אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 335 – עולם הקסמים של השפה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 335 – עולם הקסמים של השפה
קדמונים ייחסו לשפה יכולת מאגית, כך חשבו המצרים הקדמונים, הם חשבו שהם יכולים לנצח את אויביהם בכתיבת שמותיהם על חרסים ושבירתם. הדבר לא צריך להפליא אותנו, האדם מתחילת היותו בעל שפה עמד בתמיהה מול יכולת היצירה שלה ופירש אותה כדבר מאגי, כיוון שלא הבין את מהותה. עד היום הזה בני אדם מאמינים במידה מסוימת בשפה מאגית, הרי הם מאמינים במאגיות הקללה.
אם אנו עומדים על מהות השפה ככלי יצירה, אנו לא צריכים ליחס לה פן מאגי, כיוון שהשפה לא יכולה לשנות חוקי קיום, לא יכולה לשנות סדרי עולם, את זה ציינו בקשר להבטחות של השליח פאול שהבטיח שמעשה סמלי, הקרבת או קורבנו של ישוע, ישנה סדרי עולם. גם כל סוגי האמונות בטכסים מאגיים, בדומה לטכסים של שמאמנים, לא משנים מציאות. את אותו דבר אפשר להגיד שכל ההבטחות של גורואים שלהם מידע מאגי על התרחשויות הן כוזבות.
כאשר האדם לעתים נוכח לדעת שציפיותיו ששפתו תוכל לחוקי הקיום מאכזבות, הוא נוטה לזלזל במתת כלי זה, רוצה להיות אורגני, חלק מחוקי הקיום. במציאות השפה היוצרת אינה כלי מאגי היכול באמת לשנות סדרי עולם, אבל השפה היא כלי היוצרת קסמים. עולמו הלשוני של האדם הוא כולו קסמים, עולם קסמים זה שהשפה יוצרת מוסיף לאדם הביאולוגי ממדים אין-סופיים. עולם הקסמים שהשפה יוצרת הוא תוספת לעולם האורגני שהגוף האנושי הוא חלק ממנו, הוא אינו בא להחליף עולם אורגני זה.
אולי כדאי כאן להזכיר את התיאוריה הפרדוכסלית של פרויד, עם ההופעה המחודשת של ספרו 'טוטם וטאבו' בעברית. בתיאוריה שלו 'טוטם וטאבו', המוסר האנושי מקורו במעשה קמאי של רצח אב וחרטה על כך, מעש שנחוג בטכסים בהמשך. בקשר לתיאוריה זו פרויד גם פירש את היווצרות המוסר היהודי כתוצאה מהרצח של אב קמאי, כמו משה, שלפיו היה נסיך מצרי, והיווצרות המוסר התנ"כי. בזמנו כבר הצבעתי על היות התיאוריה הזו של פרויד על היות משה נסיך מצרי שגויה, כמבוססת על אי-בקיאותו בהיסטוריה אנושית, היום הייתי מוסיפה שכל התיאוריה הזו של פרויד על היות המוסר פרי רצח קמאי של אב, נעוץ בחוסר הבנתו את מהות השפה היוצרת. מכאן גם חוסר הבנתו את דמותו של משה, שהיה פרי השקפה פילוסופית לשונית שכבר היתה נחלת אבותיו, השקפה שאבות העברים חוללו בנדודיהם עד הגעתם למצרים, השקפה שהם כבר קבעו בכתבים בכתב פיניקי כנעני, שלתוך ירושה זו נולד משה.
אבל לא כאן המקום להכנס לכל התיאוריות השגויות של פרויד שהן חלק מהבנות שגויות של כל התיאוריות המערביות, שהן תוצאה של אי הבנת רוב ההוגים המערביים את מהות השפה היוצרת.

הרי האדם בגופו הוא ישות ביאולוגית מתוכנתת על-ידי ה-DNA, כמו יתר הברויים על כדור הארץ. האדם שונה מהברויים האחרים על כדור הארץ בגין התווספות אונות קדמיות למוחו, אונות קדמיות או קליפת המח, המכילות קולטנים קשורים לאינפורמציה היקומית, שהמח בתהליך אבולוציוני הפך לשפה אנושית, עם אוטונומיה מוגבלת. האוטונומיה המוגבלת של השפה הופכת אותה לכלי יצירה, יצירה אפי-גנטית, יצירה שהיא תוספת לגוף, על כדור הארץ.
התוספת הזו שהתווספה למח האנושי ובתהליך אבולוציוני נהפך על-ידי המח לכלי יצירה מאפיין את האדם ועושה אותו שונה מברויים אחרים על כדור הארץ. התוספת הזו, היצירה האפי-גנטית היא כולה חיצונית לגוף הביאולוגי. לכן כל הטענות של הוגים מערביים, וגם של הוגים עתיקים יווניים שכביכול המידע האנושי הוא מולד בטעות יסודו.
לכן כל עולמו הלשוני של האדם, החוקים שהוא יוצר, העקרונות המוסריים, המוסדות שהוא יוצר, האומנות, כולם הנם פרי השפה האפי-גנטית, כולם חיצוניים לגוף הביאולוגי. אמנם המח האנושי מאכסן את כל היצירות האפי-גנטיות האלו בתוכו, כיוון שהן ישויות נעלמות, לא מוחשיות. אבל המח מאכסן אותן אחרי שהם נוצרו בצורה חיצונית בשתוף פעולה של יחדי הקהילה.
נשאלת השאלה מה חשיבותן של היצירות האפי-גנטיות האלו, הרי הברויים האחרים על כדור הארץ מתקיימים בלעדיהן. חשיבותן שהן מעניקות לאדם ממדים נוספים, מעניקים לו מודעות, התבוננות על העולם מחוצה לו, מעניקות לו כנפיים שהוא בסיוע שלהם יכול לתור את החלל, מעניקות לו הרגשת ראואיות, אם הוא מקיים את הערכים שהוא יצר.
אנחנו יכולים לחזור לקביעות השגויות של פרויד ב'טוטם וטאבו', שרצח אב קדמוני, חרטה על כך, טכסים על בסיס זה, הוא גרם להיווצרות המוסר האנושי. במציאות, מוסר אנושי הוא פרי השפה היוצרת, השפה המבדילה בין טוב לרע, מבדילה בין טוב לרע, כאשר דחף הקיום הוא הבסיס, דחף המתפרש על-ידי השפה כטוב, דחף השומר על קיום, ושלילת הקיום מתפרש על-ידי השפה היוצרת כרע. מספיק לנו משל קין והבל, הרג האח מוגדר במשל כ'רע', הרג שנענש.
קין והבל כבני אדם וחוה נולדו כבר לאחר שהוריהם רכשו 'דעת' מעץ הדעת, שהקנה להם יכולת של הבדלה בין טוב לרע. הפרמטר של טוב בהקשר ליכולת ההבדלה, ש'דעת' מאפשר לחוה ואדם, הוא הגוף הביאולוגי עם 'דחף לקיום'. קין על-ידי מעשה ההרג התעמת עם הנתון הקיומי, 'דחף לקיום'. אחד מעקרונות המוסר שהשפה המבדילה יוצרת, הוא שמירה על הנתון הקיומי, 'דחף לקיום'.

למעשה כל היצירות האפי-גנטיות שהשפה יוצרת מטרתן לרומם את הגוף הביאולוגי שדחף לקיום מולד בו, לרומם אותו ולהוסיף לו ממדים אין-סופיים.
הקסם העילאי שהשפה מעניקה לאדם היא ה'מודעות'. אלו שלא מבינים את מהות השפה, וזה אמור על חלק הארי של הוגים, מגנים את ה'ניכור', המאפשר את המודעות. השורש 'נכר' הוא בסיס פילוסופית השפה התנ"כית. משורש זה 'נכר', נגזרת הפעולה 'להכיר', נגזר השם 'הכרה', נגזר השם 'נכרי', אבל שורש זה עד היום נתפש כשלילי. למושג alienation , יש קונוטציה שלילית ברוב הלשונות המערביות.
אבל לשורש זה 'נכר' או 'הבדלה' התנכלו שני יהודים, שכבר הזכרנו אותם פעמים רבות, שיצרו את התרבות המערבית, השליח פאול ובתקופה חדשה מרכס. הסיבה הפסיכולוגית להתנכלות יהודים אלו לשורש זה המאפשר את ה'מודעות', היא שהם רצו להיות חלק מהתרבות הקוטבית לירושת אבותיהם, הם לא רצו להיות 'מנוכרים', במקרה של פאול מהתרבות ההלניסטית, במקרה של מרכס מהתרבות הלותרנית, פאוסטית.
האם יפלא שרוב הטעויות המחשבתיות המערביות של הוגים הן תוצאה להתנכלות זו למושג 'ניכור', 'הבדלה'? הוגים אלו המבססים את מחשבתם על בסיס השלילה הקמאית הזו של 'ניכור', 'הבדלה', שוללים את מודעותם. לגלריה זו של יהודים שהתנכלו לירושת אבותיהם אפשר למנות גם את שפינוזה, שרצה להיות חלק מעולם פנתאיסטי, לא רצה להיות ישות מנוכרת מהכוליות, לא רצה להיות מנוכר מהסביבה הנוצרית שבתוכה חי. גם פרויד שראה את המוסר מבוסס על 'רצח אב קמאי', גם אותו אפשר לשייך לגלריה זו, רצה שהמוסר התנ"כי הלשוני יהיה דומה למוסר הכללי..
בצורה פרדוכסלית, אפשר לדאבונינו, לשייך גם את איינשטין, למתנכלים לירושת אבותיו, כיוון שראה את עצמו חסיד שפינוזה, ובדומה לו טען שסיפורי התנ"ך הן מעשיות ילדותיות, גם הוא העדיף להיות חלק מהכוליות ולא להיות מנוכר ממנה. האם איינשטין נתן דעתו על כך שבלי היותו 'מנוכר' מהכוליות היה יכול להתבונן על היקום?
השפה עם מתתי הקסמים שלה מטילה על האדם חובות, חובות לתחזוק עולמו הלשוני. האדם עושה שימוש במתת זו, השפה, אבל לא מוכן לשאת באחריות לעולם שהיא יוצרת, תוספת לעולם הביאולוגי. ביחוד האדם לא רוצה את ה'מודעות' המצביע על כך שמשך חייו קצוב. האדם אינו מבין שדווקא קיצב חייו הוא חלק מחוקי הבריאה, ה'מודעות' רק מאפשרת לו להיות ער לכך. גם הברויים האחרים על כדור הארץ שלנו משך קיומן קצוב, למרות שהן לא מודעות לכך.
על מתתי הקסמים של השפה הנוספים בהמשך.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: