אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 326 – פילוסופיה לא מודעת לשפה – עקרה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 326 – פילוסופיה לא מודעת לשפה – עקרה
לפני שנים רבות קניתי וקראתי את ספרה של חנה ארנדט, בשם:The Life Of The Mind .באותה תקופה עדיין לא עסקתי בפילוסופית השפה, לכן לא יכולתי לעמד על עקרות הדיון הפילוסופי שאינו מודע לנתון הקיומי, השפה, היוצרת את עולמו של האדם.
בקריאה מחודשת של הספר, שזכרתי אותו לטובה בעבר, מתברר לי מהדיון של חנה ארנדט בכל עקרונות המחשבה המערבית והסתירות בה, שהם למעשה כולם פרי העדר מודעות לנתון האנושי, נתון השפה. מהקריאה המחודשת של הספר מתבררת לי הלמדנות הרבה של חנה ארנדט, אבל גם התברר העדר מודעות שלה ושל ההוגים שהיא דנה בתורותיהם, שעולם האדם הוא תולדה של נתון קיומי, השפה. מתברר גם שהוגים מערביים אלו גם לא מודעים לנתונים קיומיים אחרים, כמו דחף הקיום אצל הברויים עלי כדור הארץ, שהנו גם נחלת האדם, הם לא מודעים לנתונים הקיומיים על היות האדם דואלי, בעל גוף ביאולוגי, שהסתפח אליו יסוד האינפורמציה.
הוגים אלו גם לא מודעים לעובדה שיסוד האינפורמציה הזו שהסתפחה למוחו של האדם על-ידי האונות הקדמיות המכילות קולטנים המקושרים לאינפורמציה היקומית הזו, יסוד זה יחד עם המח עברו אבולוציה, שהפכו את האבר הזה, המח, יחד עם האינפורמציה שנספחה אליו לישות אוטונומית. ישות אוטונומית זו, אבר המח, יוצר את עולמו הלשוני של האדם, את ערכיו, מוסדותיו, עולם שהוא ווירטואלי, עולם שהוא רפאי, לא מוחשי, לכן כל יצירותיו של המח האוטונומי הזה לא משכפלים את עצמם, בהבדל מהגוף הביאולוגי המשכפל את עצמו באמצעות הגנים. העולם הווירטואלי הזה שהמח האוטונומי יוצר הוא אפי גנטי.
עובדה חשובה שלא נהירה לחנה ארנדט וגם להוגים שהיא מציגה לפנינו, שהאדם הלשוני, לשון ההופכת אותו לשונה מברויים אחרים, אינו עומד רק ברשות עצמו, הוא חלק מקהילה, כיוון שלשפה שהיא ראשית יצירתו, של המח האוטונומי,יש משמעות רק בקהילה. ומאחר שהאדם בעל השפה הוא חלק מקהילה, כל יצירותיו אף הן קהילתיות. לאדם אין קיום מחוץ לקהילה, כיוון שאם הוא מחוץ לה, הוא מאבד את השפה המעניקה לו את אנושיותו.
אנחנו לא יכולים בבלוג אחד לדון בכל מכלול העקרונות שחנה ארנדט דנה בהם, אבל רוב הספר דן ב'רצון', כפי שראו אותו הוגים מערביים שונים. חנה ארנדט מודעת לעובדה, שהיוונים בכלל לא הכירו את מושג 'רצון חופשי', היא מסתמכת בידיעה זו, על ממצאים של חוקרים אחרים. אבל חנה ארנדט לא מבינה מדוע היוונים לא הכירו בכלל בעיקרון 'רצון חופשי', גם לא היו מודעים למושג ההכרה. היא לא הבינה את הסיבות להעדרות זו במחשבה היוונית של מושגים אלו, כיוון שהיא לא היתה מודעת לעובדה שעולמו של האדם הוא תולדה של כלי השפה. אם חנה ארנדט היתה מודעת לעובדה שהיוונים בכלל לא היו מודעים לעובדה שעולמו של האדם הוא תולדה של כלי השפה, היא היתה מבינה שהסיבה להעדרות מושגי יסוד כמו 'רצון חופשי' והעדר מושג 'הכרה' היתה תוצאה של אמונתם שהעולם הוא נצחי, ובעולם נצחי אין צורך בכלי שפה שיצור את עולמו הלשוני של האדם.

מהעובדה הזו שהיוונים בכלל חשבו שהעולם הוא נצחי, מסתבר, לא רק שאין צורך בשפה יוצרת, אבל גם ברור שאם לא יוצרים, אזי גם אין צורך ב'רצון חופשי', הרי רק למען ליצור דבר האדם זקוק לרצון חופשי.
עובדות אלו לגבי המחשבה היוונית שלא היו נהירות לחנה ארנדט, גם לא נהירים להוגים מערביים אחרים, הופכות פילוסופיה יוונית זו לעקרה, היא בסך הכל ספקולציה לא מבוססת, שרק מי שמודע לחסרים בסיסיים של המחשבה היוונית זו, יכולים לטעון.
עלינו להסביר עוד עיקרון חשוב, שרק אלו המקבלים את הנתונים הקיומיים, שהאדם הוא דואלי, גוף ביאולוגי 'המשכפל' את עצמו באמצעות גנים, לבין התוספת של אינפורמציה למח האנושי, אינפורמציה, שהמח האוטונומי הופך לשפה, שפה שאינה משכפלת את עצמה, יכולים לדון בעיקרון 'רצון', או 'רצון חופשי'. ואם אנו חוזרים לעיקרון 'רצון' או 'רצון חופשי', אזי ברור שהוא נחלת השפה היוצרת. הרי לגוף הביאולוגי של האדם אין 'רצון חופשי', אין לו רצון חופשי כיוון שהוא ,דטרמיניסטי, מתוכנת, נוצר על-ידי חוקי הקיום. כך, כאשר מדברים על 'רצון' או 'רצון חופשי', צריכים להצביע על העובדה שהוא תולדה של השפה היוצרת, שפה היכולה ליצור רק אם היא אוטונומית, אם היא בעלת 'רצון חופשי'.
מאחר שחנה ארנדט אינה מודעת לעובדה שהעולם האנושי הוא תולדה של כלי השפה, היא גם לא מודעת לעובדה מדוע הנצרות שתחילתה עם השליח פאולוס נבדלה מיהדות, היא אינה מודעת לעובדה שהשליח פאול ניטרל את משל 'עץ הדעת', משל שהוא בסיס הפילוסופיה הלשונית התנ"כית. משל זה מסביר בצורה עילאית איך נוצרת 'מודעות', שהיא הנה בסיס ההכרה האנושית. בעל משל מופלא זה בחצי משפט מסביר שהאדם נעשה מודע כאשר הוא מבדיל את הרכש החדש שהוא רכש מעץ הדעת, את 'דעת' מהגוף הביאולוגי. המודעות נוצרת על-ידי 'ניכור' או 'הבדלה'. מאחר שהיוונים לא היו מודעים לעובדה שעולמו של האדם הוא עולם לשוני, נוצר על-ידי השפה היוצרת, הם גם לא היו מודעים ששפה זו יוצרת את המודעות, את ההכרה, לכן היו חסרים גם את מושג ה'הכרה'.
השליח פאול מחוץ להיותו בעל תרבות עברית היה גם בעל תרבות יוונית, והוא רצה בדומה ליוונים עולם נצחי, עולם שלא נברא כמו שמתואר בפרק א' ותחילת פרק ב' בספר בראשית, בריאת עולם, על-ידי הגדים, שפה, בריאה יש מאין.
. מאחר שהשליח פאול רצה נצחיות, הוא ניטרל את משל 'עץ הדעת', המצביע איך נוצרה 'מודעות', מודעות שהיא גם מידעת את האדם על מוותיותו.
משל עילאי זה, משל 'עץ הדעת' רק מידע את האדם על מוותיותו, כפי שהוא מידע אותו על היותו עירום, שני דברים שהיו נחלת חוה ואדם גם בגן עדן, רק שהם לא היו מודעים לכך, כפי שהחיות שהם היו דומים להם לא מודעים לעירומם ולא להיותם מוותיים. חוה ואדם בגן-עדן עדיין לא היו מודעים לעירומם ולהיותם מוותיים, כיוון שהם עדיין לא רכשו את 'דעת' מ'עץ הדעת'.

כאשר אני מזכירה את חנה ארנדט, כוונתי שחוסר המידע שלה לגבי היות השפה יוצרת את העולם האנושי, אני מתכוונת גם לרוב החוקרים המערביים שהם חסרו מידע זה, חוץ מהנומינליסטים האנגליים, כמו הובס שהיה מודע שהאדם יוצר את עולמו, לפחות היה מודע שהאדם יוצר את מוסד המדינה. אבל גם לו לא היתה ידיעה מלאה על פילוסופית השפה, למרות שהוא הושפע ממחשבה התנ"ך, אבל לא הגיע לדרגה שלה בהבנת עובדת היות כלי השפה מקור יצירת ה'מודעות', יצירת המודעות על-ידי 'ניכור', 'הבדלה'. שפה היוצרת את עולם האדם.
אם אני טוענת שגם הובס לא הבין לגמרי את משמעות השפה היוצרת, אני מסתמכת על העובדה שהוא השלים אם קיום 'רצון חופשי' מצד אחד, הרי האדם יכול ליצור את מדינתו לפיו, אבל גם שלל אותו, כתוצאה מוויכוחים תיאולוגיים שהיו קיימים בזמנו.
אם אנו טוענים שרוב הוגי המערב לא מודעים למהות השפה, שהיא הנה הכלי היוצר את עולמו של האדם, אזי אפשר לטעון נגד הוגים אלו גם שהם גם לא מודעים לעובדה שהאדם אינו עומד כישות עצמאית לגמרי, כיוון שהשפה היא יצירה קהילתית. ואם ככה, השפה מקשרת יחידים לקהילה, ולה משמעות רק בה. רק בובר הבין שיהדות היא 'שיח', כך אפשר לאפיין את האדם כישות משוחחת עם הזולת. ואלו אשר מדברים על שיח פנימי, לא מדעים לעובדה ששיח פנימי זה הוא הפנמת השיח החיצוני. אדם ללא שפה אינו מנהל שיח פנימי.
אבל מה שחשוב עוד יותר, השיח הפנימי הוא הפנמת השיח החיצוני, ולו משמעות רק בקהילה, לו משמעות רק בקשר ל'דחף הקיומי' של האדם. מחשבת התנ"ך שאימצה את השפה ככלי יצירת העולם, הבינה שהעולם הלשוני צריך לעמוד בשרות לגוף. מכאן שמחשבת התנ"ך הפכה את 'דחף הקיום' המשותף לכל הברויים על כדור הארץ שלנו לעיקרון 'קדושת החיים'.
האבולוציה ציידה את האדם נוסף לכח כאמצעי שצריך לשרת את הברויים עלי כדור הארץ שלנו, צריך לשרת אותם ב'דחף לקיום', גם בכלי השפה. מכאן, שכלי השפה שהוענק לאדם על-ידי האבולוציה תפקידו לשרת את 'דחף הקיום', את 'קדושת החיים'. התנ"ך שהיה מודע לעובדה זו שכלי השפה צריך לשרת את 'קדושת החיים', חשב שעל האדם הלשוני ליצור ערכים ומוסדות למטרה זו.
אם אנו יוצאים מנקודת ראות זו של מחשבת התנ"ך שהבינה את מטרת כלי השפה, אזי כל הספקולציות המערביות שלא לוקחות בחשבון מטרה זו של כלי השפה, נראות כמשחק האדם עם עצמו, כמחשבה שאינה ממלאת את תפקידה. הרי האדם באמצעות כלי השפה יכול להבין רק את הנתונים הקיומיים,, אינו מסוגל להבין יותר.
כלי השפה שתקף רק בקהילה, מלמד שלמען לשרת את 'דחף הקיום' של האדם, אפשר למלא מטרה זו רק בכוחות משותפים, רק אם כל היחידים פועלים בשתוף פעולה.
יכול להיות, שהעובדה שהיצירות הלשוניות לא משכפלות את עצמן, היא בגין העובדה שהחיים הם המטרה, לפי חוקי הקיום, לשמר את השם, היא גחמה אנושית שלא נתמכת על-ידי הקיום.

. .

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: