Monthly Archives: אפריל 2013

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 332 – יצירה יש מאין

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 332 – יצירה יש מאין
מפליאה העובדה שהוגים לא עמדו על העובדה שהם יוצרים את עולמם האנושי הלשוני 'יש מאין'. אמנם יש להוסיף שתרבויות עתיקות ייחסו פן מאגי לשפה, וכנראה בצורה אינטואיטיבית התכוונו לעובדה שהשפה 'בוראת יש מאין'. אבל כאשר אנו מגיעים לתרבות מפותחת כמו התרבות היוונית, אנו נוכחים לדעת שהם שללו מהאדם את יכולת היצירה הלשונית, ייחסו לו רק יכולת חיקוי. הבאנו כבר כמה פעמים את דברי אריסטו, שבספרו 'פואטיקה', טען שהאדם הוא החקיין הטוב ביותר.
לא היינו מתעכבים על העדר הבנה זו של היוונים, שאריסטו רק נתן לה ביטוי, אם לא היינו נתקלים בעובדה מתמיה שהוגים ונירולוגים העוסקים בשפה היום, בדרך כלל אינם מזכירים את העובדה שהשפה היא כלי יצירה, מדגישים בדרך כלל שהשפה היא כלי קומוניקציה.
אם הזכרנו את העובדה שתרבויות בימי קדם ייחסו לשפה פן מאגי, בהבינם בצורה אינטואיטיבית שהיא יוצרת 'יש אין', מבלי להגדיר יכולת זו של השפה בצורה מודעת, הרי משבת התנ"ך, שהיתה מודעת למהות השפה, בפרק הבריאה, פרק א' ספר בראשית, מציינת את העובדה שהאלוהות בוראת את העולם 'יש מאין', ולא רק זה, בדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות, האדם מצווה לברא את עולמו בדומה לאלוהות שבראה עולם בששה ימים.
נשאלת השאלה, מדוע התעלמות זו של האדם היום מהפן היצירתי של השפה? אפשר להסביר התעלמות זו שהשליח פאול שעל התיאולוגיה שלו התרבות המערבית מבוססת הביא אתו מתרבות היוונית את ההרתעה מהיות השפה כלי יצירה, רצה בשינוי סדרי עולם, שינוי שייתר את היצירה הלשונית. העולם המערבי המבוסס על הנצרות, עד היום לא השתחרר מייתור זה של יכולת היצירה של השפה,של השליח פאול, כפי שזה בא לידי ביטוי ב'אגרת אל הרומיים', של שליח זה.
כפי שכבר הזכרנו בשעורים קודמים, חוסר הבנה זו של מהות השפה, הרתעות מיכולת היצירה של כלי זה שהוענק לאדם על-ידי האבולוציה, לא מנע מבני אדם בכל הדורות לעשות שימוש ביכולת זו של כלי זה.
גם היום, האדם אינו מוכן להרהר על הפלא הגדול, של האלגוריתם הלשוני, כפי שהוא עוצב על-ידי המח האנושי. אבל מח זה, אף הוא עבר טרנספורמציה, כאשר התפתחו האונות
הקדמיות, כשכבה נוספת בו. טרנספורמציה זו של המח אפשר לו לשנות את האינפורמציה הנקלטת באונות הקדמיות, או קליפת המח, על-ידי הקולטנים בהן, לעשות בה טרנספורמציה לשפה, לרווחת האדם, שפה ההופכת לאלגוריתם, הבורא את מוסדותיו בחלל ריק, למען יוכל לפעול. הלא השפה כאלגוריתם עומדת מול חלל ריק, והיא צריכה ליצור את כל מוסדותיה 'יש מאין'.

הרי השפה עצמה אינה נתון, היא נוצרת על-ידי קהילה אנושית 'יש מאין'. מבחינה זו השפה שאינה נתון קיומי, בהבדל ממנה, היקום עם ישויותיו, גרמי השמיים, חוקיו, הם נתונים קיומיים. האדם נרתע מלהכיר שעולמו הלשוני הוא לא נתון, הוא פרי יצירתו הוא. האדם רוצה להיות חלק מהעולם המוחשי הנתון.
אבל רתיעתו של האדם מהכרה שעולמו הלשוני אינו נתון קיומי, רתיעתו מהיות עולם זה נעלם, קיים רק בזכרון האנושי, קיים רק אם קהילה מאמינה בו, קיים רק אם הוא מקובע בכתב, מונע מהאדם להבין שהוא חב את הכרתו לשפה נעלמת זו. עובדה שהאדם אינו מודע לעובדה שהכרתו היא פרי שפה נעלמת זו, מוכחת בכך שבמשך ההיסטוריה התפתחו אידיאולוגיות אורגניות, לפיהן האדם רצה להיות חלק מהעולם האורגני, מבלי להבין שבמקרה כזה הוא יפסיד את הכרתו פרי השפה.
רתיעתו זו של האדם מלהכיר שהוא יוצר את עולמו האנושי הלשוני 'יש מאין', באמצעות השפה, גורמת לכך שאלו העוסקים במח, בשפה, לשונאים ונירולוגים, תמיד עוסקים בפן המכני של פעילות המח, עוסקים בנירונים, שהנם החיילים המבצעים את פקודות האלגוריתם הלשוני.
המח האנושי שעבר על-ידי האבולוציה טרנספורמציה, רכש את היכולת להפוך את האינפורמציה הנקלטת על-ידי הקולטנים באונות הקדמיות לשפה, לאלגוריתם לשוני. באמצעות מפעיל זה, האלגוריתם הלשוני, המח מסוגל להבדיל, מסוגל לנכר דבר מדבר. יכולת זו של ניכור מעניקה לאדם את המודעות, שהיא מבדילה את עצמה מהסביבה. המודעות, תוצר הניכור בהמשך מעניקה לאדם הלשוני את יכולת היצירה, יצירה 'יש מאין', באמצעות הכלי החדש, השפה שעברה טרנספורמציה באמצעות המח המפותח.
אמנם האבולוציה העניקה לאדם את יכולת היצירה 'יש מאין', אבל יצירתו הלשונית של האדם היא אפי-גנטית, לא משכפלת את עצמה, לא מורשת כפי שהגוף הביאולוגי של האדם משכפל את עצמו, מוריש את עצמו על-ידי הגנים.
מאחר שהעולם הלשוני האנושי אינו נתון קיומי, הוא יצירה 'יש מאין', קיים רק בזכרון האנושי, קיים רק אם הקהילה מאמינה בו, קיים רק אם הוא מקובע בכתב, האדם כל הזמן מנסה להפוך את היצירות הלשוניות לישויות מוחשיות. כך האדם לא מסתפק ב'אני', שהוא שם, הוא כל הזמן רוצה להוסיף ל'אני' זה רכש מוחשי.
שאיפה אנושית זו להוסיף ל'אני' רכש מוחשי, רכוש, הוא מאחורי הדחף של שליטים אגרסיביים, להוסיף ל'אני' שלהם כיבושים של טריטוריות. השליטים האגרסיביים לא מסתפקים רק בהוספת רכש מוחשי ל'אני' שלהם, הם גם רוצים בנצחיות, כך עושים טרנספורמציה למושג לשוני 'נצחיות', הופכים אותו לטריטוריה מוחשית.

אנחנו יכולים לראות את התהליכים שהאדם עושה, הוא אמנם עושה שימוש ביכולת הלשונית שלו בצורה פרגמטית, לא מודעת לגמרי, אבל הוא לא מסתפק בזה, לא נשאר בעולם הלשוני הנעלם, מהר מאד הוא עושה טרנספורמציה ליצירות הלשוניות, הופך אותן למוחשיות.
תהליך זה, יצירת ישויות לשוניות נעלמות, כמו יצירת אלים, הופך בהמשך לנסיון של האדם להפוך ישויות נעלמות אלו לפסלים, לתמונות מוחשיות. אולי כדאי כאן להזכיר מחדש את הקביעה התמוה של השליח יוחנן, בפרק ראשון של בשורתו, דבר שלא מזכירים אותו בגלל מוזרותה. שליח זה טוען בפסוק תמוה זה שמאחר שאת האלוהות אף אחד לא ראה, ישוע בשר ודם תפש את מקומו.
הנצרות לא מזכירה קביעה זו של השליח יוחנן, כיוון שצידוק כזה להופעתו של ישוע, לא מתאים כצידוק ראוי. אבל אנו שאיננו צריכים להצדיק את הופעתו של ישוע, את העובדה שהוא תפש את מקומה של האלוהות, יכולים לראות בקביעה זו את התהליך, שהזכרנו לעיל, שהאדם גם כאשר הוא יוצר ישויות נעלמות, הוא בהמשך הופך אותם לפסלים ותמונות, כך הפך ישוע לפסל ותמונה.
ברור שעל-ידי תהליך זה, שאנו רואים בבשורת יוחנן בפרק א' של בשורתו הפיכת האלוהות כמגולמת באדם בשר ודם, הפיכת האלוהות לפסל ותמונה, יש עבירה מפורשת לדבר השני, מתוך עשרת הדברות, לא לגלם את האלוהות בפסל ומסכה.
למרות שהיום המדע אימץ את ההבנה שהעולם הוא אינפורמציה, מודע לעובדה שהישויות הן פרי אינפורמציה, שהגוף האנושי הוא פרי DNA , אינפורמציה, אלו העוסקים בשפה האנושית, הוגים ונירולוגים, המגיעים לעיסוק המח, היוצר את השפה האנושית, דנים בפן המכני של יצירת השפה, עוסקים בנירונים, החיילים המבצעים את פקודות המפעיל, האלגוריתם הלשוני.
הרתיעה האנושית מפלא האלגוריתם הלשוני המפעיל את המח, קיים גם היום. האלגוריתם הלשוני המפעיל, הוא למעשה יוצר התוכנה שהנירונים ממחישים. נירולגים מתעלמים מ'מפעיל' זה.
הרתיעה מה'מפעיל', האלגוריתם הלשוני תוצר האבולוציה, היא רתיעה של האדם מהעובדה שהעולם הלשוני של האדם הוא יצירה 'יש מאין'. האדם גם נרתע מהמחשבה שהשפה אינה נתון קיומי, שהשפה היא יצירה אנושית.
עלינו להזכיר סיבה נוספת מרתיעתו של האדם שהוא יוצר את עולמו הלשוני, האדם אינו רוצה להיות אחראי לעולם זה, יצירת מוחו.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 331 – השפה חללית

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 331 – השפה חללית
השפה כחללית מאפשרת לנו להפליג למרחבי החלל. אם הגוף האנושי מקורקע לכדור הארץ, השפה החללית מאפשרת לאדם לנכס לעצמו את החלל האינסופי. השפה כחללית מאפשרת לאדם להפליג להרפתקאות מבלי להיתקל במכשולים, כמו בהרפתקאות במרחב כדור הארץ.
אם האדם חסר אונים מול המכשולים על כדור הארץ, הוא יוצר לעצמו בעלי ברית בעולמות עליונים שצריכים להושיט לו עזרה. אברהם בתוככי אור שאיליה גזרו עליה כליון, שומע קול מהחלל האומר לו: 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחות האדמה'.
אברהם בתוככי אור שנגזר גורלה, לא נכנע לגזרות עליה, הוא מפליג על כנפי השפה לאפשרויות החצובות בחלל, מפליג על כנפי עתידים שאין להם גבולות, שלא עומדים לפניהם מכשולים. החללית הלשונית מאפשרת לאברהם להינתק מגזרות הגורל הארציות, היא מאפשרת לו להינתק מהאלים הארציים הגוזרים גזרות, הוא צועד בעקבות הקול הקורא לו המבטיח לו עתידים ללא מכשולים שרירותיים, עתידים שבהם האדם הלשוני יכול ליצור קיומים משופרים. שבהם לא נגזרות גזרות שרירותיות.
הקול הקורא לאברהם לצאת מאור שנגזר גורלה על-ידי אליה הארציים, הכוחניים, מעניק לו חופש פעולה, פעולה הנשמעת לחוקי השפה היוצרת. חוקי השפה היוצרים מעניקים לאברהם חופש פעולה, חופש אם הוא ישמע לחוקי הבריאה. אם חוקי הכח הם שרירותיים, מרחביים, רוצים לגמע את המרחב, הורסים הכל העומד בדרכם, חוקי השפה יוצרים אפשרויות במרחב החללי, הם חוצבים בתוך החלל ויוצרים בו עתידים.
התרבות השומרית, שאור היתה מרכזה, כבר היתה בזמנו של אברהם תחת הכיבוש האכדי. אבל עם מופלא זה השומרים, השאירו מאחוריהם תרבות מפוארת, יצרו ספרות מפוארת, קינות וגם אפוס, המציאו את הכתב. למרות שהשומרים עשו שימוש מירבי בשפה, לא עמדו על מהותה, שהיא יכולה ליצור עולם לשוני שלא נשלט בגזרות גורל. העדר הבנה זו של השומרים שהעולם שהשפה יוצרת הוא חלקית, לפחות, מאפשר לאדם חופש פעולה. העדר הבנה זו גרם שעם מופלא זה נכנע לחוקי הגורל. אברהם ההולך בעקבות הקול הקורא לו, מבין שעליו להפליג על כנפי השפה, עליו לחצוב עתידים בחלל.
הירושה השומרית התחלקה לשני חלקים, אנו רואים את אברהם היוצא ממרכז של תרבות זו, העיר אור, הוא מאמץ את כלי השפה החוצבת אנכית בחלל, היוצרת עתידים. לעומת זרם זה שאותו מבטא אברהם, השומרים גם גרמו להיווצרות זרם מנוגד, זרם שאימץ את כלי הכח.
כבר צאצא האכדים שכבשו את ערי שומר, סרגון, כובש את כל מזופוטמיה. אמנם כל עממי מזופוטמיה במדה התבססו על התרבות השומרית, שמרו את נכסי התרבות שלהן בשפתם, אבל

הם אימצו את כלי הכח. סרגון היה רק אחד מהכובשים האגרסיביים שצמחו במזופוטמיה, עממים אלו גם יצרו קוסמולוגיה שונה מזו של השומרים, את הקוסמולוגיה מסביב האל מרדוך שביטא את השקפתם האגרסיבית.
אלי שומר לא הצטיינו באגרסיביות מיוחדת, הם רק נטלו לעצמם את זכות גזרת גזרות. מרדוך המאוחר יותר שבא להחליף את הקוסמולוגיה השומרית, הוא אל אגרסיבי, בורא את העולם על-ידי ביתור גופה של אלת התהום, תיאמת, מחלקיה בורא את הישויות, תובע לעצמו שלטון-על, על האלים השומריים שקדמו לו, אבל מודע לחשיבות השם, נוטל לעצמו חמישים שמות למען למשול על העולם.
יש דמיון והבדל תהומי בין הקוסמולוגיות של שני הזרמים שנוצרו מהירושה השומרית , בין הקוסמולוגיה של מרדוך לקוסמולוגיה שאברהם וצאצאיו יצרו. שתי הקוסמולוגיות מדברות על עולם שנברא, בהבדל ממה שהמצרים העתיקים האמינו ויותר מאוחר היוונים, שהעולם הוא נצחי. אבל אופן בריאת העולם לפי צאצאי אברהם היא שונה תכלית שינוי מאופן בריאת העולם לפי הקוסמולוגיה של מרדוך. לפי הקוסמולוגיה של מרדוך העולם נברא בכוחנות, בהבדל מקוסמולוגיה זו, לפי הקוסמולוגיה של אברהם אלוהי אברהם בורא את העולם לא בכח, אלא בהגדים לשוניים. כך התפלגה הירושה השומרית, פלג אחד יצר תרבות אגרסיבית, מושתת על כוחנות, פלג שני יצר תרבות מושתת על שפה.
אם ההיסטוריה מלמדת אותנו דבר, הרי כל האימפריות המזופוטמיות שהתבססו על כח, נמוגו, בעוד העברים שאימצו את השפה היוצרת שרדו. ושוב, הסיבה היא שכח אינו יוצר, בעוד השפה יוצרת עתידים.
הכובשים המזופוטמיים, אם אלו היו אכדים, אמוראים, אשורים או בבליים, רצו על-ידי כיבושים כוחניים של טריטוריות ללכוד נצחיות. והרי נצחיות, שהנה רציפות, נוגדת קיומיות, קיומיות האפשרית רק במנות. משל מגדל בבל, הרוצה להמחיש את אימפריית בבל, ממחיש לפנינו שהאלוהות מבלבלת את לשונם של אנשי שנער, שרצו שפה אחת, הרי קיום הוא בריבוי ולא באחדות.
האימפריות המזופוטמיות שרצו בנצחיות, ברצף, לא היו מודעים לעובדה שברצף אין קיום.
העברים שהכירו בעובדה שהעולם הנו פרי אינפורמציה, שהאדם יוצר את עולמו באמצעות כלי השפה, רתמו כלי זה לשיפור החיים הקיומיים, בהבדל מתרבויות אחרות אשר באמצעות כלי השפה, שלא היו מודעים למהותה, יצרו עולמות חלופיים עם חוקים שונים מאלו שבעולם האנושי הנגלה.
אנחנו יכולים לראות שאברהם בדיון במשל על גורל העיר סדום, מנתק עיר זו מגזרות גורל שרירותיות, קושר את קיום העיר במעשי בני אדם, לפי חוקים לשוניים. הרס העיר סדום נגרם כתוצאה ממעשי שחיתות תושביה.
אנחנו יכולים לראות ממשל שני בספר בראשית, משל 'עקדת יצחק', שאברהם ובני דורו שהיו ערים למנהגים של הדורות להקריב ילדים לאילים, רוקמים משל על בסיס נוהג זה, כאילו אברהם

מצווה להקריב את בנו יצחק לאלוהות. אבל למעשה המשל הזה מנסה למסור הבנה חדשה של אברהם ובני דורו, שהאלוהות אינה רוצה בקורבן אדם. הנביאים היותר מאוחרים רק חזרו על הבנה זו במשל 'עקדת יצחק', שהאלוהות אינה רוצה בקורבנות אדם, לא רוצה בפולחן האל מולך שהמשיך להתקיים בתרבויות מסביב.
אבות העברים שהבינו את מהות כלי השפה, הבינו גם שמתת זו הוענקה לאדם למען ליצור לעצמו עולם נגלה משופר.
לפי אבות העברים השפה כחללית, כישות החוצבת בחלל עתידים, תפקידה היה בשיח בין בני אדם לשוניים לבין הישות הנעלמת הממלאת את החלל. השפה כחללית לא היתה צריכה ליצור עולמות חלופיים עם חוקים שונים מאלו אשר בעולם הנגלה.
גם בעובדה זו שמחשבת התנ"ך לא האמינה עולם חלופי, יש לראות את מוצא תרבות זו כירושה שומרית. הרי המצרים העתיקים האמינו בעולמות חלופיים, כך גם האמינו תרבויות אחרות. השומרים לא יצרו עולם חלופי, הם רק האמינו בשאול. לאמונה זו של השומרים בשאול אנו מוצאים עקבות גם במחשבת התנ"ך.
כל העובדות האלו צריכות לסתור את כל הפרשנויות של תיאולוגים מאוחרים, ביחוד תיאולוגים לותרניים, שהתנ"ך הוא יצירה מאוחרת. אמנם שורשי תרבות התנ"ך הם בתרבות השומרית המופלאה, אבל אברהם ובני דורו שיצאו ממרכז שומרי, חוללו מהפכה מחשבתית על בסיס הירושה הזו, הם יכלו לחולל מהפכה מחשבתית חד-פעמית כזו רק על בסיס של תרבות העולה על התרבות היוונית המאוחרת יותר.
העברים שביססו את תרבותם על הירושה השומרית, נתנו פרשנות חדשה למיתוסים שהיו קיימים. חוקרי התנ"ך כאשר גילו מיתוסים דומים לאלו של התנ"ך, ניסו להקל בירושה התנ"כית. הם רק לא שמו לב לעובדה שהעברים אמנם השתמשו במיתוסים של תקופתם, אלא שהם נתנו להם פרשנות חדשה. כך לפי המיתוס השומרי המבול התחולל כיוון שבני אדם הפריעו את שנתו של האל אנליל, בהבדל מנתינת סיבה זו למבול, לפי משל המבול בתנ"ך ההתרחשות הזו נגרמה כיוון שמוסר האנושות נשחת.
שוב, כמו במקרה גורל סדום, בהבדל מגורל העיר אור, השחתה של מעשי בני אדם גורמים לחורבן, גורמים למבול. אנחנו עדים לכך שהעברים שהבינו את מהות כלי השפה, קבעו שהאדם אחראי על עולמו. אבות העברים בהבדל מתרבויות אחרות, הבינו שמתת השפה הוענקה לאדם למען שהוא יצור עולם נגלה משופר, ולא יצור עולם חלופי עם חוקים לפי משאלות האדם.
אבות העברים הבינו שהשפה החללית תפקידה לרומם את האדם משעבוד לחוקי טריטוריה גורלית, תפקידה להעניק לבני אדם אוטונומיה לבחור בין טוב לרע, ליצור עולם מעשי ידיהם, מסוסס על בחירת הטוב.

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 330 – השפה – סולם יעקב

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 330 – השפה – סולם יעקב
אם כלי הכח פועל מרחבית, מטרתו להשתלט על המרחב והכל מה שבו, כלי השפה משאיר את כל מה שהתרחש מאחוריו, מכוון אנכית, מכוון לחצוב במרחב, ליצור דברים חדשים שעדיין לא בנמצא. העברים מראשיתם אימצו את כלי השפה, אימצו את 'דעת' מ'עץ הדעת', ניסו ליצור עתידים. לכן 'סולם יעקב' כמטפורה מסמל את האדם שהאבולוציה העניקה לו את כלי השפה היוצרת, חוצב בחלל ויוצר באמצעות כלי זה דברים חדשים שלא בנמצא ביקום.
וזה חלומו של יעקב: 'ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא. ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו. והנה יהוה נצב עליו ויאמר אני יהוה אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך. והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך'.
אנחנו רואים ש'סלם יעקב' מסמל את העתיד, את ההבטחות, הבטחות החוצבות בחלל, הבטחות אנכיות, היוצרות דברים שעדיין לא קיימים, דברים חדשים, עתידיים.
כפי שראינו רוב התרבויות, רוב בני אדם, למרות שעושים שימוש בכלי שהאבולוציה העניקה להם, נרתעים מלעמד על מהות הכלי, שהנו יוצר דברים נעלמים, דברים נעלמים שלא משכפלים את עצמם. הם נוטים כל הזמן לעשות טרנספורמציה ליצירותיהם הלשוניות לדברים מוחשיים. מאותה סיבה היות יצירות כלי השפה נעלמים, הם מעדיפים את כלי הכח שנראה בעיניהם יותר מוחשי.
יעקב כבר נולד בעולם השפה שאברהם ובני לוויתו יצרו, אברהם שניתק את עולמו של האדם מטריטוריה מוגבלת פרש לפניו את העולם העליון, את החלל האין סופי שבו האדם יכול ליצור דברים שלא קיימים. יעקב הבורח מאחיו עשיו, חולם על עתיד, משאיר מאחוריו את העבר, הוא רוצה במשהו שעדיין לא קיים, המשהו שעדיין לא קיים מתגלה לו בחלום על סולם, העתיד הוא סולם כלפי מעלה, סולם עם כל האפשרויות שעדיין לא בנמצא.
ברור שעולם עתידי כזה זקוק לערב, אברהם קשר את עולמו הלשוני עם אלוהות הממלאת את החלל, לא אלוהות קשורה לטריטוריה. יעקב החולם על עתיד אף הוא קושר את העתיד הזה עם הערבות של אלוהות הממלאת את החלל, אלוהות המאפשרת יצירת דברים שעדיין לא קיימים.
בניגוד לעולמו הלשוני של אברהם, אריסטו תולדה של עולם כוחני, עולם מוחשי, רצה לעצור את הזמן: Nunc Stans , הוא רצה בהווה סטטי, לא משתנה, כיוון שבשביל פילוסוף זה שלא הכיר בשפה היוצרת אנכית, היוצרת בחלל ויוצרת דברים חדשים, לא היה עתיד. לכן הוא רצה לעצור את הקיים. ברור שאריסטו לא יכול היה לעצור את הזמן, יותר נכון לא יכול היה לעצור את ההתרחשויות, הרי העולם הוא פעילות מתמדת, פעילות בגבולות, פעילות המתחילה תמיד מחדש, פעילות משתנה.

הפעילות ביקום היא שלילה ויצירה מחדש. הזמן הוא לא ישות, הוא רק מודד את הפעילויות, מבשר התחלות, מבשר סיום. אריסטו שלא הבין את מהות השפה היוצרת אנכית, גם לא הבין שהזמן הוא מודד בלבד של הפעילויות ביקום. היוונים שנרתעו מהשפה היוצרת דברים נעלמים, לא מוחשיים, ראו גם ביצירה אנושית הסגת גבול האלים, לא יכלו ליצור לעצמם עתידים, לא יכלו ליצור את 'סלם יעקב', שהנו סמל להבטחות, הבטחות לעתיד.
כל אלו שלא מכירים בשפה היוצרת, למרות שהם משתמשים בכלי זה בצורה פרגמטית, שואפים לעשות טרנספורמציה לפעילות כלי זה, מפעילות אנכית, לפעילות מרחבית. כך הם חושבים שיוכלו להבטיח לעצמם נצחיות אם ישתלטו על המרחב. הפעילות המרחבית, הכיבוש של המרחב, מתבצע באמצעות כלי הכח. בהבדל מכלי השפה היוצרת אנכית דברים שעדיין לא קיימים, הכח המשתלט על מרחב, לא יוצר דבר, הוא רק משמיד דברים קיימים.
השפה היוצרת זקוקה תמיד לסולם, לסולם יעקב, כיוון שמעצם תחילת פעילותה היא צריכה ליצור דברים חדשים, דברים חדשים שהיא יוצרת אנכית, חוצבת בחלל. הרי הדברים שכלי השפה יוצרת לא קיימים ביקום. גשום השפה עצמה היא יצירה נעלמת, לא קיימת על טריטוריה, קיימת רק בזכרון האנושי, קיימת רק אם בני אדם מאמינים בה, השפה עצמה היא חללית, היא ישות נעלמת, מאוכסנת בזכרון האנושי. אם הגוף הביאולוגי האנושי משכפל את עצמו על-ידי הגנים, השפה עצמה ויצירותיה הם אפי-גנטיים, לא משכפלים את עצמן, קיימות רק אם בראש הסולם שעליו ההבטחות לעתיד, אלוהות ערבה להם.
ידועה האימרה של הפילוסוף דקרט, שטען שהדברים קיימים כפי שהוא רואה אותם, כיוון שאלוהות מיטיבה ערבה לקיומם.
העולם הלשוני הוא עולם דינמי הנמצא כל זמן בשינויים. הרי עולם השפה מבוסס על חיוב והשלילה, הוא דומה לריצודי האור על פני הים. את העולם הלשוני הזה אפשר לקבע בכתב, ואזי הוא הופך לעולם סטטי, הופך להווה סטטי, לפי משאלתו של אריסטו, עולם מת.
אם העולם הלשוני הדינמי יוצר כל הזמן דברים חדשים, העולם הלשוני המקובע מאבד את יכולת היצירה. השפה המקובעת מאפשרת את תולדות האדם, מאפשרת לאדם לראות את עצמו חלק משרשרת הדורות.
הכיבושים הטריטוריאליים האגרסיביים משאירים אחריהם רק הרס. אם אנו יודעים על כיבושים אלו זה הודות לקוסמי מילים, סופרים המספרים על ההרג. אם אנו יודעים על מעללי גילגמש השומרי זה הודות לקוסם במילים שסיפר את הרפתקאותיו. אם אנו מודעים לתולדות מלחמת טרויה זה הודות להומר שסיפר עליה. ההרס, ההרג הם אלמים.
הכח, הקוסם לאדם, המעדיף אותו על כלי השפה, הוא אילם, לא משאיר מאחוריו זכרון, הטריטוריות הכבושות אלמות, לא מעידים על כובשיהן.

עולמינו הלשוני הוא סולם יעקב, המאפשר לנו ליצור עולם בחלל, מאפשר לנו לכבוש את החלל. כלי השפה יוצר ישויות נעלמות, אבל רק ישויות נעלמות אלו הן עדים ליקום ומלואו. באמצעות כלי השפה, שפה שהמח הפלאי יצר מהאינפורמציה היקומי, היקום זכה לעדים קולניים. בלי העדים הקולניים האלו, בני אדם, היקום הוא אילם.
השפה לא יכולה לשנות את חוקי הבריאה, היא רק יכולה להעיד עליהם. מזמורי תהלים מספרים על פלאי היקום. על מה הכובשים האגרסיביים יכולים להעיד, על הרס והרג. לא בכדי דניאל מדמה אותם לחיות המחסלות זו את זו.
האדם נאחז כל ימי חייו בסולם יעקב, בהבטחות, באפשרויות לעתיד. האפשרות לעלות בסולם המחזיק את המין האנושי. ללא סולם יעקב המין האנושי היה נכחד. השפה, סולם יעקב, מאפשרת לכל דור ודור לקסום לעצמו עתידים, ליצור לעצמו עם הכלי הפלאי הזה עולמות קסומים.
התנ"ך גלם בשני האחים, עשו ויעקב את הדואליות האנושית. עשו מסמל את איש האדמה, איש הכח, יעקב מסמל את הסולם, הסולם שהנו העתיד. יעקב נעשה הסמל העתידי של העברים.
האם נשאר זכר מעשו? לא ולא. יעקב בעל הסולם יצר את העתידים, כיוון שהוא הביט למעלה, לחלל שבו ההבטחות, שבו האפשרויות.
האדם צריך להיות אסיר תודה לכלי שהאבולוציה העניקה לו, את אבר המח הפלאי, אשר הפך את האינפורמציה שהקולטנים באונות הקדמיות מקושרות אליה, לשפה, שפה, אשר מעניקה ליקום האילם שירי תהלה.
אמנם האדם היה רוצה להיות ריבון על היקום, הוא היה רוצה להיות מסוגל לשנות את חוקי הקיום, טוב שזה נמנע ממנו.
המצרים העתיקים יחסו לשם, יחסו לשפה יכולות מאגיות. הם רצו באמצעות כלי השפה להלחם באלים, רצו באמצעות כלי השפה לשנות את חוקי הקיום, רצו לרכוש לעצמם נצחיות, האם הם צלחו במשאלותיהם אלו? האם השליח פאול שבמשאלתו היתה שההשגחה תשנה סדרי עולם, האם בקשתו התמלאה? האם הכובשים הגדולים שרצו נצחיות שאותה רצו להשיג בכיבוש טריטוריות, האם הם צלחו בכך?
האדם לא מסתפק במתתים שהוענקו לו, אפשרויות ליצור לעצמו חיים תקינים, אפילו אם זה לזמן קצוב. אם החיים לא היו קצובים, בכלל לא היינו מודעים לקיומם, אם הכל היה נתון, מבלי ליצור אותו, לא היינו מסוגלים להעריך אותם.
אהבתו של יעקב לרחל גדלה, בגלל העמל שהוא הקדיש למען לזכות בה, בגלל קוצר קיומה. השגיו של יעקב גדלו בגין העמל שהוא עמל להשיגם.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 329 – השפה כובשת את היקום אנכית

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 329 – השפה כובשת את היקום אנכית
אפשר להגדיר את הפילוסופיה הלשונית התנ"כית ככובשת את היקום אנכית. בהבדל מהכיבוש התנ"כי האנכי, התרבות היוונית רצתה בכיבוש מרחבי, כיבוש טריטוריאלי.
