אוניברסיטה ווירטואלית – שעור -325 – המח האוטונומי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 325 – המח האוטונומי
המח האוטונומי הוא נתון קיומי, נתון זה יחד עם השפה, שאף היא נתון קיומי, שפה המבדילה, שני נתונים אלו, המח האוטונומי יחד עם השפה המבדילה שנעשתה חלק מהמח יוצרים את העולם הלשוני של האדם. עולם לשוני זה הנו רפאי, קיים רק בזכרון האדם, קיים גם כאשר הוא מקובע בכתב, קיים כאשר אנשי הקהילה מאמינים בו, עולם לשוני זה בהבדל מהעולם הביאולוגי אינו משכפל את עצמו, הוא אפי-גנטי. קשה לדעת אם המח התפתח על-ידי האבולוציה עם היכולת להפריד ברצף, יכולת היוצרת אוטונומיה, או שמא האינפורמציה, שהסתפחה למח על-ידי האונות הקדמיות שבהן קולטנים, המקושרים לאינפורמציה היקומית, העניקו למח את היכולת להפריד ברצף, יכולת ההופכת לאוטונומיה. האוטונומיה מעצם מהותה היא תולדת ההבדלה. האינפורמציה יקומית יוצרת את הישויות ביקום על-ידי כך שהיא חוצצת באנרגיה הרציפה, ומתרכבת עם נתחים ממנה. אם ככה, האינפורמציה בוראת על-ידי הפרדות, את התכונה הזו היא משאילה למח, באמצעות הקולטנים באונות הקדמיות המקושרות אליה, השובים נתחים ממנה. הנתחים האלו שהקולטנים שובים מהאינפורמציה היקומית מעניקים למח את יכולת ההפרדה, יכולת להבדיל. המח המנכס לעצמו את היכולת הזו של הפרדה, יכולת להבדיל, נעשה אבר אוטונומי המפריד את עצמו מרצף. כאבר אוטונומי המח נעשה אבר יוצר. הרי למען ליצור יש להפריד דבר מדבר, יש להבדיל דבר מדבר. בצורה כזו הישות המופרדת הופכת לישות אוטונומית.
אנחנו מכנים ישות מדינית כאוטונומית כאשר היא מופרדת מישות אחרת, עומדת בזכות עצמה, בצורה זו, המופרדת, היא נעשית בעלת רצון חופשי, היכולה לחוקק את חוקיה. כך המח שהפך לאוטונומי על-ידי יכולתו להפריד, יחד עם האינפורמציה שנספחה אליו, שהפכה לשפה, שפה שהיא נתח מהאינפורמציה היקומית המפרידה, יוצרים את הישויות הלשוניות.
כפי שציינו המח האוטונומי שהפך לאבר ברשות עצמו הודות להסתפחות נתחים מהאינפורמציה היקומית, אינפורמציה המבדילה, מח זה עם האינפורמציה שהסתפחה אליו הופכים לנתונים קיומיים, והם יוצרים את העולם הלשוני האנושי הרפאי, שהוא עולם אוטונומי המחוקק את חוקיו. אבל עולם לשוני זה בהבדל מהעולם הביאולוגי המשכפל את עצמו, שונה מהעולם הביאולוגי זה, אינו משכפל את עצמו, הוא אפי-גנטי. וכפי שהזכרנו קיים רק בזכרון האנושי, קיים בצורה סטטית כאשר הוא מקובע בכתב, קיים רק אם קהילת היחידים מאמינים בו.
מדוע העולם הלשוני שנוצר על-ידי המח האוטונומי יחד עם האינפורמציה המסופחת אליו, קיים רק בזכרון האנושי? הסיבה לכך היא שעולם לשוני זה הוא נעלם, ישות רפאית, לא מוחשית, ומאחר שעולם זה אינו מוחשי, הוא זקוק כל הזמן לעדים לקיומו. כך, למשל, מלה הנוצרת על-ידי יחיד, זוכה

לקיום רק אם זולת מסכים לקיומה, אם זולת מעיד על קיומה. לכן שפה שהיא היצירה הראשונית של המח האוטונומי, היוצר אותה מהאינפורמציה שנספחה אליו, היא יצירה קיבוצית, קיימת רק אם הקהילה מאמינה בה, מאכסנת אותה בזכרון של יחידיה.
כך, היצירות הלשוניות הנוצרות בהמשך על-ידי השפה, היצירה הראשונית, אף הן רפאיות, קיימות רק אם הקהילה מאמינה בהן, אם יחידיה מאכסנים אותן בזכרון שלהם. אבל היות יצירות לשוניות אלו רפאיות, לא מוחשיות, גורמות לאדם לרתיעה מהן, גורמות לו להשתוקק להיות חלק מהטבע המוחשי.
הרתיעה של האדם מהעולם הלשוני הרפאי היא לא רק הודות היות עולם זה ישות נעלמת, אלא גם מהסיבה, שהשפה המבדילה, יוצרת את המודעות של האדם, מודעות להיותו מוותי. כך שהאדם
מאשים את הכלי הזה שהאבולוציה העניקה לו בהיות קיומו קצוב. הוא לא מפנים, שמשך קיום כל הישויות עלי כדור הארץ הוא קצוב, גם של ברויים מחוסרי שפה.
למרות רתיעתו של האדם מהכלי שהאבולוציה העניקה לו, הוא עושה שימוש בו, אבל נמנע מלהרהר על מהות הכלי. האדם שאינו מהרהר על מהות הכלי, לא מקבל על עצמו שהוא יוצר את עולמו הלשוני, שהוא אחראי לעולם זה. האדם שלא נותן את דעתו על מהות הכלי, מתכחש לעובדה שהוא יוצר את העולם הלשוני כיוון שמוחו אוטונומי, שהוא בעל רצון חופשי. האדם מעדיף להיות חלק מהחוקים הדטרמיניסטיים, כפי שהוא משתוקק להיות חלק מהטבע המוחשי.
אם ניקח בחשבון את רתיעתו הארכיטיפים של האדם ממתת האבולוציה, כלי השפה, אזי נבין את העובדות שעד היום, מחוץ להיווצרות פילוסופית השפה במשלים התנ"כיים, האדם לא יצר עד היום המשך להבנה אינטואיטיבית תנ"כית זו, גם נבין מדוע נירולוגים עוסקים בפעילות המכנית של המח, בפעילות הנירונים, ולא עוסקים ביכולת היצירתית של המח האוטונומי.
האדם עד היום הזה לא משלים עם עובדת היות המח אוטונומי, לא משלים עם העובדה שמח אוטונומי זה הופך את האינפורמציה שנספחה אליו לשפה, שפה שהיא כלי יצירה, יוצרת את עולמו הלשוני. האדם לא מודע לעובדה ששפה זו המבדילה יצרה את מודעותו. הרי מודעות נוצרת כאשר הפרט מבדיל את עצמו מהנתונים הקיומיים האחרים.
אם להעניק לאבולוציה כוונות, היצירה הלשונית, השפה, המודעות תפקידם לשרת את הגוף, גוף שהנו נתון קיומי. הפרט הנעשה מודע הודות לשפה המבדילה, מנכס לעצמו אוטונומיה, שפירושה שהוא ישות בזכות עצמו, שהוא שולל את הישויות הקיומיות האחרות כחלק ממנו.
