יכולת האדם ליצור דברים חדשים, האמינו שהוא רק מחקה דברים נצחיים קיימים.
במציאות אם אנו יודעים בכלל שהיוונים היו קיימים הרי זה הודות לכתב שמאפשר לקבע מעשי אדם. היסטוריה אנושית קיימת רק הודות לכתב, ללא כתב לא היינו יודעים שאנו חלק מרצף אנושי. תמיד מפליא לראות עד כמה אנשים ברמה, כפי שהיו היוונים, לא היו מודעים שעולמם האנושי הוא מעשה ידם. ללא שפה, ללא כתב הם היו נשארים יצורים ביאולוגיים, דומים לחיות.
הזכרנו בשעור הקודם את פרוסט ואת יצירתו 'חיפוש הזמן האבוד'. שוב עלינו להעלות את התמיהה שפרוסט בעל האינטליגנציה לא הבין שאי אפשר למצא זמן עבר, שזמן הוא מודד התרחשויות, הוא לא יוצר דבר, מודיע על תחילת התרחשויות וסיום התרחשות, מסדיר התרחשויות לקודם ומאוחר יותר.
ובכן, כאשר קוראים את יצירתו המונומנטלית של פרוסט, הרי קוראים על התרחשויות, התרחשויות בילדותו, התרחשויות בחברת בני אדם של ילדותו, התרחשויות ומעשים של בני אדם בבגרותו. כל עולמו הלשוני של פרוסט אוכסן במח הזוכר שלו, והוא השתמש בזכרונו זה כל עוד הוא היה קיים, עולם לשוני זה לא היה קיים מחוץ לזכרונו. אם פרוסט לא היה חי בחברה שהכירה כבר את הכתב, והוא לא היה מעלה את זכרונותיו בכתובים, עולמו הלשוני הזה היה נמוג עם מותו.
התמזל לפרוסט שהוא כבר חי בעולם שהכתב איפשר לקבע זכרונות של מעשים לשוניים של האדם. הכתב בימיו ובימינו הוא מובן מאליו עד כדי כך שבני אדם לא מודעים לכך שהם חבים לו את

השארות עולמם זה בזכרון החברה האנושית. בני אדם גם לא מודעים לפן היצירתי של השפה, הם בסך הכל מוכנים להעניק לה תפקיד של קומוניקציה. הם גם לא מודעים לעובדה שאת העולם הלשוני הזה משמר הזכרון כל עוד האדם חי, הוא לא ניירש על-ידי צאצאיו.
פרוסט שהלך למצוא את האתונות, את הזמן, מצא מלכות, הצליח לשמר את מעשי עולמו הלשוני הילדותי ואת עולמו המאוחר יותר בכתב, הודות לכלי מלאכותי זה, או שמא הוא בכלל לא מלאכותי. כלי זה אפשר לו לקבע לדורות את זכרונות מעשיו. הכתב המקבע את מעשי בני אדם, הופך אותם להווה נצחי. אריסטו רצה הווה נצחי, Nunc Stans, אריסטו לא ידע שאי אפשר לקבע את החיים הביאולוגיים, אבל הודות לכתב אפשר לקבע את מעשי בני אדם, להפוך אותם להווה נצחי.
אריסטו לא העלה על דעתו, שדווקא את עולמו הלשוני שהוא יצר הודות ליכולת היצירה של השפה, שהוא שלל ממנה יכולת זו, והודות לכתב, שרבו אפלטון זלזל בו, עולמו הלשוני הזה נשאר, הפך ל'הווה נצחי'.
רק האינטואיציה העילאית התנ"כית הבינה שהכתב הוא אלוהי והודות לו אפשר לשמר את עולמו הלשוני של האדם. הודות להבנה עילאית זו נשמר העולם המופלא של אבות העברים. היוונים בהבדל מהעברים לא זכרו את תולדות אבותיהם, כיוון שהם אימצו את הכתב הפיניקי רק במאה השמינית לפני הספירה.
השומרים המופלאים כבר באלף השלישי לפני הספירה המציאו את כתב היתדות שלהם. השומרים למרות שהם לא היו מודעים למהות השפה, בדומה לעברים המאוחרים יותר, שכבר היו מודעים למהות השפה, בכל זאת הבינו שאפשר לשמר את זכרון האדם בכתב. גם המצרים העתיקים שמרו את זכרון מעשיהם בכתב ההיארוגליפי, למרות שאף הם לא הבינו את מהות השפה. בכל זאת בתיאולוגיה הממפיתית המצרית, השתמר איזה ניצוץ של הבנה שהאל פתה ברא את העולם בהבל פיו, בשפה. אבל המצרים בדומה ליוונים היותר מאוחרים העדיפו השקפה אורגנית, השקפה שהם חלק מכוחות הטבע, שהם חלק מ'מאט' סדר יקומי.
האם אנשים נותנים את דעתם על הפן המאגי של הכתב אשר צד את המלה החמקמקה ומקבע אותה? גם המח הזוכר צד את המילה החמקמקה, הודות לזכרון זה היא קיימת, לא מעופפת לחלל הריק. אבל הזכרון המוחי הוא חלק מהגוף הביאולוגי, כלה יחד עם הגוף, אבל הכתב הוא עצמאי, הופך את המלה לסטטית בעוד שבזכרון המוחי היא דינמית.
אבל החרסים השומריים הכתובים היו זקוקים למפענחים אנושיים, אחרת הם היו נשארים דוממים. לחרסים כתובים יש משמעות רק בעולמו של האדם, אין להם משמעות ביקום.
גם לכתב המקבע יש חשיבות רק בעולמו הלשוני של האדם. עד היום אנו לא יודעים אם קיימים יצורים שכליים ביקום שיוכלו לפענח את הזכרונות הלשנויים של האדם המקובעים בכתב, אם האנושות מסיבות לא ידועות תכלה.

האדם לא נותן את דעתו על כך שעולמו הלשוני שאותו הוא יוצר באמצעות השפה, הוא עולם
אפי-גנטי, לא ניירש, לא משכפל את עצמו, הוא לא נותן את דעתו על כך שעולם זה שנראה לא ממשי קיים רק הודות למח הזוכר, קיים רק אחרי כליונו של היחיד, אם עולם לשוני זה קובע בכתב.
פרוסט שלא עמד על מהות הזמן, שהוא הנו רק מודד, כינה את הספר השמיני ביצירתו המונומנטלית 'הזמן הנמצא', כאילו הוא החיה את עולמו. במציאות פרוסט קיבע בכתב את זכרונות של מעשיו, וקיבוע זה הפך עולם זה לעולם סטטי, ל'הווה נצחי'. הקורא את יצירתו של פרוסט יכול לפנות לגיבוריו, אלא שאלו אינם יכולים לענות לו, הם הוקפאו לתמיד. אם אריסטו רצה 'הווה נצחי', הוא לא הבין שהווה נצחי פירושו סטטיות, הוא לא הבין שקיום הוא התהוות וכליון, המאפשר התהוות חדשה.
האבולוציה העניקה לאדם יכולת יצירת עולם לשוני, אבל עולם לשוני אפי-גנטי זה אין ביכולתו לשכפל את עצמו. אולי האבולוציה ריחמה על האדם והעניקה לו גם את הכתב, שלפחות באמצעותו הוא יכול להקפיא את מעשיו, כך שהדורות רואים את עצמם חלק מרצף היסטורי אנושי?
עם כל העדר הבנת האדם את מהות כלי השפה שהוענקה לו, את מהות הכתב, באינטואיציה הוא הבין שכליון גופו משמעותו גם כליון שמו שאתו הוא הזדהה. לכן, עושה רושם, שהאדם יצר את מוסד הנשואים, המאפשר לזכר הכורת ברית עם המין השני, לשמר לפחות את שמו שצאצאיו ישאו.
האדם הפרגמטי של יום-יום לעתים קרובות באינטואיציה מבין יותר את עולמו מאשר הוגי דעות המציגים משאלות, נרתעים להתמודד עם המציאות.
אם אנו עדים לכך שהאדם עד היום הזה לא מתיחס לפן היצירתי של כלי השפה, מייחס לכלי זה רק תפקד של קומוניקציה, הרי התעלמות זו ממהות השפה היא תולדה של רתיעה מצד האדם להכיר בעובדה שעולמו הלשוני הוא פרי מעשי ידיו, שעולמו הלשוני קיים רק הודות לזכרון, שעולמו הלשוני קיים רק כל עוד קהילה מאמינה בו. האדם נרתע גם מלהכיר בעובדה שכלי הכתיבה מאפשר רק לשמר עולם לשוני קפוא, הווה נצחי קפוא.
בהבדל מהכתב, המח הזוכר משמר עולם לשוני דינמי, בעוד הכתב משמר רק עולם לשוני קפוא. דינמיות אפשרית רק אם בצדה כליון, דינמיות היא השתנות, התהוות וכליון. חיים ביאולוגיים אמנם בהבדל מהעולם הלשוני יכולים לשכפל את עצמם באמצעות הגנים, אבל שכפול זה אפשרי רק הודות לכליון תורם הגנים.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: