Monthly Archives: יוני 2013

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 341 – עקדת יצחק – קדושת החיים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 341 – עקדת יצחק – קדושת החיים
רוב המפרשים, לא מודעים לעובדה, ששלושת המשלים: "עץ הדעת', 'גורל סדום', ו'עקדת יצחק', שייכים לשלב הראשון של התפתחות פילוסופית השפה. משלים אלו נוצרו על-ידי אברהם ובני דורו שיצאו מאור, מרכז שומרי, שעל בסיס תרבותה המפוארת ותרבויות אחרות של זמנם, אבות העברים חוללו את המהפכה המחשבתית החשובה ביותר בתולדות העמים.
אחת הסיבות שחוקרי מחשבת התנ"ך לא היו מודעים ועדיין לא מודעים לעובדה זו שהמהפכה המחשבתית התנ"כית הראשיתית יכלה רק להתחולל על בסיס תרבות מפוארת כפי שהיתה התרבות השומרית, היא, שתרבות זו פוענחה רק במאה הקודמת, אחרי שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות החרסים שעליהם נשמר האוצר התרבותי של עם מופלא זה, כפי שהיה העם השומרי. רוב החוקרים גם היום לא רואים את הקשר לעובדה שאברהם יצא מאור, מרכז שומרי, והוא ובני דורו יכלו לחולל את המהפכה המחשבתית החד-פעמית שלהם רק על בסיס תרבות שומר, תרבות העולה על התרבות היוונית המאוחרת יותר. תרבות שומר המציאה את הכתב, ספרות מפוארת, קינות טראגיות, את אפוס גילגמש.
רק אם אנו משווים את שלושת המשלים לעיל לירושה הספרותית השומרית, אנחנו יכולים לעמוד על המהפכה המחשבתית שחוללו אברהם ובני דורו.
המהפכה המחשבתית של לאברהם ובני דורו מתאפיינת בכך, שהיא יצרה 'עולם לשוני' בתוך העולם הדטרמיניסטי, עולם נשלט על-ידי גורל, שהשומרים האמינו בו. ה'עולם הלשוני', הזה שאבות העברים יצרו, נותק מאמונה בשליטת גורל. אם לפי האמונה בגורל, נגזר על 'אור' להחרב, ללא אפשרות של המשך בעתיד, בעולם הלשוני של העברים ניתן לאדם רצון חופשי ליצור את עולמו, ניתן לו לקסום לעצמו עתידים.
בתוך קשר זה של המהפכה המחשבתית שאבות העברים חוללו, יש להבין את משל 'עקדת יצחק'.
מסופר על אבות העברים, אברהם ובני דורו, שהם היו נוודים, אבל הם לא היו נוודים במדבר, הם נדדו בין ממלכות בעלות תרבות מפותחת, לא רק הכירו את התרבות השומרית, הכירו את התרבות החתית, הכירו את התרבות הכנענית פיניקית, רכשו את הכתב של האחרונים, שהיה יותר מפותח מהכתב השומרי.

אבות העברים בנדודיהם וודאי הכירו את מנהג הקרבת ילדים למולך, מנהג שלא תאם את ההשקפה החדשה שהם חוללו.
אם את גורל אור שהאלים גזרו עליה להחרב ללא סיבה, בטענה שגורל שנחרץ אין לשנותו, לפי האמונה החדשה שהעברים חוללו, האלוהות מוכנה לשנות את גזרת חורבן סדום, אם ימצאו בה קומץ צדיקים.
לפי משל 'סדום', בעולם הלשוני, 'עולם בתוך עולם' הדטרמיניסטי, אין גזרות שרירותיות, בעולם לשוני זה האלוהות היא חלק מהמוסר החדש, מוסר חדש לפיו שליט עיקרון 'קדושת חיים', בפרק זמן שהוקצב לאדם, בעולם הנגלה.
כבר מהחלק השלישי של משל 'עץ הדעת' החלק על 'קין והבל', אנחנו נוכחים לדעת שלפי ההשקפה החדשה שנוצרה, שמשל זה הוא המשל המכונן שלה, הריגה, שלילת חיים היא 'רע', בהתאם לעיקרון שמסתבר מרכישת 'דעת', שמאפשרת לאדם להבדיל בין טוב לרע.
החלק השלישי הזה מתוך משל 'עץ הדעת', על 'קין והבל', מדגים מה משמעות להבדיל בין טוב לרע, שמירת החיים הוא הפרמטר להבדלה זו, לכן רע הוא שלילת חיים
לכן עיקרון ההשקפה החדשה שנוצרה על-ידי יוצאי אור, אברהם ובני דורו, הוא קדושת החיים. דבר זה מסתבר גם ממשל סדום. ממשל סדום אנחנו נוכחים לדעת שהאלוהות היא חלק מההשקפה החדשה, היא שונה מאלי שומר שהיו גוזרים גזרות בצורה שרירותית.
מכאן, 'עקדת יצחק' כמשל, בא שוב להדגיש את העיקרון, שהאלוהות אינה רוצה בקורבנות אדם. הרי קורבנות אדם מנוגד לעיקרון המסתבר כבר ממשל 'עץ הדעת', שהחיים הם הפרמטר ל'טוב'.
כבר במשל זה 'עקדת יצחק', נקבע העיקרון המכונן של כל התרבות הנבואית, מלחמה בקורבנות אדם.
בשלב ראשון זה של היווצרות תרבות התנ"ך אנו עדיין לא מוצאים את ההנחה, שהעולם נברא למען האדם. את זה אנו רק מוצאים בשלב השני, שלב שני שנוצר על-ידי יוצא מצריים. לשלב שני זה יש לייחס את היווצרות משל הבריאה בפרק א' ותחילת פרק ב' בספר בראשית, לפיו אלהים בורא את העולם למען האדם.
קשה לבני אדם לעמוד על משמעות חד-פעמית זו של הענקת קדושה לחיי אדם. אנו שוב יכולים לעמוד על כך רק מהשוואה.
לפי 'אנומה אליש', מיתוס בריאת העולם המסופוטמי, המאוחר יותר ממיתוסים שומריים שהיו תשתית התרבות המסופוטמית, האדם נוצר למען לשרת את האלים. ואם אנו תוהים על זלזול זה באדם, אנו יכולים למצא חיזוק להשקפה כזו לגבי גורל האדם, בתרבות היוונית, לפיה חייו של האדם הנם בשליטת גורל, שהוא נעדר זכויות, שכל מה שהוא יוצר למעשה הוא הסגת גבול האלים.
