Monthly Archives: יולי 2013

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור -345 – שלילה למען יצירה חדשה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 345 – שלילה למען יצירה חדשה
העוסקים במחשבת התנ"ך לא נתנו יחס ראוי לצווי לאברהם: 'לך לך מארצך…'. למעשה המהפכה המחשבתית שאברהם ובני דורו חוללו ביוצאם מאור, מרכז תרבותי שומרי חשוב, מבוססת כולה על צווי זה, שפירושו הפילוסופי הוא להיפרד או לשלול מחשבה קודמת למען ליצור השקפה פילוסופית חדשה.
אלו מבין התיאולוגים הנוצריים, בעיקר הלותרניים, בעקבותיהם גם יהודים שהושפעו מהם, הזדעקו כאשר גילו שבתנ"ך מסופרים מיתוסים שהיו קיימים גם בעולם העתיק, אצל עמים אחרים. עם היחס השלילי שלהם לתנ"ך, עם הרצון לעשות דלגיטימציה למחשבת התנ"ך התעלמו מהעובדה שמחשבה חדשה פירושה נתינת פרשנות חדשה לאותם מיתוסים.
אלו שרצו לעשות דלגיטימציה למחשבת התנ"ך גם אחרו את המהפכה המחשבתית התנ"כית באלף וחמש מאות שנה. הם גם לא ידעו עדיין על התרבות השומרית המפוארת, שעלתה על תרבויות יותר מאוחרות, שהמציאה נוסף לכל המצאותיה הספרותיות, את הכתב. הם לא ידעו עליה, כיוון שאת הכתב שלהם פיענחו רק במאה העשרים. אברהם ובני דורו ביססו את המהפכה המחשבתית שלהם על בסיס התרבות השומרית המפוארת.
מספיק אם נזכיר את הנצרות, שהיא נתנה פרשנות חדשה לעקרונות התנ"כיים, וכך יצרה השקפת עולם חדשה.
פרשנות חדשה למיתוסים ישנים מתאפשרת על-ידי הנתקות גם מטריטוריה מסוימת, טריטוריה אשר מצמיחה השקפות אוטוכטוניות, כאילו כל המוסדות הם אורגניים לטריטוריה. כך, למשל, המצרים העתיקים חשבו את מוסדותיהם לאורגניים, או חלק מה'מאט', סדר עולמי, לכן הם אף פעם לא ביטלו מנהגים, רק הוסיפו עליהם.
מכאן חשיבות הצווי 'לך לך…' כיוון שהוא מנכר את היוצאים מהשקפה אוטוכטונית ומאפשרת להם ליצור דבר חדש.
העברים מלאו את הצווי הזה שניתן לאברהם: 'לך לך מארצך..', פעמיים, הרי הם יצאו גם ממצריים. ואם אברהם ובני דורו יצרו את השלב הראשון של הפילוסופיה הלשונית, וצאצאיהם נשאו אתם את היצירות שלהם בכתובים למצריים, היציאה השניה, אפשרה להשלים את המהפכה המחשבתית שבה החלו אברהם ובני דורו.

אנחנו שוב יכולים לקחת את הנצרות שהתבססה על מחשבת התנ"ך, נתנה לה פרשנות חדשה, וניתקה את עצמה מהטריטוריה של יהודה. כך היא הצליחה ביצירת השקפת עולם חדשה.
מכל זה אנו נוכחים לדעת על חשיבות הצווי: 'לך לך מארצך…', צווי שאיפשר את ההינתקות מהירושה השומרית, צווי שאיפשר הינתקות מטריטוריה, איפשר קוסמולוגיה חדשה מופשטת, לא רתוקה לטריטוריה מסוימת.
יש לשער שהעברים לא יצרו את השלב הראשון של הפילוסופיה הלשונית שלהם מיד עם צאתם מאור. יש לשער שהם היו זקוקים להתבונן בכמה תרבויות למען להגיע להשקפה יחסית לגבי מנהגי בני אדם. ובאמת מסופר על העברים שהם נדדו במרכזים תרבותיים של זמנם ובצורה כזו יכלו להגיע להשקפה יחסית לגבי אורחות בני אדם.
להגיע להשקפה מופשטת כזו שהאדם יוצר את עולמו הלשוני, יכול רק אדם, או קבוצה להסיק, אם היא נוכחת לדעת שלכל קבוצה מנהגים שונים, שלכל קבוצה אלים שונים. מסקנות מהתבוננות כזו, מלמדת אנשים שניתקו את עצמם כבר מתרבות אחת, להגיע למסקנה שכל קבוצה וצרת את שפתה, כל קבוצה יוצרת את מוסדותיה, כל קבוצה יוצרת קוסמולוגיה אחרת.
