אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 342 – פרוסט – משבר הזהות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 342 – פרוסט – משבר הזהות
חוקרים ומבקרים מקבלים ברצינות את האפיון שהוגים או סופרים מעניקים ליצירותיהם. כך פרוסט אפיין את יצירתו בשם 'חפוש הזמן האבוד', 'מציאת הזמן'. הם לא בודקים אם הכתוב תואם את האפיון או את הכותרת.
קודם כל יש להעלות את השאלה 'האם אפשר בכלל לחפש זמן', הרי זמן הוא בסך הכל מודד של התרחשויות. אם ככה, הרי מה שפרוסט חיפש היה חיפוש עולמו המשפחתי הילדותי. הוא רצה להעלות בזכרונו את עולמו הילדותי.
אבל מי שקורא את כל יצירותיו של פרוסט, נוכח לדעת שמה שהטריד את פרוסט היא זהותו. בעולם הלשוני האנושי, מודעות היא אוטומטית, תרומת השפה המבדילה, המנכרת, זהות היא אפיון לשוני, מוענקת לאדם על-ידי הזולת, החברה, השליטים.
אבל פרוסט הילד כבר בילדותו, למרות שלא היה מודע למהות זהות, נוכח לדעת שזהות היא נזילה ביותר. ביצירתו הוא משליך את הזהות הנזילה הזו שהוא הרגיש בה, על גיבורו הראשון, מכר של הוריו בשם סוון. ומדוע? פרוסט היה בן לאב קתולי ואם יהודיה, שאף פעם לא התנצרה, למרות שילדיה גדלו כנוצרים. הילד פרוסט הרגיש כבר בילדותו שסביבתו הקתולית עוינת את התחברותו עם ילדים יהודיים.
ובכן, פרוסט משליך את זהותו הלא ברורה על סוון היהודי, לא בגלל מוצאו, אלא כיוון שהוא נשא לאשה קורטיזנית, שמשפחתו סלדה ממנה. סוון הוא בן משפחה עשירה, אנין, מומחה לאומנויות, ובזכות מיומנותו זו הוא בן בית באצולה, בחברה הצרפתית.
בעיות זהות מובאות בעיקר בחלק מיצירתו המכונה 'סדום ועמורה'. לכאורה חלק זה עוסק בזהויות מעורערות של דמויות בעלי סטיות מיניות. הגיבור של חלק זה הוא צ'רלוס, אציל צרפתי עם סטיות מיניות. אבל כאן ברצונינו לא כל כך לעסוק בגיבור זה, אלא בזהותו המעורערת של פרוסט עצמו.
פרוסט חי בתקופת משפטו של דרייפוס, שוב דמות יהודית, יהודי מתבולל, שרצה להסתפח לחברה הצרפתית השליטה. למרות שאיפתו זו של דרייפוס להיות חלק מהחברה הצרפתית, זו לא היתה מוכנה להעניק לו זהות שלה הוא השתוקק.
מי שקורא את כל יצירתו של פרוסט נוכח לדעת שהוא תמיד חוזר לפרשת דרייפוס. פרוסט נוכח לדעת שיהודים מתבוללים שהתקבלו לפני פרשה זו לחברה הצרפתית, מוצאים את עצמם נדחים על-ידה בגין הפרשה.
בחלק זה של יצירתו 'סדום ועמורה', פרוסט רואה זהות בין הבעיות של היהודים בחברה הצרפתית לבין הבעיות של סוטי המין. הראשונים והאחרנוים זהים בכך, שהם צריכים להסתיר את שונותם מהנורמות שהשליטים קובעים,
למען להיתקבל כשווים.
פרוסט מבין שהנורמה לפיה מוענקת זהות היא שרירותית. אבל פרוסט עם כל הבנותיו, כפי שראינו, לא היה מודע לעובדה שזהות היא תוצר לשוני שהשליטים קובעים בצורה שרירותית בכל דור ודור. השליטים קובעים נורמות לפיהן מוענקות זהויות, למען לשמר את שליטתם.
הרצל כתוצאה ממשפט דרייפוס הגיע לציונות שלו, הוא הבין שאי אפשר לשנות נטיות של שליטים, לשלול מאלו מחוסרי כח את מעמדם. כבר לפני הרצל שהגיע להבנה נכונה, משה במצריים הבין את אותה תופעה, שהעברים מחוסרי הכח, למרות התרבות שירשו מאבותיהם, שאת כתביהם שמרו במגילות כתובות, יוכלו להיות חופשיים רק אם יצאו ממצריים וירכשו טריטוריה משלהם.
כמובן, פרוסט החצוי, היהודי הקתולי, לא יכול היה להגיע למסקנות דומות לאלו של משה או הרצל
פרוסט נוסף להיותו יהודי-קתולי, היו לו גם סטיות מיניות, ובספר זה 'סדום ועמורה', הוא מעלה את כל הגוונים של סטיות מיניות, סטיות מהנורמות. גם לגבי היהודים, פרוסט מתיחס לסוגים שונים, ממתבוללים, ואלו שדבקים יותר למסורת שלהם. הוא בעצמו אינו אוהד ביותר תכונות יהודיות, וכל הזמן משווה אותן עם הסטיות המיניות.
לפי פרוסט גם היהודים, גם סוטי המין נמצאים בהתכחשות מתמדת, בהרגשה של חטא, בהרגשה של עליונות ונחיתות.
מאחר שפרוסט כאדם חצוי, יהודי-קתולי, לא יכול היה להגיע לפיתרון נוסח משה או הרצל, הוא מצא מפלט לבעיותיו במחלת הקצרת שלו.
יצירתו של פרוסט היא מסמך למצבם של היהודים בצרפת, שהעניקה כביכול להם שוויון, אבל שוויון זה היה על תנאי, שיהודים לא יעברו את תקרת הזכוכית שהשליטים הצרפתיים קבעו להם.
הרצל הסיק את המסקנות הנכונות ממשפט דרייפוס. הרצל היה שונה מפרוסט, לא רק בכך שהוא היה יהודי אוטנטי, אלא שהוא היה גם אדם רב תרבותי. הרי הרצל נולד בבודפשט, נדד משם לווינה, לבירת אוסטריה-הונגריה, שהיתה ממלכה רב-לאומית, כך שהוא יכול היה ליצור לעצמו ראיה יחסית של דברים. בדומה להרצל, גם משה היה רב- תרבותי, הוא היה בן העברים שהתחנך בחצר פרעה כבן ערובה, ברח ממצרים למדבר, גר בקרב המדינים, לכן גם משה היה בעל השקפה יחסית, כתוצאה מרב-לאומיותו.
לפרוסט לא היו היתרונות לא של משה או הרצל, הוא היה רק בעל תרבות צרפתית. אבל מקרה משפט דרייפוס אפשרו לו לראות איך זהות היהודים עוברת טרנספורמציה, רק למען להצביע על עובדות מסובכות שהוא הועמד לפניהן. אביו הקתולי היה אנטי-דרייפוסי, בעוד שאמו שהזדהתה עם דרייפוס לא העיזה להביע את דעותיה, מתוך התחשבות בבעלה.
מה שקרה בתקופת משפט דרייפוס בצרפת, שפרוסט מתאר בדקויות השתנות מצבם החברתי של היהודים, קרה אחרי מלחמת העולם הראשונה במרכז אירופה, באוסטריה, בגרמניה. היהודים העזו להתעלם מתקרת הזכוכית שהשליטים הציבו לפניהם.
היהודים כמעוט כל עוד הם קבלו על עצמם את ההבדלות מהחברה השליטה, חיו מסביב לבתי הכנסת, זהותם נקבע בתוך עמם, בבית הכנסת, הם נסבלו, אבל ברגע שהיהודים ניסו לחדור לחברה השליטה, לא שעו לתקרת הזכוכית שהשליטים הציבו לפניהם, החלה הראקציה נגדם.
הענקת 'זהות', היא הפריבילגיה של השליטים, הם מעניקים אותה לפי האינטרסים שלהם. לכאורה השפה היא דמוקראטית, מעניקה לכל היחידים זכויות שוות. אבל האדם אינו רק ישות לשונית, הוא גם ישות ביאולוגית עם דחפים דומים לאלו של החיות. בדרך כלל הדחפים הביאולוגיים הם יותר חזקים מהערכים הלשוניים.
חוקרים חברתיים חושבים וטוענים היום שהם גילו את הגלגל, שהאדם אינו יצור שכלתני. הבנה זו היא עתיקת ימים. השכבה הדקה של 'דעת' שנספחה לגוף הביאולוגי מנסה תמיד לרסן את הדחפים הביאולוגיים, ללא הועיל.
היהודים שאימצו את 'דעת', לעתים קרובות שכחו שהיא קנה רצוץ מול הדחפים הביאולוגיים. ביחוד יהודים טעו כאשר הוענק להם לכאורה שוויון בתור מיעוט ללא טריטוריה, הם התעלמו מתקרת הזכוכית שהשליטים העמידו לפניהם.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: