אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 347 – דטרמיניזם מול רצון חופשי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 347 – דטרמיניזם מול רצון חופשי
הזכרנו כבר פעמים רבות שרצון חופשי הוא בסיס המחשבה התנ"כית. רצון חופשי הוא פרי רכישת 'דעת' על-ידי חוה ואדם, רכישת דעת המאפשרת להבדיל.
לכאורה האבולוציה שהעניקה לאדם את יכולת השפה, העניקה לו גם את יכולת ההבדלה, כיוון שבלעדיה האדם אינו יכול להפעיל את יכולת השפה. במציאות האדם מפעיל את יכולת ההבדלה יחד עם יכולת השפה, רק שהוא לא מודע לעובדה שהוא מפעיל את היכולת הזו, כיוון שהוא לא מודע למהות השפה.
הסיבה שהאדם לא מודע למהות כלי השפה ואופן פעולתה היא שאין לו שליטה על ההתרחשויות השרירותיות של הקיום, שאין לו שליטה על משך חייו. מכאן שהאדם מסיק שחייו נשלטים על-ידי דטרמיניזם, על-ידי גורל. מאחר שבעיות אלו מעסיקות את האדם, הוא לא נותן לעצמו דין וחשבון שהכלי שבידיו, כלי השפה מאפשר לו ליצור את עולמו הלשוני, דוחה מעצמו לשאול על מהות הכלי.
אם מישהו חשב שאמונה בדטרמיניזם הוא נחלת תרבויות עתיקות, מספיק אם נזכיר שלותר בספרו 'העדר רצון חופשי', למרות הירושה התנ"כית שוב העלה את הרעיון שדטרמיניזם שליט בעולם, והאדם אינו בעל רצון חופשי.
אחרי הרפורמציה של לותר, העולם הפרוטסטנטי שכלל גם את חסידי קלווין, הסתייג מאמונה ב'רצון חופשי', הסתיגות שהיתה צריכה לסמל את 'הפרוטסט', מרד נגד הכנסיה הקאתולית. הכנסיה ברבות הימים אמצה את הרצון החופשי ולותר כתב את ספרו, 'העדר רצון חופשי' כתשובה לספרון של ארסמוס, שבשם הכנסיה הקאתולית הגן על 'רצון חופשי'.
נוצר מצב פרדוכסלי, שהפילוסוף הנומינליסטי, הובס, שחי כבר אחרי הרפורמציה שטען בהקדמה לספרו 'הלוויתן', שלאדם ניתנה היכולת כמו לטבע ליצור, שהציע ליצור מדינה מבוססת על ברית, הסכם, התכחש לרצון חופשי. הוא עשה את זה כדי לשייך את עצמו ל'פרוטסטנטים'. לאלו שמרדו בכנסיה הקאתולית. הוא לא נתן לעצמו דין וחשבון ששלילתו את הרצון החופשי, נוגד את קביעתו הקודמת שהאדם יכול ליצור. נוסף לכך הרי הוא הציע יצירת מדינה מלאכותית, שכמובן אי אפשר ליצור בלי רצון חופשי, הרי בלי רצון חופשי האדם לא יכול ליצור.
ואם אדם כמו הובס הסתבך בסתירה מחשבתית כזו, הוא שיחס לאדם יכולת יצירה, אל נתפלא שהאדם הרגיל לא נמלט מסתירות מחשבתיות.
אבל לא רק האדם הרגיל לא נותן לעצמו דין וחשבון שבידיו כלי, כלי השפה, המאפשר לא ליצור יש מאין, ראינו שאיש מדע מהולל כמו איינשטין, נאחז בדטרמיניזם, לא חשב שבמצב כזה היה נשלל ממנו יכולת ההתבוננות, יכולת המחשבה המדעית.
הזכרנו בשעורים רבים, שבתנ"ך לפנינו בסיס הפילוסופיה הלשונית. רק שפילוסופיה לשונית זו בתנ"ך ניתנה בתמציתיות, היא לא הרחיבה על מסקנותיה, היא לא התמודדה עם דעות קוטביות. עובדות אלו איפשרו לדורות להתעלם מתרומתה העילאית.
כך אנו מסיקים ממשל 'עץ הדעת', שחוה ואדם השיגו 'מודעות', מכך שהתנ"ך המחיז את מסקנותיו, אמר שבגן עדן חוה ואדם היו עירומים ולא התבוששו, אחרי אוכלם מפרי העץ הם התבוששו בעירומם. אבל התנ"ך לא הגדיר את התחושה הזו של חוה ואדם במלה 'נעשו מודעים'. באותו אופן משל 'עץ הדעת', אינו מגדיר שיכולת ההבדלה שחוה ואדם רכשו מאכילת הפרי, הקנה להם 'רצון חופשי', אנו מסיקים עובדה זו מהמחזת מצבם של חוה ואדם, שבעל המשל מייחס להם יכולת יצירת, יצירת חיים, ויצירה בלתי אפשרית בהעדר רצון חופשי.
באותה צורה במשל הבריאה, אלהים יוצא מהאין, ומתחיל במעשה הבריאה, שוב המשל אינו מסכם את מפעלו של האלוהות במונח שהוא ברא מתוך 'רצון חופשי', לא כתוצאה מחוקים דטרמיניסטיים.
התנ"ך נהג כאילו המסקנות שלו הן מובנות מאליהן, מהמחזתם, מבלי להגדירן במושגים. התעלם מהעובדות שמחשבה קוטבית לו היא ארכיטיפים לאדם, שלא משלים עם הנתונים הקיומיים. לכן יש צורך להזים את אמונתם הקוטבית של בני אדם.
מחשבת התנ"ך התעלמה מכך שהאדם הדואלי, גוף ביאולוגי עם תוספת דקה של 'דעת', דחפיו הגופניים חזקים יותר מאשר התוספת הלשונית, תוספת המאפשרת לו ליצור את עולמו הלשוני. מחשבת התנ"ך גם התעלמה מהעובדה שכלי השפה יוצרת עולם נעלם, עולם רפאי שקיומו תלוי בשתוף פעולה בין יחידים, עולם שכולו תלוי באמונה של היחידים בו. והאדם אינו רוצה בעולם רפאי זה, הוא רוצה בעולם מוחשי.
ואם האדם לא השלים עם הנתונים הקיומיים, עם העובדה שהוא תלוי בשרירותיות חוקי הקיום, שמשך קיומו קצוב, הוא גם סלד מהחובות שיצירת העולם הלשוני מטילות עליו, רצה כל הזמן לסגת לחיים כוחניים שנראו בעיניו יותר ממשיים.
אפילו לאדם מהולל כמו איינשטין העולם הדטרמיניסטי נראה היה יותר ממשי, מאשר העולם הלשוני עם כל בעיותיו. אבל איינשטין, וכל אלו שנחותים ממנו, לא נמלטו מהגורל שהאבולוציה סיפחה להם את יכולת השפה, ורק תוספת זו מאפשרת להם לחשוב, להתבונן, וגם למרוד.
ואם האדם אינו משלים עם הנתונים הקיומיים, הוא תמיד מסיח את דעתו מעובדות, בוחר באפשרויות שנראות לו יותר קלות, כך האדם תמיד נסוג לשימוש בכח, למרות שהאבולוציה העניקה לו אמצעי יותר מתוחכם, את אמצעי השפה, אמצעי שבא במקום אמצעי הכח המשותף לאדם ולחיה.
אני מעלה את הדיון הזה, האם דטרמיניזם שליט גם בעולמו של האדם, או שמא בכל זאת יכולת השפה מעניקה לאדם אוטונומיה מוגבלת, רצון חופשי? כפי שראינו שויכוח בשאלה זו מעסיקה את האדם עד היום הזה, שאפילו איינשטין רצה שאלהים לא ישחק בקוביה. אני מעלה את השאלה הזו, כיוון שאפילו אנשים בשעור קומתו של איינשטין, לא הבין שהשפה שהוענקה לאדם, לא יכולה לפעל בלי 'רצון חופשי', בלי הבדלה. יכולתו של האדם להתבונן מתאפשרת רק כיוון שהאדם מרצונו החופשי מנכר את עצמו מהסביבה, מהעולם, למען לסכם את התבוננותו במלה, במושג. עשייה כזו היא יצירה, ויצירה אפשרית רק אם לאדם רצון חופשי.