ואם כל קבוצה יוצרת את שפתה, מוסדותיה, את הקוסמולוגיה שלה, מחשבה יחסית מסכמת דברים כאלו בכך שכלי השפה מאפשרת לאדם ליצור את עולמו הלשוני. אם כך השפה, המוסדות, הקוסמולוגיה אינן אוטוכטוניות אלא הן יצירות האדם באמצעות כלי השפה.
אברהם ובני דורו הגיעו לכמה מסקנות המהוות את מחשבת התנ"ך. מה שכבר הזכרנו, הם הגיעו למסקנה שבני אדם יוצרים את עולמם הלשוני באמצעות כלי השפה. מסקנה שנייה חשובה ביותר שהם הגיעו אליה היתה שאם כל קבוצה יוצרת קוסמולוגיה משלה, אזי יש מכך להסיק שלמרות שקוסמולוגיות אלו שונות זו מזו, כולן מצביעות על כך שקיימת ישות-על המפקחת לעל המין האנושי. ישות-על זו אומנם מקבלת גוון שונה ממקום למקום, למעשה היא חד, היא הנה מנותקת מטריטוריה, מפקחת על היקום כולו.
אם ככה, אין תמה שאברהם ובני דורו הגיעו למסקנה על אלוהות אחת, להשקפה מונותיאיסטית, המפקחת על עולמו של האדם, שהיא גם חלק מהעולם הלשוני המאפשר לאדם ליצור את עולמו, שהיא אשר ערבה לעולם לשוני זה, שהיא 'השגחה'.
אברהם ובני דורו יכלו ליצור את ההשקפות החדשות האלו, כיוון שהם לא היו תחת שלטונם של כוהנים המשמרים את השקפתם ומתנגדים לכל חידוש.
אנחנו גם עדים לכך, שאברהם ובני דורו יכלו להחליף את הכתב היתדי השומרי המסובך, לכתב הכנעני פיניקי שלמדו בנדודיהם בין תרבויות שונות. דבר זה אפשר להם לרשום את מסקנותיהם הפילוסופיים- דתיים על מגילות, מגילות, שאותן נשאו אתם בנדודיהם, שאתם צאצאיהם ירדו למצריים.
אנחנו רואים שהחידושים המחשבתיים של אברהם ובני דורו, התאפשרו רק כיוון שהם נשמעו לצווי: 'לך לך…'.
אבל עלינו להבין גם את המשמעות הלשונית של 'לך לך', משמעותו למעשה 'ניכור', אופן פעילות השפה. אנו מסוגלים להתבונן על העולם החיצוני רק כיוון שהשפה מאפשרת לנו 'לנכר' דבר מדבר. רק בצורה כזו השפה יוצרת. כך שהצווי 'לך לך'. למעשה הוא צווי של 'ניכור', ורק ניכור מאפשר את היצירה, במקרה זה יצירה חדשה.
אם עמים יושבי קבע, כפי שהיו המצרים העתיקים, מחשבתם היא אוטוכטונית, אורגנית, הם לא מסוגלים 'לנכר' את עצמם מהטריטוריה שלהם, לכן הם גם לא מסוגלים למחשבה חדשה.
אנחנו כאן צריכים להזכיר את הניתוק השני של העברים, ניתוק ממצריים, יציאת מצריים, שאיפשר את השלב השני של התפתחות הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך.
שוב, העברים במדבר ששם לא היו מוסדות משמרים, מוסדות אוטוכטוניות, יכלו ליצור נדבך שני למחשבה של האבות שיצאו מאור כשדים.
מכל זה אנו יכולים להסיק מסקנות פילוסופיות, שמחשבה אנושית חדשה אפשרית רק אם קבוצה יכולה להפעיל שלילת דברים קודמים, יכולה להפעיל ניכור מדברים קודמים. יצירה חדשה אפשרית רק על בסיס שלילת דבר קודם ועל בסיס זה ליצור דבר חדש.
ברור שאברהם ובני דורו יכלו ליצור מה שיצרו רק על בסיס תרבויות קודמות, הם לא יצרו בחלל ריק, הם רק נתנו פרשנויות חדשות לדברים קודמים. אבל אפילו נתינת פרשנות חדשה לדברים קודמים יש צורך בחופש ממוסדות משמרים.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 344 – פרמטרים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 344 – פרמטרים
אלו המתעקשים שהמידע האנושי הוא מולד או לפחות חלק ממנו מולד, מתעלמים מהעובדה שכל מחשבתו הלשונית של האדם מבוססת על פרמטרים חיצוניים.
קאנט טען שהמושגים 'זמן' ו'מרחב' הם א-פריוריים. נקח קודם את מושג הזמן. אם אנו לומדים את ההיסטוריה האנושית, אנו נוכחים לדעת שלפי מה שההיסטוריה האנושית מספרת לנו, האדם כבר מראשית ההיסטוריה מדד את הזמן לפי הפרמטר של הירח, לפי זריחת הירח, חלק את השנה לחודשים, מהופעת הירח והעלמו. אם ככה, האדם לא רק השתמש בירח כפרמטר, אלא הבין באינטואיציה ש'זמן' הוא מודד התרחשות.
כבר מסקנות אינטואיטיביות אלו של האדם, מזימות את הנחתו של קאנט שהזמן הוא א-פריורי, שהזמן הוא מושג מולד. הבנה אינטואיטיבית זו של האדם מראשית ההיסטוריה האנושית גם מזימה את התמיהה של האדם על מהות הזמן.
אנו מוצאים בספר הווידויים של אוגוסטינוס, את התמיהה על מהות הזמן. אוגוסטינוס אומר בווידויים אלו, שהוא יודע מהו זמן, אבל כאשר שואלים אותו שיסביר את מהותו אין לו תשובה. עד היום מצטטים את תמיהתו של אוגוסטינוס, כיוון שעד היום הזמן נשאר חידה בעיני רוב בני האדם. אבל אם אנו חוזרים לקביעת הזמן לפי הקדמונים, שמדדו את משך זריחת הירח, משך הופעתו והעלמו של הירח, אנו רואים שהקדמונים באינטואיציה הבינו שהזמן הוא מודד התרחשויות ולא ראו אותו כחידה, פשוט קבעו שזמן הוא מודד.
כנראה שקאנט לא קרא היסטוריה אנושית ולכן מרוב השתוקקות לטעון בעקבות לייבניץ שטען שהאדם הוא מונדה, מכיל כבר את כל המידע, קבע שמושג הזמן הנו מולד, כיוון שאף הוא רצה במידע מולד. ועכשיו ננסה לראות את קביעתו השניה של קאנט, הטוען שגם מושג 'מרחב' הוא א-פריורי, הנו מושג מולד. כאן מספיק אם אזכיר שאינשטין כבר הזים טענה זו, בציינו שמושג 'מרחב' הוא תוצאה של מדידת טריטוריה. אם ככה, הידיעה שלנו על מושג 'מרחב', מוסקת ממדידת הטריטוריה כפרמטר ולכן מושג זה אינו מולד.
ובכן, שני מושגים אלו שקאנט קבע שהם מולדים, למעשה הם תוצר פרמטרים חיצוניים, כמו הירח, כמו טריטוריה מוחשית.
אנחנו יכולים להמשיך ולראות שכל המושגים האנושיים הם תוצר של קביעות לפי פרמטרים. נקח בתור דוגמה את היכולת של האדם להבדיל בין יום ללילה, למסגר התבוננות זו בשתי מילים: יום, לילה. הרי האדם מסוגל להגיע לקביעה כזו בהתבוננותו בשמש כפרמטר, בשמש העולה וזורחת לשמש הנעלמת.
ברור שגם החיה מרגישה בשמש הזורחת, אלא שהיא אינה מסוגלת למסגר את תחושותיה במילים.
היכולת הזו של האדם לנכר את התבוננותו לפי פרמטר חיצוני, מתאפשר לו רק אחרי שהוא השיג באמצעות השפה 'מודעות'. אבל הדבר החשוב ביותר לאדם, שהוא בעל 'דחף לקיום' מולד, ככל הברויים עלי כדור הארץ. לכן כאשר הוא בא להבדיל בין טוב לרע, למסגר הבדלה זו במילים, דבר זה מתאפשר לו רק אם הגוף משמש אותו כפרמטר, מה טוב לגוף, מה רע לגוף. שוב גם החיה בורחת מסכנות לגופה, כתוצאה מפגיעה ב'דחף הקיום' המולד שלה, אבל היא אינה מסוגלת למסגר דחף זה במילים, של 'טוב' ורע'.
חשוב להתעכב על ההבדלה הזו: טוב ורע. הרי הבדלה כזו לא קיימת ביקום. חיה שלה 'דחף לקיום' מולד, לא מודעת להבדלה זו בין טוב לרע, היא רק בורחת מסכנות כתוצאה מדחף ביאולוגי.
ההבדלה בין טוב לרע מתאפשרת לאדם כיוון שה'דחף לקיום' המולד, סובב מסביב שמירת הגוף, לכן גוף זה נעשה פרמטר להבדלה בין טוב לרע.
נקח את המושג המטריד ביותר את האדם, מושג המוות. ברור שמושג זה אינו מולד, הרי החיות לא מודעות למוות, הן מודעות לסכנות לגופן. מושג המוות נוצר כאשר האדם רואה את מות הזולת. גילגמש, באפוס על שמו, מספר שהוא ראה גופות מתות של בני אדם צפים על פני הנהר, הבין שאף הוא עתיד למות. שוב אנו רואים שמושג זה 'מוות' נרכש על-ידי האדם לפי פרמטר של גוף מת של זולת.
כאשר האדם מגיע למסקנה שמוות הוא רע, הפרמטר שלו הוא שוב הגוף שלו, רע לגוף. בהמשך האדם שהגיע למסקנה שמוות הוא רע לגוף, הוא יוצר מערכות ערכיות איך לשמר את הגוף מפני מוות.
הידיגר בספרו Sein und Zeit, בורח מהזולת, ה'מאן דהו', שבמות גופו ממחיש לו שאף הוא עתיד למות. אם היה מידע המוות מושג מולד, היידיגר לא היה מוכרח לברח מהזולת הפרמטר, המדגים לו את העובדה שהוא מוותי.
מאחר שהאדם יצר את המושג 'טוב', לפי הפרמטר של הגוף שלו, קיום גוף זה הוא טוב, הוא נוכח לדעת ש'מוות' הוא רע, כיוון שהוא מבשר את כליון הגוף. כך הוא יוצא ליצור מערכות שישמרו את הגוף, ימנעו את המוות שלו.
כפי שראינו גם החיה בורחת מסכנות לחייה, היא בורחת כתוצאה מדחף לשמר את 'דחף הקיום' המולד שלה. אבל החיה לא מסוגלת לעשות יותר מאשר לברח מסכנות. האדם הלשוני שהוענקה לו יכולת היצירה באמצעות השפה, יוצא ליצור בשתוף פעולה עם האחרים מקומות מיסתור מסכנות, מקומות מיסתור מפגעי הטבע. אבל הכל מה שהאדם בשתוף פעולה עם הקהילה יוצר להגן על 'דחף לקיום', הוא עושה כתוצאה מהמודעות מה טוב ומה רע לגוף שהנו הפרמטר שלו. האדם מתרגם את 'דחף הקיום' המולד, לקיום גופו, שאותו הפך לפרמטר לכל מעשיו בהמשך.
אנו רואים שהאדם הלשוני מתרגם את הדחף הביאולוגי או הקיומי, 'דחף לקיום', לפרמטר מוחשי, הגוף. הוא עושה את זה כיוון שמחשבתו הלשונית זקוקה תמיד לפרמטר ממשי.
אנו שוב יכולים לראות את זה מדוגמה אחרת, יכולת ההתמצאות של האדם במרחב. למען להתמצא האדם צריך ליצור לעצמו סימול לשוני. ובכן, האדם קובע סימול כזה כאשר הוא משתמש בשמש כפרמטר, קובע את המושג מזרח, מזריחת השמש, קובע את המושג מערב לפי שקיעת השמש, מושג צפון נקבע לפי עמידה בכוון עם הגב לכוון השמש העולה, וימין היד מצביע על צפון, שמאל היד מסמלת את הדרום. יש גם התמצאויות בבמרחב לפי כוכבים בשמים.
שוב יכולת ההתמצאות שלנו במרחב אינה מולדת אלא נקבעת בצורה חיצונית לפי פרמטר חיצוני.
אנחנו יכולים גם להתיחס לאופן שבו האדם החל לספור. ברור שהוא השתמש לשם כך בפרמטרים של אצבעותיו, יותר מאוחר הוא השתמש ב'אבקו', לוח עם כדוריות נעות על חוט.
שוב, אנחנו יכולים להתבונו על כסף בחברה. הרבה זמן הכסף שהוטבע ממתכות או נייר הסתמך על פרמטרים של זהב שהיה בגנזכי ממשלה, והיה ערב לו. היום הכסף מקבל ערבות מנכסי מדינה. אם מדינה עוברת מהפכה, לא יכולה יותר לתת ערבות של פרמטר לכסף, הוא מאבד את ערכו.
מנהג יותר פרדוכסלי של האדם, שרוצה לתת ערבות ל'אני' שלו, הוא צובר יותר ויותר רכוש ממשי כפרמטר ל'אני' הנעלם שלו.
אנחנו יכולים להרבות באין ספור דוגמאות שמוכיחות שכל המידע של האדם, מחשבתו, היא תוצאה של התיחסות לפרמטרים חיצוניים, שבלעדיהם הוא חסר מידע.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור -343 – ידע מולד, ידע נרכש

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 343 – ידע מולד, ידע נרכש
הזכרנו כבר בשעורים קודמים שחלק גדול מהפילוסופים סברו שהידע האנושי הוא מולד. ברור שלאדם ידע מולד כמו לחיות. ידע מולד עיקרי הוא הדחף לקיום וכל מה ששייך לדחף זה. הידע העיקרי השייך לדחף לקיום הוא לשמר אותו, כך שאנו רואים שהישויות על כדור הארץ שלנו בבריחה מתמדת מסכנות. לדחף זה לקיום, בלי ספק שיים הדחף והידע איך למצא מזון.
לדחף זה לקיום שייך גם הידע איך להגן על טריטוריה אצל חיות מפותחות. לדחף זה לקיום שייך גם הידע המיני, למען לשמר את המין בהפצת הגנים, שהביאולוג דוקין גם מיחס לאדם. כל הדחפים האלו עם הידע למימושם הם מולדים, משותפים לאדם הביאולוגי ולחיות. האמצעי לספק דחפים אלו הוא אמצעי הכח.
אבל למען לממש את המיומנויות האלו של הברויים על כדור הארץ שלנו, האבולוציה ציידה את רובם עם מח, המאפשר להם לראות, המאפשר להם לשמע. גם יכולות אלו הן מולדות אצל האדם הביאולוגי והחיות. בלי ספק שראיה ושמיעה מאפשרים לברויים לברח מסכנות, הם גם מאפשרים להם לראות היכן נמצא מזון. ראיה מאפשרת לברויים גם לראות את גבולות הטריטוריה שלהם.
אצל האדם קיימות מיומנות שאינם מולדות, ואלו מבדילות אותו משאר הברויים, ואלו אינם גנטיים. לכן בהבדל מהמיומנויות המולדות המשכפלות את עצמן, מיומניות אנושיות אלו המבדילות את האדם מברויים אחרים, אינם משכפלות את עצמן, לכן נכנה מיומנויות אלו שלא משכפלות את עצמן אפי-גנטיות.
ראנו שלמען שהברויים וגם האדם הביאולוגי, יוכלו לממש את המידע המולד, הם זקוקים לראיה ושמיעה, שהמח שלהם מספק להם. נשאלת השאלה במה המח המשותף לברויים ולאדם הביאולוגי, השתנה אצל האדם בשלב אבולוציוני נוסף?
בשלב אבולוציוני נוסף, הסתפחה למח האנושי שכבה נוספת, אונות קדמיות, או קליפת מח המאפשרות לאדם את יכולת השפה. היכולת הזו היא מולדת, אבל למען שיכולת זו תתממש היא זקוקה לארגון שאינו מולד. היכולת המולדת לשפה, לממושה זקוקה למוסדות שלא קיימים ביקום, מוסדות המאפשרים מימוש הפן היצירתי של השפה.
היכולת החדשה שנוספה לאדם באמצעות האונות הקדמיות, השפה, הופכות את האדם ל'מפעיל', ליוצר. היכולת המולדת לשפה היא מעין אלגוריתם שמנחה את האדם לעשות בו שימוש, למען להתממש. אבל לפני האלגוריתם הרוצה להתממש, אין בנמצא המוסדות היכולים לסייע לו להתממש. מראש אלגוריתם זה מנחה את האדם ליצור מוסדות למען שהיכולת ליצירה תתממש. הוא מנחה את האדם איך ליצור אותם, כך הוא הופך את האדם ל'מפעיל', מפעיל היוצר את המוסדות למען שהשפה תממש את יכולת היצירה שלה.
ובכן, האדם העושה שימוש ביכולת המולדת שלו לשפה, שפה ההופכת לאלגוריתם, צריך ליצור מוסדות שלא בנמצא ביקום. לכן מוסדות אלו אינם מולדים, הם יצירי האדם ה'מפעיל'.
היצירות האלו של האדם ה'מפעיל', מבדילות אותו משאר הברויים עלי כדור הארץ שלנו.
קודם כל, היכולת המולדת לשפה עדיין אינה השפה הממומשת. האדם ה'מפעיל', צריך ליצור אותה. אבל טרם ייצור האדם את המלה הראשונה, היכולת המולדת לשפה מספקת לאדם יכולת להבדיל. יכולת להבדיל מאפשרת לאדם להיהפך ל'מודע', הוא מבדיל את עצמו מהזולת, מהסביבה. ה'מודעות' הנה היצירה או המוסד הראשון של השפה היוצרת.
האדם שהפך למודע, מרגיש מיד צורך לתקשר עם הזולת. כך הוא על-ידי המיומנות להבדיל, שהאלגוריתם העניק לו, יוצר מילים בבתרו את הקול היוצא מגרונו. אבל המלה שהאדם המודע יוצר מקבלת ממשות רק, אם הזולת מסכים לה.
לשפה אין ממשות ביחידות, כך שהאדם המודע המסוגל להבדיל צריך ליצור את מוסד הקהילה. האמצעי החדש, המלה, המאפשרת תקשור, היא יצירה קיבוצית.
אנחנו רואים איך האלגוריתם הלשוני מנחה את האדם ה'מפעיל', ליצור מוסדות מסייעים למען שהשפה תתממש, הוא מנחה את האדם לבצע את זה בשלבים.
השפה הנוצרת על-ידי הקהילה היא אמצעי נוסף בידי האדם, שהוא קודם בהיותו ישות ביאולוגית בלבד רק אמצעי הכח עמד לרשותו. עכשיו דרך השלב האבולוציוני שהעניק לאדם יכולת לשפה, האדם רוכש בהנחית האלגוריתם המנחה, אמצעי נוסף, אמצעי שפה עם יכולת ליצור. הרי השפה שנוצרה על-ידי הקהילה היא כבר יצירה, היא לא היתה קיימת קודם.
עלינו קודם לאפיין את האמצעי החדש, השפה, שהוא שונה מהאמצעי הקודם, הכח. בהבדל מאמצעי הכח, האמצעי החדש הוא ישות נעלמת, לא מוחשי כמו אמצעי הכח. האמצעי החדש, השפה, היותה ישות נעלמת, זקוקה כל הזמן למשוב מאחרים שאכן היא תקפה. בהבדל מהאמצעי החדש הזה, השפה, אמצעי הכח בידי האדם הביאולוגי, לא זקוק למשוב מהזולת.
עלינו להוסיף לאפיון האמצעי החדש, השפה, שבהבדל מישויות מתוכנתות
על-ידי חוקי הקיום, המשכפלות את עצמן, ישות זו, השפה הנעלמת, אינה משכפלת את עצמה.
לא רק שהיצירות של השפה שנוצרו אינן משכפלות את עצמן, כל יחיד צריך ללמוד אותן. בהמשך כל המוסדות שהכלי החדש הזה יוצר, אינן משכפלות את עצמן, הן כלן ישויות נעלמות, אפי-גנטיות.
מאחר שהיצירות של השפה, והיא עצמה, הן ישויות נעלמות, הן מתאכסנות בזכרון האדם, הן מתאכסנות בזכרון המח הקהילתי.
לפני שנמשיך את סיפור השלבים של התפתחות העולם הלשוני האנושי, עלינו כאן להזים את הנטיה האנושית המתכחשת לעובדה, שהיצירות הלשוניות הנעלמות אינן מולדות, שהן קיימות רק בזכרון האנושי, בזכרון הקהילה, הן יכולות להיות מקובעות בכתב.
עלינו לחזור לתופעה האנומלית, לקפיצה של האבולוציה אשר יצרה ישות 'מפעיל' אשר יכול ליצור דברים חדשים שאינם קיימים ביקום.
האדם ה'מפעיל', עם רצון חופשי מוגבל, הוא אוטונומי ליצור בהנחית האלגוריתם ישויות נעלמות בגבולות. אבל ה'מפעיל' הזה, שבאמצעות הכלי החדש יוצר דברים שלא בנמצא, נשבה תחת הנטיות הינוסיות של הכלי החדש, השפה. כלי השפה יכול ליצור דברים רק בגבולות, כפי שחוקי הקיום ביקום יוצרים ישויות בגבולות, אבל היות כלי זה עם אופי ינוסי, הוא לא מסתפק ביצירות בגבולות, הוא רוצה רציפות, הוא רוצה להיות ריבון על חוקי הקיום, הוא רוצה לשנות אותם.
האדם שנעשה מודע בזכות יכולת ההבדלה שכלי השפה כאלגוריתם מעניק לו, נעשה מודע שקיומו קצוב. בפתוי כלי השפה שהנו ינוסי , מורד בקיצוב, מורד בחוקי הקיום, רוצה קיום רצוף, מבלי להבין שברציפות אין קיום.
בהמשך אי הנחת של האדם המודע לקיומו הקצוב, השפה הינוסית מסיתה אותו נגד היצירה השרירותית, הנעלמת, נגד היצירה האפי-גנטית שלא מכפילה את עצמה, הוא רוצה להיות מתוכנת ולא מתכנת עולם רפאי, הוא רוצה להיות דטרמיניסטי.
אי נחת זה של האדם מעולמו הלשוני שהוא מתכנת אותו, היא הגורם לכך שהאדם טוען שכל המידע שלו הוא מולד. אי הנחת הזה מהעולם הלשוני הרפאי מונע מהאדם לראות שהוא בסתירה להיותו ישות לשונית, תכונה המבדילה אותו מברויים אחרים על כדור הארץ. האדם לא מודע לעובדה שאם הוא לא ישות מתכנתת, אזי הוא מאבד את היכולת בכלל של הסתכלות, למעשה נשללת ממנו היכולת למרוד, הרי החיות מחוסרות השפה אינן מורדות בגורלן.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 342 – פרוסט – משבר הזהות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 342 – פרוסט – משבר הזהות
חוקרים ומבקרים מקבלים ברצינות את האפיון שהוגים או סופרים מעניקים ליצירותיהם. כך פרוסט אפיין את יצירתו בשם 'חפוש הזמן האבוד', 'מציאת הזמן'. הם לא בודקים אם הכתוב תואם את האפיון או את הכותרת.
קודם כל יש להעלות את השאלה 'האם אפשר בכלל לחפש זמן', הרי זמן הוא בסך הכל מודד של התרחשויות. אם ככה, הרי מה שפרוסט חיפש היה חיפוש עולמו המשפחתי הילדותי. הוא רצה להעלות בזכרונו את עולמו הילדותי.
אבל מי שקורא את כל יצירותיו של פרוסט, נוכח לדעת שמה שהטריד את פרוסט היא זהותו. בעולם הלשוני האנושי, מודעות היא אוטומטית, תרומת השפה המבדילה, המנכרת, זהות היא אפיון לשוני, מוענקת לאדם על-ידי הזולת, החברה, השליטים.
אבל פרוסט הילד כבר בילדותו, למרות שלא היה מודע למהות זהות, נוכח לדעת שזהות היא נזילה ביותר. ביצירתו הוא משליך את הזהות הנזילה הזו שהוא הרגיש בה, על גיבורו הראשון, מכר של הוריו בשם סוון. ומדוע? פרוסט היה בן לאב קתולי ואם יהודיה, שאף פעם לא התנצרה, למרות שילדיה גדלו כנוצרים. הילד פרוסט הרגיש כבר בילדותו שסביבתו הקתולית עוינת את התחברותו עם ילדים יהודיים.
ובכן, פרוסט משליך את זהותו הלא ברורה על סוון היהודי, לא בגלל מוצאו, אלא כיוון שהוא נשא לאשה קורטיזנית, שמשפחתו סלדה ממנה. סוון הוא בן משפחה עשירה, אנין, מומחה לאומנויות, ובזכות מיומנותו זו הוא בן בית באצולה, בחברה הצרפתית.
בעיות זהות מובאות בעיקר בחלק מיצירתו המכונה 'סדום ועמורה'. לכאורה חלק זה עוסק בזהויות מעורערות של דמויות בעלי סטיות מיניות. הגיבור של חלק זה הוא צ'רלוס, אציל צרפתי עם סטיות מיניות. אבל כאן ברצונינו לא כל כך לעסוק בגיבור זה, אלא בזהותו המעורערת של פרוסט עצמו.
פרוסט חי בתקופת משפטו של דרייפוס, שוב דמות יהודית, יהודי מתבולל, שרצה להסתפח לחברה הצרפתית השליטה. למרות שאיפתו זו של דרייפוס להיות חלק מהחברה הצרפתית, זו לא היתה מוכנה להעניק לו זהות שלה הוא השתוקק.
מי שקורא את כל יצירתו של פרוסט נוכח לדעת שהוא תמיד חוזר לפרשת דרייפוס. פרוסט נוכח לדעת שיהודים מתבוללים שהתקבלו לפני פרשה זו לחברה הצרפתית, מוצאים את עצמם נדחים על-ידה בגין הפרשה.
בחלק זה של יצירתו 'סדום ועמורה', פרוסט רואה זהות בין הבעיות של היהודים בחברה הצרפתית לבין הבעיות של סוטי המין. הראשונים והאחרנוים זהים בכך, שהם צריכים להסתיר את שונותם מהנורמות שהשליטים קובעים,
למען להיתקבל כשווים.
פרוסט מבין שהנורמה לפיה מוענקת זהות היא שרירותית. אבל פרוסט עם כל הבנותיו, כפי שראינו, לא היה מודע לעובדה שזהות היא תוצר לשוני שהשליטים קובעים בצורה שרירותית בכל דור ודור. השליטים קובעים נורמות לפיהן מוענקות זהויות, למען לשמר את שליטתם.
הרצל כתוצאה ממשפט דרייפוס הגיע לציונות שלו, הוא הבין שאי אפשר לשנות נטיות של שליטים, לשלול מאלו מחוסרי כח את מעמדם. כבר לפני הרצל שהגיע להבנה נכונה, משה במצריים הבין את אותה תופעה, שהעברים מחוסרי הכח, למרות התרבות שירשו מאבותיהם, שאת כתביהם שמרו במגילות כתובות, יוכלו להיות חופשיים רק אם יצאו ממצריים וירכשו טריטוריה משלהם.
כמובן, פרוסט החצוי, היהודי הקתולי, לא יכול היה להגיע למסקנות דומות לאלו של משה או הרצל
פרוסט נוסף להיותו יהודי-קתולי, היו לו גם סטיות מיניות, ובספר זה 'סדום ועמורה', הוא מעלה את כל הגוונים של סטיות מיניות, סטיות מהנורמות. גם לגבי היהודים, פרוסט מתיחס לסוגים שונים, ממתבוללים, ואלו שדבקים יותר למסורת שלהם. הוא בעצמו אינו אוהד ביותר תכונות יהודיות, וכל הזמן משווה אותן עם הסטיות המיניות.
לפי פרוסט גם היהודים, גם סוטי המין נמצאים בהתכחשות מתמדת, בהרגשה של חטא, בהרגשה של עליונות ונחיתות.
מאחר שפרוסט כאדם חצוי, יהודי-קתולי, לא יכול היה להגיע לפיתרון נוסח משה או הרצל, הוא מצא מפלט לבעיותיו במחלת הקצרת שלו.
יצירתו של פרוסט היא מסמך למצבם של היהודים בצרפת, שהעניקה כביכול להם שוויון, אבל שוויון זה היה על תנאי, שיהודים לא יעברו את תקרת הזכוכית שהשליטים הצרפתיים קבעו להם.
הרצל הסיק את המסקנות הנכונות ממשפט דרייפוס. הרצל היה שונה מפרוסט, לא רק בכך שהוא היה יהודי אוטנטי, אלא שהוא היה גם אדם רב תרבותי. הרי הרצל נולד בבודפשט, נדד משם לווינה, לבירת אוסטריה-הונגריה, שהיתה ממלכה רב-לאומית, כך שהוא יכול היה ליצור לעצמו ראיה יחסית של דברים. בדומה להרצל, גם משה היה רב- תרבותי, הוא היה בן העברים שהתחנך בחצר פרעה כבן ערובה, ברח ממצרים למדבר, גר בקרב המדינים, לכן גם משה היה בעל השקפה יחסית, כתוצאה מרב-לאומיותו.
לפרוסט לא היו היתרונות לא של משה או הרצל, הוא היה רק בעל תרבות צרפתית. אבל מקרה משפט דרייפוס אפשרו לו לראות איך זהות היהודים עוברת טרנספורמציה, רק למען להצביע על עובדות מסובכות שהוא הועמד לפניהן. אביו הקתולי היה אנטי-דרייפוסי, בעוד שאמו שהזדהתה עם דרייפוס לא העיזה להביע את דעותיה, מתוך התחשבות בבעלה.
מה שקרה בתקופת משפט דרייפוס בצרפת, שפרוסט מתאר בדקויות השתנות מצבם החברתי של היהודים, קרה אחרי מלחמת העולם הראשונה במרכז אירופה, באוסטריה, בגרמניה. היהודים העזו להתעלם מתקרת הזכוכית שהשליטים הציבו לפניהם.
היהודים כמעוט כל עוד הם קבלו על עצמם את ההבדלות מהחברה השליטה, חיו מסביב לבתי הכנסת, זהותם נקבע בתוך עמם, בבית הכנסת, הם נסבלו, אבל ברגע שהיהודים ניסו לחדור לחברה השליטה, לא שעו לתקרת הזכוכית שהשליטים הציבו לפניהם, החלה הראקציה נגדם.
הענקת 'זהות', היא הפריבילגיה של השליטים, הם מעניקים אותה לפי האינטרסים שלהם. לכאורה השפה היא דמוקראטית, מעניקה לכל היחידים זכויות שוות. אבל האדם אינו רק ישות לשונית, הוא גם ישות ביאולוגית עם דחפים דומים לאלו של החיות. בדרך כלל הדחפים הביאולוגיים הם יותר חזקים מהערכים הלשוניים.
חוקרים חברתיים חושבים וטוענים היום שהם גילו את הגלגל, שהאדם אינו יצור שכלתני. הבנה זו היא עתיקת ימים. השכבה הדקה של 'דעת' שנספחה לגוף הביאולוגי מנסה תמיד לרסן את הדחפים הביאולוגיים, ללא הועיל.
היהודים שאימצו את 'דעת', לעתים קרובות שכחו שהיא קנה רצוץ מול הדחפים הביאולוגיים. ביחוד יהודים טעו כאשר הוענק להם לכאורה שוויון בתור מיעוט ללא טריטוריה, הם התעלמו מתקרת הזכוכית שהשליטים העמידו לפניהם.