גם אם אנו לוקחים התפתחות יותר מאוחרת של מחשבת יוון, את דעותיו של הפילוסוף אפיקורוס, שטען שהאלים אדישים לגורל האדם, שהאדם עזוב בעולמו. אם אנו שוב משווים את הדעה הזו של אפיקורוס למשמעות משל 'סדום', אנו מודעים להבדל בין השקפתו לזו שבמשל סדום, בה מתגלה אלוהות כהשגחה, אלוהות הדואגת לגורל האדם, דואגת למען לא ישחת.
עיקרון ה'השגחה' מקבל משנה תוקף במשל 'עקדת יצחק', בו האלוהות מכריזה שהיא אינה רוצה בקורבן אדם. האלוהות מכריזה שאם אברהם חשב שהיא מעוניינת בקורבן אדם, הרי הוא טעה.
היה צורך במשל כזה, נוסח 'עקדת יצחק', למען להדגיש דברים שלא היו מובנים מאליהם, בתרבויות שהאמינו שתפקידו של האדם לשרת את האלים.
רק אם אנו מודעים לעובדה שהנביאים היו צריכים בארץ יהודה להלחם עדיין נגד מנהג של הקרבת ילדים למולך, אנו יכולים להעריך עד כמה אלו שיצרו את השלב הראשון של הפילוסופיה הלשונית התנ"כית הלכו נגד הנטיות שהיו חלק מהמחשבה של עמי קדם.
ממשל 'עקדת יצחק', אנו למדים שאפילו אברהם נדחף על-ידי הדחף הראשוני שלו, על מה שהיה מקובל בדורו, ורוצה להקריב את בנו, ורק במחשבה נוספת הוא מבין שהאלוהות שהתגלתה לו אינה דורשת, אינה יכולה לדרוש קורבנות אדם.
אברהם ובני דורו מבחינה מחשבתית נמצאו על פרשת דרכים, רק בצורה הדרגתית הם השתחררו ממנהגי תקופתם, ומשל זה מדגים לפנינו את ההדרגתיות של ההתפתחות הפילוסופיה הלשונית על כל מה שמשתמע ממנה.
המשל 'עקדת יצחק' רוצה להדגים לפנינו, שאברהם למרות הדחפים הראשוניים שלו, לפי מנהגי התקופה רצה לרצות את האלוהות בקורבן בנו, הצליח להמלך בדעתו, שקורבן כזה אינו רצוי לאלוהות שהנה חלק מ'עולם בתוך עולם', עולם לשוני בתוך עולם דטרמיניסטי.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 340 – ניטשה והרצון לכח

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 340 – ניטשה והרצון לכח
ניטשה בהקשר הלותרני לא היה הראשון שהעלה את אמצעי ה'כח' כעדיף על אמצעי השפה. אמנם ניטש לא שלל את השפה בצורה מפורשת, אלא שלל את יצירותיה, הוא יצא נגד כל המוסדות שהשפה יוצרת.
ניטשה אימץ את עיקרון ה'כח', משופנהאואר, אשר טען שלברויים דחף לכח. ניטשה שינה את העיקרון הזה של שופנהאואר, שראה בדחף לכח של הברויים דחף מולד, בעוד שניטשה ראה באמצעי הכח אמצעי של שליטה על חוקי הקיום, שליטה על אחרים.
מספיק אם נצטמצם בעיקרון נוסף של נישטה, העיקרון להיות 'מעבר לוב ולרע', שהוא למעשה שולל את השפה המבדילה. עיקרון זה נראה לרוב הבריאות כאידאל לא מזיק, במציאות 'מעבר לטוב ולרע', פירושו לא רק ביטול כל המוסדות הלשוניים, ביטול השפה עצמה, פירושו ביטול הבריאה, הרי כל הבריאה מבוססת על היבדלות, אם לא הבדלה בין 'טוב לרע', שהוא כבר תוצר לשוני, הבדלה דבר מדבר הוא בסיס הבריאה. אפילו אם לא נתיחס על מה שנאמר בפרק א' של ספר בראשית על בריאת העולם על-ידי האלוהות, שהבדילה דבר מדבר, נתיחס ל'מפץ הגדול', הוא כולו מבוסס על היבדלויות בהמשך.
אבל שני העקרונות של ניטשה: 'הרצון לכח', והרצון 'להיות מעבר לטוב ולרע', כבר נמצאים במשנתו של לותר שאף אחד לא טרח להצביע עליהם. שני העקרונות האלו אצל לותר נבעו מהבנתו את משנת השליח פאול, ששלל את משל 'עץ הדעת', הוא בהגיונו האיכרי הבין ששלילת השפה משאירה בידי האדם רק את אמצעי הכח. ואם נשאר רק אמצעי הכח, גם המוסדות הלשוניים מתבטלים, והתוצאה של מסקנות אלו של לותר הובילו, לתיאולוגית שלו, שהשליט על העולם הנגלה הוא השטן.
ראינו גם שהגל תחת המעטה של 'רוחניות', התכוון בצורה יופמיסטית לשלטון 'כח'. וגיבורו של גיתה פאוסט, שכרת ברית עם מפיסו, וודאי רצה בכח, וביטל את עקרונו של השליח יוחנן 'בראשית היה הדבר', שכוונתו היתה בראשית היתה השפה. פאוסט החליף את ה'דבר' של השליח יוחנן, ב'מעשה', ב'מעשה כוחני'.
לכן אפשר להגיד על ניטשה שהוא הלך בתלם הלותרני, לא חידש דבר. אבל אצל ניטשה אנו מוצאים יותר מאשר אצל קודמיו את התסבוכת המחשבתית, תסבוכת שהיא 'דבר והיפוכו'.
נקח את הפרדוכסליות של מחשבת ניטשה, מתוך יצירתו 'זרטוסטרא'. ביצירה זו ניטשה מתאר את גיבורו שלמעשה חוזר ל'גן עדן', לקיום בקרב חיות, קיום שמובנו בצורה הגיונית רצונו להיות מ'עבר לטוב ולרע', הרי החיות מחוסרות השפה לא מבדילות בין 'טוב לרע'. אבל איזה פלא, גיבורינו זטוסטרא אחרי כמה זמן חוזר לקהילת בני אדם השנואים עליו.
ומה בפיו של גיבורינו? זרטוסרא מביא לבני האדם השנואים עליו 'מסר', ב'שורה', של 'האדם העליון'. האם פילוסופינו מהולל זה לא הרגיש בסתירה בהבאתו את ה'בשורה' הזו לבני אדם? הרי למען גשום אידיאל ה'אדם העליון', יש להבדיל, להבדיל בין ה'אדם העליון', לבין 'האדם שהנו העבד', שישרת את האדם העלין. נוסף לכך, מושג כזה 'אדם עליון' הוא מושג לשוני.
ברור שאידאל ה'אדם העליון' מתקשר עם העיקרון השני של ניטשה 'רצון לכח', אדם משיג את עליונותו באמצעות אמצעי הכח. אלו המסנגרים על ניטשה לא היו מוכנים לראות שהוא למעשה התוה דרך לרייך השלישי. אלו המסנגרים על ניטשה לא ראו שאנשי הרייך השלישי רצו לממש את עקרונותיו של ניטשה. הרי אנשי הרייך השלישי רצו להשיג שלטון-על של האדם העליון באמצעות כח.
אבל ניטשה עם כל הכרזותיו הבומבסטיות, נשאר אדם לשוני, למרות שהוא לא היה מודע שהכרזותיו הבומבסטיות סותרות את רצונו האמיתי, את רצונו להכרה שהוא הוגה דעות חשוב.
את מאוויו האמיתיים של ניטשה אנו מוצאים בספרו האחרוןEcce Homo
שאותו כתב לפני התמוטטותו הנפשית. בספר זה אנו נוכחים לדעת, שניטשה שטען שאלהים מת, רצה בצורה פרדוכסלית להיהפך לאלוהים החדש, הוא רצה להיות 'דיאוניזוס', אמנם אל זה היה בעיניו התגלמות הטבע, אבל ישות נפרדת ממנו. אבל ניטשה לא הסתפק להיות רק דיאוניזוס, הא רצה גם להיות ה'צלוב', הוא רצה להיות ישוע.
ניטשה מסמל את המחשבה הפרדוכסלית האנושית. אם נדמה לנו שכל אלו הרוצים לחזור לאמצעי הכח, למעשה שוללים את אמצעי השפה, הרי אנו טועים. האדם שהפך לישות לשונית, רוצה באמצעות כח לכפות על הקיום שייעתר לו וימלא את משאלותיו הלשוניות ליותר מאשר מה שהקיום מקציב לו.

כדי לחזק את טענותינו שהאדם הכוחני לא מוותר על כלי השפה, נקח את אלכסנדר מוקדון. מלך זה באגרסיה כבש חלק ארי של העולם שהיה ידוע אז. האם הוא הסתפק בהשגים אלו? לא ולא. בסוף ימיו אלכסנדר רצה להיות אל, דרש מהסובבים אותו שיאליהו אותו. ובכן, אלכסנדר לא הסתפק בטריטוריות שכבש, אלו היו אלמים, הוא רצה להיות ישות נבדלת מהן, ישות לשונית כל יכולה, שהאחרים משתחוים לפניה.
חוקי הקיום השתאו על ההובריס של בן-תמותה זה, הם קצרו את קיצבת חייו, של אלכסנדר מוקדון, שמת בגיל 33 .
הדוגמה של אלכסנדר מוקדון נכונה לגבי כל הכובשים האגרסיביים, הם רוצים להאדיר את ה'אני' הלשוני שלהם בכח.
ובכן, משאלתו של ניטשה היתה להיהפך לאדם עליון, ולא רק אדם עליון, הוא רצה להיות אל. ואיך משיגים משאלה כזו, הרי חוקי הקיום קוצבים לכל הברויים, וגם לבני אדם, קצבה מוגבלת. ניטשה רצה באמצעות כלי הכח לכפות על חוקי הקיום להעניק לו את משאלותיו.
ואם ניטשה רצה להיות האל החדש, הוא היה צריך לבטל את כל הסדרים הקודמים שנוצרו בשמם של אלים קודמים. הרי לאל חדש גם סדרים חדשים.
מכאן, ניטשה מסמל את המורד, שאינו מסתפק רק במרידה בשליט קודם, הוא מסמל את המורד בבריאה, הוא רוצה להיות האל החדש במקום אלו שקדמו לו, ולשם כך הוא צריך לשלול את כל המוסדות של קודמיו.
מאחר שניטשה כבר לא חרד שהכנסיה הקאתולית תכריז עליו כמין, הוא היה הרבה יותר רדיקלי מלותר, אשר רצה למעשה את אותו הדבר, הרי הוא המליך את השטן כנסיך העולם הנגלה, במקום ישוע שנכשל, שלא הגשים את הבטחותיו. לותר עדיין בהבדל מניטשה לא העז להמליך את עצמו כאל. אפילו גיתה לא העיז להמליך את עצמו כאל, הוא רק רצה לבטל את כל הסדרים הקודמים. ניטשה מבחינה זו עלה על כל קודמיו בהעזותיו.
חוקי הקיום המשתאים מההובריס האנושי, למעשה העניקו לניטשה את שאלתו, 'להיות מעבר לטוב ולרע', הם שללו ממנו את יכולת ההבדלה, שהוא זלזל בה, שללו ממנו את 'דעת', שהוא ואבותיו זלזלו בה, שללו ממנו את שפיותו.

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 339 – 'גן-עדן – אפוקליפסה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 339 – גן-עדן- אפוקליפסה
מה משותף למושג 'גן-עדן' ולמושג 'אפוקליפסה'? המשותף לשני המושגים הוא שבשניהם האדם רוצה להיות 'מעבר לטוב ולרע', משמעות געגוע זה לבטל את ההבדלה, את הניכור.
ומה המשמעות המציאותית של געגוע כזה? משמעותו להשתחרר מהעמסה של מצב אנושי, שהאבולוציה במהלכה כפתה על האדם, בהעניקה לו יכולת לשפה, שפה המנכרת אותו מהכוליות, מטילה עליו אחריות על מעשיו.
שני המושגים מקורם במחשבה הפילוסופית הלשונית התנ"כית, גן-עדן מופיע לראשונה במשל 'עץ הדעת', מושג 'אפוקליפסה' הוא תולדה מאוחרת של ההשקפה הפילוסופית הלשונית, תולדה מעוותת שלה, אי אפשר להצביע על ראשית מושג זה, שהנו משאלה לעתיד לבוא.
עלינו קודם לברר את מושג 'גן-עדן' כפי שהוא מופיע במשל 'עץ הדעת'. עלינו לדעת שמשל זה, ראשית הפילוסופיה הלשונית, מבוסס על שרידים של מיתוסים של עמים מפותחים, שאבות העברים הכירו בנדודיהם. בעל משל 'עץ-הדעת' הסרקסטי, מצביע על הבל מיתוסים אלו, ועל גוויותיהם הוא יוצר את השלב הראשון של פילוסופית השפה.
אנחנו יודעים ממקורות עתיקים אחרים שתרבויות דיברו על תקופת זהב בראשית קורות האדם. מיתוס 'גן-עדן' הוא מעין אידיאל כזה מושלך לראשית קיום האדם. בעל משל 'עץ הדעת' שספג כבר משאלות אנושיות שונות של תרבויות שונות, כנווד, רכש הסתכלות יחסית והגיע למסקנה סרקסטית, שאידיאל אנושי זה על קיום בגן-עדן', קיום אידאלי ללא דאגות הוא הבל.
כתוצאה מהסתכלות זו של בעל משל 'עץ-הדעת', הוא מגיע למסקנה עילאית, שכל האידאלים האלו מקורן בהיהפכות האדם לבעל 'דעת', בעל שפה.
ואחרי שהוא הופך את גיבורי משלו לבעלי 'דעת', הוא בשני חצאי משפטים מאפס את אידיאל 'גן-עדן'. וכך הוא אומר בספר בראשית, בפרק ב' פסוק 25: 'ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו'. ובהמשך, כאשר חוה ואדם כבר נכסו לעצמם 'דעת', בפרק ג', פסוק 7:'ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם..'.
ובכן, בעל המשל הסרקסטי, מצביע על כך שחוה ואדם ב'גן-עדן' היו ערומים כיתר החיות, ולא התבוששו. רק כאשר רכשו 'דעת' הם נעשים 'מודעים', מודעות הגורמת להם הבנה שהם ערומים.
בעל המשל הסרקסטי, מצביע על כך, שהאדם שרכש 'דעת', דעת המאפשרת לו 'להבדיל', 'לנכר', להיהפך למודע, מתגעגע למצב טרם 'הבדלה', למעשה רוצה להיות חיה בין החיות.
הדורות לא הבינו את הסרקזם של בעל משל 'עץ הדעת', המשיכו לטוות ציפיות על קיום ב'גן-עדן'. הם לא הבינו את הסרקזם של בעל המשל, כפי שהם גם לא הבינו את יצירתו העילאית של איש זה, יצירת שלב ראשון של פילוסופית השפה.
תוצאות המחשבה היחסית של בעל משל זה שרכש אותה בנדודיו, איפשר לו את האינטואיציה החד-פעמית להבין את מהות השפה שהאדם משתמש בה.
אם השליח פאול הבין את משמעות משל 'עץ הדעת', הבין את עיקרון ה'הבדלה', הוא מטעמים פסיכולוגיים דווקא רצה לחזור לאותו 'גן-עדן' שבו האדם היה חיה בין החיות.
ובכן, פאול זה שהבין את משמעות המשל, הסיק מההשקפה התנ"כית על אלוהות שבראה עולם ב'הגדים', בשפה, שאלוהות זו באותה צורה יכולה לשנות את הסדרים שהיא בראה, היא יכולה ליצור שינוי סדרים אלו, לחולל אפוקליפסה, שינוי, שיחזיר את האדם למצבו הקודם ללא דאגות, ללא הבדלות, למצב מעבר לטוב ולרע.
כך נוצרה ה'אפוקליפסה', מבוססת על יומרה של השליח פאול על 'התגלות' שהוא חוה. אפוקליפסה ביוונית פירושה 'התגלות'.
אנחנו רואים את המעגליות של המחשבה האנושית. אם אותו אב עברי נווד שם ללעג את המשאלה האנושית למצב אנושי ב'גן-עדן' ללא דאגה, צאצאי העברים, מסיבות פסיכולוגיות פרטיות שלהם, ממצבם כמעוט, השתוקק לכך שאותה אלוהות שבראה עולם מושלם, תשנה את דעתה ותיצור בחזרה קיום נצחי ללא דאגה.
הנדכאים באימפריה הרומית שלא ראו שום מוצא ממצבם המדוכא, קיבלו את הבשורה הזו של השליח פאול, בשורה לפיה מצבם ישתנה בערבות אלוהות משגיחה, אלוהות שהם לא היו מודעים לה.
האפוקליפסה נעשתה תשתית הדת החדשה, הנצרות. אבל אפשרות כזו לשינוי סדרי עולם נקלט גם על-ידי יהודים אחרים שהיו במצבו של השליח פאול.

שפינוזה, יהודי בהולנד, צאצא של המרנוס. אף הוא כמו השליח פאול רצה לשנות את מצבו כמשתייך למיעוט, ולשם כך הוא קסם לעצמו אפשרויות אחרות דומות לאלו של השליח. שפינוזה קסם לעצמו מצב 'מעבר לטוב ולרע', שמשמעותו ביטול ה'הבדלה', קסם לעצמו מצב של כוליות, פנתאיזם, שבו אין צורך ב'הבדלה', בו כולם שווים. אמנם שפינוזה לא דיבר על ביטול 'דעת', ביטול תוצאת רכישת 'דעת', ההבדלה, הניכור, אבל להיות מ'עבר לטוב ולרע' משמעותו ביטול ההבדלה.
המעריצים היהודיים של שפינוזה היום לא מבינים שגיבורם שלל את ירושת אבותיו, אלו שהטילו עליו חרם הבינו את זה.
אבל צאצא של העברים נוסף היה במצוקה קיומית כבן למיעוט, אף הוא לא רצה את אותה 'הבדלה', שחוה ואדם רכשו, לא רצה את 'הניכור', מהחברה שהוא רצה להשתייך אליה, מרכס שאמנם כבר אביו התנצר, לא הצליח להספח לחברה הגרמנית הנאורה, שהוא השתוקק להיות חלק ממנה, לכן אף הוא יצא נגד ירושתו היהודית, יצא במסתו המכוננת 'השאלה היהודית' נגד הניכור היהודי.
מרכס כבר לא חזר למשל 'עץ הדעת', בדומה לשליח פאול, הוא גם לא האמין יותר בהשגחה, שלפי השליח הזה צריכה לשנות סדרי עולם. על כן הוא קסם לעצמו מפעיל חדש, את ה'היסטוריה' כמפעילה, כמשנה סדרי עולם.
שלושת הצאצאים האלו של העברים, שקסמו לעצמם אפשרויות של שינוי סדרי עולם, למעשה לא הבינו שהם יכולים לקסום לעצמם משאלות כיוון שהם יצורים לשוניים. הם לא הבינו שהחיות מחוסרות שפה אינם יכולים לקסום לעצמם משאלות לשינוי סדרי עולם.
כך אנו נמצאים במעגליות המחשבה האנושית. אבות העברים כתוצאה מכך שהם רכשו בנדודיהם הסתכלות יחסית, הגיעו למסקנה שכל המיתוסים שהם פגשו אצל עמים מפותחים של זמנם, התאפשרו, כיוון שהאדם הוא יצור לשוני. ומאחר שהוא יצור לשוני, אפילו אם הוא לא מודע למהות הכלי שבידיו, שהוענק לו, יוצר עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי. הוא יכול ליצור את עולמו הלשוני, כיוון שהכלי שבידיו מעניק לו רצון חופשי. רצון חופשי זה מאפשר לו ליצור את מוסדותיו.
צאצאי אבות העברים מתוך מניעים פסיכולוגיים, ניסו בכל כוחותיהם לבטל את ההשגים של אבותיהם.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 338 -השפה נשק בידי השליטים

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 338 – השפה נשק בידי השליטים
אריסטו שלא היה מודע למהות השפה, ניסה להכניסה בסד חוקים לוגיים. השפה, בניגוד למה שחשב אריסטו, היא תוצר של הסכמים שרירותיים של יחידים, הסכמים שרירותיים של חברות, היא יכולה להיהפך נשק בידי שליטים. עובדה פשוטה היא, ששליטים יכולים להכריז על קבוצה שהיא אויבת, עובדת היות הקבוצה אויבת השליטים מתירים להשמיד אותה. השלטים יכולים גם ליצור ריבוד חברתי שרירותי.
קפקה במסה קצרה, שכבר הזכרתי אותה בשעורים קודמים, טוען שחוקים הם נשק בידי שליטים וטעות היא בידי החלשים שחוקים מגנים עליהם. אבל קפקה הבין יותר מכך, מבלי לסכם את זה במסה, הוא נתן ביטוי לעובדה של הבנתו את גמישות השפה, את השרירותיות שלה, בסיפורו 'מטמורפוזה'. לפי סיפור זה השליטים יכולים להעניק ליחיד, יכולים להעניק לקבוצה שם של 'שרץ', תאר שרירותי זה של השליטים יקבע את גורל היחיד, את גורל הקבוצה.
קפקה לא האריך ימים, לכן לא היה עד לכך, שברייך השלישי, השליטים העניקו ליהודים את התאר 'שרץ', הורידו את היהודים לדרגה של 'שרץ', קיבוע זה נתן בידי השליטים של הרייך השלישי את זכות השמדתם.
לא הועיל להיותם של היהודים אינטלקטואלים, השליטים ברייך השלישי יכלו להפוך את כל השגיהם לשליליים. בקשר ליכולת שרירותית זו של האגרסיבים, עלי להזכיר את ספרו של היטלר Mein Kampf בו הוא טוען שהיהודים הם ה'חטא הקדמון'. אני מבלה את ימי, בהבדל מאחרים, בקריאת ספרים משמימים, כפי שהם הספרים הלותרניים עבי הקרס, שמיהם אני דולה את הכוונות האמיתיות של מחבריהם, שהם מצליחים על-ידי יופמיזם להסתיר. יהודים לא טרחו, למשל, לקרא את ספריו המשמימים של לותר, את ספריו משמיצי היהודים ויהדות, הסתפקו בעובדה שהוא תרגם את התנ"ך לגרמנית, הסתפקו בכך שהוא טען שהוא מסתמך על כתבי הקודש, בעוד שלמעשה הוא סתר את מהותן.
אנשים מסתפקים בסיסמאות של מחוללי מהפכות, לא בודקים אם משנתם תואמת את הסיסמה. כך אפילו העולם הפרוטסטנטי אימץ את הכרזותיו של לותר שהוא חוזר למקורות, לכתבים המקודשים, יוצא נגד הכנסיה הקאתולית, שהוא ממשיכו של השליח פאול. הם לא טרחו לקרא את כתביו שסתרו את הכרזותיו. לכן העולם הפרוטסטנטי, במשך שלוש מאות שנה לא ראה הבדל בין משנת לותר וזו של קלווין, משנות שונות לגמרי. רק מכס וובר, בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 עמד על הבדל משנות שני הרפורמאטורים, הוא הבין את זה מתוך תוצאות משנות שונות אלו של לותר וקלווין, אבל גם הוא למעשה לא עמד על מהות ההבדלים בין תורת לותר וקלווין. תומס מאן במלחמת העולם השניה עמד על העובדה שכתביו של לותר הנם הבסיס של הרייך השלישי, את דבריו אלו הוא הביע בספרו ד"ר פאוסטוס.
יהודים תמימים, לא הבינו שביטוי כזה של היטלר שהיהודים הם ה'חטא הקדמון',מכיל בתוכו את זכות ה'בפתרון הסופי' של היהודים, השמדתם, הפיכתם ל'קורבן קוסמי', למען גאולת העולם.
קפקה בסיפורו זה, 'מטמורפוזה', באינטואיציה הבין שבהענקת שם שלילי יש עוצמה, יש עוצמה של פצצת השמדה.
אני משתמשת כאן בדוגמה של גורל היהודים, שלא הבינו את המושגים היופמיסטיים של אויביהם, כיוון שהשואה לא רחוקה מאתנו, ויש ללמד ממנה משמעות נשק השפה. אבל במשך ההיסטוריה האנושית, שימוש כזה בשפה ככלי נשק הוא מאחורי כל האגרסיות האנושיות, מאחורי כל המלחמות האנושיות.

התנ"ך הבין שיש לרתום את השפה בשרות 'קדושת החיים'. לכן משל 'קין והבל', מלמד אותנו שהשפה צריכה להיות בשירות קדושת החיים, לא צריכה לתבע לעצמה ריבונות ובשם הריבונות לשלול חיים. משל מכונן זה , אוסר לתת ל'מושג', במקרה משל 'קין והבל', מושג הבחירה של הבל, עצמאות, ריבונות, ובשמם להרוג. התנ"ך מראשיתו הבין ש'מושגים' שאינם בשרות החיים, הם מסוכנים. לכן, במציאות האנושית, כאשר מושגים נותקו משרות החיים, הפכו עצמאיים, הם נעשו מבשרי מלחמות.
היכולת הזו לתת תאר לזולת הוא חלק מאופו פעולת השפה. השפה מעניקה לאדם הלשוני מודעות כיוון שהיא מאפשרת לו ניכור מהזולת, מהסביבה. אבל זהות האדם מקבל מהזולת, מהקבוצה, מהשליטים. בהקשר המשפחתי האדם מקבל זהות מיחידי המשפחה, אבל בחברה, במדינה, האדם מקבל זהות מהחברה או מהמדינה.
השפה מעצם מהותה היא שפה חברתית, הרי אין משמעות לשפה מחוץ לחברה, החברה היא הגנזך של השפה. השפה שהאדם רוכש אותה מהחברה, כיוון שהיא תוצרת חברתית, מכריחה אותו להיהפך לחלק ממוסדות שהשפה בוראת למען התממשותה, כך שהאדם מוכרח לקבל את מעמדו או זהותו מהמוסדות השונים. יהודים כמעוט יכלו ליצור לעצמם מוסדות משלהם, אבל הם לא יכלו להבדל לגמרי מהחברה הסובבת אותם. כך יהודים יכלו לקבל זהות מבית הכנסת, אבל מאחר שבית הכנסת לא היה ריבוני, היהודים הוכרחו לקבל זהות מהמדינה הריבונית שבה חיו. לכן הם לא יכלו להמלט מקיבוע הזהות שלהם על-ידי המדינה הריבונית.
בהבדל מיהודים מסורתיים שיכלו לקבל זהות מבית הכנסת, יהודים מתבוללים שיצאו לחברה הריבונית נתקלו יותר בקיבוע זהותם על-ידי השליטים. יהודים מתבוללים אלו לא יכלו לקבל עדוד מבית הכנסת. יהודים מתבוללים אלו הפנימו את השנאה של הסביבה לגביהם, דבר שהוביל לשנאה עצמית.
אנחנו דנים כאן ביהודים, אבל חוקים אלו קיימים בחברות האנושיות בכל הדורות. כך אלו שיסדו את העיר רומא נקראו פטריקים, אלו שהסתפחו אליהם יותר מאוחר נקראו פלביים. לקח לפלביים הרבה זמן עד עשר השיגו שויון.
אבות העברים שנדדו בארצות מפותחות, אימצו לעצמם, למשל, את הכתב הכנעני פיניקי. כאשר העברים ירדו למצרים, הם כבר הביאו אתם מגילות כתובות בכתב הכנעני פיניקי. מגילות אלו כבר הכילו את תוצאות המהפכה המחשבתית של אבות העברים שאותה חוללו על בסיס התרבות השומרית המפותחת. אבות העברים כבר בשלב נדודיהם במדינות מפותחות של זמנם, יצרו כבר את השלב הראשון של פילוסופית השפה. הם יכלו ליצור השקפה מפותחת כזו, כיוון שהם כבר הכירו את התרבות השומרית המפותחת. למרות היותם של העברים קבוצה אינטלקטואלית, המצרים השליטים יכלו לשעבדם.
מקרה העברים שירדו למצריים, היותם מבחינה תרבותית מעל המצרים, ואלו כיוון שהם היו השליטים, יכלו בדומה לגרמנים ברייך השלישי להתיחס אליהם כנחותים.
כל הדוגמאות האלו צריכות ללמד אותנו שקבוצה צריכה להיות ריבונית, בעלת טריטוריה שהיא יכולה להגן עליה, רק בצורה כזו היא יכולה לשמור על ערכיה התרבותיים.
עלינו לא לשכח שהאדם הוא דואלי, הוא ישות ביאולוגית, לכן חלק זה נשלט על-ידי אותם חוקים כמו אצל ישויות ביאולוגיות אחרות. השפה שנספחה לאדם הביאולוגי, היא שכבה נזילה ויתרונותיה מתאפשרות למימוש רק אם החלק הביאולוגי מאפשר לה לתפקד. כך השפה מוכרחה לקבל אנרגיה מהגוף הביאולוגי למען לתפקד. רגע אחד שדם לא מסופק למח הוא חדל לתפקד. כך גם לגבי כל המעלות שהשפה שהסתפחה לגוף יכולות להעניק לאדם. השפה בטעות רואה את עצמה ריבונית על הגוף, במציאות כל פועליה מתאפשרות רק אם הגוף מעניק לה אנרגיה.

לכן עלינו לא להתפלא שאת כל אושר השפה, שליטים אגרסיביים יכולים במחי יד לאפס, אם קבוצות בעלות תרבות לשונית אינן יכולות להגן על אושרם הרוחני.
מכאן, האדם הביאולוגי כמו כל הישויות הביאולוגיות עלי כדור הארץ צריך להגן על טריטוריה שלו. אנחנו היהודים לא צריכים לחשוב שקופחנו יותר מאשר קבוצות אחרות שלא היו ריבונים על טריטוריה מסוימת. במשך ההיסטוריה קבוצות שלא יכלו להגן על טריטוריה שלהם מעלמו. משה הבין שהעברים יכולו לשמור על השגיהם הרוחניים רק אם ישלטו על טריטוריה שיוכלו להגן עליה.
אמנם אחרי שהיהודים אבדו את הריבונות על טריטוריה, הם הצליחו הודות לשפה הפילוסופית שלהם ליצור לעצמם טריטורית- על, טריטורה לשונית. למרות שיהודים נשארו כקבוצה אתנית הודות לתרבותם הלשונית, הם הצליחו רק כקבוצה נחותה בארצות ריבוניות. השפה עצמה עם כל היכולות שלה, בסופו של דבר לא יכולה להעניק לאדם ריבונות אם אין מתחתיו טריטוריה. דבר זה דומה לכך, שהחלק הלשוני שנספח לאדם יכול לתפקד רק אם הוא מקבל אנרגיה מהגוף הביאולוגי.
רק השואה הוכיחה שוב ליהודים שקיומם בסכנה אם הם לא יהיו ריבוניים על טריטוריה. ההיסטוריה של היהודים צריכה להוכיח לאנושות שלה יומרות רבות לגבי האפשרויות העתידיות של האדם, שלמעשה, למין האדם הלשוני אורבות סכנות רבות מאד על כדור הארץ שלנו. אמנם השפה ה'נחשית' כפי שבעל משל 'עץ הדעת' מכנה אותה, לה יומרות רבות, במציאות היא יכולה ליצור קסמים רפאיים בלבד.
כבר הזכרנו בשעורים קודמים שהשפה עם קסמיה היא אפי-גנטית בלבד, לא יכולה לשכפל את עצמה. קסמים אלו שהשפה יוצרת מעניקים לאדם ממדים נוספים למימד הגוף הביאולוגי שלו, אבל קסמים אלו הם שבריריים מאד וכח בקלות יכול למוטט אותם.
עם כל האשליות שהשפה מעניקה לאדם, עליו לא לשכח שהוא בעיקר ישות ביאולוגית וחוקי הביאולוגיה הם שונים מחוקי השפה הרפאית. היהודים יכלו לזעוק שהם העם הנבחר ובאמת הם יצרו את פילוסופית השפה היחידה עד היום הזה, אבל ברגע שהם לא יכלו לקבל תימוך מטריטוריה זעקתם לא הועילה.
ישעיהו בפרק י"ד יכול היה ללעוג למלך בבל-אשור, על יומרותיו ואמונותיו שכוחו יבטיח אותן, ישעיהו יכול היה ללעוג לו שהוא מת מוות בזוי. דניאל יכול היה לתאר את השליטים האגרסיביים כחיות המכלות זו את זו, יכול היה להאמין בהתערבות על-טבעית שתבטיח לצדיקים שכר. במציאות אחרי האשורים, הבבלים, הפרסים, היוונים, הרומאיים, קמו חיות חדשות, כיוון שהאדם בסופו של דבר הוא ישות ביאולוגית המעדיפה את אמצעי הכח על אמצעי השפה.
אבל לא רק היהודים השתעשעו בציפיות אפוקליפטיות, דווקא בניה בגולה, בעלי תרבות דואלית, השתעשו בשינוי סדרי עולם, דבר שלא קרה עד היום הזה.
במציאות עלינו להסתפק בנתונים הקיומיים, להסתפק בקיצוב שחוקי הקיום קוצבים, לעשות את המיטב ממה שקוצב לנו ולא לחיות באשליות על אפשרויות בלתי אפשריים.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 337 -Euphemism

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 337 –Euphemism
השם 'יופמיזם' מלמד אותנו שהשפה מאפשרת לתת למעשה שלילי שם חיובי. כהמשך לשעור שלי על הגל, ברצוני להצביע על העובדה, איך פילוסוף זה השתמש ביכולת לשונית זו של 'יופמיזם', נתן לאידיאולוגיה כוחנית שם של אידיאולוגיה 'רוחנית', 'רוחניות מקפת הכל'.
יש חשיבות להבין תופעה זו בהקשר לפילוסופיה ההגלינית, כיוון שיהודים היו חסידיו ונשארו חסידיו אפילו היום, מבלי להבין שתורתו של הגל היתה חלק מהאידיאולוגיה הלותרנית האגרסיבית, אידיאולוגיה שהובילה לרייך השלישי.
נתעכב קודם על הדוגמה שהבאנו בשעור הקודם, בקשר להבנת הגל את המודעות, תוצר ניכור. הצבענו איך הגל הפך 'מודעות', שלפי משל 'עץ הדעת', 'דעת' או השפה הנרכשת על-ידי האדם, פעולתה הראשונה, היא 'ניכור', או 'הבדלה', ופעולה זו של השפה מעניקה לאדם את 'מודעותו'. הצבענו על העובדה שהגל למרות שאימץ את ה'ניכור', לא הסתפק בפעולה ראשונית זו של השפה, הוא רצה במודעות' הכוללת גם 'ריבונות'.
במציאות האנושית 'ריבונות', מעצם מהותה מבוססת על 'כוחנות'. הרי השפה אינה מעניקה לנו 'ריבונות'. בעל משל 'עץ הדעת', מייחס את הרצון ל'ריבונות', לנחש המסית את חוה, הוא רואה ברצון כזה 'מרד', והנחש נענש על ההובריס הזה.
רצון ל'ריבונות', הוא רצון לשליטה, שליטה על הזולת, שליטה על היקום. ההיסטוריון טוקידידס טען שהמלחמה הפלופונזית שסימה את גדולתה של אתונה ושל יוון כולה, היתה תוצאה של סכסוך על ריבונות בין ספרטה לאתונה.
מהסבר זה של טוקידידס, עלינו להבין שכאשר הגל כלל בתוך 'מודעות' גם 'ריבונות', הוא בצורה יופמיסטית נתן לשאיפות הכוחניות שלו תארים רוחניים. כפי שטענו בשעור הקודם, לפי הגל האדם הפרטי צריך לוותר על 'מודעות' הכוללת 'ריבונות', לוותר עליהם למען המדינה שהיא 'רוחניות מקפת הכל', במציאות ישות 'כוחנית' 'אגרסיבית', הבולעת את כל היקום.
לפי הגל המדינה קודמת לפרט, היא לא צריכה לשרת את האדם, כפי שהמדינה נוסח הובס צריכה לעשות, אלא האדם צריך לשרת אותה. ובכן, האדם צריך להבלע בתוך המדינה ולבצע את שאיפתה לבלע לתוכה הכל, נוסח פרידריך הגדול, שהוא נעשה על-ידי הגל, המלך הפילוסוף, שניסה לכבוש את כל הארצות מסביב.
אם אנחנו רוצים להבין מה משמעות 'מדינה' שהיא 'רוחניות', משמעותה במציאות ביטול הבריאה כולה. הרי בריאה היא חציבה בכוליות, בריאה חוצבת ברצף ויוצרת את היחידות. הגל רצה את ההפך, הוא רצה שהמדינה תבלע את היחידות, אם אלו הם בני אדם, אבל עליה כרוחניות כוללת הכל, לבלע בחזרה את היחידות, אם אלו מדינות מופרדות, לבטל את ההפרדות, לחזור לכוליות שהיא 'אין'.

אנחנו יכולים לחזור לדוגמה של המלחמה הפלופונזית, שהיתה פרי רצון מספרטה להיות ריבונית על יוון. במציאות ספרטה הביאה להרס יוון, היא פוררה את היחידות שהוו את יוון,
ובכן, המדינה של הגל, המדינה שהנה ה'רוחניות הכל מקפת' הוא שם יופמניסטי לרייך השלישי, רייך שראה את עצמו ראוי לריבונות מקפת הכל.
אם הגל עדיין היה זקוק ל'יופמיזם', כדי להסתיר את שאיפותיו הכוחניות, ממשיכיו כבר לא הזדקקו לזה, ניטשה כבר דיבר 'על רצון לכח'. וודאי שאנשי הרייך השלישי כבר לא הסתירו את שאיפותיהם תחת שמות 'יופממיסטיים'.
הגל לא הבין או לא רצה להבין, את אזהרת בעל משל 'עץ הדעת' בחלק השלישי של משלו על קין והבל, שניתוק מושגים לשוניים מתפקידם לשרת את הגוף, לשרת את קדושת החיים, רצונום לקיום עצמאי, קיום ריבוני, סופו הרג, סופו ביטול הבריאה.
'דעת' לפי משל 'עץ הדעת', הוא 'ליצור', ליצור יחידות, הבריאה כולה היא יצירת יחידות. לכן גם 'מודעות' היא בשרות היצירה של 'יחידה'. אדם שהוא נעשה מודע, נעשה מודע שהוא 'יחידה' מופרדת מהכוליות. ה'מודעות' צריכה בהמשך לשרת את היחידה שהיא בראה, בהבדילה מהכוליות. הבריאה אינה בשרות ה'כוליות', היא בשרות ה'יחידות' המופרדות.
לכן טענתו של הגל שהמדינה ככוליות, בעלת ריבונות, הנה בעלת בכורה על יחידיה, שצריכים להבלע בה. מדינה כזו היא בשרות ביטול הבריאה, או הרס הבריאה, כפי שהיא הפכה בהמשך בהתגלמותה ברייך השלישי.
אם אנו רוצים לדעת מה היתה דעתה של ההשקפה הלשונית הפילוסופית, ההשקפה הקיומית על רצון לכוליות, אפשר לחזור לדגם של משל 'מגדל בבל'. אנשי שנער רצו בשפה אחת, רצו בעם אחד, היותם עם אחד ושפה אחד, מיד הוביל אותם למרד באלוהות, בנו מגדל שראשו בשמים.
אלוהים היורד לראות את מעשי אנשי שנער, מבין שבמקרה של אחדות כזו, שאיפת אנשי העיר יוביל למרד בבריאה. לכן הוא מחליט: (פרק י"א, 6) 'הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. ויפץ יהוה אתם משם על פני כל הארץ…'. ההשקפה הקיומית התנ"כית אימצה את ה'בריאה'. בריאה משמעותה חלוקת הרצף ליחידות. השקפה קיומית פירושה אימוץ ריבוי.
מפרשי התנ"ך לא הדגישו דיה את העובדה שאלהים לא מבטיח לאבות העברים את העולם, הוא מבטיח להם רק את ארץ כנען. מחשבת התנ"ך מודעת כל הזמן שבריאה משעמותה ריבוי, לכן אין זכות לעם אחד שלטון או ריבונות על עם אחר.
משל 'מגדל בבל' הוא משל על האימפריה הבבלית שרצתה לבלע לתוך עצמה את כל המדינות, אולי משל זה מתאים יותר למדינה האשורית האגרסיבית, הנקראת לעתים גם בשם בבל, כיוון שהיא ראתה את עצמה ריבונית גם על בבל.

המשל, 'מגדל בבל' מדגיש את העיקרון שהבריאה היא רבת פנים, שנסיון לבטל את הריבוי, הוא מרד נגד הבריאה.
המסר של משל 'מגדל בבל', צריך ללמד אותנו שהשקפתו של הגל על מדינה שהנה התגלמות הרוח הכל מקפת, היא מרד נגד הבריאה. ואם אנו מוסיפים לאזהרה זו של משל 'מגדל בבל' זה, מה שקרה כאשר חסידי הגל ניסו באמת להגשים את המדינה מקפת הכל, מדינה ריבונית שלה זכויות על הכל, שהיא רשאית לבטל את הריבוי, אנו מקבלים את הרייך השלישי.
ואם חשבנו שרק הגל השתמש ביופניזם, טעות היא. קדם לו קאנט שדביר על ה'תבונה הטהורה', תבונה טהורה המקפת הכל. הרי לפי קאנט תבונה טהורה זו ב'פרולוגומנה' שלו מחוקקת לטבע. תבונה טהורה זו של קאנט היא 'כח ריבוני', היכולה לשנות את חוקי הקיום, את חוקי הבריאה, הרי היא מחוקקת לטבע.
ברור שהשפה הינוסית מאפשרת את היופמיזם. הרי השפה מעצם מהותה מבדילה, מנכרת, אבל בפן ה'נחשי' שלה היא מאפשרת לאדם לשאוף לריבונות, מאפשרת לאדם לשאוף לבטל את הריבוי, מאפשרת לאדם לשאוף לרציפות, נצח שהנו רציפות, שהנו ביטול הבריאה.
כאן עסקנו בהטעיה של הגל אשר השתמש ביופמיזם, למען להסתיר את שאיפתו, שאיפת עמו ל'כוחנות', לשלטון עולמי. אבל יופמיזם משמש את כל אלו אשר רוצים להסתיר את שאיפותיהם לבטל את הקיצוב, להיות חלק מהאלוהות הכל מקפת, אלו שגופם קטן עליהם, רוצים להיות חלק מגוף גדול, מכוליות. לאלו שייכים גם המיסטיקונים, המצטיירים בעיני רוב הברויים כאנשים ענוים, הרוצים כביכול לוותר על גופם.
במציאות המיסטיקונים של כל התרבויות רצו ורוצים להיות חלק מריבונות מקפת. אפילו אם אנו לוקחים את דוגמת שפינוזה בעל ההשקפה הפנתאיסטית, בניגוד למה שחסידיו ראו בו, הוא לא היה אדם צנוע, הוא לא רצה להיות ישות יהודית מנוכרת הוא רצה להיות חלק מהיקום הפנתיאיסטי. אבל זה לא אמור רק על שפינוזה, אני מזכירה אותו כיוון שלו חסידים יהודים רבים, גם מיסטיקונים אחרים שואפים להיות חלק מהכוליות.
כדאי לנו להזכיר את החכם, המיסטיקון הסיני, לאוטשה, שהתגעגע להיות חלק מה'טאו', הבלתי מחולק. אבל לאוטשה בעצמו הבין שיש להשלים עם היקום הקוצב, למען קיום. שפינוזה לא הגיע להשלמה פרגמטית כזו כמו זו של לאוטשה. ובאמת, למרות יהודים טובים מתגאים בשפינוזה, במציאות הוא היה מורד בבריאה, ולא רק מורד ביהדותו, והגרמנים אימצו אותו כיוון שהוא הטיף לכוליות, כוליות שהיא שם יופמיסטי לכוחנות, בדומה לעצמם.