אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 353 – השפה המשחקת – 3

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 353 – השפה המשחקת – 3
ראינו שיצירה מאפינת את השפה, ולאו דווקא קומוניקציה, אבל דווקא בתחום זה המשחק מאפיין את הכלי הזה. הרי השפה היוצרת בניגוד לביאולוגיה היוצרת, אינה משכפלת את יצירותיה. כל היצירה הלשונית היא בתחום הנדמה.
למרק השתעשע באמונה שהשפה משכפלת את עצמה, וכל הנירולוגים והביאולוגים יצאו להוכיח את טעותו. רק שכל המלומדים האלו ששללו את טענותיו של למרק לא ניסו להוכיח באיזו צורה בכל זאת היצירה הלשונית נשמרת, עוברת מדור לדור, היא נשמרת לפחות כל עוד המין האנושי קיים. היצירות הלשוניות שלפחות נשמרות, הן של תרבויות שהמציאו את הכתב וקיבעו את יצירותיהן באמצעותו.
למרות העובדה של התחכמות האדם לשפה הנעלמת הקיימת ונמוגה, בהכניסו את היצירה הרוצה להמוג בסד הכתב, אפשר להגיד על היצירה הלשונית שהיא משחקת, היא כמו רצודי האור על פני מי הימים המאירים לרגע ונעלמים.
כבר האדם הפרה-היסטורי באינטואיציה הבין שבידיו כלי מאגי הקיים ולא קיים. אמנם הוא לא ראה בחושיו שכלי זה בדומה לגוף כלה, אבל כאשר הוא רצה להיאחז בכלי זה הוא חמק ממנו. לכן האדם מבלי להיות מודע למהות הכלי עוד לפני המצאת או גילוי הכתב, היה מקבע את אמונותיו בישויות נעלמות הגוזרות את קיומו, בפסלים מוחשיים.
אמנם השפה המשחקת מתירה לאדם להמחיש את עצמה ביצירות מוחשיות, אבל היא שוללת אף מיצירות מוחשיות אלו, שהאדם הספקן בקיום השפה המשחקת, ממחיש אותה, שהיא לא מעניקה אף לישויות מוחשיות את יכולת השכפול. הפסל והמסכה אינם מצליחים לשכפל את עצמם.
נביאי ישראל לעגו לאמונות העמים שחכו את אליהם בצורה מגוחכת כזו, המחישו אותם בפסלים ותמונות. הם לעגו להם כיוון שהם כבר גילו את הכתב שאיפשר להם צורה מתוחכמת יותר של גשום האלוהות באותיות.
היוונים הקלאסיים, שהכתב לא היה נחלת המצאה שלהם, שאלו אותו רק בתקופה מאוחרת מהפיניקים, ניסו לחכות את המציאות הלשונית הנעלמת בהופכם אותה למרחבית, לטריטוריאלית. העולם היווני היה רצף טריטוריאלי. הנצח היווני הפך למרחב טריטוריאלי, שהם האמינו שהוא אל-גבולי.
האמונה הבסיסית של קיום התבסס אצל היוונים בקיום הגוף, לכן הם טפחו אותו, האליהו אותו. טפחו את הגוף הערום בגמנסיות, ובכליונו ראו טראגדיה, ראו בכליונו התנכלות הגורל, האלים בו. רק יותר מאוחר הומצאה על-ידי הוגיה

האמונה בקיום של ישות נעלמת המתגשמת בגלגולים.
כמובן, האדם הוא דואלי, גוף, ונספח נעלם למוחו, נספח השפה הנעלמת. אם הנספח הנעלם, השפה לא יכולה לשכפל את עצמה, הגוף הביאולוגי יכול לשכפל את עצמו בצאצאים. אמונה כזו שאנו מוצאים במחשבת התנ"ך שנצח הוא בשרשרת הדורות. אמונה כזו לא נקלטה על-ידי היוונים, שרצו נצח גופני רציף, ומוות נתפס על-ידם כטראגדיה, התנכלות המוירה העיוורת בו.
השומרים שהמציאו את הכתב עדיין לא היו מודעים לעובדה שהם יצרו סד לשפה המשחקת, הם לא היו מודעים לכך, כיוון שהם עדיין לא עמדו על מהות השפה. המצאת סד הכתב על-ידי השומרים, היה מקרי, הם לא הבינו שהם חכים את הכלי הנעלם הזה, את השפה, המשחקת מחבואים, לפחות למשך מסוים, משעבדים אותה לצורכיהם.
אפילו כל אלו שהוכיחו ללמרק שהשפה אינה משכפלת את עצמה, לא הצביעו על העובדה שהאדם לפחות למשך מסוים יכול לחכות את השפה, לקבע אותה בכתב, להוריש את יצירותיה לדורות הבאים.
למרות שהאדם עומד על האופי החמקמק של כלי השפה, אבל לאור עובדת כליון הגוף, הוא משלה את עצמו ששפה זו שהוא לא רואה בכליונה הנה נצחית, אנו מוצאים לפחות בחלק מהתרבויות האנושיות את האמונה הזו. אמונה זו גורמת לאדם להיפתות על-ידי השפה המשחקת, הבוגדנית, ליצור לעצמו בסיוע שלה עולמות הזויים ששם הוא ממשיך להתקיים אחרי כליון הגוף. האדם מתפתה על-ידי השפה המשחקת בבניית עולמות חלופיים הזויים, ששם הוא גם מחוקק חוקים שאינם קוצבים משך מוגבל.
עולם האדם בעבר עד היום הזה לא קיבל את גזר דין בעל משל 'עץ הדעת' שכלי זה שנספח לגופו, הוא כלי שצריך לשרת את הגוף, כלי שלא יכול לשנות את חוקי הקיום. לכן אין במחשבת התנ"ך אמונה בעולם חלופי עם חוקים שונים מחוקי הקיום.
האדם שאינו משלים עם כליון גופו, לא משלים עם חוקי הקיום הקוצבים משך מוגבל לכל הישויות, למרות שמדי פעם הוא מורד בשפה המשחקת המבטיחה ואינה מקיימת, נשבה בקסמיה, נשבה במשחקי הנדמה שלה.
האדם שאינו משלים עם חוקי הקיום הקוצבים, נעשה שבוי השפה המשחקת, הוא מחליף את העולם הקיומי בעולם לשוני הזוי. כך תרבות שלמה נוסדה על אמונה הזויה של נצחיות. חסידי השליח פאול, שהבטיח שהאלוהות תשנה סדרי עולם, לא רצו לוותר על ההבטחה הזו, גם כאשר היא לא התגשמה, יצרו לעצמם

טכס שהחליף את המציאות הסרבנית, טכס שגשם בצורה הזויה את ההבטחה על נצחיות.
טכס המיסה שצריך היה להכיל את ההבטחה של השליח על נצחיות, שלא התגשמה, הפכה למציאות מדומה של קיום נצחי, שתקף עד היום הזה. ממקרה זה של טכס המיסה אנו יכולים לראות איך השפה שהיא בסך הכל כלי הצריך לשרת את הגוף המוחשי, יכולה להתימר להיות מציאות.
אנחנו לא צריכים להתעלם מהעובדה שגם יהדות הגולה יצרה לעצמה מציאות מדומה לשונית במקום המציאות הקיומית. כך טכס הפסח, התימר לשחרר את היהודים בגלות משעבודם, לעשות אותם לבני חורין. לאלו שהשתתפו בטכס הפסח, הובטח שחרור דומה לזה שהם חוו ביציאת מצריים.
ובכן, השפה הבוגדנית לא רק מאפשרת לבני אדם שלא משלימים עם חוקי הקיום הקוצבים להם משך מוגבל, ליצור מציאויות מדומות בעולמות חלופיים אחרי כליון גופם, אבל היא גם מאפשרת להם ליצור מציאויות בעולם הנגלה באמצעות טכסים.
האדם שאינו רוצה להשלים עם המציאות הקיומית, הקוצבת משך קיום קצוב לכל הברויים, יכול לחיות במציאויות מדומות כאלה במשך מאות בשנים. את הקאתולים לותר עורר משבייתם בעולם ההזוי של טכס המיסה, בהוכיחו שהיא הנה מבוססת על שקר. הוא עצמו נעשה שבוי בקסמים לשוניים שקריים אחרים, בהאמינו במאגיה של כלי הכח. השחרור של העולם הנוצרי בא רק עם חזרתו של קלווין לעולם הקיומי התנ"כי.
אבל גם היהודים התעוררו רק מהגאולה המדומה של טכס הפסח רק על-ידי השואה, שהוכיחה להם שלא קיימת גאולה מדומה אלא רק גאולה קיומית.
אבל אי אפשר להאשים את השפה המשחקת השובה את האדם בקוריה, המאמין בהבטחות הזויות, הכביכול משנות את חוקי הקיום. השפה המפליגה מעבר לתפקידה לשרת את הגוף, גם נותנת לאדם מוצא ממצבים קיומיים בלתי נסבלים, כאשר היא מעניקה לאדם כנפיים להפליג במרחבים האין-סופיים.
הכנפיים האלו שהשפה המשחקת מעניקה לאדם, מאפשרים לאדם את אותו חופש, המשחרר אותו מגופו הקטן המגביל, הם מאפשרים לו להיות חלק מהחלל האין-סופי.
האם עלינו להלין על השפה המשחקת? הרי בלעדיה היינו נשארים סגורים בד' אמות הגוף הקטן הכלה.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: