אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 349 – המח האוטונומי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 349 – המח האוטונומי
הדורות לא הבינו שאבות העברים שנטשו את אור, נתנו ביטוי למוטציה אבולוציונית, נתנו ביטוי להתפתחות האבולוציונית של המח האוטונומי. מח אוטונומי זה שכתוצאה של התפתחות האונות הקדמיות שנוספו לו, אונות קדמיות המקושרות לאינפורמציה היקומית, הצליח לשבות נתח מהאינפורמציה היקומית, להפוך אותו לשפה אוטונומית, עם רצון חופשי מוגבל. אבות העברים שעדיין לא ידעו על אבר פלאי זה, המח, התיחסו לתוצר המוגמר שלו, שאותו כינו במטפורה 'דעת', פרי 'עץ הדעת', שאותו האליהו בתור בורא עולם.
אברהם ובני לויתו הבינו שאותו 'עץ דעת' שממנו שבו את 'דעת', שהעניק להם יכולת יצירה אוטונומית, אותו 'עץ דעת', הוא התגלמות ה'דעת' היקומית היוצרת את העולם, היוצרת 'עולם בתוך עולם', עולם אוטונומי, משוחרר מחוקים דטרמיניסטיים.
אבות העברים, כפי שראינו, לא כינו את הרכש החדש תוצר ה'מח אוטונומי', בשם 'שפה' או 'אנפורמציה', הם כינו אותו בשם 'דעת', שלמעשה מילאה בעיניהם את אותו תפקיד כמו תוצר ה'מח האוטונומי' במנוח של היום. מאחר שאבות העברים גילו ש'דעת', 'עץ הדעת' הוא יוצר את ה'עולם בתוך העולם', עולם משוחרר מחוקים דטרמיניסטיים, ראו ב'דעת' כלי האלוהות החדשה שבניגוד לאלים הקודמים שגזרו גזרות, היעוד של האלוהות הזו ליצור את התנאים המירביים לאלו ששבו לעצמם נתח מפרי 'עץ הדעת'.
אנו היום יודעים שהמח הפלאי, האוטונומי, הישות האנומלית ביקום, הוא הנדבן הגדול, מעניק ראיה לברויים עלי כדור הארץ, מעניק שמיעה לברויים על כדור הארץ, מעניק לבני אדם את השפה היוצרת האוטונומית. המח הפלאי עם מליוני הנירונים, הוא הנדבן הגדול של היקום.
אבות העברים במינוח שלהם כינו את 'דעת', בורא עולם, בורא 'עולם בתוך עולם', עולם משוחרר מחוקים דטרמיניסטיים.
את האלוהות החדשה הזו, שהכלי שלה הוא 'דעת', אנו פוגשים, כאשר היא כורתת ברית עם אברהם. היא כורתת ברית רק עם אלו שניכסו לעצמם את 'דעת'. אנו פוגשים אלוהות חדשה זו בשיח של אברהם אתה על גורל 'סדום'.
האלוהות החדשה זו כורתת בריתות רק עם אלו שמתוך רצון חופשי שעו לצווי 'לך לך…', אלו שניכסו לעצמם את 'דעת' וקבלו את צוויה.
אבות העברים לא מצאו חסידים רבים לתורה החדשה, הרי האדם מעדיף להיות אורגני, מקושר לטריטוריה, מקושר ל'מאט', הסדר האורגני היקומי, נוסח המצרים העתיקים, שלפיהם גם האדם הוא חלק מסדר זה, מעדיפים קיום בגן-עדן, קיום חיתי, חסר מודעות.
אבות העברים רשמו את תורתם החדשה על מגילות קלף, בכתב כנעני-פיניקי, ירדו עם ממצאיהם למצרים, ששם צאצאיהם שועבדו למשך כמה מאות שנים, עד אשר קם משה, שאף הוא שעה לצווי האלוהי 'לך לך מארצך..'. הוא לא רק גאל את בני עמו משעבוד, הוא יצר את השלב השני של פילוסופית השפה, שאותה ביסס על הירושה שאבותיו יצרו.
השלב השני הזה של התפתחות פילוסופית השפה לפנינו בפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית. בפרק הבריאה, האלוהות, עם כלי דעת, יוצאת מהאין, בוראת את העולם ב'הגדים', ב'דעת' אותה שפה שאבות העברים נכסו לעצמם מ'עץ הדעת'. האלוהות בוראת את העולם בבתרה את האנרגיה, שנתחים ממנה היא כולאת בשפה, מציבה גבולות לכל יחידה נבראת.
האלוהות בוראת את העולם למען רווחת האדם, שאותו היא בוראת בדמותה. הכוונה שהאדם שנברא ב'דמות' האלוהות, שהוא בדומה לה יכול ליצור, יצור את עולמו הלשוני המוגבל.
רק במשל השני שמשה יצר, משל עשרת הדברות, מפורט מה משמעות היצירה האנושית, הצריכה להיות דומה לבריאה האלוהית. אבל יצירה זו היא רק למען רווחת האדם ב'עולם הנגלה', לאדם מוענקת רק אריכות ימים בעולם נגלה זה.
הדורות לא הבינו את משמעות הצווי הזה לאדם ליצור את עולמו, צווי המבוסס על ההבנה שהעולם הוא פעילות, וגם האדם כחלק מעולם זה צריך לפעול. צווי זה מנוגד להשקפה היוונית שראתה ביצירה אנושית הסגת גבול האלים.
משה הבין את הצווי המהפכני הזה, וכך הוא אומר בספר שמות פרק ל"ג, 12: 'ויאמר משה אל יהוה ראה אתה אמר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני….. ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה'.
משה הבין שנשיאת המהפכה הלשונית תבדיל את העברים משאר העמים. ובאמת, המהפכה הלשונית שאותה חוללו אבות העברים שאותה השלים משה ומלוויו, באמת הבדילה אותם משאר העמים. מהפכה מחשבתית זו עומעמה על-ידי צאצאי העברים, אחרי חורבן בית ראשון, כאשר השתיקו את הנבואה. מהפכה זו לא התקבלה על-ידי עמים אחרים, עד לתקופה החדשה.
למרות שעקרונות תנ"כיים חדרו למחשבה המערבית, רק בתקופה החדשה התפתחה תורת האינפורמציה שלמעשה מאששת את עקרונות הפילוסופיה הלשונית התנ"כית.
למרות התפתחות תורת האינפורמציה, עד היום לא התקבלה האינטואיציה של אבות העברים, ש'דעת', השפה היא ממקור חיצוני, מ'עץ הדעת', או במנוח עכשוי, מהאינפורמציה היקומית. גם לא התקבלה האינטואיציה של אבות העברים, ש'דעת', כוללת בתוכה את ה'רצון החופש', שבלעדיו האדם לא יכול ליצור את עולמו.
ואם אינטואיציות אלו של אבות העברים לא התקבלו עדיין אצל אלו העוסקים בפילוסופית השפה, הם גם עד היום הזה לא מדגישים שכלי השפה הוא כלי יצירה, הם מדגישים בעיקר את הפן הקומוניקטיבי של כלי זה.
הנירולוגים העוסקים במח, עד היום עוסקים בעיקר בפעילות הנירונים, בפן המכני של אבר זה. הם עוסקים בנירונים שהם בסך הכל חיילים של האבר הפלאי, המח. אבר זה, הקולט, הנו בעיקר טרנספורמטור של יסודות שהוא קולט מהיקום. הנירולוגים לא עוסקים באינפורמציה שהמח הפלאי דרך האונות הקדמיות קולט, והופך את הנתח שהוא שובה לשפה, שהנה אוטונומית עם רצון חופשי מוגבל, כלי יצירה בידי האדם.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 348 – התנ"ך – המחזת 'דעת'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 348 – התנ"ך – המחזת 'דעת'
בשעור הקודם ציינו שהתנ"ך לא סיכם את מסקנותיו במונחים, אלא המחיז אותם. כך התנ"ך לא סיכם שחוה ואדם אחרי שאכלו מפרי עץ הדעת, נעשו 'מודעים', אלא ביטא את זה בשני חצאי משפטים, שבגן-עדן היו ערומים ולא התבוששו, באוכלם מפרי העץ, התביישו בעירומם. בהבדל מהתמציתיות התנ"כית, הגל בדנו בההפכות האדם למודע, כתב על כך ספר עב כרס, 'הפנומנולוגיה של הרוח'.
היוונים בכלל לא התיחסו לההפכות האדם למודע, הם בכלל לא הכירו בשפה היוצרת.
בהמשך המשל לא מפרט איך חוה ואדם רכשו יכולת היצירה, מהרכש החדש 'דעת', במקום זה נאמר: 'והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין'. המשגל המכונה 'ידע', משמעותו יצירת חיים. שוב לא נאמר שהרכש החדש 'דעת', מיועד ליצירת חיים, בהבדל מהולדה תוצאה של דחף ביאולוגי אצל החיה. היצירה מומחזת, לא מוגדרת, לא מסוכמת במונח.
בעל המשל גם לא מגדיר את השפה כינוסית, הוא פשוט ממחיז את הפן של 'דעת' הרוצה ריבונות, בנתינת שם לפן זה 'נחש', הממחיז את עצמו בהבטיחו לחוה שאם תאכל את הפרי תהיה דומה לאלוהות. בעל המשל מיד מזים את הבטחתו של ה'נחש' באיסור של חוה ואדם מלאכל מ'עץ החיים'.
באיסור זה מלאכל מ'עץ החיים', בעל המשל שם לאל את הנטיות של השפה הינוסית לריבונות, וכן הוא שם לאל את השאיפות של 'דעת' לנצחיות.
אבל אנו יכולים לחזור לראשית תולדות אברהם, מחולל המהפכה המחשבתית היוצא מאור, מרכז שומרי, בעקבות הצווי: 'לך לך מארצך…'. הצווי הזה לאברהם הוא המחזה של מהות השפה, שהנה מבוססת על 'ניכור', הבדלות ממקום, למען יצירת דבר חדש. הצווי לאברהם 'לך לך', הוא המחזת כל שליחותו, שליחות של יצירת עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי. עולם לשוני מבוסס על 'ניכור' מטריטוריה, מאורגניות. הרי אברהם לא היה יכול ליצור אלוהות מנוכרת מטריטוריה, מקפת את הכל, אם לא היה מנכר את עצמו מאור.
לא שמו לב לצווי זה 'לך לך…' שהוא המחזת מהות השפה, שפה או 'דעת', מבוססת על 'ניכור'. רק 'לך לך..', 'ניכור', אפשר את הופעת האלוהות שאינה משועבדת לחוקים דטרמיניסטיים, אלוהות עם רצון חופשי, יוצרת עולם לשוני משוחרר מחוקים דטרמיניסטיים, מגורליות.
בצווי זה לאברהם ומלוויו מומחז הצווי להנתק או להנכר מכל התרבויות שדרכן הם נודדים, למען ליצור עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי.
אברהם ומלוויו הם גבורים בדרמה קיומית, ממחישים על-ידי פעילותם את היהפכות האדם לישות 'מודעת', מודעת לעובדה שהוענק להם כלי יצירה, 'דעת', עם אוטונומיה ליצור, באמצעות 'ניכור' דבר מדבר.
המתת החדשה, 'דעת', הפועלת על-ידי 'ניכור', מוציאה את חוה ואדם מגן-עדן, היכן שהם היו חיות בין חיות. הגרוש מהגן מעלה אותם לדרגה אבולוציונית גבוהה יותר. הדגשת היציאה במונח 'גרוש', כנראה רוצה להצביע על עובדה שהאדם לא רצה לצאת מהגן, כפי שהדורות המאוחרים משתוקקים לחזור לגן.
התנ"ך כדרמה, הממחיז שלב אבולוציוני, יציאת האדם ממצב חיתי למצב 'מודע', לא מסוכם במונחים. התנ"ך לא מתווכח עם אמונות של עמים אחרים, הוא מזים את האמונות שלהם על-ידי פעולות מומחזות.
מה שקרה במציאות, העובדה שמחשבת התנ"ך לא הרחיבה על עקרונותיה, מסקנותיה, היה לרועץ לה, הדורות לא ירדו לדעת מחבר המשל. כך גן-עדן נשאר בעיני הדורות כדבר אידיאלי שהאדם משתוקק לחיות בו, ולא הובן, שבעל המשל הוכיח שחוה ואדם בתוך הגן היו חיות בין החיות.
גם מושג 'מודעות' לא הובן על-ידי הדורות, כיוון שבעל המשל לא הוסיף הסבר, שבלי מודעות האדם לא יכול להתבונן על העולם מחוץ לו, לא הסביר שבלי מודעות האדם לא יכול ליצור את עולמו הלשוני.
גם הצווי 'לך לך מארצך..' לא לווה בהסבר. לא הוסבר שצווי זה הוא צווי של 'ניכור' ממצב אורגני. הרי עמים אוטוכטוניים, אלו שלא זכרו את ראשיתם, היו בעלי השקפה אורגנית, ראו את השפה שלהם כאורגנית, ראו את המוסדות שלהם אורגניים, ראו את אליהם קשורים לטריטוריה.
למען לאפשר לפתח השקפה פילוסופית לשונית, היה צורך ב'ניכור', או צווי 'לך לך מארצך..' הינתקות מטריטוריה, הינתקות מהשקפה אורגנית.
ההיסטוריון הנרי פרנקפורט, שכתב על תרבות מצריים, אמר שהמצרים אף פעם לא שינו מנהגים, מוסדות, שלטון, כיוון שראו אותם חלק מסדר יקומי 'מאט', סדר אורגני. גם השומרים, שיצרו תרבות מפוארת, לא היו מודעים לעובדה שעולמם הוא עולם לשוני, שהם יצרו, לא היו מודעים למהות השפה, מהות מבוססת על 'ניכור', הפרדת דבר מדבר.
אלו שאינם מבינים את מהות הפעולה 'נכר', כמובן לא יכולים להבין שהיקום כולו מבוסס על 'ניכור', היבדלות ישות משישות, לא יכולים להבין גם שהבריאה תיתכן רק אם הישויות מתבדלות זו מזו, מתבדלות לתוך גבולות.
אם האדם, תרבויות לא מבינות את העיקרון הזה של הבריאה, הם לא משלימים עם קצוב משך חייו של האדם, רואים במוות תופעה טראגית.
עד כמה היוונים לא הבינו את עיקרון ההבדלות של הישוייות ביקום, אנחנו יכולים לראות מפרגמנט שנשאר מפילוסוף פרה-סוקראטי, אנכסימנדר, שראה בהבדלות האדם מהכוליות חטא, שהעונש עליו שהכוליות מנכסת את הישות הנבדלת בחזרה אל חיקה.
היוונים לא הכירו את מחשבת התנ"ך, גם אם היו מכירים אותה לא היו מבינים אותה בגלל התבטאותה המינימליסטית.
אבל אל נשלה את עצמינו, גם אלו שהבינו את עיקרון ה'ניכור', שללו אותו, כיוון שהם לא השלימו עם משך חיים קצוב.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 347 – דטרמיניזם מול רצון חופשי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 347 – דטרמיניזם מול רצון חופשי
הזכרנו כבר פעמים רבות שרצון חופשי הוא בסיס המחשבה התנ"כית. רצון חופשי הוא פרי רכישת 'דעת' על-ידי חוה ואדם, רכישת דעת המאפשרת להבדיל.
לכאורה האבולוציה שהעניקה לאדם את יכולת השפה, העניקה לו גם את יכולת ההבדלה, כיוון שבלעדיה האדם אינו יכול להפעיל את יכולת השפה. במציאות האדם מפעיל את יכולת ההבדלה יחד עם יכולת השפה, רק שהוא לא מודע לעובדה שהוא מפעיל את היכולת הזו, כיוון שהוא לא מודע למהות השפה.