הכיבוש הלשוני האנכי של היקום, איפשר למחשבת התנ"ך לכבוש את העתיד, עתיד שהוא אנכי, עתיד החוצץ את החלל, עתיד סולם יעקוב. כל הקיום של העברים הוא עתידני, אנכי, הבטחות עתידניות אנכיות, החוצצות בחלל.
האלוהות המצווה על אברהם: 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה…' זהו צווי עתידי, אנכי חוצץ בחלל. ויותר מכך, האלוהות המצווה על אברהם היא בעצמה אלוהות 'עתידנית', שמה 'יהווה', היא 'אהיה אשר אהיה' שמות פועליים, עתידניים. אלוהות זו שונה מאלילי אור השומרית שממנה אברהם מצווה לצאת, אלילי שומר גוזרים גזרות, גזרות של השמדה מרחבית, אינם מבטיחים עתידים.
אברהם מצווה לצאת מאור שגורלה נחרץ להחרב, למען עתיד, עתיד לשוני החוצץ בחלל, כובש אנכית את החלל. הכיבוש המרחבי הטריטוריאלי המובטח לאברהם הוא משני. אברהם ובני ליויתו יוצאים קודם לתור את מנהגיהם של עמים, האלוהות המלווה אותם היא בחלל, אין זאת אלוהות טריטורילית כמו אליליהם של יושבי כדור הארץ. אלוהי אברהם ומלוו ממלא את החלל, לא משועבד לטריטוריה. אלוהות זו מבטיחה לאברהם ולצאצאיו לעתיד לבוא, קיום עתידי, קיום אנכי, שיוכל להתרומם מעל תלאות טריטוריאליות.
האם עתיד אנכי זה המובטח לאברהם הוא סוד קיום העברים? ברור שחלקית זה כך, הרי העברים תמיד נאחזו בהבטחות העתידיות שהובטחו להם. אנחנו לא מוצאים בתרבויות אחרות הבטחות עתידיות, כפי שאנו מוצאים בתנ"ך. כאשר האלה של העיר אור מתחננת לפני אספת האלים שעירה לא תחרב, הם משיבים לה שגורל העיר נחרץ ואין לשנות גזרות גורליות, אין הבטחות של האלים שהעיר תבנה שנית.
אנחנו רואים מההשוואות שניתנו לאברהם שיצא מאור, הבטחות עתידניות, לעומת גזרות הגורל של אור, שנגזר עליה שתחרב, שאברהם ובני ליויתו חוללו לא רק מהפכה מחשבתית שניתקה את עולמו של האדם מגזרות גורל, הם חוללו מהפכה גם מבוססת על שפה החוצצת בחלל ויוצרת בו עתידים.
אברהם ובני ליויתו שיצאו מאור שנגזר גורלה, אימצו את השפה היוצרת, הבינו שבאמצעות כלי זה, השפה, כובשים בצורה אנכית את החלל, את העתידים שמושבם בחלל.
מאחר שאנו יכולים להבין מושגים רק מהשוואות, אנו צריכים לא רק להשוות את המחשבה של אברהם ובני ליויתו למחשבה השומרית, אלא גם למחשבה היוונית היותר מאוחרת. היוונים שראו את העולם כנצחי, לא יצירה בנקודה היסטורית מסוימת, לא יכלו לקסום עתידים. ההיפך מה שקרה

ליוונים, שהם בתור בני אדם לשוניים, היו הופכים את המושגים שלהם למרחביים. הרי היוונים רצו עולם מוחשי. השפה, היכולת לשפה אצלם, כמו אצל בני אדם אחרים, היתה מולדת, את יצירותיה של שפה זו, יצירות אפי-גנטיות, יצירות נעלמות, הם השתדלו להפוך אותן ליותר מוחשיות, למרחביות.
בשעורים הקודמים כבר ראינו, מאחר שהיוונים האמינו בעולם נצחי, עולם שלא נברא, גם הדברים בו לא היו יצירות לשוניות, בכלל לא הכירו בפן היצירתי של השפה, חשבו שהאדם רק מחקה דברים קיימים. מכל זה ברור שאם כל הדברים קיימים מקדמת דנא,הרי במקרה כזה אי אפשר לחצוב בחלל וליצור עתידים. הרי עתיד לא בנמצא עדיין, וודאי שהוא לא יכול להיות חקוי של דבר מה, הוא יכול רק להיות יצירה, ולא רק שעתיד הוא יצירה לשונית, הוא הבטחה אנכית, רשום בחלל, לא על טריטוריה.
אנו יכולים להסיק מכל זה, שהעברים פעילותם היתה אנכית, הם פעלו וכבשו את החלל עם ההבטחות העתידניות שלהם. האלוהות שאף היא היתה עתידנית, ערבה להבטחות אנכיות אלו של העברים.
כיבוש אנכי החוצב בחלל הוא ללא גבולות, הרי בחלל אין גבולות, בהבדל מכיבוש מרחבי טריטוריאלי שלו גבולות. עמים שלא עמדו על טיב כלי השפה שהוענק להם, כלי יוצר אנכית, ניסו כל הזמן להגשים את שאיפותיהם לנצחיות בכיבושים טריטוריאליים מרחביים. נטיה זו מסבירה את כל האיפריות האגרסיביות של העבר וגם של ההווה.
