אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 354 – דחף הקיום מריץ את השפה המשחקת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 354 – דחף הקיום מריץ את השפה המשחקת
דחף הקיום משותף לאדם ולברויים אחרים על כדור הארץ שלנו, אלא בהבדל מברויים אחרים, לאדם הסתפחה יכולת השפה למוחו. תפקיד 'דעת', או השפה, לפי בעל משל 'עץ הדעת', הוא לשרת את הגוף, להעניק לו מודעות, להעניק לו יכולת יצירה, בשרות הגוף. במציאות התוספת הזו, 'דעת' או שפה, אינה מסתפקת רק בתפקיד שבעל משל 'עץ הדעת' הועיד לה, היא דווקא שואפת לריבונות, יכולת שנשללה ממנה.
לא הועיל לאדם אזהרתו של בעל משל 'עץ הדת', שכינה שאיפה זו של 'דעת' לריבונות, פן נחשי של 'דעת'. ה'נחשיות' של מתת זו לאדם ניזונה מ'דחף הקיום' של האדם. במציאות 'דחף הקיום' של האדם תקף רק למשך קיום קצוב, כפי שחוקי הקיום מעניקים לכל הברויים על כדור הארץ הקטן רק קיום קצוב. אבל 'דחף קיום' זה אצל האדם מתפתה על-ידי ה'נחשיות' של 'דעת', נוצרת סימביוזה בין שניהם.
הפן הנחשי של השפה מעניק לאדם בעל דחף לקיום כנפיים, המאפשרים לו הפלגה למרחב. ההפלגה הזו על קיום מחוץ לגבולות גופו מסחררת אותו. האדם המודע המפליג מעבר לגופו שוכח שהפלגתו מתאפשרת רק כל עוד גופו מספק לו אנרגיה. אין באפשרות השפה המפתה למלא את החסר. האדם המפליג חוזר בבושת פנים למיטיבו, הגוף המספק לו אנרגיה, שהחל לזלזל בו. אכזבתו של האדם מהמפתה הנחשי שלו, בגלותו את חוסר האונים שלו מול חוקי הקיום, גורם לו להתכחש לקיומו, אלא שהוא נעשה שבוי של קסמיו, אין ביכולתו להשתחרר מהם.
הדחף לקיום שניכס לעצמו ממדים נוספים מהמפתה שלו, 'דעת', השואפת לריבונות, יוצא למסע של יצירות ווירטואליות שאין להן שעור.
אל עלינו לזלזל במסע זה, שדחף הקיום בסמביוזה עם המפתה, השפה, יוצאים לכיבוש החלל. כל התרבויות האנושיות מבוססות עליו.
במציאות השפה המתימרת לריבונות, המזלזלת בגוף, היא פנטום. עובדה היא שישות רפאית זו, המתנכרת לתפקידה לשרת את הגוף, שהנו מוחשי, היכול לשכפל את עצמו, בעוד שפנטום זה, השפה הרפאית עם יומרותיה הנה עקרה, לא יכולה לשכפל את עצמה.
אם הגוף, מושב דחף הקיום, לא היה מתפתה על-ידי השפה עם היומרות שלה לריבונות, לא היה מספק להפלגותיה אנרגיה, עולם אנושי ווירטואלי זה לא היה נוצר. רק הסימביוזה הזו בין דחף הקיום לשפה עם יומרות לריבונות מאפשרת לנו
בכלל לדבר על העולם האנושי.
מה רוצה דחף הקיום שהנו הגוף הביאולוגי? דחף הקיום רוצה ביותר קיום, השפה המפתה מבטיחה לו את מבוקשו זה. כל התרבות האנושית מבוססת על משאלה זו של דחף הקיום, על הבטחת השפה המפתה למלא אותה.
אנחנו יכולים להתחיל עם התרבות המצרית הקדומה שהיתה מבוססת כולה על משאלה לרצף קיומי. כל התרבות המצרית סבבה על משאלה זו לרצף, איך לשמר אותו. המצרים העתיקים לא הסתפקו רק ברצף הישות הנעלמת באדם, שהכירו בה, הם גם רצו רצף לגוף, מכאן פולחן החניטה שלהם.
המצרים העתיקים ציידו את המתים עם השבעות, שיסייעו להם לעבור את המהמורות בדרך לעולם חלופי, או בדרך התאחדות עם יסודות היקום.
השומרים בהבדל מהמצרים לא הכירו בעולם חלופי, הם רק הכירו בקיום שאול מקום המתים. חסר זה של עולם חלופי, כנראה גרם לשומרים להאמין ב'שם', היכול לשרוד את כליון הגוף, אם האדם זוכה בו תמורת מעשי גבורה. את האמונה הזו אנו מוצאים במיתוס גילגמש. גיבור אפוס זה, הנעשה מודע לכליון הגוף, רוצה לזכות בהמשכיות של השם, ולמען להיות זכאי להישמרות שמו הוא יוצא לבצע מעשי גבורה.