הסיבה שהאדם לא מודע למהות כלי השפה ואופן פעולתה היא שאין לו שליטה על ההתרחשויות השרירותיות של הקיום, שאין לו שליטה על משך חייו. מכאן שהאדם מסיק שחייו נשלטים על-ידי דטרמיניזם, על-ידי גורל. מאחר שבעיות אלו מעסיקות את האדם, הוא לא נותן לעצמו דין וחשבון שהכלי שבידיו, כלי השפה מאפשר לו ליצור את עולמו הלשוני, דוחה מעצמו לשאול על מהות הכלי.
אם מישהו חשב שאמונה בדטרמיניזם הוא נחלת תרבויות עתיקות, מספיק אם נזכיר שלותר בספרו 'העדר רצון חופשי', למרות הירושה התנ"כית שוב העלה את הרעיון שדטרמיניזם שליט בעולם, והאדם אינו בעל רצון חופשי.
אחרי הרפורמציה של לותר, העולם הפרוטסטנטי שכלל גם את חסידי קלווין, הסתייג מאמונה ב'רצון חופשי', הסתיגות שהיתה צריכה לסמל את 'הפרוטסט', מרד נגד הכנסיה הקאתולית. הכנסיה ברבות הימים אמצה את הרצון החופשי ולותר כתב את ספרו, 'העדר רצון חופשי' כתשובה לספרון של ארסמוס, שבשם הכנסיה הקאתולית הגן על 'רצון חופשי'.
נוצר מצב פרדוכסלי, שהפילוסוף הנומינליסטי, הובס, שחי כבר אחרי הרפורמציה שטען בהקדמה לספרו 'הלוויתן', שלאדם ניתנה היכולת כמו לטבע ליצור, שהציע ליצור מדינה מבוססת על ברית, הסכם, התכחש לרצון חופשי. הוא עשה את זה כדי לשייך את עצמו ל'פרוטסטנטים'. לאלו שמרדו בכנסיה הקאתולית. הוא לא נתן לעצמו דין וחשבון ששלילתו את הרצון החופשי, נוגד את קביעתו הקודמת שהאדם יכול ליצור. נוסף לכך הרי הוא הציע יצירת מדינה מלאכותית, שכמובן אי אפשר ליצור בלי רצון חופשי, הרי בלי רצון חופשי האדם לא יכול ליצור.
ואם אדם כמו הובס הסתבך בסתירה מחשבתית כזו, הוא שיחס לאדם יכולת יצירה, אל נתפלא שהאדם הרגיל לא נמלט מסתירות מחשבתיות.
אבל לא רק האדם הרגיל לא נותן לעצמו דין וחשבון שבידיו כלי, כלי השפה, המאפשר לא ליצור יש מאין, ראינו שאיש מדע מהולל כמו איינשטין, נאחז בדטרמיניזם, לא חשב שבמצב כזה היה נשלל ממנו יכולת ההתבוננות, יכולת המחשבה המדעית.
הזכרנו בשעורים רבים, שבתנ"ך לפנינו בסיס הפילוסופיה הלשונית. רק שפילוסופיה לשונית זו בתנ"ך ניתנה בתמציתיות, היא לא הרחיבה על מסקנותיה, היא לא התמודדה עם דעות קוטביות. עובדות אלו איפשרו לדורות להתעלם מתרומתה העילאית.
כך אנו מסיקים ממשל 'עץ הדעת', שחוה ואדם השיגו 'מודעות', מכך שהתנ"ך המחיז את מסקנותיו, אמר שבגן עדן חוה ואדם היו עירומים ולא התבוששו, אחרי אוכלם מפרי העץ הם התבוששו בעירומם. אבל התנ"ך לא הגדיר את התחושה הזו של חוה ואדם במלה 'נעשו מודעים'. באותו אופן משל 'עץ הדעת', אינו מגדיר שיכולת ההבדלה שחוה ואדם רכשו מאכילת הפרי, הקנה להם 'רצון חופשי', אנו מסיקים עובדה זו מהמחזת מצבם של חוה ואדם, שבעל המשל מייחס להם יכולת יצירת, יצירת חיים, ויצירה בלתי אפשרית בהעדר רצון חופשי.
באותה צורה במשל הבריאה, אלהים יוצא מהאין, ומתחיל במעשה הבריאה, שוב המשל אינו מסכם את מפעלו של האלוהות במונח שהוא ברא מתוך 'רצון חופשי', לא כתוצאה מחוקים דטרמיניסטיים.
התנ"ך נהג כאילו המסקנות שלו הן מובנות מאליהן, מהמחזתם, מבלי להגדירן במושגים. התעלם מהעובדות שמחשבה קוטבית לו היא ארכיטיפים לאדם, שלא משלים עם הנתונים הקיומיים. לכן יש צורך להזים את אמונתם הקוטבית של בני אדם.
מחשבת התנ"ך התעלמה מכך שהאדם הדואלי, גוף ביאולוגי עם תוספת דקה של 'דעת', דחפיו הגופניים חזקים יותר מאשר התוספת הלשונית, תוספת המאפשרת לו ליצור את עולמו הלשוני. מחשבת התנ"ך גם התעלמה מהעובדה שכלי השפה יוצרת עולם נעלם, עולם רפאי שקיומו תלוי בשתוף פעולה בין יחידים, עולם שכולו תלוי באמונה של היחידים בו. והאדם אינו רוצה בעולם רפאי זה, הוא רוצה בעולם מוחשי.
ואם האדם לא השלים עם הנתונים הקיומיים, עם העובדה שהוא תלוי בשרירותיות חוקי הקיום, שמשך קיומו קצוב, הוא גם סלד מהחובות שיצירת העולם הלשוני מטילות עליו, רצה כל הזמן לסגת לחיים כוחניים שנראו בעיניו יותר ממשיים.
אפילו לאדם מהולל כמו איינשטין העולם הדטרמיניסטי נראה היה יותר ממשי, מאשר העולם הלשוני עם כל בעיותיו. אבל איינשטין, וכל אלו שנחותים ממנו, לא נמלטו מהגורל שהאבולוציה סיפחה להם את יכולת השפה, ורק תוספת זו מאפשרת להם לחשוב, להתבונן, וגם למרוד.
ואם האדם אינו משלים עם הנתונים הקיומיים, הוא תמיד מסיח את דעתו מעובדות, בוחר באפשרויות שנראות לו יותר קלות, כך האדם תמיד נסוג לשימוש בכח, למרות שהאבולוציה העניקה לו אמצעי יותר מתוחכם, את אמצעי השפה, אמצעי שבא במקום אמצעי הכח המשותף לאדם ולחיה.
אני מעלה את הדיון הזה, האם דטרמיניזם שליט גם בעולמו של האדם, או שמא בכל זאת יכולת השפה מעניקה לאדם אוטונומיה מוגבלת, רצון חופשי? כפי שראינו שויכוח בשאלה זו מעסיקה את האדם עד היום הזה, שאפילו איינשטין רצה שאלהים לא ישחק בקוביה. אני מעלה את השאלה הזו, כיוון שאפילו אנשים בשעור קומתו של איינשטין, לא הבין שהשפה שהוענקה לאדם, לא יכולה לפעל בלי 'רצון חופשי', בלי הבדלה. יכולתו של האדם להתבונן מתאפשרת רק כיוון שהאדם מרצונו החופשי מנכר את עצמו מהסביבה, מהעולם, למען לסכם את התבוננותו במלה, במושג. עשייה כזו היא יצירה, ויצירה אפשרית רק אם לאדם רצון חופשי.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 346 – מדע – הסחת דעת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 345 – מדע – הסחת דעת?
ניוטון היה המדען היחידי שלא חשב שהמדע שהוא פיתח פתר את חידת הקיום בשבילו. המכניות הדטרמיניסטית שהוא גלה לא סיפקה אותו. לכן עסק באלכימיה ובכתבי הקודש. ניוטון לפני מותו אמר, שכל מחקריו היו דומים למשחקי ילד על שפת הים, המחפש אבנים מלוטשות, אבל חידת הקיום לא התגלתה לו.
ניוטון שחקר את כתבי הקודש, גם אמר שלקדמונים התגלו דברים שלבני דורו לא נהירים. עלינו לא לשכוח שניוטון חי לפני התגליות הגדולות בתחום האינפורמציה. לכן התגליות האינטואיטיביות של מחשבת התנ"ך, בתחום אינפורמציה, בקביעה שלה שהעולם הנו פרי שפה, דעת, לא היו מובנים לו, למרות שהוא הבין את החידתיות שבהן.
אני מביאה את דבריו של ניוטון למען להצביע על ההבדל בינו לבין איינשטין. בהבדל מניוטון, את איינשטין דווקא היקום הדטרמיניסטי סיפק. ניוטון בהבדל מאיינשטין היהודי התלוש, היה אדם שורשי, שלא הזדקק להסחת דעת במדע, כמפלט. ניוטון חי כבר אחרי הרפורמציה, ושאלות תיאולוגיות ומטפיזיות העסיקו את בני דורו. בהשפעת קלווין, שאמונה שלו בהשגחה מלאה את כתביו, גם ניוטון האמין בהשגחה.
ההבדל בין דעות שני אנשי מדע מהוללים אילו מפליאה. ידועה התנגדותו של איינשטין לתורת הקוונטים, תורה שקבעה שבעולם הקוונטי קיימת שרירותיות חוקית, לא דטרמיניזם. אני חוזרת על דברים ידועים שאיינשטין אמר שאלהים לא משחק בקוביה, שחוקיות דטרמיניסטית שליטה בעולם.
קשה להגיד על איינשטין שהתכחש ליהדותו. אבל הוא טען שהוא תלמידו של שפינוזה. לכן התבטאותו שסיפורי התנ"ך הם סיפורים לילדים, לא צריכה להפליא אותנו. למרות שאיינשטין בהבדל משפינוזה לא מרד ביהדות בצורה גלויה, אבל כתלמיד פילוסוף זה אף הוא מרד בירושה התנ"כית. הוא כקודמו לא הבין שיכולת המחשבה שלו אפשרית רק כיוון שהשפה פועלת בצורה שרירותית. הוא לא הבין שמחשבת התנ"ך נתנה בכורה לשפה השרירותית, המאפשרת את יצירת עולמו הלשוני של האדם, המאפשרת לאדם להתבונן. לו באמת איינשטין היה חלק מעולם דטרמיניסטי, הוא לא יכול היה להתבונן, ליצור את המדע שלו.
אם ננתח את הכרזתו של איינשטין שאלהים אינו משחק בקוביה, אזי ברור שהוא מתנגד לכל ההשקפה התנ"כית, לפיה אלהים מרצונו החופשי, לא לפי חוק דטרמיניסטי, ברא את העולם. כבר הזכרנו פעמים אחדות, שהרופא, הפילוסוף, גלן במאה השניה לספירה טען, שמושג 'רצון חופשי' נכנס לאמונה הנוצרית מהקוסמולוגיה בתנ"ך, לפיה אלהים ברא את העולם לפי רצונו החופשי, לא לפי חוקים דטרמיניסטיים. בכך, לפי גלן, ההשקפה החדשה שונה מההשקפה היוונית, שראתה את העולם נצחי, נוהג לפי חוקים דטרמיניסטיים. לכן היוונים בכלל לא הכירו את המושג 'רצון חופשי'.
אם ככה, אלהים משחק בקוביה לפי התנ"ך. הפילוסוף האנגלי הנומינליסט, אוקם, אמר שלפי דתו, לפי כתבי הקודש, אלהים יכול להחריב את העולם, בזמן המבול הוא רצה לעשות כך, לכן אין לקבל את המדע היווני שהעולם הוא נצחי, דטרמיניסטי.
אבל יהודים כמעוט בגולה, במצב חברתי מעורער, רצו לשנות את שרירותיות הקיום לפי ההשקפה התנ"כית. רצו בדטרמיניזם, בנצחיות, לא בעולם נגלה ארעי, בחיים קצובים. כך רצה כבר היהודי ההלניסטי השליח פאול, רצה שההשגחה תשנה סדרי עולם, בצורה אחרת, כך רצה שפינוזה, רצה פנתאיזם, דטרמיניסטי, ללא רצון חופשי שרירותי. כך רצה מרכס, התנגד ל'ניכור' היהודי, רצה בעולם אורגני.
לכן אל יפליא אותנו, שאיינשטיין רצה שאלהים לא ישחק בקוביה. רצה בעולם דטרמיניסטי, ברח למדע מתוך רצון של 'הסחת דעת', מבעיות העולם, ממצב היהודים.
תמיד מפליא לראות שמחשבת התנ"ך לא פיתחה מדע. בעולם שההשגחה בראה עולם לרווחת האדם, לא היה צורך של הסחת דעת, בצורך לברח לטבע הדטרמיניסטי, אפילו שהיוונים ברחו אליו. הרי בעולם היווני, עולם בשליטת המוירה, עולם טראגי, המדע היה מפלט, המדע היה הסחת דעת מעולם חסר.
אל עלינו לתמה שמדע האינפורמציה נוצר באנגליה, ארץ הפילוסופיה הנומינליסטית, ארץ שבה השפעת תיאולוגית קלווין עם נתינת בכורה ל'השגחה' הכל יכולה התקבלה.
יהודים, ישראלים, עד היום לא מודעים, לא רוצים להכיר בעובדה שאבותיהם יצרו את פילוסופית השפה, את ההשקפה שהעולם הוא פרי 'שפה'. הם עדיין חסידים של אלו שעשו דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך. מספיק אם נזכיר את נעם חומסקי, שלו חסידים רבים.
בהקשר להסחת דעת, רצון האדם לברח מהתיחסות לדברים נעלמים, רצון להעדיף מכניות, דטרמיניזם, אפשר גם להזכיר את הנירולוגים העוסקים בחקר המח.
הנירולוגים, חוקרי המח מתעמקים בפעילות הנירונים, פעילות מכנית. הרי הנירונים צריכים להיות מונעים על-ידי משהו, על-ידי איזה יסוד. הרי הנירולוגים מסכימים שהמח מספק לברויים על כדור הארץ שלנו ראיה, על-ידי כך שהוא עושה טרנספורמציה לפוטונים שהוא קולט, הם מסכימים שהמח מספק לברויים שמיעה, על-ידי כך שהוא קולט גלי קול.
מאנלוגיה פשוטה, הנירולוגים צריכים להניח, ממפעלות האחרות של המח, שהוא קולט יסודות מהיקום, ועושה להם טרנספורמציה, כך גם במקרה של יצירת השפה, הוא קולט יסוד מהיקום, במקרה זה את היסוד של אינפורמציה הנעלמת, עושה לה טרנספורמציה, הופך אותה לשפה האנושית, באמצעות הנירונים הפעלתנים.
מדע האינפורמציה כבר מניח שקיים ביקום יסוד נעלם היוצר את הישויות בהתרכבו עם אנרגיה. אבל לא רק הנירולוגים עדיין לא משלימים עם העובדה שהמח קולט את היסוד הנעלם הזה ועושה לו טרנספורמציה לשפה אנושית עם 'רצון חופשי', עם אוטונונומיה חלקית. גם אלו העוסקים בפילוסופית השפה, עדיין לא משלימים עם העובדה שהשפה האנושית היוצרת את עולמו של האדם, ששפה זו פועלת בשרירותיות, מונעת על-ידי יסוד נעלם, האינפורמציה היקומית. עולמו האנושי של האדם אינו דטרמיניסטי, הוא עולם שרירותי.
אם האדם יכול להתבונן על העולם, זה הודות לשפה השרירותית, גם איינשטיין יכול היה ליצור את המדע שלו, זה רק הודות לאותה שפה שרירותית.