האימפריות האגרסיביות של העבר, שכבשו טריטוריות מוחשיות, נגוזו עם הזמן. העברים שנאחזו בכיבושים אנכיים, עתידניים, יכלו להתחדש, יכלו כל פעם להתגבר על מהמורות טריטוריאליות. שבי ציון בתחילת בית שני, השתיקו את הנבואה, האשימו אותה שהיא בהטפותיה גרמה לחורבן בית ראשון, לא הבינו שהם יכלו לשוב למולדתם, בזכות נבואות הנחמה האנכיות של הנביאים.
הקיום של צאצאי העברים בגולה התאפשר הודות להבטחות האנכיות של אבות העברים, של הנביאים.
הביאנו כאן את תולדות העברים, יוצרי פילוסופית השפה, שפה הכובשת אנכית את החלל. אבל קיום המין האנושי מתאפשר אף הוא הודות לשפה הכובשת אנכית את החלל. גם אם עמים, תרבויות לא מודעים למהות השפה, לא מודעים לעובדה שכיבושיה האנכיות מאפשרות תקומת האנושות אחרי קטסטרופות.
השפה שהוענקה לאדם, היא חלק מהאינפורמציה היקומית הפועלת בחלל, יוצרת את הישויות. אינפורמציה זו היא יסוד נעלם, לא מוחשי, המתרכב עם אנרגיה, כך יוצר את הישויות ביקום. יסוד נעלם זה, האינפורמציה שהקולטנים באונות הקדמיות של מח האדם מקושרות אליו, עובר טרנספורמציה על-ידי אבר המח, הופך לשפה אנושית יוצרת. שפה אנושית נעלמת זו, גם כאשר בני אדם לא מודעים למהותה, נאחזים בטריטוריה מוחשית, יוצרת את העתידים של האנושות.

העתידים האנכיים האלו שהשפה יוצרת מאפשרים את שרשרת הדורות האנושיים. האלגוריתם הלשוני, שהנו תוצר הטרנספורמציה של האינפורמציה היקומית, מאפשר לאדם ליצור ערכים ומוסדות אנכיים, המסדירים את חיי בני אדם.
הרי היצירות הלשוניות, השפה עצמה, הן לא מוחשיות, מתאכסנות אנכית בחלל, כאילו מושכות את בני האדם הביאולוגיים, המוחשיים כלפי מעלה. אבל האדם לא מסתפק בערכיו ומוסדותיו, הוא יוצר עולמות אנכיים, מושיב בהם ישויות נעלמות למען שאלו יהיו ערבים לקיומו.
למרות שרק אלוהי התנ"ך הוא ישות נעלמת ממלאת את החלל, גם אליליהם של תרבויות אחרות מאוכסנים בחלל האנכי.
אפשר לסכם ולהגיד שהאלגוריתם הלשוני יוצר את העולמות האנכיים, מושיב שם ישויות נעלמות, הצריכות להיות ערבות לכיבוש האנכי של בני אדם את החלל. גם אם תרבויות ניסו ומנסות להפוך את הנעלמים למרחביים, טריטוריאליים, ללא מודעות, האלגוריתם הלשוני מכוון לכיבושים אנכיים, כיבושים של החלל.
הדגשנו שהעברים שיצאו מאור, מרכז שומרי, חוללו מהפכה מחשבתית, ניתקו את עולמו של האדם מחוקים דטרמיניסטיים, יצרו עולם לשוני, בתוך היקום עם החוקים הדטרמיניסטיים. הדגשנו שתולדות העברים מבוסס על הבטחות אנכיות. אבל אל לנו לחשוב שעמים ותרבויות אחרות שלא היו מודעים למהות השפה, ליכולת כלי זה ליצור את העולם הלשוני של בני אדם, בסופו של דבר אף הם כוונו על-ידי האלגוריתם הלשוני ליצור ערכים ומוסדות, לחצוב אנכית בחלל.
המין האנושי היה מושמד אחרי מלחמות חורמה, אלו השפה היוצרת לא היתה מאפשרת לשרידים של מלחמות שמד להתחיל להתארגן מחדש. שרידים אלו, של מלחמות חורמה, השפה היוצרת מאפשרת להם להתארגן מחדש, וליצור ערכים ומוסדות חדשים. בדרך כלל שרידי מלחמות אלו, יצרים תרבויות חדשות, שבמציאות תרבויות חדשות אלו לא כל כך שונות מקודמותיהן. הסיבה, שכבר הזכרנו אותה, לדמיון זה, שגם בידי השרידים אותו כלי שפה, והם מעומתים עם אותם חוקי הקיום..
ההבדל בין תרבות התנ"ך לבין תרבויות אחרות הוא רק במודעות העברים למהות השפה, על יכולתה ליצור, על יכולתה ליצור עתידים, לחצוב בחלל. בעוד שתרבויות שאינן מודעות למהות השפה, לעובדה שזו יוצרת את עולמם הלשוני, שהן מנסות ליצור את המשכיותן על-ידי הרחבות טריטוריאליות.
כתוצאה מכך שהעברים וצאצאיהם מודעים למהות השפה, הם שרדו ושורדים כתרבות רציפה, בעוד שתרבויות אחרות שניסו להנציח את עצמן בכיבושים טריטוריאליים, שרידי מלחמות החורמה האלו יוצרים בהנחית האלגוריתם הלשוני תרבויות חדשות.
במציאות האנושית בני אדם שהוענקה להם יכולת השפה, אם הם מודעים למהותה או לאו, מונחים על-ידי האלגוריתם הלשוני ליצור את עולמם הלשוני האפי-גנטי, עולם נעלם, לא מוחשי שכיבושים טריטוריאליים לא משנים את אופיו.