אמונה זו שאנו מוצאים באפוס גילגמש, נעשה תשתית התרבות המסופוטמית. אמונה זו הריצה את מושלי מסופוטמיה לריצת אמוק של כיבושים, למען לזכות בשם עולם.
את העובדה של העדר אמונה בעולם חלופי במחשבת התנ"ך, יש אולי לייחס לעובדה שמוצא תרבות זו הנה מהירושה השומרית. אבל גם בנידון, מחשבת התנ"ך חוללה שינוי, לא הבטיחה שימור השם, אלא הבטיחה רצף של דורות.
אבל פתרון זה של מחשבת התנ"ך, רצף של דורות, לא סיפק אפילו את הדורות אחרי חורבן בית ראשון, כאשר צצה האמונה בהשארות החלק הנעלם, הנשמה, בעולם חלופי. בהבדל לאמונה המצרית, האמונה של צאצאי העברים הבטיחה השארות כזו בזכות מעשים חברתיים טובים.
אבל אם הצאצאים של העברים המאוחרים הסתפקו בהשארות החלק הנעלם בעולם חלופי, יהודים בפזורה ההלניסטית לא הסתפקו בכך, רצו רצף קיום בעולם הנגלה.
היווצרות הנצרות שהנה ביטוי של הסימביוזה בין דחף הקיום עם השפה השואפת לריבונות, היא תוצר סינקרטיזם של שתי השקפות עולם, התנ"כית הקיומית עם ההשקפה היוונית, שרצתה קיום רציף של הגוף בעולם הנגלה. כך
האמינו היוונים בנצחיות העולם, בנצחיות האדם. כתוצאה מאמונה זו הם טיפחו את הגוף, האליהו אותו, וכליונו נראה היה בעיניהם כהתנכלות חוקי הקיום בו, כטראגדיה.
השליח פאול, בעל תרבות דואלית, עברית ויוונית, בשליחות דחף הקיום בסימביוזה עם השפה, רצה משך קיום רציף. אבל משאלה זו כשלה. על כן הוא קסם פתרון אפוקליפטי, על-ידי כך שרתם את ההשגחה למילוי משאלתו, שלפי מחשבת התנ"ך בראה עולם לרווחת האדם.
העולם ההלניסטי יווני לא הכיר בישות מיטיבה עם האדם, ההשגחה, ישות שהיתה חלק ממחשבת התנ"ך. אבל ישות זו לפי מחשבת התנ"ך היתה חלק מאמונה שהבריאה אפשרית רק לפי חוקי הקיום הקוצבים משך קצוב. השליח פאול ברוב תחכומו הבין שהשקפה זו היא תוצאה של הפילוסופיה הלשונית התנ"כית הכלולה במשל 'עץ הדעת'. לכן הוא רצה לשחרר את ההשגחה מכבלי משל זה, בבטלו אותו, כך שההשגחה החופשית, יכלה להימלך בבראה עולם עם חוקים קוצבים משך קצוב, יכלה לשנות סדרי עולם, ליצור קיום רצוף, בעולם הנגלה.
מהפכה מחשבתית זו שהשליח פאול ברוב תחכומו יצר, מהפכה הבאה לידי ביטוי ב'אגרת אל הרומיים', למעשה איפשרה התגשמות משאלת 'דחף הקיום' שבסימביוזה עם השפה הנחשית, רצה יותר חיים, רצה רצף קיומי.
האם יפלא שאפוקליפסה זו שהשליח פאול יצר התקבלה בשמחה על-ידי העולם ההלניסטי שלא היו לו פתרונות לטראגדיה הקיומית?
קסם האפוקליפסה שהעולם ההלניסטי אימץ בשמחה, הזדקק רק לשיתוף פעולה מצד חוקי הקיום, ואלו סרבו. השליח פאול עצמו נוכח שההשגחה לא משתפת פעולה אתו. אולי סוף סוף הוא הבין את זעקתו של ישוע על הצלב:' אלי, אלי, למה שבקתני'?
אבל לאדם המתוחכם תמיד יש פתרונות, הוא אף פעם אינו מוותר על משאלות, אמנם האפוקליפסה לא התגשמה, אבל אפשר למסגר אותה בטכס, ליצור מציאות מדומה, שבה היא מתגשמת.
השפה ה'נחשית' תמיד מוכנה לשתף פעולה עם משאלות מדומות, מוכנה להיענות ל'דחף הקיום' של האדם למשך רצוף.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: