Monthly Archives: מרץ 2013

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 328 -השפה המחוקקת

אוניברסיטה ווירטואלית – שיור 328 – השפה המחוקקת
יש לשער שהאבולוציה שהפכה את האינפורמציה שהאונות הדמיות מקושרות אליה, לשפה אנושית, הפכה אותה לאלגוריתם המנחה את האדם ליצור באמצעותו את עולמו הלשוני האנושי. כפי שכבר הזכרנו למען תיווצר שפה אנושית צריך להקהיל בני אדם יחידים לקהילה, הרי לשפה הנעלמת, הלא מוחשית אין משמעות ביחידות.אבל השפה שנוצרה על-ידי האבולוציה מהאינפורמציה היקומית, כמו הורתה, האינפורמציה, פועלת על-ידי הבדלות.
האינפורמציה היקומית שהפכה לשפה האנושית צריכה לשרת את האדם בקיומו, כפי שכלי הכח משרת את הברויים האחרים על כדור הארץ שלנו, גם את האדם. הכלי החדש הזה, השפה שנוספה לאדם, עם היכולת להבדיל, מבדילה מראשיתה מה טוב לאדם, מה רע לאדם. הבדלות ראשוניות אלו הן למעשה ראשית החוקות של בני אדם.
אם אנו תוהים על משמעות חוקה, הרי היא צריכה לשרת את האדם היחיד, את מכלול אנשי הקהילה איך להתנהג למען קיום טוב. מספיק אם אנו נבדוק את עשרת הדברות, הדיבר החמישי אומר שעל האדם לקיים את כבוד האב והאם למען יאריכו חייו עלי אדמה. הצווים שאותם מחוקק האלגוריתם הלשוני תפקידים לשפר את חייו של האדם כיצור חברתי עלי אדמה. בהבדל מהכלי הכח המשותף לאדם ולחיה שתפקידו לאפשר לברויים רק את קיומם, החוקים הלשוניים תפקידם להסדיר את חיו החברתיים של האדם, הסדר המעלה אותם בדרגה גבוהה יותר מאשר ברויים שלרשותם רק כלי הכח.
הדחף לקיום של כל הברויים עלי אדמה עם כלי הכח למטרה זו, מיועד רק לשמר את הגוף, כלי השפה עם היכולת להבדיל הוא תוספת, איך לשפר את חייו של האדם, את חייו החברתיים. הכלי הנוסף, כלי השפה עם היכולת להבדיל הופך את האדם לאוטונומי עם יכולת יצירה למען המטרה של שיפור קיומו.
אנחנו רואים שהשפה שנספחת למח, לאבר המבצע, כאלגוריתם, מנחה את אבר המח המבצע, אבר המח עם אין ספור חייליו הנירונים, ליצור הבדלות, חוקים לשיפור חייו של האדם. הרי חוקות מבוססות על הבדלות, מה טוב ומה רע. בעיני השפה המחוקקת, גוף האדם הנו הפרמטר. לכן לא צריך להתמיה אותנו, שהשומרים שגילו גם את הכתב, הם הראשונים שיצרו חוקות, כי כך האלגוריתם הלשוני הנחה אותם.
כך מתמיה אותנו קאנט שבספרו Die Religion innerhalb der Grenzen der blossen Vernuft
משמיץ את החוקה התנ"כית הלשונית, בטענתו שהיא חיצונית, והוא מעדיף חוקים פנימיים. לפי פסקנותו זו של קאנט, אנחנו עדים לעובדה התמוהה שהוא אינו מודע בכלל שכל יכולתיו של האדם, המעלים אותו מעל ברויים אחרים עלי כדור הארץ שלנו הוא בזכות כלי השפה שהוענקה לו, שפועלת בצורה חיצונית, שפה כאלגוריתם המנחה את האדם ליצור את עולמו הלשוני. האם קאנט נולד עם שפה מולדת, או שמא למד אותה בשלבים מסביבתו החיצונית?

לקאנט לא היתה שום התבוננות חיצונית, הוא שיחק במושגים לשוניים קיימים ונתן להם פרשנות לפי ראות עיניו. אם היה קאנט מתבונן על הקיום על כדור הארץ שלנו, היה נוכח לדעת שהאבולוציה, מושג שעדיין לא היה קיים בזמנו, העניקה לברויים על כדור הארץ כלי שישמש אותם בתחזוק קיומם, את כלי הכח. אותה אבולוציה העניקה לאדם שעלה בסולם ההתפתחותי את כלי השפה, כלי שיארגן את חייהם של בני אדם בחברה, כלי שיאפשר הם ליצור ערכים ומוסדות למטרה של שיפור חייהם. ברור שכלי זה, כלי השפה פועלת בצורה חיצונית. היכולת לשפה של האדם היא מולדת, אבל הביצוע של כלי זה הוא חיצוני, הוא קהילתי. אם הגוף הביאולוגי של האדם משכפל את עצמו על-ידי הגנים, היצירות הלשוניות לא משכפלות את עצמן, הן אפי-גנטיות.
מפליא שיהודים טובים שעסקו במשך דורות בפלפולים אין סופיים, פילפלו גם בטענות ההיבריסיות של קאנט, הקוסם הגדול, לא הבינו שדלגיטימציה של היצירה הלשונית התנ"כית בידי קאנט, היתה השלב הראשון של דלגיטימציה של הקיום הרוחני של היהודים, דלגיטימציה שנגמרה בדלגיטימציה הגופנית של היהודים, שנגמרה בשואה. קאנט באחד היצירות שלו גם מציע 'יותנזיה' של יהדות, הוא התוה גם דרך איך לעשות דלגיטימציה לא רק רוחנית, אלא גם גופנית לאותם יהודים תמימים, טיפשים, שקלסו את הגיגיו, גם לפני השואה, גם אחריה, כמו חנה ארנדט העושה את זה בספרה:Life of the Mind.
אני לוקחת בתור דוגמה את קאנט שאותו העלו היהודים לדרגת אל, מחוץ להיינה החכם, שעמד על טבעו. לא רק שאיש זה לא עמד על מהות השפה, הוא ברוב ההובריס שלו עשה בה תעלולים, תעלולים שלא קשורים לגוף האנושי כפרמטר, אלא לולינות עקרה, כאילו השפה נוצרה רק למען מעשי קסם. כך למשל אנו מוצאים אצל קוסם זה קביעה שהמהפכה הצרפתית, היתה מפעל גדול, אבל האדם לא רשאי למרוד במשטר שבו הוא נמצא. הוא לא הרגיש בסתירה בקביעה זו, גם חסידיו התמימים לא הרגישו בה סתירה.
אם האבולוציה העניקה לברויים עלי כדור הארץ שלנו את כלי הכח שישמש אותם להשגת מזון לקיומם, יש לשער שהענקת כלי השפה לאדם אף היא נועדה לשם מטרה מסוימת, מטרה לשיפור חייו של האדם כיצור חברתי. הרי השפה מעצם מהותה היא כלי חברתי, אין לה משמעות ביחידות. קאנט בעל ההובריס רצה בניגוד לנתון הקיומי, שהיכולות הלשוניות שלו תהיינה מולדות, לא חברתיות. הוא לא רצה להיות חייב לזולת, למרות שאת ספריו עבי הקרס הוא ייעד לאותם חסידים תמימים שקבלו את פלפוליו.
כמובן שקאנט כפי שראינו, שרק היינה החכם עמד על טבעו, הבין שיש לו יומרות לאלוהיות, לא רצה בשפה מחוקקת, הוא רצה בחקיקה משלו, בחקיקה מולדת שתשמש את משאלותיו לנצחיות.
הבאת קאנט כדוגמה, מטרתה להצביע על הדומים לו, הרוצים בחוקים מולדים. אלו הרוצים בחוקים מולדים, אינם מבינים שבמקרה כזה יכולת היצירה תשלל מהם, הרי חוקים מולדים הם חוקים דטרמיניסטיים. הרי גם הגוף הביאולוגי שלנו נוהג לפי חוקים דטרמיניסיים, שאין בידינו לשנות אותם.

בהבדל מחוקים מולדים דטרמיניסטיים, החוקים שהאלגוריתם הלשוני מחוקק ניתנים לשינויים. כל היצירות הלשוניות, ערכים ומוסדות שהאדם הלשוני בהנחית האלגוריתם הלשוני יוצר הנם שרירותיים, ניתנים לשינויים ולשיפורים.
לשפה משמעות רק כל עוד היא משמשת את גוף האדם, אין לה שום משמעות אם היא מנותקת ממטרה זו. לשפה משמעות כל עוד היא מחוקקת למען להסדיר את קיום הגוף בחברה, קיום האדם בחברה, המספקת לגוף מחוץ לאספקת מזון לקיומו, גם אפשרויות אחרות, כמו יצירת יצירות המרחיבות את אופקיו של האדם. השפה שבראשיתה כבר העניקה לאדם את המודעות, באמצעותה מאפשרת לו להתבונן על פלאי הבריאה. בלי ספק שהמודעות הזו מאפשרת לאדם לצאת מגופו המוגבל ולראות את עצמו כחלק מהיקום הרחב. אבל כל האפשרויות האלו צריכות לשמש את האדם ולא להפליג מעבר לאפשרויות הקיומיות.
למרות שהשפה מעניקה לאדם את המודעות העצמית, זו למען התגשמותה זקוקה למשוב מהקהילה לקיומה. מאחר שכל המתתים של השפה זקוקים למשובים מהקהילה, זו מקבלת חשיבות למען שיפור חייו של היחיד. השפה בהמשך לא רק מחוקקת לאדם הפרטי, אלא מחוקקת לקהילה, כיוון שהקהילה היא המאפשרת את הרחבת אופקיו של האדם.
הקהילה נעשית הגוף המורחב של היחיד, היא נעשית 'המח הגדול', כיוון שכל המתתים של השפה מקבלות משמעות רק דרך הקהילה, דרך המשובים של יחידי הקהילה למתתים של היחיד. אם גוף האדם הוא ישות מוחשית, הרי הקהילה היא ישות נעלמת, קיימת רק אם היחידים המהווים אותה מאמינים בה.
כל העולם הלשוני קיים רק אם יחידי הקהילה מאמינים בו, אם יחידי הקהילה מאכסנים את השפה עצמה וכל הערכים ומוסדות שהיא יוצרת בזכרונם, או שהם מקבעים אותם בכתובים.
אם היתה השפה עם כל יצירותיה מולדת, כפי שקאנט והוגים שדומים לו סבורים, היא היתה משכפלת את עצמה יחד עם הגוף הביאולוגי, כפי שסבר למרק, במציאות השפה וכל יצירותיה הן אפי-גנטיות לא משכפלות את עצמן, לכן יש צורך ב'מח הקיבוצי', השומר על היצירות הלשוניות ומעביר אותן לדורות הבאים.
גם החוקים, החוקות, שהשפה יוצרת אינם משכפלים את עצמם, אם ה'מח הקיבוצי', ה'מח הקהילתי' אינו מעביר חוקים וחוקות לשרשרת הדורות, כל דור צריך לחוקק אותם מחדש, כיוון שהם יצירות חיצוניות, יצירות שהשפה מחוקקת.
החוקות שנוצרו במשך ההיסטוריה האנושית דומות, כיוון שהשפה המחוקקת שהפרמטר שלה הוא גוף האדם, יכולה להיטיב את מצבו רק לפי הנתונים הקיומיים, משך קיום האדם הקצוב על-ידי חוקי הקיום, עם כלי השפה, הצריך להתחשב בהגבלות של הנתונים הקיומיים.
אם מסמך עשרת הדברות הוא שונה מחוקות אחרות, זה הודות לעובדה שהוא יצירה מבוססת על ההשקפה התנ"כית, שכבר הבינה את משמעות מהות השפה המחוקקת, שכבר קבעה את עיקרון 'קדושת החיים'.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 327 – גוף האדם פרמטר לעולם הלשוני של האדם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 327 – גוף האדם פרמטר לעולם הלשוני של האדם
הזכרנו שהאבולוציה הוסיפה לאדם נוסף לכלי הכח המשותף לו ולברויים אחרים על כדור הארץ שלנו, את כלי השפה שהנו כבר טרנספורמציה של האינפורמציה היקומית שסופחה למח באמצעות האונות הקדמיות שבהן קולטנים. שפה זו שהיא כבר טרנספורמציה של האינפורמציה היקומית שסופחה למח, הפכה אבר זה לאוטונומי, היכול ליצור.
אנחנו יכולים לכנות את המח האנושי 'מח לשוני', אבר אוטונומי. אם אפשר לייחס לאבולוציה כוונות, היא יצרה את האבר הזה, 'המח הלשוני', לאוטונומי, למען שהוא יוכל ליצור ערכים, מוסדות, מיכשור, להטבת חיי הגוף האנושי, להטבת הקיום האנושי.
המח הלשוני של האדם פועל על-ידי הבדלות, על-ידי ניכורים של דבר מדבר. קודם המח הלשוני יוצר את השפה, שפה ההופכת לאלגוריתם המכוון את האדם להתאגד לקהילות, הרי לשפה הנעלמת אין משמעות ביחידות, יש לה משמעות רק בקהילה, בשיח הדדי. אבל מח לשוני זה עוד טרם יצר את הקהילה, הוא בתוקף יכולת ההבדלה שלו מעניק לאדם את ה'מודעות', מודעות המאפשרת בהמשך לאדם לנכר את עצמו מהזולת, לנכר את עצמו מהעולם החיצון. המודעות הנוצרת מיכולת השפה להבדיל, מאפשרת גם בהמשך את היצירה האנושית, את היצירה של עולם הלשון של האדם.
אבל למען ליצור את העולם הלשוני, האדם זקוק לפרמטר, כפי שהוא זקוק לפרמטר למען להתמצא במרחב. גוף האדם נעשה הפרמטר ביצירת עולם הלשוני של האדם, פרמטר לערכים, פרמטר למוסדות.
השפה שהיא כלי בשרות הגוף, השפה המבדילה, המנכרת, יוצרת את הערכים הראשוניים, כפי שראינו, והגוף הביאולוגי משמש אותה כפרמטר, מבדילה בין טוב לרע, טוב לגוף רע לגוף, טוב לקיום, רע לקיום. השפה המבדילה, שפה מבדילה בשרות הגוף, היא גם מוסד שיפוטי. השפה המבדילה בין טוב לרע, דנה את קין ההורג את אחיו הבל, לקיום של נע ונד עם אות המסמל שהוא נידון לחובה על מעשיו.
כל ההתחבטויות של הוגים מערביים מאז היוונים עד ימינו בקשר לערכים, כמו 'רצון חופשי', או העדרו, נובעות, כפי שראינו כבר בשעור הקודם, מהעדר מודעותם לשפה כיוצרת את עולמו הלשוני של האדם. למחשבת התנ"ך שאימץ את השפה כיוצרת את עולמו הלשוני של האדם לא היו התחבטויות כאלה, כיוון שהוא הסיק מרכישת 'דעת', או שפה, שמתת זו מבדילה, מעניקה לאדם את המודעות, מאפשרת לו ליצור, מאפשרת לו להבדיל בין טוב לרע, כיוון שהמתת מטרתה לשרת את הגוף.
מאחר שמחשבת התנ"ך בהבדל מתרבויות אחרות, לא נרתעה מלאמץ את השפה, בלשונה 'דעת', ישות נעלמת, לא מוחשית, מאחר שהיא הבינה שרכש זה בתוקף יכולתו להבדיל מעניק לאדם 'מודעות', יכולת יצירה, הסיקה בצורה הגיונית, שמשמעות יכולת הבדלה זו מעניקה לאדם 'רצון חופשי'. הרי למען להבדיל יש להפעיל רצון חופשי.

יש להעלות את ההשערה, שרכש 'דעת', מעצם טבעו הוא אלגוריתם, המנחה את האדם להבנות מהותו, אם האדם מאמץ אותו. גם אם האדם לא מאמץ את 'דעת' או השפה שהפכה חלק ממוחו, הפכה ל'מח לשוני', הוא בצורה לא מודעת נוהג לפי כלליו. עובדה היסטורית היא שמאז שהאדם הפך לישות לשונית, הוא יוצר ערכים ומוסדות שישרתו את קיומו. גם אם האדם אינו מודע למהות הכלי שהפך לחלק ממוחו, הוא יודע להבדיל מה טוב לגופו, לקיומו, מה רע לקיומו.
ההבדל ממודעות של מהות השפה, כפי שאנו מוצאים במחשבת התנ"ך, לחוסר מודעות , הוא בכך, שאלו שלא אימצו את השפה ככלי יצירה, ברגע שהם מהרהרים בערכים שלהם, ההסבר שלהם הוא מוטעה. הטעויות האנושיות בדרך כלל אינן בתחום המעשים שהאלגוריתם מנחה את האדם לבצע, אלא בתהיות על משמעות הערכים.
כפי שראינו, היוונים לא היו מודעים לערך 'רצון חופשי', לא היו מודעים 'להכרה', כיוון שהם לא אמצו את השפה ככלי יצירה, בהאמינם שהעולם הוא נצחי. אבל היוונים שלא הכירו 'ברצון חופשי', בחייהם היום יומיים הם הפעילו את רצונם החופשי, הרי אחרת הם לא היו מסוגלים ליצור, ולמרות שהם לא היו מודעים לעובדה שבידם כלי יצירה, השפה, הם יצרו הרבה. היוונים הסתבכו רק במחשבה, כאשר ניסו להסביר עקרונות יסודיים, לא הבינו מאין ההבדל בין מעשיהם שנעשו בהנחית האלגוריתם הלשוני, לבין תהיותם על קיומם של ערכים שלהם.
מאחר שהיוונים לא יצאו מהאכסיומה הקיומית, מהנתונים הקיומיים, שלאדם הוענקה מתת השפה, כלי היוצר את עולמו של האדם, הם יכלו לטעון שהאדם הוא בסך הכל חקיין, כפי שטען אריסטו בספרו 'פואטיקה', וטען גם מורו אפלטון. נשאלת השאלה, האם אריסטו עד כדי כך לא עמד על העובדה, שלא רק היצירות שהאדם יוצר באמצעות הכלי שהוענק לו, אלא שהשפה עצמה, בצורתה המטפורמוזית, כפי שהיא התפתחה מהאינפורמציה היקומית על-ידי האבולוציה, לא נמצאת בטבע, ביקום, היא נחלת האדם בלבד, נמצאת בזכרונו, נמצאת בזכרון הקהילה, מקובעת בכתובים, לכן האדם יוצר אותה ולא מחקה אותה מדגם קיים בטבע, ביקום. .
העדר הבנה של האדם שהוא יוצר את עולמו הלשוני, עולם לשוני המבדיל אותו מברויים אחרים עלי אדמה, מוליך אותו להתכחשות אופן פעולת כלי השפה. ראינו בדוגמה לעיל שאריסטו טען שהאדם הוא חקיין, התכחש ליצירה האנושית. הזכרנו בשעור הקודם שהיוונים בכלל לא היו מודעים לעיקרון 'רצון חופשי', כיוון שחשבו שהעולם הוא נצחי ועל כן אין מקום ליצירה אנושית, גם לא הכירו את מושג 'הכרה', למרות שהאלגוריתם הלשוני הוביל אותם ליצור את עולמם הלשוני.
עובדה מחשבתית היא, שעקרונות מסוימים מונעים מהאדם להגיע למסקנות שלא נגזרות מהעיקרון השליט. כך העובדה שהעיקרון השליט של המחשבה היוונית היה 'עולם נצחי', מנע מיוונים להתבונן על מעשיהם ולהסיק מסקנות הגיוניות מהם, לכן יכלו לטעון שהאדם הוא חקיין ולא יוצר את עולמו השלוני, יכלו להתעלם מהעובדה שהם מפעילים את רצונם החופשי למען לבצע דברים.

אבל עוד יותר תמוה הדבר, שאנשים שכבר הכירו את עקרונות התנ"ך, שללו אותם, כיוון שאף הם רצו בעולם נצחי ולא בעולם נברא, רצו ברציפות, בנצחיות, והאמינו שסדרי עולם ישתנו. על הנחות אלו כל התרבות הנוצרית התבססה.
ואם הכנסיה הקאתולית ברבות הימים הגיעה למסקנה שבכל זאת קיים 'רצון חופשי', הבנה זו בוטאה על-ידי ארסמוס בזמן הרפורמציה, קמה התנגדות למסקנה זו, ולותר שלל שוב את ה'רצון החופשי'. לכן חסידיו של לותר שהולכים בעקבותיו, לא יוצאים מהאכסיומות שעולמו של האדם הוא פרי לשונו, לכן מחשבתם מסתבכת כאשר הם מנסים להסביר את עקרונות מחשבתם.
אם מקבלים את הנתונים הקיומיים, כפי שמחשבת התנ"ך קבלה, אם מקבלים את העובדה שעולם האדם הוא פרי כלי הלשון, שנוסף לו, המבדיל אותו מברויים אחרים, אם משלימים עם העובדה של קיום עולם נגלה בלבד, אם משלימים עם העובדה שהעולם שנברא קיים רק אם לכל הישויות הוקצבו רק משך קיום מוגבל, אזי מגיעים להבנה הגיונית של העולם. אבל האדם מעצם טבעו אינו משלים עם קיום קצוב, רוצה נצחיות, לא מבין שהבריאה תיתכן רק בקיצוב, לא מבין שברציפות אין קיום.
בלי ספק שהשפה הינוסית היא בעוכרי האדם, כיוון שבאותה מידה שהיא כאלגוריתם מובילה אותו ליצור את עולמו האנושי, מצד שני היא מאפשרת לו את ההפלגות לאפשרויות בלתי אפשריים לפי חוקי הקיום. כל עוד ההפלגות נשארות בגדר הרחבת אופקיו של האדם, הן מאפשרות לו לצאת מגופו המוגבל. הבעיות מתחילות כאשר האדם רוצה שהאשליות שהשפה מספקת תתממשנה.
מעצם טבעה, השפה המבדילה, המנכרת, היא כבר שופטת, היא כבר מחוקקת. האלגוריתם הלשוני מראשיתו מוביל את האדם ליצור חוקה, מוביל אותו לשפוט מה טוב לקיום, מה רע לקיום. עובדה שכבר השומרים, שלושת אלפים שנה לפני הספירה, חקקו חוקים, החוקים של חמורבי הידועים יותר, התבססו כבר על חוקות שומריות. ואם מראשית ההיסטוריה הידועה לנו חקקו חוקים, עובדה זו מצביעה, שהאלגוריתם הלשוני מנחה את האדם ליצור חוקות.
משל 'עץ הדעת', על שלושת חלקיו, כבר מצביע על כל היכולות של הרכש 'דעת'. משל זה לא נוצר יש מאין, הוא כבר מבוסס על הירושה השומרית, על ירושות תרבויות אחרות שהיו קיימות, אלא שהוא מוסיף לירושות אלו נדבכים נוספים של הבנת אופן פעולת השפה. אחת ההבנות המהפכניות שמשל זה מוסיף לירושות שהוא ירש, היא ההבנה שהרכש החדש, 'דעת', מעניק לאדם את 'המודעות'. הבנה מהפכנית זו שמשל זה מוסיף מאפשר לו להסביר שהאדם יוצר את שפתו, יוצר, יוצר את מוסדותיו, שהכלי שהוא רכש הוא גם כלי שופט. הרי החלק השלישי של המשל, המספר על קין והבל, מספר לנו שהרכש החדש שופט את קין ההורג את אחיו.
מה שאיפשר למחברי המשלים הפילוסופיים הלשוניים של התנ"ך, ליצור מחשבה הגיונית ללא סתירות, היתה העובדה שהם קיבלו את הנתונים הקיומיים, לא התעלמו מהם, לא העדיפו משאלות על אפשרויות קיומיות.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 326 – פילוסופיה לא מודעת לשפה – עקרה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 326 – פילוסופיה לא מודעת לשפה – עקרה
לפני שנים רבות קניתי וקראתי את ספרה של חנה ארנדט, בשם:The Life Of The Mind .באותה תקופה עדיין לא עסקתי בפילוסופית השפה, לכן לא יכולתי לעמד על עקרות הדיון הפילוסופי שאינו מודע לנתון הקיומי, השפה, היוצרת את עולמו של האדם.
בקריאה מחודשת של הספר, שזכרתי אותו לטובה בעבר, מתברר לי מהדיון של חנה ארנדט בכל עקרונות המחשבה המערבית והסתירות בה, שהם למעשה כולם פרי העדר מודעות לנתון האנושי, נתון השפה. מהקריאה המחודשת של הספר מתבררת לי הלמדנות הרבה של חנה ארנדט, אבל גם התברר העדר מודעות שלה ושל ההוגים שהיא דנה בתורותיהם, שעולם האדם הוא תולדה של נתון קיומי, השפה. מתברר גם שהוגים מערביים אלו גם לא מודעים לנתונים קיומיים אחרים, כמו דחף הקיום אצל הברויים עלי כדור הארץ, שהנו גם נחלת האדם, הם לא מודעים לנתונים הקיומיים על היות האדם דואלי, בעל גוף ביאולוגי, שהסתפח אליו יסוד האינפורמציה.
הוגים אלו גם לא מודעים לעובדה שיסוד האינפורמציה הזו שהסתפחה למוחו של האדם על-ידי האונות הקדמיות המכילות קולטנים המקושרים לאינפורמציה היקומית הזו, יסוד זה יחד עם המח עברו אבולוציה, שהפכו את האבר הזה, המח, יחד עם האינפורמציה שנספחה אליו לישות אוטונומית. ישות אוטונומית זו, אבר המח, יוצר את עולמו הלשוני של האדם, את ערכיו, מוסדותיו, עולם שהוא ווירטואלי, עולם שהוא רפאי, לא מוחשי, לכן כל יצירותיו של המח האוטונומי הזה לא משכפלים את עצמם, בהבדל מהגוף הביאולוגי המשכפל את עצמו באמצעות הגנים. העולם הווירטואלי הזה שהמח האוטונומי יוצר הוא אפי גנטי.
עובדה חשובה שלא נהירה לחנה ארנדט וגם להוגים שהיא מציגה לפנינו, שהאדם הלשוני, לשון ההופכת אותו לשונה מברויים אחרים, אינו עומד רק ברשות עצמו, הוא חלק מקהילה, כיוון שלשפה שהיא ראשית יצירתו, של המח האוטונומי,יש משמעות רק בקהילה. ומאחר שהאדם בעל השפה הוא חלק מקהילה, כל יצירותיו אף הן קהילתיות. לאדם אין קיום מחוץ לקהילה, כיוון שאם הוא מחוץ לה, הוא מאבד את השפה המעניקה לו את אנושיותו.
אנחנו לא יכולים בבלוג אחד לדון בכל מכלול העקרונות שחנה ארנדט דנה בהם, אבל רוב הספר דן ב'רצון', כפי שראו אותו הוגים מערביים שונים. חנה ארנדט מודעת לעובדה, שהיוונים בכלל לא הכירו את מושג 'רצון חופשי', היא מסתמכת בידיעה זו, על ממצאים של חוקרים אחרים. אבל חנה ארנדט לא מבינה מדוע היוונים לא הכירו בכלל בעיקרון 'רצון חופשי', גם לא היו מודעים למושג ההכרה. היא לא הבינה את הסיבות להעדרות זו במחשבה היוונית של מושגים אלו, כיוון שהיא לא היתה מודעת לעובדה שעולמו של האדם הוא תולדה של כלי השפה. אם חנה ארנדט היתה מודעת לעובדה שהיוונים בכלל לא היו מודעים לעובדה שעולמו של האדם הוא תולדה של כלי השפה, היא היתה מבינה שהסיבה להעדרות מושגי יסוד כמו 'רצון חופשי' והעדר מושג 'הכרה' היתה תוצאה של אמונתם שהעולם הוא נצחי, ובעולם נצחי אין צורך בכלי שפה שיצור את עולמו הלשוני של האדם.

מהעובדה הזו שהיוונים בכלל חשבו שהעולם הוא נצחי, מסתבר, לא רק שאין צורך בשפה יוצרת, אבל גם ברור שאם לא יוצרים, אזי גם אין צורך ב'רצון חופשי', הרי רק למען ליצור דבר האדם זקוק לרצון חופשי.
עובדות אלו לגבי המחשבה היוונית שלא היו נהירות לחנה ארנדט, גם לא נהירים להוגים מערביים אחרים, הופכות פילוסופיה יוונית זו לעקרה, היא בסך הכל ספקולציה לא מבוססת, שרק מי שמודע לחסרים בסיסיים של המחשבה היוונית זו, יכולים לטעון.
עלינו להסביר עוד עיקרון חשוב, שרק אלו המקבלים את הנתונים הקיומיים, שהאדם הוא דואלי, גוף ביאולוגי 'המשכפל' את עצמו באמצעות גנים, לבין התוספת של אינפורמציה למח האנושי, אינפורמציה, שהמח האוטונומי הופך לשפה, שפה שאינה משכפלת את עצמה, יכולים לדון בעיקרון 'רצון', או 'רצון חופשי'. ואם אנו חוזרים לעיקרון 'רצון' או 'רצון חופשי', אזי ברור שהוא נחלת השפה היוצרת. הרי לגוף הביאולוגי של האדם אין 'רצון חופשי', אין לו רצון חופשי כיוון שהוא ,דטרמיניסטי, מתוכנת, נוצר על-ידי חוקי הקיום. כך, כאשר מדברים על 'רצון' או 'רצון חופשי', צריכים להצביע על העובדה שהוא תולדה של השפה היוצרת, שפה היכולה ליצור רק אם היא אוטונומית, אם היא בעלת 'רצון חופשי'.
מאחר שחנה ארנדט אינה מודעת לעובדה שהעולם האנושי הוא תולדה של כלי השפה, היא גם לא מודעת לעובדה מדוע הנצרות שתחילתה עם השליח פאולוס נבדלה מיהדות, היא אינה מודעת לעובדה שהשליח פאול ניטרל את משל 'עץ הדעת', משל שהוא בסיס הפילוסופיה הלשונית התנ"כית. משל זה מסביר בצורה עילאית איך נוצרת 'מודעות', שהיא הנה בסיס ההכרה האנושית. בעל משל מופלא זה בחצי משפט מסביר שהאדם נעשה מודע כאשר הוא מבדיל את הרכש החדש שהוא רכש מעץ הדעת, את 'דעת' מהגוף הביאולוגי. המודעות נוצרת על-ידי 'ניכור' או 'הבדלה'. מאחר שהיוונים לא היו מודעים לעובדה שעולמו של האדם הוא עולם לשוני, נוצר על-ידי השפה היוצרת, הם גם לא היו מודעים ששפה זו יוצרת את המודעות, את ההכרה, לכן היו חסרים גם את מושג ה'הכרה'.
השליח פאול מחוץ להיותו בעל תרבות עברית היה גם בעל תרבות יוונית, והוא רצה בדומה ליוונים עולם נצחי, עולם שלא נברא כמו שמתואר בפרק א' ותחילת פרק ב' בספר בראשית, בריאת עולם, על-ידי הגדים, שפה, בריאה יש מאין.
. מאחר שהשליח פאול רצה נצחיות, הוא ניטרל את משל 'עץ הדעת', המצביע איך נוצרה 'מודעות', מודעות שהיא גם מידעת את האדם על מוותיותו.
משל עילאי זה, משל 'עץ הדעת' רק מידע את האדם על מוותיותו, כפי שהוא מידע אותו על היותו עירום, שני דברים שהיו נחלת חוה ואדם גם בגן עדן, רק שהם לא היו מודעים לכך, כפי שהחיות שהם היו דומים להם לא מודעים לעירומם ולא להיותם מוותיים. חוה ואדם בגן-עדן עדיין לא היו מודעים לעירומם ולהיותם מוותיים, כיוון שהם עדיין לא רכשו את 'דעת' מ'עץ הדעת'.

כאשר אני מזכירה את חנה ארנדט, כוונתי שחוסר המידע שלה לגבי היות השפה יוצרת את העולם האנושי, אני מתכוונת גם לרוב החוקרים המערביים שהם חסרו מידע זה, חוץ מהנומינליסטים האנגליים, כמו הובס שהיה מודע שהאדם יוצר את עולמו, לפחות היה מודע שהאדם יוצר את מוסד המדינה. אבל גם לו לא היתה ידיעה מלאה על פילוסופית השפה, למרות שהוא הושפע ממחשבה התנ"ך, אבל לא הגיע לדרגה שלה בהבנת עובדת היות כלי השפה מקור יצירת ה'מודעות', יצירת המודעות על-ידי 'ניכור', 'הבדלה'. שפה היוצרת את עולם האדם.
אם אני טוענת שגם הובס לא הבין לגמרי את משמעות השפה היוצרת, אני מסתמכת על העובדה שהוא השלים אם קיום 'רצון חופשי' מצד אחד, הרי האדם יכול ליצור את מדינתו לפיו, אבל גם שלל אותו, כתוצאה מוויכוחים תיאולוגיים שהיו קיימים בזמנו.
אם אנו טוענים שרוב הוגי המערב לא מודעים למהות השפה, שהיא הנה הכלי היוצר את עולמו של האדם, אזי אפשר לטעון נגד הוגים אלו גם שהם גם לא מודעים לעובדה שהאדם אינו עומד כישות עצמאית לגמרי, כיוון שהשפה היא יצירה קהילתית. ואם ככה, השפה מקשרת יחידים לקהילה, ולה משמעות רק בה. רק בובר הבין שיהדות היא 'שיח', כך אפשר לאפיין את האדם כישות משוחחת עם הזולת. ואלו אשר מדברים על שיח פנימי, לא מדעים לעובדה ששיח פנימי זה הוא הפנמת השיח החיצוני. אדם ללא שפה אינו מנהל שיח פנימי.
אבל מה שחשוב עוד יותר, השיח הפנימי הוא הפנמת השיח החיצוני, ולו משמעות רק בקהילה, לו משמעות רק בקשר ל'דחף הקיומי' של האדם. מחשבת התנ"ך שאימצה את השפה ככלי יצירת העולם, הבינה שהעולם הלשוני צריך לעמוד בשרות לגוף. מכאן שמחשבת התנ"ך הפכה את 'דחף הקיום' המשותף לכל הברויים על כדור הארץ שלנו לעיקרון 'קדושת החיים'.
האבולוציה ציידה את האדם נוסף לכח כאמצעי שצריך לשרת את הברויים עלי כדור הארץ שלנו, צריך לשרת אותם ב'דחף לקיום', גם בכלי השפה. מכאן, שכלי השפה שהוענק לאדם על-ידי האבולוציה תפקידו לשרת את 'דחף הקיום', את 'קדושת החיים'. התנ"ך שהיה מודע לעובדה זו שכלי השפה צריך לשרת את 'קדושת החיים', חשב שעל האדם הלשוני ליצור ערכים ומוסדות למטרה זו.
אם אנו יוצאים מנקודת ראות זו של מחשבת התנ"ך שהבינה את מטרת כלי השפה, אזי כל הספקולציות המערביות שלא לוקחות בחשבון מטרה זו של כלי השפה, נראות כמשחק האדם עם עצמו, כמחשבה שאינה ממלאת את תפקידה. הרי האדם באמצעות כלי השפה יכול להבין רק את הנתונים הקיומיים,, אינו מסוגל להבין יותר.
כלי השפה שתקף רק בקהילה, מלמד שלמען לשרת את 'דחף הקיום' של האדם, אפשר למלא מטרה זו רק בכוחות משותפים, רק אם כל היחידים פועלים בשתוף פעולה.
יכול להיות, שהעובדה שהיצירות הלשוניות לא משכפלות את עצמן, היא בגין העובדה שהחיים הם המטרה, לפי חוקי הקיום, לשמר את השם, היא גחמה אנושית שלא נתמכת על-ידי הקיום.

. .

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור -325 – המח האוטונומי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 325 – המח האוטונומי
המח האוטונומי הוא נתון קיומי, נתון זה יחד עם השפה, שאף היא נתון קיומי, שפה המבדילה, שני נתונים אלו, המח האוטונומי יחד עם השפה המבדילה שנעשתה חלק מהמח יוצרים את העולם הלשוני של האדם. עולם לשוני זה הנו רפאי, קיים רק בזכרון האדם, קיים גם כאשר הוא מקובע בכתב, קיים כאשר אנשי הקהילה מאמינים בו, עולם לשוני זה בהבדל מהעולם הביאולוגי אינו משכפל את עצמו, הוא אפי-גנטי. קשה לדעת אם המח התפתח על-ידי האבולוציה עם היכולת להפריד ברצף, יכולת היוצרת אוטונומיה, או שמא האינפורמציה, שהסתפחה למח על-ידי האונות הקדמיות שבהן קולטנים, המקושרים לאינפורמציה היקומית, העניקו למח את היכולת להפריד ברצף, יכולת ההופכת לאוטונומיה. האוטונומיה מעצם מהותה היא תולדת ההבדלה. האינפורמציה יקומית יוצרת את הישויות ביקום על-ידי כך שהיא חוצצת באנרגיה הרציפה, ומתרכבת עם נתחים ממנה. אם ככה, האינפורמציה בוראת על-ידי הפרדות, את התכונה הזו היא משאילה למח, באמצעות הקולטנים באונות הקדמיות המקושרות אליה, השובים נתחים ממנה. הנתחים האלו שהקולטנים שובים מהאינפורמציה היקומית מעניקים למח את יכולת ההפרדה, יכולת להבדיל. המח המנכס לעצמו את היכולת הזו של הפרדה, יכולת להבדיל, נעשה אבר אוטונומי המפריד את עצמו מרצף. כאבר אוטונומי המח נעשה אבר יוצר. הרי למען ליצור יש להפריד דבר מדבר, יש להבדיל דבר מדבר. בצורה כזו הישות המופרדת הופכת לישות אוטונומית.
אנחנו מכנים ישות מדינית כאוטונומית כאשר היא מופרדת מישות אחרת, עומדת בזכות עצמה, בצורה זו, המופרדת, היא נעשית בעלת רצון חופשי, היכולה לחוקק את חוקיה. כך המח שהפך לאוטונומי על-ידי יכולתו להפריד, יחד עם האינפורמציה שנספחה אליו, שהפכה לשפה, שפה שהיא נתח מהאינפורמציה היקומית המפרידה, יוצרים את הישויות הלשוניות.
כפי שציינו המח האוטונומי שהפך לאבר ברשות עצמו הודות להסתפחות נתחים מהאינפורמציה היקומית, אינפורמציה המבדילה, מח זה עם האינפורמציה שהסתפחה אליו הופכים לנתונים קיומיים, והם יוצרים את העולם הלשוני האנושי הרפאי, שהוא עולם אוטונומי המחוקק את חוקיו. אבל עולם לשוני זה בהבדל מהעולם הביאולוגי המשכפל את עצמו, שונה מהעולם הביאולוגי זה, אינו משכפל את עצמו, הוא אפי-גנטי. וכפי שהזכרנו קיים רק בזכרון האנושי, קיים בצורה סטטית כאשר הוא מקובע בכתב, קיים רק אם קהילת היחידים מאמינים בו.
מדוע העולם הלשוני שנוצר על-ידי המח האוטונומי יחד עם האינפורמציה המסופחת אליו, קיים רק בזכרון האנושי? הסיבה לכך היא שעולם לשוני זה הוא נעלם, ישות רפאית, לא מוחשית, ומאחר שעולם זה אינו מוחשי, הוא זקוק כל הזמן לעדים לקיומו. כך, למשל, מלה הנוצרת על-ידי יחיד, זוכה

לקיום רק אם זולת מסכים לקיומה, אם זולת מעיד על קיומה. לכן שפה שהיא היצירה הראשונית של המח האוטונומי, היוצר אותה מהאינפורמציה שנספחה אליו, היא יצירה קיבוצית, קיימת רק אם הקהילה מאמינה בה, מאכסנת אותה בזכרון של יחידיה.
כך, היצירות הלשוניות הנוצרות בהמשך על-ידי השפה, היצירה הראשונית, אף הן רפאיות, קיימות רק אם הקהילה מאמינה בהן, אם יחידיה מאכסנים אותן בזכרון שלהם. אבל היות יצירות לשוניות אלו רפאיות, לא מוחשיות, גורמות לאדם לרתיעה מהן, גורמות לו להשתוקק להיות חלק מהטבע המוחשי.
הרתיעה של האדם מהעולם הלשוני הרפאי היא לא רק הודות היות עולם זה ישות נעלמת, אלא גם מהסיבה, שהשפה המבדילה, יוצרת את המודעות של האדם, מודעות להיותו מוותי. כך שהאדם
מאשים את הכלי הזה שהאבולוציה העניקה לו בהיות קיומו קצוב. הוא לא מפנים, שמשך קיום כל הישויות עלי כדור הארץ הוא קצוב, גם של ברויים מחוסרי שפה.
למרות רתיעתו של האדם מהכלי שהאבולוציה העניקה לו, הוא עושה שימוש בו, אבל נמנע מלהרהר על מהות הכלי. האדם שאינו מהרהר על מהות הכלי, לא מקבל על עצמו שהוא יוצר את עולמו הלשוני, שהוא אחראי לעולם זה. האדם שלא נותן את דעתו על מהות הכלי, מתכחש לעובדה שהוא יוצר את העולם הלשוני כיוון שמוחו אוטונומי, שהוא בעל רצון חופשי. האדם מעדיף להיות חלק מהחוקים הדטרמיניסטיים, כפי שהוא משתוקק להיות חלק מהטבע המוחשי.
אם ניקח בחשבון את רתיעתו הארכיטיפים של האדם ממתת האבולוציה, כלי השפה, אזי נבין את העובדות שעד היום, מחוץ להיווצרות פילוסופית השפה במשלים התנ"כיים, האדם לא יצר עד היום המשך להבנה אינטואיטיבית תנ"כית זו, גם נבין מדוע נירולוגים עוסקים בפעילות המכנית של המח, בפעילות הנירונים, ולא עוסקים ביכולת היצירתית של המח האוטונומי.
האדם עד היום הזה לא משלים עם עובדת היות המח אוטונומי, לא משלים עם העובדה שמח אוטונומי זה הופך את האינפורמציה שנספחה אליו לשפה, שפה שהיא כלי יצירה, יוצרת את עולמו הלשוני. האדם לא מודע לעובדה ששפה זו המבדילה יצרה את מודעותו. הרי מודעות נוצרת כאשר הפרט מבדיל את עצמו מהנתונים הקיומיים האחרים.
אם להעניק לאבולוציה כוונות, היצירה הלשונית, השפה, המודעות תפקידם לשרת את הגוף, גוף שהנו נתון קיומי. הפרט הנעשה מודע הודות לשפה המבדילה, מנכס לעצמו אוטונומיה, שפירושה שהוא ישות בזכות עצמו, שהוא שולל את הישויות הקיומיות האחרות כחלק ממנו.
המודעות שהיא פרי השפה המבדילה, באינטואיציה מבינה שהיא כישות נעלמת, קיימת רק הודות לכך שהגוף שנספח אליה מספק לה אנרגיה בצורת דם. בעלי נטיות ראליסטיות, נטיות ראליסטיות המעניקות לשפה הנעלמת קיום עצמאי, לא רוצים להשלים עם העובדה ששפה זו שהפכה למודעות זו,קיימת רק הודות לאנרגיה שהגוף מספק לה

בעלי הנטיות הראליסטיות, אלו שנותנים למושגים לשוניים קיום נפרד, עוסקים בספקולציות של דברים מעבר להבנת האדם, לכן ספקולציות אלו הן עקרות. כל מה שהאדם יכול להבין הודות לשפה היוצרת את המודעות, היא אודות הנתונים הקיומיים. מחשבת התנ"ך, בהבדל מההוגים הספקולטיביים, קבעה 'מחשבה כמעשה', שפירושו שהמחשבה צריכה להיהפך למעשה המשרתת את הנתונים הקיומיים.
לפי עקרונות אלו של מחשבת התנ"ך כל היצירות הלשוניות, הערכים, המוסדות, צריכים לשרת את הגוף, הנתון הקיומי. אנחנו יכולים לראות, שמחשבה תנ"כית זו שמה ללעג את העיקרון של הפילוסוף הגל, שסבר שהמדינה, מושג המדינה, הוא ערך עליון, שהמדינה לא צריכה לשרת את הקהילה של היחידים, אלו צריכים לשרת אותה.
אלו הנוטים להשקפות ראליסטיות המתכחשים למודעות, שהנה פרי הבדלותם מאחרים, הם מתכחשים גם לעיקרון של 'רצון חופשי', שזהה עם יכולת להבדיל, הרי למען ליצור ישויות מובדלות, האדם צריך להיות בעל 'רצון חופשי'. הראליסטים האלו, בדומה להגל, רוצים לחזור ל'כוליות', 'לרוח המקיפה את הכל'.
בצורה פרדוכסלית, בעלי הנטיות הראליסטית המעניקים למושגים קיום עצמאי, למעשה, אינם מרוצים מכך שהמודעות, ההבדלה, השוללת השתיכות העולם החוץ גופי ל'אני', אינם מרוצים מגופם הקטן, רוצים לפרוץ את גבולותיו, רוצים להפליג מגופם הקטן, רוצים להיות רצף. הם אינם מודעים לעובדה הבסיסית שלמען לחשוב מוכרחים להבדיל, ברצף בכלל לא קיימת מחשבה.
בעלי הנטיות הראליסטיות, אלו שמעניקים עצמאות למושגים לשוניים, שוכחים שאלו אינם נתונים קיומיים. המתונים הקיומיים הם אותן ישויות בגבולות, ישויות מופרדות.
השפה עצמה, אותה יצירה ראשונית של המח ההופך את נתחי האינפורמציה המסופחים אליו לכלי יצירתי, קיימת רק בנספחות לזכרון הפרטי, היא קיימת רק כאשר היחידים בקהילה מאשרים אותה .
בעלי הנטיות הראליסטיות מתכחשים ל'רצון החופשי' המבוסס על הבדלות, היוצר על-ידי הבדלות, הרי הם רוצים רצף לא מחולק, לכן בדרך כלל הם מאמינים בדטרמיניזם. מעניינת הערתו של פרוסט ביצירתו 'חיפוש הזמן האבוד', החלק 'הגרמנטים II', בו הוא מלגלג על קאנט, אשר במקום אחד טוען על דטרמיניזם, בעוד שבמקום אחר מדבר על 'חופש'. קאנט לא היה מודע לסתירה של מחשבתו, בדטרמיניזם אין חופש, הרי חופש הוא אוטונומיה, אדם חופשי הוא אוטונומי, הוא מבדיל את עצמו מאחרים, הוא בעל רצון חופשי, מסוגל לחוקק חוקים לעצמו.
פרוסט מדבר רק בדרך אגב על הסתירה הזו של קאנט, בהקשר אחר. במציאות אנשים אלו המתכחשים לנתונים קיומיים, כיוון שהם אינם רוצים באחריות שהכרה בנתונים קיומיים תובעת מהאדם, לא מודעים לסתירות המחשבתיות שלהם,.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 324 – 'דת מידע' – האם?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 324 – 'דת מידע' – האם?
בגליון מוסף הארץ (22.02.2013) הופיע מאמר של יובל נח הררי בשם 'המצוות והחטאים של דת המידע'. ובהמשך נאמר: 'אנו חוזים כיום בעלייתה של 'דת – המידע". הוא מדבר על תהליך החיים, כתהליך של זרימת ושכפול מידע, וכבר בקביעה ראשונית זו הררי מצביע על חוסר הבנתו את האדם, שאינו מבדיל בין שני חלקיו, הגוף הביאולוגי והתוספת שנוספה לגוף זה בתהליך האבולוציוני, תוספת השפה או אינפורמציה הפועלת בצורה אוטונומית. אם הגוף הביאולוגי של האדם הוא מתוכנת, משכפל את עצמו באמצעות גנים, הרי התוספת הלשונית האוטונומית יוצרת את העולם הלשוני של האדם באמצעות אותה שפה, אינפורמציה, יוצרת דברים שאינם משכפלים את עצמם, שהם אפי-גנטיים.
הררי הולך בעקבות ניירולוגים וביאולוגים הרואים את המח האנושי כאבר מכני, עוסקים רק באופן פעילות הנירונים בצורה מכנית. וכך הוא אומר בהמשך: 'במדעי החיים, נעשה יותר ויותר מקובל להבין את החיים כתהליך של זרימת ושכפול מידע (יצור חי= מערכת עיבוד מידע שמשכפלת את עצמה)', והוא ממשיך ומדבר על הגוף והתודעה כחד, ששניהם מלקטים ומעבדים מידע. כבר בהגדרות אלו של הררי אנו רואים את הטעות העיקרית שלו, באמצו את תפיסת החיים של נירולוגים וביאולוגים, תפיסת עולם מכנית, תפיסה שאינה מבדילה בין שני החלקים המהווים את האדם הפועלים בצורה שונה.
במציאות, כפי שהזכרנו לעיל, הגוף הביאולוגי אמנם הוא פרי אינפורמציה, אבל אינפורמציה מתוכנתת על-ידי חוקי הקיום, גוף הפועל רק כפי שהוא תוכנת ומשכפל את עצמו באמצעות הגנים, רק החלק השני של האדם, החלק שנוסף לו בתהליך אבולוציוני, החלק הלשוני או האינפורמטיבי, האוטונומי, קולט כל הזמן מידע חדש. ומאחר שחלק זה הוא אוטונומי, הוא מסוגל ליצור דברים חדשים שאינם קיימים ביקום, אלא שיצירות אלו של חלק זה אינם 'משכפלים את עצמם', קיימים רק בזכרון האנושי הפרטי והקיבוצי, קיימים רק אם הם קובעו באמצעות כתב. .
מפליא לראות שכל הנירולוגים והביאולוגים המתוחכמים אינם מגיעים לאותה הבנה של אבות העברים, שהבינו שהמהות האנושית של האדם היא ברכש של 'דעת' מעץ הדעת. אבות העברים שחיברו את המשלים הפילוסופיים של התנ"ך לא ידעו עדיין על קיום אבר המח, לא ידעו על האונות הקדמיות שנוספו לו שבהם קולטנים המקושרים לאינפורמציה היקומית, אבל באינטואיציה עילאית הבינו שהמודעות האנושית היא רכש 'דעת' הפועלת על-ידי הבדלה, ניכור.
כל המידע החדש, כל התחכום החדש שאנו עדים לו היום לבקרים, הוא תרומת המח שלנו, אשר בדומה לפרומתאוס שגנב את האש, למען רווחת האדם, המח גונב סודות מהאינפורמציה הפועלת ביקום, גניבה המתאפשרת לו כיוון שהאבולוציה ציידה אותו עם אוטונומיה. המח בעל האוטונומיה בגנבו את סודות מהאינפורמציה היוצרת ביקום את הישויות בהתחברה עם אנרגיה, יוצר דברים

חדשים שאמו יולדתו, האינפורמציה היקומית, לא חלמה עליהם, אבל קסמים אלו שאבר מתוחכם זה יוצר, אינם משכפלים את עצמם, עובדות אלו לא נהירים ליובל נח הררי, כפי שהם לא נהירים לנירולוגים המתוחכמים.
כל עולם הקסמים של המח הקוסם הם ווירטואליים והאדם מודע לעובדה זו, לכן הוא רוצה מדי פעם לברח מעולם ווירטואלי זה, רוצה להיות אורגני, חלק מהטבע שהוא מדמה שהוא יותר מוחשי.
אם ליחס כוונות לאבולוציה אזי המידע הזה שהמח הקוסם שלנו גונב מהאינפורמציה היקומית מיועד רק לשפר את חייו הביאולוגיים של האדם, כך גם פרומתאוס חשב, כאשר גנב את האש והעניק אותו לאדם, למען שזה ישפר את חייו.
הקדמתי את הדיבור על הדואליות של האדם, אבל גם הגוף הביאולוגי שלנו שהוא פרי אינפורמציה מתוכנתת, פועל לפי החוקים ביקום, לפיהם האינפורמציה מתרכבת עם אנרגיה, יוצרת ישויות למשך קצוב, ומפרקת אותן, כך גם הישות הביאולוגית של האדם קיימת רק במשך קצוב ומתפרקת, היא יכולה לשכפל את עצמה על-ידי הגנים שלה. גם יכולת שכפול זה של הגוף באמצעות הגנים הוא תרומה של האבולוציה על כדור הארץ שלנו, שעד היום אין לנו מידע אם היא קיימת על גרמי שמיים אחרים.
מאחר, כפי שציינתי הררי אינו מודע לדואליות האדם, הוא יוצא נגד אוטונומיות ואינדיבידואליות, של בני אדם, אשר חוסמים זרימת המידע, שבמציאות הקיומית פירושה מוות. במציאות הדואלית של האדם, הגוף הביאולוגי שלנו כולל כבר מידע מקובע, שאנו צריכים רק להוסיף לגוף זה אנרגיה, מזון למען יפעל לפי המידע המקובע בו. אבל החלק שנוסף לגוף ביאולוגי זה, חלק השפה או אינפורמציה הוא בעל אוטונומיה, הוא שרירותי, יוצר את העולם הלשוני הווירטואלי, לפי ראות עיניו, לכן חלק זה המרכיב את האדם אומנם יוצר את העולם הלשוני בשתוף פעולה עם הזולתים, הרי שפה יש לה משמעות רק בקהילה, אבל בו בזמן בהמשך היחיד יכול לנכס לעצמו מהיצירה הקיבוצית נתחים וליצור לעצמו עולם אוטונומי מחשבתי.
ראיה לאוטונומיה לשונית מחשבתית היא יצירת פילוסופית השפה של אבות העברים, שאינה משותפת לכל האנושות, ההיפך, היפרדות מעקרונות אלו של הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, יצרה את תרבות הנצרות. עד היום יש מאבק בין ההשקפה האוטונומית התנ"כית, לבין השקפות שמרדו בה.
אם ההשקפה האוטונומית התנ"כית השלימה עם עולם נגלה בלבד, אלו שמרדו במחשבה זו שואפים לשינוי סדרי עולם, שואפים לקיום עולם חלופי. אפילו היהדות המאוחרת יותר חזרה לאמונה בעולם חלופי.
האדם הדואלי נמצא כל הזמן בדילמה, הוא נלחם בעולם הווירטואלי האוטונומי שהמח הפלאי יוצר למענו, הוא רוצה כל הזמן שינוי סדרי עולם, בשכחו שכל יתרונותיו על ברויים אחרים עלי כדור הארץ שלנו הם בזכות יכולת היצירה הווירטואלית האוטונומית שלו.

אבל הררי מדבר על עולם המידע הדיגיטלי, שהאדם מסתחרר ממנו ומדמה עולם ווירטואלי זה כמציאות חדשה. שוב, האדם שוכח שעולם דיגיטלי זה הוא בועות, הוא עולם שקיים רק בזכרון האנושי הפרטי והקיבוצי, אין לו ממשות. בסופו של דבר כל המיכשור המתוחכם שנוצר על-ידי האינפורמציה שהמח הפלאי קולט מהאינפורמציה היקומית, אינו משכפל את עצמו. הרובוטים אינם משכפלים את עצמם, בסופו של דבר הם נוצרים על-ידי בני אדם, על-ידי תוכנות שהאדם יוצר.
הזכות היחידה שאפשר להעניק למיכשור המתוחכם הוא שהוא מסייע לרפואה. אבל מחוץ לזכות זו, רוב העולם הדיגיטלי משמש את יצר המשחק של האדם, משחק באפשרויות שהנן למעשה רק ווירטואליות. כל עוד האדם המשחק אינו מאבד את הקשר עם המציאות, המשחק מוסיף גוונים לחיים. ברגע שהאדם מאבד קשר עם המציאות, מדמה שעולם ווירטואלי זה הוא ממשות, הוא נמצא בסכנה.
הררי בדרך שלו מבין שסכנה אורבת לאדם ממידע מעבר למה שהמח האנושי יכול לעבד. רק שהוא לא מבין שהפלגות אלו שהעולם הדיגיטלי מאפשר לאדם, לא כל כך שונות מהפלגות אחרות של האדם, כמו הפלגות על אפשרויות של שינוי סדרי עולם שדתות מבטיחות. השפה האוטונומית תמיד מאפשרת את ההפלגות הווירטואליות האלו, היא רק לא מסוגלת לממש הפלגות אלו, אם הן דיגיטליות או תוצר דתות.
אפשר לראות כהפלגות ווירטואליות גם הפלגות משיחיות, הפלגות על אפשרויות בלתי אפשריים, גם ההפלגות הדיגיטליות מזכירות הפלגות מעין אלו, על אפשרויות בלתי אפשריים. האם באמת האדם יכול לרכוש חברים במספר בלתי מוגבל, כפי שמשחקים דיגיטליים מבטיחים?
המח האוטונומי, השרירותי, מאפשר את כל המשחקים הווירטואליים של האדם, הוא מאפשר לאלו הרוצים גאולה, להאמין שאם ישתו יין מקודש, אם יוכלו לחם מקודש, יהפכו לגואל, יחד אתו יצלבו ויזכו לתחיה נצחית. עובדה שמליונים האמינו ביכולת המאגית-מיסטית של המיסה. גם העולם הדיגיטלי מבטיח קסמים.
למזלו של האדם שגופו הביאולוגי מכיל אינפורמציה מקובעת, והוא פועל לפיה, המידע החדש רק יכול להאריך את קיום גוף ביאולוגי זה, עד היום הוא לא הצליח לשנות את אופן תפקודו. לכן לגבי הגוף הביאולוגי זרימת המידע לא מזיק.
אשר ל'דת המידע הדיגיטלי', הוא משחק בבועות צבעוניות שהמח הפלאי מאפשר, כיוון שדת זו שייכת לעולם הלשוני הווירטואלי.
כל המידע שהאדם ניכס לעצמו בזכות היות המח הפלאי מקושר באמצעות הקולטנים באונות הקדמיות לאינפורמציה היקומית, לא יכול ליקום האינסופי. וודאי גרמי השמיים עומדים ומשתאים מהיומרות האנושיות לשנות סדרי עולם, כתוצאה של גנבה של נתחים מהאינפורמציה היקומית, הם צוחקים על ההיבריס האנושי.