המודעות שהיא פרי השפה המבדילה, באינטואיציה מבינה שהיא כישות נעלמת, קיימת רק הודות לכך שהגוף שנספח אליה מספק לה אנרגיה בצורת דם. בעלי נטיות ראליסטיות, נטיות ראליסטיות המעניקות לשפה הנעלמת קיום עצמאי, לא רוצים להשלים עם העובדה ששפה זו שהפכה למודעות זו,קיימת רק הודות לאנרגיה שהגוף מספק לה

בעלי הנטיות הראליסטיות, אלו שנותנים למושגים לשוניים קיום נפרד, עוסקים בספקולציות של דברים מעבר להבנת האדם, לכן ספקולציות אלו הן עקרות. כל מה שהאדם יכול להבין הודות לשפה היוצרת את המודעות, היא אודות הנתונים הקיומיים. מחשבת התנ"ך, בהבדל מההוגים הספקולטיביים, קבעה 'מחשבה כמעשה', שפירושו שהמחשבה צריכה להיהפך למעשה המשרתת את הנתונים הקיומיים.
לפי עקרונות אלו של מחשבת התנ"ך כל היצירות הלשוניות, הערכים, המוסדות, צריכים לשרת את הגוף, הנתון הקיומי. אנחנו יכולים לראות, שמחשבה תנ"כית זו שמה ללעג את העיקרון של הפילוסוף הגל, שסבר שהמדינה, מושג המדינה, הוא ערך עליון, שהמדינה לא צריכה לשרת את הקהילה של היחידים, אלו צריכים לשרת אותה.
אלו הנוטים להשקפות ראליסטיות המתכחשים למודעות, שהנה פרי הבדלותם מאחרים, הם מתכחשים גם לעיקרון של 'רצון חופשי', שזהה עם יכולת להבדיל, הרי למען ליצור ישויות מובדלות, האדם צריך להיות בעל 'רצון חופשי'. הראליסטים האלו, בדומה להגל, רוצים לחזור ל'כוליות', 'לרוח המקיפה את הכל'.
בצורה פרדוכסלית, בעלי הנטיות הראליסטית המעניקים למושגים קיום עצמאי, למעשה, אינם מרוצים מכך שהמודעות, ההבדלה, השוללת השתיכות העולם החוץ גופי ל'אני', אינם מרוצים מגופם הקטן, רוצים לפרוץ את גבולותיו, רוצים להפליג מגופם הקטן, רוצים להיות רצף. הם אינם מודעים לעובדה הבסיסית שלמען לחשוב מוכרחים להבדיל, ברצף בכלל לא קיימת מחשבה.
בעלי הנטיות הראליסטיות, אלו שמעניקים עצמאות למושגים לשוניים, שוכחים שאלו אינם נתונים קיומיים. המתונים הקיומיים הם אותן ישויות בגבולות, ישויות מופרדות.
השפה עצמה, אותה יצירה ראשונית של המח ההופך את נתחי האינפורמציה המסופחים אליו לכלי יצירתי, קיימת רק בנספחות לזכרון הפרטי, היא קיימת רק כאשר היחידים בקהילה מאשרים אותה .
בעלי הנטיות הראליסטיות מתכחשים ל'רצון החופשי' המבוסס על הבדלות, היוצר על-ידי הבדלות, הרי הם רוצים רצף לא מחולק, לכן בדרך כלל הם מאמינים בדטרמיניזם. מעניינת הערתו של פרוסט ביצירתו 'חיפוש הזמן האבוד', החלק 'הגרמנטים II', בו הוא מלגלג על קאנט, אשר במקום אחד טוען על דטרמיניזם, בעוד שבמקום אחר מדבר על 'חופש'. קאנט לא היה מודע לסתירה של מחשבתו, בדטרמיניזם אין חופש, הרי חופש הוא אוטונומיה, אדם חופשי הוא אוטונומי, הוא מבדיל את עצמו מאחרים, הוא בעל רצון חופשי, מסוגל לחוקק חוקים לעצמו.
פרוסט מדבר רק בדרך אגב על הסתירה הזו של קאנט, בהקשר אחר. במציאות אנשים אלו המתכחשים לנתונים קיומיים, כיוון שהם אינם רוצים באחריות שהכרה בנתונים קיומיים תובעת מהאדם, לא מודעים לסתירות המחשבתיות שלהם,.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: