אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 354 – דחף הקיום מריץ את השפה המשחקת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 354 – דחף הקיום מריץ את השפה המשחקת
דחף הקיום משותף לאדם ולברויים אחרים על כדור הארץ שלנו, אלא בהבדל מברויים אחרים, לאדם הסתפחה יכולת השפה למוחו. תפקיד 'דעת', או השפה, לפי בעל משל 'עץ הדעת', הוא לשרת את הגוף, להעניק לו מודעות, להעניק לו יכולת יצירה, בשרות הגוף. במציאות התוספת הזו, 'דעת' או שפה, אינה מסתפקת רק בתפקיד שבעל משל 'עץ הדעת' הועיד לה, היא דווקא שואפת לריבונות, יכולת שנשללה ממנה.
לא הועיל לאדם אזהרתו של בעל משל 'עץ הדת', שכינה שאיפה זו של 'דעת' לריבונות, פן נחשי של 'דעת'. ה'נחשיות' של מתת זו לאדם ניזונה מ'דחף הקיום' של האדם. במציאות 'דחף הקיום' של האדם תקף רק למשך קיום קצוב, כפי שחוקי הקיום מעניקים לכל הברויים על כדור הארץ הקטן רק קיום קצוב. אבל 'דחף קיום' זה אצל האדם מתפתה על-ידי ה'נחשיות' של 'דעת', נוצרת סימביוזה בין שניהם.
הפן הנחשי של השפה מעניק לאדם בעל דחף לקיום כנפיים, המאפשרים לו הפלגה למרחב. ההפלגה הזו על קיום מחוץ לגבולות גופו מסחררת אותו. האדם המודע המפליג מעבר לגופו שוכח שהפלגתו מתאפשרת רק כל עוד גופו מספק לו אנרגיה. אין באפשרות השפה המפתה למלא את החסר. האדם המפליג חוזר בבושת פנים למיטיבו, הגוף המספק לו אנרגיה, שהחל לזלזל בו. אכזבתו של האדם מהמפתה הנחשי שלו, בגלותו את חוסר האונים שלו מול חוקי הקיום, גורם לו להתכחש לקיומו, אלא שהוא נעשה שבוי של קסמיו, אין ביכולתו להשתחרר מהם.
הדחף לקיום שניכס לעצמו ממדים נוספים מהמפתה שלו, 'דעת', השואפת לריבונות, יוצא למסע של יצירות ווירטואליות שאין להן שעור.
אל עלינו לזלזל במסע זה, שדחף הקיום בסמביוזה עם המפתה, השפה, יוצאים לכיבוש החלל. כל התרבויות האנושיות מבוססות עליו.
במציאות השפה המתימרת לריבונות, המזלזלת בגוף, היא פנטום. עובדה היא שישות רפאית זו, המתנכרת לתפקידה לשרת את הגוף, שהנו מוחשי, היכול לשכפל את עצמו, בעוד שפנטום זה, השפה הרפאית עם יומרותיה הנה עקרה, לא יכולה לשכפל את עצמה.
אם הגוף, מושב דחף הקיום, לא היה מתפתה על-ידי השפה עם היומרות שלה לריבונות, לא היה מספק להפלגותיה אנרגיה, עולם אנושי ווירטואלי זה לא היה נוצר. רק הסימביוזה הזו בין דחף הקיום לשפה עם יומרות לריבונות מאפשרת לנו
בכלל לדבר על העולם האנושי.
מה רוצה דחף הקיום שהנו הגוף הביאולוגי? דחף הקיום רוצה ביותר קיום, השפה המפתה מבטיחה לו את מבוקשו זה. כל התרבות האנושית מבוססת על משאלה זו של דחף הקיום, על הבטחת השפה המפתה למלא אותה.
אנחנו יכולים להתחיל עם התרבות המצרית הקדומה שהיתה מבוססת כולה על משאלה לרצף קיומי. כל התרבות המצרית סבבה על משאלה זו לרצף, איך לשמר אותו. המצרים העתיקים לא הסתפקו רק ברצף הישות הנעלמת באדם, שהכירו בה, הם גם רצו רצף לגוף, מכאן פולחן החניטה שלהם.
המצרים העתיקים ציידו את המתים עם השבעות, שיסייעו להם לעבור את המהמורות בדרך לעולם חלופי, או בדרך התאחדות עם יסודות היקום.
השומרים בהבדל מהמצרים לא הכירו בעולם חלופי, הם רק הכירו בקיום שאול מקום המתים. חסר זה של עולם חלופי, כנראה גרם לשומרים להאמין ב'שם', היכול לשרוד את כליון הגוף, אם האדם זוכה בו תמורת מעשי גבורה. את האמונה הזו אנו מוצאים במיתוס גילגמש. גיבור אפוס זה, הנעשה מודע לכליון הגוף, רוצה לזכות בהמשכיות של השם, ולמען להיות זכאי להישמרות שמו הוא יוצא לבצע מעשי גבורה.
אמונה זו שאנו מוצאים באפוס גילגמש, נעשה תשתית התרבות המסופוטמית. אמונה זו הריצה את מושלי מסופוטמיה לריצת אמוק של כיבושים, למען לזכות בשם עולם.
את העובדה של העדר אמונה בעולם חלופי במחשבת התנ"ך, יש אולי לייחס לעובדה שמוצא תרבות זו הנה מהירושה השומרית. אבל גם בנידון, מחשבת התנ"ך חוללה שינוי, לא הבטיחה שימור השם, אלא הבטיחה רצף של דורות.
אבל פתרון זה של מחשבת התנ"ך, רצף של דורות, לא סיפק אפילו את הדורות אחרי חורבן בית ראשון, כאשר צצה האמונה בהשארות החלק הנעלם, הנשמה, בעולם חלופי. בהבדל לאמונה המצרית, האמונה של צאצאי העברים הבטיחה השארות כזו בזכות מעשים חברתיים טובים.
אבל אם הצאצאים של העברים המאוחרים הסתפקו בהשארות החלק הנעלם בעולם חלופי, יהודים בפזורה ההלניסטית לא הסתפקו בכך, רצו רצף קיום בעולם הנגלה.
היווצרות הנצרות שהנה ביטוי של הסימביוזה בין דחף הקיום עם השפה השואפת לריבונות, היא תוצר סינקרטיזם של שתי השקפות עולם, התנ"כית הקיומית עם ההשקפה היוונית, שרצתה קיום רציף של הגוף בעולם הנגלה. כך
האמינו היוונים בנצחיות העולם, בנצחיות האדם. כתוצאה מאמונה זו הם טיפחו את הגוף, האליהו אותו, וכליונו נראה היה בעיניהם כהתנכלות חוקי הקיום בו, כטראגדיה.
השליח פאול, בעל תרבות דואלית, עברית ויוונית, בשליחות דחף הקיום בסימביוזה עם השפה, רצה משך קיום רציף. אבל משאלה זו כשלה. על כן הוא קסם פתרון אפוקליפטי, על-ידי כך שרתם את ההשגחה למילוי משאלתו, שלפי מחשבת התנ"ך בראה עולם לרווחת האדם.
העולם ההלניסטי יווני לא הכיר בישות מיטיבה עם האדם, ההשגחה, ישות שהיתה חלק ממחשבת התנ"ך. אבל ישות זו לפי מחשבת התנ"ך היתה חלק מאמונה שהבריאה אפשרית רק לפי חוקי הקיום הקוצבים משך קצוב. השליח פאול ברוב תחכומו הבין שהשקפה זו היא תוצאה של הפילוסופיה הלשונית התנ"כית הכלולה במשל 'עץ הדעת'. לכן הוא רצה לשחרר את ההשגחה מכבלי משל זה, בבטלו אותו, כך שההשגחה החופשית, יכלה להימלך בבראה עולם עם חוקים קוצבים משך קצוב, יכלה לשנות סדרי עולם, ליצור קיום רצוף, בעולם הנגלה.
מהפכה מחשבתית זו שהשליח פאול ברוב תחכומו יצר, מהפכה הבאה לידי ביטוי ב'אגרת אל הרומיים', למעשה איפשרה התגשמות משאלת 'דחף הקיום' שבסימביוזה עם השפה הנחשית, רצה יותר חיים, רצה רצף קיומי.
האם יפלא שאפוקליפסה זו שהשליח פאול יצר התקבלה בשמחה על-ידי העולם ההלניסטי שלא היו לו פתרונות לטראגדיה הקיומית?
קסם האפוקליפסה שהעולם ההלניסטי אימץ בשמחה, הזדקק רק לשיתוף פעולה מצד חוקי הקיום, ואלו סרבו. השליח פאול עצמו נוכח שההשגחה לא משתפת פעולה אתו. אולי סוף סוף הוא הבין את זעקתו של ישוע על הצלב:' אלי, אלי, למה שבקתני'?
אבל לאדם המתוחכם תמיד יש פתרונות, הוא אף פעם אינו מוותר על משאלות, אמנם האפוקליפסה לא התגשמה, אבל אפשר למסגר אותה בטכס, ליצור מציאות מדומה, שבה היא מתגשמת.
השפה ה'נחשית' תמיד מוכנה לשתף פעולה עם משאלות מדומות, מוכנה להיענות ל'דחף הקיום' של האדם למשך רצוף.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 353 – השפה המשחקת – 3

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 353 – השפה המשחקת – 3
ראינו שיצירה מאפינת את השפה, ולאו דווקא קומוניקציה, אבל דווקא בתחום זה המשחק מאפיין את הכלי הזה. הרי השפה היוצרת בניגוד לביאולוגיה היוצרת, אינה משכפלת את יצירותיה. כל היצירה הלשונית היא בתחום הנדמה.
למרק השתעשע באמונה שהשפה משכפלת את עצמה, וכל הנירולוגים והביאולוגים יצאו להוכיח את טעותו. רק שכל המלומדים האלו ששללו את טענותיו של למרק לא ניסו להוכיח באיזו צורה בכל זאת היצירה הלשונית נשמרת, עוברת מדור לדור, היא נשמרת לפחות כל עוד המין האנושי קיים. היצירות הלשוניות שלפחות נשמרות, הן של תרבויות שהמציאו את הכתב וקיבעו את יצירותיהן באמצעותו.
למרות העובדה של התחכמות האדם לשפה הנעלמת הקיימת ונמוגה, בהכניסו את היצירה הרוצה להמוג בסד הכתב, אפשר להגיד על היצירה הלשונית שהיא משחקת, היא כמו רצודי האור על פני מי הימים המאירים לרגע ונעלמים.
כבר האדם הפרה-היסטורי באינטואיציה הבין שבידיו כלי מאגי הקיים ולא קיים. אמנם הוא לא ראה בחושיו שכלי זה בדומה לגוף כלה, אבל כאשר הוא רצה להיאחז בכלי זה הוא חמק ממנו. לכן האדם מבלי להיות מודע למהות הכלי עוד לפני המצאת או גילוי הכתב, היה מקבע את אמונותיו בישויות נעלמות הגוזרות את קיומו, בפסלים מוחשיים.
אמנם השפה המשחקת מתירה לאדם להמחיש את עצמה ביצירות מוחשיות, אבל היא שוללת אף מיצירות מוחשיות אלו, שהאדם הספקן בקיום השפה המשחקת, ממחיש אותה, שהיא לא מעניקה אף לישויות מוחשיות את יכולת השכפול. הפסל והמסכה אינם מצליחים לשכפל את עצמם.
נביאי ישראל לעגו לאמונות העמים שחכו את אליהם בצורה מגוחכת כזו, המחישו אותם בפסלים ותמונות. הם לעגו להם כיוון שהם כבר גילו את הכתב שאיפשר להם צורה מתוחכמת יותר של גשום האלוהות באותיות.
היוונים הקלאסיים, שהכתב לא היה נחלת המצאה שלהם, שאלו אותו רק בתקופה מאוחרת מהפיניקים, ניסו לחכות את המציאות הלשונית הנעלמת בהופכם אותה למרחבית, לטריטוריאלית. העולם היווני היה רצף טריטוריאלי. הנצח היווני הפך למרחב טריטוריאלי, שהם האמינו שהוא אל-גבולי.
האמונה הבסיסית של קיום התבסס אצל היוונים בקיום הגוף, לכן הם טפחו אותו, האליהו אותו. טפחו את הגוף הערום בגמנסיות, ובכליונו ראו טראגדיה, ראו בכליונו התנכלות הגורל, האלים בו. רק יותר מאוחר הומצאה על-ידי הוגיה

האמונה בקיום של ישות נעלמת המתגשמת בגלגולים.
כמובן, האדם הוא דואלי, גוף, ונספח נעלם למוחו, נספח השפה הנעלמת. אם הנספח הנעלם, השפה לא יכולה לשכפל את עצמה, הגוף הביאולוגי יכול לשכפל את עצמו בצאצאים. אמונה כזו שאנו מוצאים במחשבת התנ"ך שנצח הוא בשרשרת הדורות. אמונה כזו לא נקלטה על-ידי היוונים, שרצו נצח גופני רציף, ומוות נתפס על-ידם כטראגדיה, התנכלות המוירה העיוורת בו.
השומרים שהמציאו את הכתב עדיין לא היו מודעים לעובדה שהם יצרו סד לשפה המשחקת, הם לא היו מודעים לכך, כיוון שהם עדיין לא עמדו על מהות השפה. המצאת סד הכתב על-ידי השומרים, היה מקרי, הם לא הבינו שהם חכים את הכלי הנעלם הזה, את השפה, המשחקת מחבואים, לפחות למשך מסוים, משעבדים אותה לצורכיהם.
אפילו כל אלו שהוכיחו ללמרק שהשפה אינה משכפלת את עצמה, לא הצביעו על העובדה שהאדם לפחות למשך מסוים יכול לחכות את השפה, לקבע אותה בכתב, להוריש את יצירותיה לדורות הבאים.
למרות שהאדם עומד על האופי החמקמק של כלי השפה, אבל לאור עובדת כליון הגוף, הוא משלה את עצמו ששפה זו שהוא לא רואה בכליונה הנה נצחית, אנו מוצאים לפחות בחלק מהתרבויות האנושיות את האמונה הזו. אמונה זו גורמת לאדם להיפתות על-ידי השפה המשחקת, הבוגדנית, ליצור לעצמו בסיוע שלה עולמות הזויים ששם הוא ממשיך להתקיים אחרי כליון הגוף. האדם מתפתה על-ידי השפה המשחקת בבניית עולמות חלופיים הזויים, ששם הוא גם מחוקק חוקים שאינם קוצבים משך מוגבל.
עולם האדם בעבר עד היום הזה לא קיבל את גזר דין בעל משל 'עץ הדעת' שכלי זה שנספח לגופו, הוא כלי שצריך לשרת את הגוף, כלי שלא יכול לשנות את חוקי הקיום. לכן אין במחשבת התנ"ך אמונה בעולם חלופי עם חוקים שונים מחוקי הקיום.
האדם שאינו משלים עם כליון גופו, לא משלים עם חוקי הקיום הקוצבים משך מוגבל לכל הישויות, למרות שמדי פעם הוא מורד בשפה המשחקת המבטיחה ואינה מקיימת, נשבה בקסמיה, נשבה במשחקי הנדמה שלה.
האדם שאינו משלים עם חוקי הקיום הקוצבים, נעשה שבוי השפה המשחקת, הוא מחליף את העולם הקיומי בעולם לשוני הזוי. כך תרבות שלמה נוסדה על אמונה הזויה של נצחיות. חסידי השליח פאול, שהבטיח שהאלוהות תשנה סדרי עולם, לא רצו לוותר על ההבטחה הזו, גם כאשר היא לא התגשמה, יצרו לעצמם

טכס שהחליף את המציאות הסרבנית, טכס שגשם בצורה הזויה את ההבטחה על נצחיות.
טכס המיסה שצריך היה להכיל את ההבטחה של השליח על נצחיות, שלא התגשמה, הפכה למציאות מדומה של קיום נצחי, שתקף עד היום הזה. ממקרה זה של טכס המיסה אנו יכולים לראות איך השפה שהיא בסך הכל כלי הצריך לשרת את הגוף המוחשי, יכולה להתימר להיות מציאות.
אנחנו לא צריכים להתעלם מהעובדה שגם יהדות הגולה יצרה לעצמה מציאות מדומה לשונית במקום המציאות הקיומית. כך טכס הפסח, התימר לשחרר את היהודים בגלות משעבודם, לעשות אותם לבני חורין. לאלו שהשתתפו בטכס הפסח, הובטח שחרור דומה לזה שהם חוו ביציאת מצריים.
ובכן, השפה הבוגדנית לא רק מאפשרת לבני אדם שלא משלימים עם חוקי הקיום הקוצבים להם משך מוגבל, ליצור מציאויות מדומות בעולמות חלופיים אחרי כליון גופם, אבל היא גם מאפשרת להם ליצור מציאויות בעולם הנגלה באמצעות טכסים.
האדם שאינו רוצה להשלים עם המציאות הקיומית, הקוצבת משך קיום קצוב לכל הברויים, יכול לחיות במציאויות מדומות כאלה במשך מאות בשנים. את הקאתולים לותר עורר משבייתם בעולם ההזוי של טכס המיסה, בהוכיחו שהיא הנה מבוססת על שקר. הוא עצמו נעשה שבוי בקסמים לשוניים שקריים אחרים, בהאמינו במאגיה של כלי הכח. השחרור של העולם הנוצרי בא רק עם חזרתו של קלווין לעולם הקיומי התנ"כי.
אבל גם היהודים התעוררו רק מהגאולה המדומה של טכס הפסח רק על-ידי השואה, שהוכיחה להם שלא קיימת גאולה מדומה אלא רק גאולה קיומית.
אבל אי אפשר להאשים את השפה המשחקת השובה את האדם בקוריה, המאמין בהבטחות הזויות, הכביכול משנות את חוקי הקיום. השפה המפליגה מעבר לתפקידה לשרת את הגוף, גם נותנת לאדם מוצא ממצבים קיומיים בלתי נסבלים, כאשר היא מעניקה לאדם כנפיים להפליג במרחבים האין-סופיים.
הכנפיים האלו שהשפה המשחקת מעניקה לאדם, מאפשרים לאדם את אותו חופש, המשחרר אותו מגופו הקטן המגביל, הם מאפשרים לו להיות חלק מהחלל האין-סופי.
האם עלינו להלין על השפה המשחקת? הרי בלעדיה היינו נשארים סגורים בד' אמות הגוף הקטן הכלה.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 352 – השפה המשחקת – 2

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 352 – השפה המשחקת – 2
ראינו שהשפה המשחקת שוללת למען ליצור. כך גם למען הענקת מודעות ליחיד השפה קודם מנכרת אותו מהזולתים, מהסביבה, למען הפיכתו למודע. הוולד הנולד המקושר לאמו, יכול ליצור את ה'אני' שלו רק אחרי שהוא מנכר את עצמו ממנה.
האדם צריך לשחק את משחק השפה, לשלול את עצמו מהסביבה, לנכר את עצמו מהסביבה, למען השגת את מתת ה'אני', ה'מודעות'. וראה זה פלא, האדם שונא את מושג 'הניכור', מבלי להיות מודע לכך שהוא עושה שימוש ביכולת המשחק של השפה, המאפשרת לו לשלול למען ליצור, המאפשרת לו להינכר למען יצירת ה'אני', את יצירת ה'מודעות'. ראינו בשעור הקודם שהאדם יכול לשלול את יכולת השפה ליצור, למרות שהוא משתמש באותה שפה משחקת, המאפשרת לו להשתמש בה ולשלול אותה.
כך הוגים חשובים של העבר ושל העת החדשה, לא נתנו לעצמם דין וחשבון, שהם יכולים להתבונן על העולם רק כיוון שהם משחקים את משחק השפה, המאפשרת להם את ההתבוננות הזו בהעניקה להם את אמצעי ה'ניכור', ניכור ההופך אותם למודעים. הרי בלעדי מודעות זו, הם בכלל לא היו יכולים להתבונן על העולם מחוץ לעצמם.
ומה היא הסיבה לעיוורון זה של האדם? הסיבות הן רצונו לרצף, רצונו לנצחיות, רצונו לקביעות, ובעיקר רצונו לקיום נצחי. סיבה אחרונה זו, רצון לקיום נצחי מעוורת את מחשבתם של ההוגים החשובים ביותר.
ובכן, אותה שפה שנספחה למח האדם על-ידי תהליכים אבולוציוניים, מנחה אותו לפעולות, שהוא מתכחש להן. היא מנחה אותו לנכר את עצמו מהזולת, בצורה כזו להיהפך למודע, היא גם

מעניקה לו את יכולת המשחק שהוא לא מודע לה.
נשאלת השאלה מאין בכלל לאדם הרצון לנצחיות? ובכן אותה שפה המעניקה לאדם את המודעות על-ידי כך שהיא מנכרת אותו מהזולתים, מהסביבה, מוכיחה לו שהוא כלה, לאחר שהוא מבחין בזולת הכלה. ובכן, המודעות הבוגדנית, המאפשרת לאדם להבחין בזולת הכלה, מעניקה לו גם את מושג ההמשכיות, הנצחיות.
שוב אנחנו רואים את השפה המשחקת, היא זו המאפשרת לאדם להבחין בזולת כלה, היא גם מאפשרת לו את מושג ההמשכיות, הנצחיות.
במציאות האנושית, מה שקורה הוא שכאשר האדם מבחין בזולת הכלה, המת, הוא נאחז באותה מודעות, באותה שפה נעלמת, ומגיע למסקנה שאמנם הגוף כלה, אבל אותה ישות, שהוא לו עומד על מהותה הנעלמת, שאינו רואה בכליונה, שורדת. מכאן הוא מגיע למסקנה שקיימת המשכיות, קיימת נצחיות.
שוב אנו רואים את השפה המשחקת, היא מאפשרת לאדם המנוכר להבחין בכליון, מאפשרת לו גם את האשליה של המשכיות, של נצחיות.
אבל אותה שפה בוגדנית, המשחקת כל הזמן, המעניקה לאדם את האשליה על המשכיות, נצחיות, לא יכולה לממש את ההבטחה. האדם שבהמשך עומד על חוסר האונים של השפה הבוגדנית מול חוקי הקיום, מתחיל להתכחש לה.
כאשר האדם מתכחש לשפה הבוגדנית, החסרת אונים, הוא לא מוותר על אשליית הנצחיות שהיא העניקה לו, הוא רוצה להיות חלק מהטבע שהוא מדמה אותו כנצחי. כך היוונים הקלאסיים האמינו בנצחיות העולם, האמינו שגרמי השמיים הם נצחיים, רצו אף הם להיות נצחיים בהיספחם לטבע.
היוונים הקלאסיים, לא היו מודעים לשפה המשחקת, שהיא

היא נטעה בהם את אשליית הנצחיות.
כך אנו רואים שחלק גדול של התרבויות קסמו להן עולמות חלופיים, ששם, אותה שפה נעלמת שהגדירו אותה כ'נשמה', שורדת, ומחוקקת לעצמה חוקים המאפשרים את הנצחיות.
אנחנו יכולים לדון בכל תעלולי האדם שאינו מכיר במהות השפה היוצרת, שאינו מכיר בחוקי הקיום, כיוון שלפנינו המחשבה התנ"כית אשר אמצה את השפה היוצרת, הכירה במהותה, השלימה עם חוקי הקיום הקוצבים לאדם ולכל הברויים על כדור הארץ שלנו, וגם לכל הישויות ביקום משך קצוב.
מאחר שמחשבת התנ"ך השלימה עם חוקי הקיום הקוצבים משך קיום קצוב, הם הסתפקו בעולם נגלה בלבד, ראו בשרשרת הדורות את הנצחיות.
ראינו שאבות העברים הגיעו להשקפה קיומית זו, כיוון כפי שמסופר בספר בראשית הם התנכרו לתרבות השומרית, נדדו בין תרבויות מפותחות. ואזי הגיעו למחשבה יחסית מתוך הסתכלות, הבינו שעמים יוצרים את לשונם, יוצרים את תרבותם. אם כך, הם הסיקו, הם עושים את זה כיוון שבידם כלי השפה, כלי יצירה.
אבל עמים אחרים לא הגיעו למחשבה יחסית כזו כמו אבות העברים, אחת הסיבות לכך היתה שהם ראו את עצמם אוטוכטוניים, כאלו חלק מאורגניזם, לא זכרו את ראשיתם, כאשר הצטרכו ליצור את שפתם, את מוסדותיהם.
אבל השפה המשחקת איפשרה גם ליהודים בפזורה ההלניסטית, יהודים שהיו עקורים, שהכירו את התרבות היוונית עם אשליותיה על נצחיות העולם, נצחיות האדם, להתכחש לשפה היוצרת. הם עשו את זה ביוצרם אפוקליפסה על שינוי סדרי עולם בהחלטת ההשגחה, שנמלכה בדעתה לשנות את אשר בראה בשמחה. כבר הזכרנו פעמים רבות את השליח פאול שרקם את

הקוסמולוגיה החדשה הזו, בהתכחשותו לניכור, תמצית המחשבה התנ"כית.
ובכן, השפה המשחקת, איפשרה גם לשליח זה את המשחק הזה, להתכחש לה, והיא בדרכה, הבטיחה ולא קיימה. הרי סדרי העולם לא השתנו, לפי הבטחת השליח פאול בקוסמולוגיה החדשה שהוא יצר.
אבל תרבות שלמה, דת שלמה, נוסדו על ההבטחות האפוקליפטיות האלו של השליח פאול. חסידיו לא עמדו על הבטחות השווא של מנהיגם, על הולכת השווא שלו אותם.
על בסיס הבטחות השווא האלו של השליח, אנו יכולים להסיק מסקנות שהאדם משחק את משחקי השפה, מתעלם מהמציאות, מתעלם מחוקי הקיום, שלא נעתרים לאשליות שלו.
לאדם הוענקה מתת על-ידי האבולוציה, מתת השפה המאפשרת לו להתבונן על הקיום, מאפשרת לו לעמוד על חוקי הקיום הקוצבים משך מוגבל לכל הברויים על כדור הארץ הקטן שלנו, קוצבים גם משך מוגבל לישויות ביקום. אבל מתת זו השפה, מאפשרת לאדם גם את המשחקים. היא מאפשרת לו להתכחש לאמצעי שבזכותו הוא מסוגל להתבונן על היקום, מאפשרת לו ליצור לעצמו קיומים הזויים.
השפה הבוגדנית המשחקת, אומרת, ישחקו הנערים לפנינו, נספק להם הזיות על קיומים חלופיים, אבל היא לא מתחייבת לממש את הבטחותיה.
לא בכדי, בעל משל 'עץ הדעת' כינה את הפן הבוגדני של השפה בשם 'נחש', אבל הילדים הסוררים מעדיפים את הבטחות יצור זה על חוקי המציאות.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 351 – השפה המשחקת – א'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 351 – השפה המשחקת – א'
עד היום מתנהל וויכוח האם קיים רצון חופשי או לאו, האם חיינו דטרמיניסטיים. וויכוח זה יכול להתנהל, כיוון שהאדם אינו מבדיל בין שני חלקיו המהווים את ישותו, את הגוף הביאולוגי והתוספת הלשונית שהסתפחה למח, תוספת אשר מאפיינת את האדם, מבדילה אותו מברויים אחרים על כדור הארץ.
ברור שגופינו הביאולוגי נשלט על-ידי חוקים דטרמיניסטיים, אין לנו שליטה על פעילות הלב, אין לנו שליטה על פעילות הריאות שלנו, אין לנו שליטה על החלקים הפנימיים של גופינו, גם אין לנו שליטה על פעילות המח, אלו פועלים גם כאשר אנו ישנים.
רצון חופשי תקף רק לגבי התוספת הזו שהסתפחה למח באמצעות קלפת המח או אונות קדמיות, שבהן קולטנים המקושרים לאינפורמציה היקומית המארגנת. המח הפלאי שלנו אף הוא עבר טרנספורמציה על-ידי האבולוציה, בספחה לו את תרומת הקולטנים בקליפת המח. טרנספורמציה זו של המח, מאפשרת לו לעשות גם טרנספורמציה לאינפורמציה המסופחת, להפוך אותה לשפה, לכלי יצירה.
הרי האדם נבדל מברויים אחרים על כדור הארץ שלנו רק ביכולת שימוש בשפה, שפה ככלי יצירה. היכולת של האדם לעשות שימוש בשפה היא מולדת, אבל פיתוח יכולת זו היא קהילתית.
ובכן, מעצם מהות כלי השפה היוצרת, שהיא מתאפינת ברצון חופשי, אחרת הרי היא לא יכולה ליצור. בלעדי הרצון החופשי, השפה, אפילו לא יכולה לפתח את עצמה. הרי השפה לא קיימת מבלי שהאדם יוצר אותה בפעולה משותפת עם הזולתים.
לנו הישראלים ברור שבן יהודה החיה את השפה העברית הרדומה, היא לא התעוררה מתרדמתה לבד. בן-יהודה יחד עם שותפים הצליח להחיות שפה רדומה. האם אפשר לבצע פעולה כזו ללא רצון חופשי?
האקדמיה הישראלית יוצרת מושגים חדשים, כאלו שמאומצים, כאלו שנשכחים. ברור שיצירות אלו מתבצעות על-ידי רצון חופשי.
מאחר שמדינת ישראל הוקמה רק בשנת 1948, היא נוצרה על-ידי נציגי העם מתוך רצון חופשי. ברור שאי אפשר להגיד על מדינת ישראל שהיא אוטוכטונית, שהיא אורגנית, שהיא אמנציה מתוך ישות פנתאיסטית, כהנחות שפינוזה.
מדינת ישראל נוצרה על-ידי יחידים שנעקרו ממושבם הקודם, אלו היו אנשים 'מנוכרים' מאלוצים היסטוריים, גם מרצון. אישים אלו הבינו שהם חייבים ליצור לעצמם מדינה שבה הם יוכלו להיות בני חורין, להחליט על גורלם. ברור שאנשים מנוכרים אלו השתמשו ברצונם החופשי ליצור את מדינתם.
ליהודים העקורים היתה ברירה להכנע לחוקים דטרמיניסטיים שאויביהם כפו עליהם, להשאר תחת חוקים שאחרים כפו עליהם, או לעשות שימוש ברצון חופשי שלהם וליצור לעצמם מדינה משלהם, ששם הם מחוקקים את החוקים שלהם.
אם הגרמנם יכלו לחשוב שמדינתם היא אורגנית, הם יכלו לחשוב כך כיוון שהם לא זכרו איך כבשו את מושבם, איך יצרו את לשונם, איך יצרו את מוסדותיהם. לכן הגרמנים יכלו להתכחש לרצון חופשי, כך לפחות עשה לותר בספרו המפורסם 'העדר רצון חופשי'. ואם לותר התכחש לרצון חופשי, גיתה ביצירתו פאוסט מתכחש לשפה, הוא ביצירתו זו אמץ את הפעולה המכנית במקומה, המאפיינת את הגרמנים. ואם העולם המערבי כפר בהכרזת פושעי המלחמה של הרייך השלישי ופיקודיהם שטענו שהם ביצעו פקודות, הם לא הבינו שבמדינה אורגנית, מחוסרת רצון חופשי, השוללת את השפה, היחידים הם חלק מאורגניזם היררכי שבו האנשים פועלים ללא רצון חופשי, ממלאים פקודות.
ובכן, הדגם הזה של היווצרות מדינת ישראל שאנו עדים לכך, דגם זה חוזר בתולדות העברים. אבות העברים, יצאו מאור, מדינה תרבותית, אבות אלו נעקרו, נעשו מנוכרים, נעשו נוודים מנוכרים ממדינות אורגניות, מנוכרים מטריטוריה. כישויות מנוכרות הבינו שהאדם יוצר את שפתו, את מוסדותיו, את מדינתו.
אבות העברים ה'מנוכרים' שלא יכלו לטעון שהם יצורים אורגניים כתוצאה ממצבם, הבינו שבידם כלי יצירה, כלי השפה, הם הבינו שכלי זה נשמע לרצונם החופשי.
היהודים העקורים אחרי מלחמת העולם השניה, הבינו שהדבר היחידי שבידם המאפשר להם ליצור את עולמם, הוא כלי השפה, המופעל על-ידי רצון חופשי, רצונם הם.
ההתגלות הראשונה של אבות העברים המנוכרים, הנוודים, היה גלוי כלי השפה היוצר, כלי השפה המשחק. הרי ראינו שהשפה מאפשרת לאדם להשתמש בה ולהתכחש לה, כפי שעשה את זה גיתה ביצירתו פאוסט. אבל כבר לפני הגרמנים היוונים שעשו שימוש מירבי בשפה התכחשו שהם יוצרים את עולמם הודות לה. גם היוונים לא זכרו את ראשית תולדותם, כיוון שחסרו כתב מקבע את ראשיתם. הדבר הכי מפתיע שהאדם לא מודע שהוא יכול להתבונן על העולם הודות לכלי השפה. הרי גם החיה רואה את העולם, אבל היא לא מסוגלת לסכם את הראיה הזו במושג, לפחות היא לא מסוגלת לנכר מסקנה כזו ולהעביר אותה לזולת.
השפה המשחקת, מעניקה לאדם את המודעות, האדם יכול להתכחש לתרומה זו של השפה. הרי הוא יכול לטעון שהוא אורגני. אפילו אפלטון רצה במדינה אורגנית, חיבר לפי עדות עצמו, מיתוס שקרי שהמעמדות במדינתו הם יצורים אוטוכטוניים, נוצרו ממתכות שונות באמא אדמה.
אפלטון בכלל לא היה מודע לכך שהוא משחק את משחק השפה, שהוא יכול להשתמש בה ולהתכחש לה. הרי כבר סוקראטס טען שהידע הוא אימננטי באדם. כמובן לפיו, האדם לא זקוק לשפה ליצור את המידע המולד הזה שלפיו הנו אורגני.
ובכן, לא רק הקדמונים עשו שימוש בשפה והתכחשו לה, לא היו מודעים לעובדה שהם משחקים את משחקיה. על הנחות אלו חזר לייבניץ, שטען שהאדם הוא מונדה, מיקרוקוסמוס המכיל כבר את כל המידע האורגני. גם קאנט העדיף לא רק מושגים אפריוריים כמו מרחב וזמן, העדיף גם מוסר פנימי מולד, מוסר אורגני, יצא משצף קצף נגד החוקים, המוסר התנ"כי הלשוני.
הוגים אלו שעשו שימוש בשפה, שחקו את משחקיה, התכחשו לה, בעוד שהם משתמשים בה. יכלו לעשות את זה, כיוון שהשפה מעצם מהותה מבוססת על משחק, היא בנויה על חיוב ושלילה. מעצם מהותה השפה יכולה ליצור רק אם היא קודם שוללת. כבר נתינת שם לעצם, אפשרי רק אם שוללים את האחרים מלהכלל בשם הנקוב. אבל אלו המשתמשים בשפה ובו בזמן שוללים אותה מובילים את תהליך המשחק לאבסורדים. שימוש בפן השלילה של השפה בלבד מוביל ל'אין', מוביל לביטול כלי השפה, מוביל לנסיגה של האדם לכלי הכח.
עובדה היא שתרבויות שהוגיה עשו שימוש רק בפן השולל של השפה, השתמשו בה והתכחשו לה, בהמשך נתנו לגיטימציה לכלי הכח. לכן לא יפלא, שאפלטון שהתכחש לפן היצירתי של השפה, ראה בספרטה האגרסיבית, הכוחנית את האידיאל שלו. לכן לא יפלא, שההוגים הלותרניים שהתכחשו לפן היצירתי של השפה, הובילו להיווצרות הרייך השלישי, מדינה כוחנית.
השפה המשחקת, שוללת למען ליצור, נעשית חרב פיפיות בידי אלו שאינם רוצים להכיר בשתי פניה.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 350 -האותיות השובות את הנעלם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 350 – האותיות השובות את הנעלם
האדם מראשיתו ניסה לשבות את הנעלם. כך הוא שבה את הישויות שהוא דימה שהם שולטים על חייו בתמונות ובפסלים. אבל תמונות ופסלים לא נעשו כלי יצירה. רק כאשר האדם המציא את האותיות, בהם כלא את השפה הוא יצר כלי יצירה.
ברור שהאדם יצר כלים גם לפני גילוי האותיות. ברור שהשפה שהוענקה לאדם על-ידי האבולוציה איפשרה לו לשאת ולתת עם הזולת, לתקשר אתו. אבל כל מפעלות האדם לפני המצאת הכתב, נמוגו עם כליון תרבויות מחוסרות כתב.
רק המצאת האותיות, המסכמות ומקבעות פעולות, הצליח האדם ליצור את עולמו הלשוני ולקבע אותו בכתב משמר. האם האותיות המקבעות פעולות הן המצאה אנושית, או הן חלק מהאינפורמציה היקומית? עובדה היא שגם היצירה הביאולוגית מסוכמת באותיות, ב-DNA .מכך עלינו להסיק שהאינפורמציה הנעלמת המארגנת ביקום הופכת ליוצרת ישויות מוחשיות רק כאשר היא מסוכמת, מקובעת באותיות.
זוהי הסיבה שתרבויות שלא גילו את האותיות המסכמות המקבעות את האינפורמציה הנעלמת, נמוגו, לא השאירו עקבות על קיומן.
לכן, אבות העברים יכלו לחולל את המהפכה הלשונית, רק כיוון שהם יצאו מתרבות, תרבות שומר, שכבר גלתה את האותיות המסכמות, המקבעות את האינפורמציה המארגנת הנעלמת.
אבות העברים גם לא המציאו את הכתב הכנעני-פיניקי, שהם רכשו מתרבויות שדרכן נדדו. בלי ספק שהכתב הכנעני-פיניקי המשוכלל יותר מכתב היתדות השומרי, סייע לאבות העברים לחולל את המהפכה המחשבתית.
האותיות של הכתב הכנעני-הפיניקי היו כלים יעילים יותר, איפשרו שבית האינפורמציה היקומית ביתר יעילות. האותיות של הכתב הכנעני פיניקי, נעשו כלים יעילים, נעשו כלי יצירה שצלחו לשבות את האינפורמציה המארגנת הנעלמת, לעשות טרנספורמציה בה, להפוך אותה למוחשית.
אבות העברים לא היו זקוקים יותר לתקשר עם יוצר הקיום באמצעות קיבוע שלו בפסל, הם קיבעו אותו באותיות, בשם. כך ניתקו אותו מטריטוריה, הפכו אותו לשורה על היקום.
אבות העברים שנוכחו שבידם אותיות, כלי יצירה, נוכחו שמקורן במעיין האינפורמציה המארגנת, 'דעת', המספק כלים אלו, היוצרים את העולם. את המקור הזה המספק את כלי היצירה, הם כינו 'עץ הדעת'.
בשעור הקודם דברנו שאבות העברים שיצאו מאור, נתנו ביטוי למוטציה אבולוציונית, נתנו ביטוי להתהוות המח האוטונומי, שהתאפשר כאשר נוספו לו האונות הקדמיות שבהן קולטנים לאינפורמציה היקומית. המוטציה האבולוציונית שנתה גם את המח, שכללה אותו, כך שהוא צלח לשבות נתח מהאינפורמציה שהאונות הקדמיות סיפקו לו, צלח להפוך נתח זה לשפה, שפה עם רצון חופשי שאיפשר בהמשך יכולת יצירה לאדם הלשוני.
אבל עלינו לציין שאבות העברים רק צלחו להשלים, לתת ביטוי לתהליך אבולוציוני על בסיס של תרבויות מפותחות, שיצרו כבר בסיס למהפכה שאבות העברים השלימו.
ואם אנו חוזרים לאותיות, עלינו לדעת שהן מסכמות חלק מאינפורמציה המארגנת הנעלמת, נותנים לה מוחשיות. הסיכום של האותיות הוא חלקי, הן צריכות להתחבר עם אותיות נוספות, למען ליצור את המלה היוצרת.
אנחנו יכולים ללמד שוב מהDNA- שהוא כולל קבוצה של אינפורמציה, כך גם אותיות המכילות חלקי אינפורמציה צריכות להתאגד למלה למען להיהפך לכלי יצירה.
לכן, מלים המכנות רק ישויות קיימות, לא יוצרות, רק מלים, שהפכו אלגוריתמים המלווים בפעולות, אנרגיה, יוצרות ישויות חדשות, ישויות שלא משכפלות את עצמן, בהבדל מהיצירות הביאולוגיות שה-DNA יוצר, המשכפלות את עצמן.
למרות התפתחות מדע האינפורמציה, מדע המאשש את עקרונות המשלים הפילוסופיים התנ"כיים, שהעולם הוא אינפורמציה המתגשמת בהתמזגה עם אנרגיה, האדם עד היום הזה אינו רוצה להתיחס לאותיות, למלים ככלים יוצרים את עולמו הלשוני.
האותיות הן מעין חכות, החוכות נתחים מאינפורמציה נעלמת. אבל הנתחים האלו צריכים להיות מקובצים למלה. המח האוטונומי, שכפי שציינו אף הוא עבר מוטציה על-ידי האבולוציה, הוא אשר מקבץ את האותיות הבודדות למלה.
אנו יכולים לתאר בצורה מטפורית שהאדם על כדור הארץ הקטן שלנו, דולה מהחלל אותיות מרחפות שהן חכות של אינפורמציה, באמצעות מוחו האוטונומי מחבר ביניהן, יוצר מלים שהוא מוסיף להן אנרגיה, בצורה כזו יוצר כלי יצירה, כלי שבאמצעותו הוא יוצר את עולמו הלשוני.
התנ"ך תיאר את התהליך הזה, אף הוא בצורה מטפורית, אבל ביתר תמציתיות, שחוה ואדם אכלו מפרי 'עץ הדעת'.
הסגנון המינימליסטי התנ"כי, השאיר את המהפכה המחשבתית שאבות העברים חוללו חידתי. ברור שהיום הידיעה שלנו על המח האוטונומי, הידיעה שלנו על האונות הקדמיות שנוספו לו, גילוי ה-DNA מאפשר לנו להרחיב על המהפכה המחשבתית האינטואיטיבית של אבות העברים.
גם תורת האבולוציה מאפשרת לנו לראות את מפעלות אבות העברים, כסיכום של תהליך אבולוציוני, סיכום התהוות מוטציה, המאפשרות לנו להבין את העולם הלשוני של בני אדם.
אם הנירולוגים מנסים להבין את עולמו של האדם, את עולמו הלשוני כתוצר תהליך מכני, כתוצאה של פעילות מכנית של הנירונים, הם מתעלמים מהעובדה שהעולם הלשוני האנושי הוא תרומת יסוד נעלם, יסוד האינפורמציה המארגנת היקומית.
אולי בהקשר לדיונינו כאן כדאי לנו להזכיר את ספרו של הפיזיקאי Heinz Pagels בשם: The Cosmic Code. וכך הוא אומר בעמ' 312 :Science shows us that the visible world is neither matter nor spirit ; the visible world is the invisible organization of energy.' פיג'לס מדבר כאן על 'ארגון נעלם' של אנרגיה, הוא לא מדבר על אינפורמציה מארגנת. כפיזיקאי פיג'לס עדיין לא ספג את תורת האינפורמציה. אבל פיזיקאי זה שמת צעיר בתאונה, הבין יותר מנירולוגים שקיים איזה יסוד נעלם מארגן את האנרגיה, מבלי שנתן ליסוד נעלם זה את השם 'אינפורמציה'.
פיג'לס זה הבין אפילו יותר מאשר איינשטין עצמו את נוסחתו המפורסמת, ובעמ' 21 ספר זה הוא אומר: 'כל המסה שהנך רואה מסביב הנה צורה של אנרגיה שבויה'. ושוב, פיג'לס אינו אומר שאנרגיה זו שבויה ב'אינפורמציה', בשפה, כפי שאני מוסיפה. פיג'לס הגדיר כך את נוסחתו המפורסמת של איינשטין: 'אנרגיה שווה מסה כפולה מהירות אור ברבוע'. כפי שראינו, פיג'לס הבין יותר מאשר איינשטין עצמו את נוסחתו. איינשטין לא הבין את משמעותה הפילוסופית של נוסחתו, שמסה היא שבויה באינפורמציה, שאת החיבור הזה אפשר לפרק.
אנו יכולים לראות עד כמה קשה לאדם אפילו עם כל ידיעותיו היום, להבין את המהפכה האינטואיטיבית של אבות העברים, שהעולם הוא פרי אינפורמציה מארגנת נעלמת, לא תוצר מכני.
האותיות הן החכות השובות את האינפורמציה הנעלמת, מקבעות אותה, הופכות אותה לכלי יצירה.