אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 344 – פרמטרים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 344 – פרמטרים
אלו המתעקשים שהמידע האנושי הוא מולד או לפחות חלק ממנו מולד, מתעלמים מהעובדה שכל מחשבתו הלשונית של האדם מבוססת על פרמטרים חיצוניים.
קאנט טען שהמושגים 'זמן' ו'מרחב' הם א-פריוריים. נקח קודם את מושג הזמן. אם אנו לומדים את ההיסטוריה האנושית, אנו נוכחים לדעת שלפי מה שההיסטוריה האנושית מספרת לנו, האדם כבר מראשית ההיסטוריה מדד את הזמן לפי הפרמטר של הירח, לפי זריחת הירח, חלק את השנה לחודשים, מהופעת הירח והעלמו. אם ככה, האדם לא רק השתמש בירח כפרמטר, אלא הבין באינטואיציה ש'זמן' הוא מודד התרחשות.
כבר מסקנות אינטואיטיביות אלו של האדם, מזימות את הנחתו של קאנט שהזמן הוא א-פריורי, שהזמן הוא מושג מולד. הבנה אינטואיטיבית זו של האדם מראשית ההיסטוריה האנושית גם מזימה את התמיהה של האדם על מהות הזמן.
אנו מוצאים בספר הווידויים של אוגוסטינוס, את התמיהה על מהות הזמן. אוגוסטינוס אומר בווידויים אלו, שהוא יודע מהו זמן, אבל כאשר שואלים אותו שיסביר את מהותו אין לו תשובה. עד היום מצטטים את תמיהתו של אוגוסטינוס, כיוון שעד היום הזמן נשאר חידה בעיני רוב בני האדם. אבל אם אנו חוזרים לקביעת הזמן לפי הקדמונים, שמדדו את משך זריחת הירח, משך הופעתו והעלמו של הירח, אנו רואים שהקדמונים באינטואיציה הבינו שהזמן הוא מודד התרחשויות ולא ראו אותו כחידה, פשוט קבעו שזמן הוא מודד.
כנראה שקאנט לא קרא היסטוריה אנושית ולכן מרוב השתוקקות לטעון בעקבות לייבניץ שטען שהאדם הוא מונדה, מכיל כבר את כל המידע, קבע שמושג הזמן הנו מולד, כיוון שאף הוא רצה במידע מולד. ועכשיו ננסה לראות את קביעתו השניה של קאנט, הטוען שגם מושג 'מרחב' הוא א-פריורי, הנו מושג מולד. כאן מספיק אם אזכיר שאינשטין כבר הזים טענה זו, בציינו שמושג 'מרחב' הוא תוצאה של מדידת טריטוריה. אם ככה, הידיעה שלנו על מושג 'מרחב', מוסקת ממדידת הטריטוריה כפרמטר ולכן מושג זה אינו מולד.
ובכן, שני מושגים אלו שקאנט קבע שהם מולדים, למעשה הם תוצר פרמטרים חיצוניים, כמו הירח, כמו טריטוריה מוחשית.
אנחנו יכולים להמשיך ולראות שכל המושגים האנושיים הם תוצר של קביעות לפי פרמטרים. נקח בתור דוגמה את היכולת של האדם להבדיל בין יום ללילה, למסגר התבוננות זו בשתי מילים: יום, לילה. הרי האדם מסוגל להגיע לקביעה כזו בהתבוננותו בשמש כפרמטר, בשמש העולה וזורחת לשמש הנעלמת.
ברור שגם החיה מרגישה בשמש הזורחת, אלא שהיא אינה מסוגלת למסגר את תחושותיה במילים.
היכולת הזו של האדם לנכר את התבוננותו לפי פרמטר חיצוני, מתאפשר לו רק אחרי שהוא השיג באמצעות השפה 'מודעות'. אבל הדבר החשוב ביותר לאדם, שהוא בעל 'דחף לקיום' מולד, ככל הברויים עלי כדור הארץ. לכן כאשר הוא בא להבדיל בין טוב לרע, למסגר הבדלה זו במילים, דבר זה מתאפשר לו רק אם הגוף משמש אותו כפרמטר, מה טוב לגוף, מה רע לגוף. שוב גם החיה בורחת מסכנות לגופה, כתוצאה מפגיעה ב'דחף הקיום' המולד שלה, אבל היא אינה מסוגלת למסגר דחף זה במילים, של 'טוב' ורע'.
חשוב להתעכב על ההבדלה הזו: טוב ורע. הרי הבדלה כזו לא קיימת ביקום. חיה שלה 'דחף לקיום' מולד, לא מודעת להבדלה זו בין טוב לרע, היא רק בורחת מסכנות כתוצאה מדחף ביאולוגי.
ההבדלה בין טוב לרע מתאפשרת לאדם כיוון שה'דחף לקיום' המולד, סובב מסביב שמירת הגוף, לכן גוף זה נעשה פרמטר להבדלה בין טוב לרע.
נקח את המושג המטריד ביותר את האדם, מושג המוות. ברור שמושג זה אינו מולד, הרי החיות לא מודעות למוות, הן מודעות לסכנות לגופן. מושג המוות נוצר כאשר האדם רואה את מות הזולת. גילגמש, באפוס על שמו, מספר שהוא ראה גופות מתות של בני אדם צפים על פני הנהר, הבין שאף הוא עתיד למות. שוב אנו רואים שמושג זה 'מוות' נרכש על-ידי האדם לפי פרמטר של גוף מת של זולת.
כאשר האדם מגיע למסקנה שמוות הוא רע, הפרמטר שלו הוא שוב הגוף שלו, רע לגוף. בהמשך האדם שהגיע למסקנה שמוות הוא רע לגוף, הוא יוצר מערכות ערכיות איך לשמר את הגוף מפני מוות.
הידיגר בספרו Sein und Zeit, בורח מהזולת, ה'מאן דהו', שבמות גופו ממחיש לו שאף הוא עתיד למות. אם היה מידע המוות מושג מולד, היידיגר לא היה מוכרח לברח מהזולת הפרמטר, המדגים לו את העובדה שהוא מוותי.
מאחר שהאדם יצר את המושג 'טוב', לפי הפרמטר של הגוף שלו, קיום גוף זה הוא טוב, הוא נוכח לדעת ש'מוות' הוא רע, כיוון שהוא מבשר את כליון הגוף. כך הוא יוצא ליצור מערכות שישמרו את הגוף, ימנעו את המוות שלו.
כפי שראינו גם החיה בורחת מסכנות לחייה, היא בורחת כתוצאה מדחף לשמר את 'דחף הקיום' המולד שלה. אבל החיה לא מסוגלת לעשות יותר מאשר לברח מסכנות. האדם הלשוני שהוענקה לו יכולת היצירה באמצעות השפה, יוצא ליצור בשתוף פעולה עם האחרים מקומות מיסתור מסכנות, מקומות מיסתור מפגעי הטבע. אבל הכל מה שהאדם בשתוף פעולה עם הקהילה יוצר להגן על 'דחף לקיום', הוא עושה כתוצאה מהמודעות מה טוב ומה רע לגוף שהנו הפרמטר שלו. האדם מתרגם את 'דחף הקיום' המולד, לקיום גופו, שאותו הפך לפרמטר לכל מעשיו בהמשך.
אנו רואים שהאדם הלשוני מתרגם את הדחף הביאולוגי או הקיומי, 'דחף לקיום', לפרמטר מוחשי, הגוף. הוא עושה את זה כיוון שמחשבתו הלשונית זקוקה תמיד לפרמטר ממשי.
אנו שוב יכולים לראות את זה מדוגמה אחרת, יכולת ההתמצאות של האדם במרחב. למען להתמצא האדם צריך ליצור לעצמו סימול לשוני. ובכן, האדם קובע סימול כזה כאשר הוא משתמש בשמש כפרמטר, קובע את המושג מזרח, מזריחת השמש, קובע את המושג מערב לפי שקיעת השמש, מושג צפון נקבע לפי עמידה בכוון עם הגב לכוון השמש העולה, וימין היד מצביע על צפון, שמאל היד מסמלת את הדרום. יש גם התמצאויות בבמרחב לפי כוכבים בשמים.
שוב יכולת ההתמצאות שלנו במרחב אינה מולדת אלא נקבעת בצורה חיצונית לפי פרמטר חיצוני.
אנחנו יכולים גם להתיחס לאופן שבו האדם החל לספור. ברור שהוא השתמש לשם כך בפרמטרים של אצבעותיו, יותר מאוחר הוא השתמש ב'אבקו', לוח עם כדוריות נעות על חוט.
שוב, אנחנו יכולים להתבונו על כסף בחברה. הרבה זמן הכסף שהוטבע ממתכות או נייר הסתמך על פרמטרים של זהב שהיה בגנזכי ממשלה, והיה ערב לו. היום הכסף מקבל ערבות מנכסי מדינה. אם מדינה עוברת מהפכה, לא יכולה יותר לתת ערבות של פרמטר לכסף, הוא מאבד את ערכו.
מנהג יותר פרדוכסלי של האדם, שרוצה לתת ערבות ל'אני' שלו, הוא צובר יותר ויותר רכוש ממשי כפרמטר ל'אני' הנעלם שלו.
אנחנו יכולים להרבות באין ספור דוגמאות שמוכיחות שכל המידע של האדם, מחשבתו, היא תוצאה של התיחסות לפרמטרים חיצוניים, שבלעדיהם הוא חסר מידע.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: