Monthly Archives: אוקטובר 2013

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 358 – הפן המאגי של השפה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 358 – הפן המאגי של השפה
המצרים העתיקים יחסו לשפה כח מאגי, היו כותבים את שמות אויביהם על חרסים ושוברים אותם, בהאמינם שבצורה כזו נצחו אותם. ברור שלשפה אין כח פיזי, אבל לשפה יש כח פסיכולוגי, שלעתים הוא הרסני. כך אנשי הרייך השלישי יכלו לכנות את היהודים כ'אויב קוסמי', בצורה כזו להפקיר אותם להשמדה.
במציאות היהודים היו מיעוט לא מוגן, השפה הכל יכולה, השפה המאגית, יכלה להפוך אותם לסמל, ל'אויב קוסמי', כך דמם הותר. מדוע יש לכנוי שלילי כח פסיכולוגי הרסני? הסיבה לכך היא שהאדם חי לא רק בעולם פיזי, הוא חי גם בעולם לשוני. אם לחיה יש רק אויבים פיזיים, לאדם אויבים פיזיים ואויבים לשוניים, ההופכים לפיזיים. השפה היא רבת פנים, היא יכולה להפוך דברים לשוניים נעלמים לפיזיים, וכן להפוך דברים פיזיים ללשוניים. יכולת הטרנספורמציה הזו של השפה מעניקה לה את הפן המאגי.
ברור שהענקת שם למעוט היהודי הלא מוגן, שם סמלי 'אויב קוסמי', השם הסמלי עדיין לא הפך לכח פיזי היכול להשמיד, היה צורך בסיוע של פרשנות פסיכולוגית למושג 'אויב'. הרי במציאות האנושית מותר להשמיד אויב. כך, הענקת 'שם', 'אויב', לזולת, לקבוצה, הופך אותם מסמל לשוני 'אויב', סמל לא פיזי, לפיזי.
האדם בדרך כלל אינו מעניק לשם שלילי פן מאגי, הוא לא חושב שהכנוי השלילי יכול באמצעות יכולת השפה לטרנספורמציה באמצעות פסיכולוגיה להיהפך לכח הרסני.
היהודים בגרמניה, באירופה, לא ייחסו פן מאגי לכנוי שהוענק להם 'אויב קוסמי', על-ידי אנשי הרייך השלישי. היהודים שאבותיהם יצרו את המשל העילאי, משל 'עץ הדעת', שמחברו עמד לא רק על הצד החיובי של כלי השפה או 'דעת' שחוה ואדם ניכסו לעצמם מעץ הדעת, הוא עמד גם על הצד השלילי של כלי זה, על הצד ה'נחשי'. אבל יהודים לא למדו מדעת מחבר 'עץ הדעת', את אזהרתו שלשפה פן 'נחשי', פן מאגי, היכול להיהפך לסכנה פיזית.
בעל משל 'עץ הדעת', בחלק השלישי של משלו על הבל וקין, הצביע על כך, ששפה בפן השלילי שלה, בפן המאגי, יכולה להוביל להרג, הרג הבל בידי אחיו קין.
בעל משל 'עץ הדעת', הבין שהשפה היא חיובית רק כל עוד היא בשרות קדושת החיים. שפה מנותקת מ'קדושת החיים', שפה מרחפת, לא יודעת גבולות, הופכת לשלילית.
לפי מסקנות אלו של בעל משל 'עץ הדעת', 'אויב' יכול להיות רק 'אויב פיזי',

אבל כאשר השפה נוטלת לעצמה ריבונות, היא הופכת מכלי חיובי, לרווחת האדם, לכלי שלילי, כלי מאגי הרסני, אויב לשוני הופך לאויב פיזי.
מלחמות אנושיות הן מלחמות הגנה, כאשר הזולת מסכן את הטריטוריה של השני, אזי זולת כזה הוא 'אויב פיזי'. גם חיות מגינות על טריטוריה שלהן. אבל אצל האדם, בהבדל מהחיה, קיימות גם מלחמות אידיאולוגיות, כאשר 'האויבים' המדומים מסכנים טריטוריה מושגית, מופשטת, כך היה מקרה קין והבל. העדפת הבל על-ידי האלוהות, הפכה אותו לאויב מדומה של קין, הפך אותו למסיג גבולו. התאר 'אויב' שקין העניק לאחיו, נתן לו זכות להשתמש בכח פיזי נגדו.
ברור מה שכבר נאמר, שיכולת הטרנספורמציה של השפה, הפיכת מושג חיובי למושג שלילי הרסני, הוא הפן המאגי של השפה.
מההיסטוריה אנו לומדים שמלחמות אידיאולוגיות, או תחרות על מושגים מופשטים, הן מלחמות הרסניות יותר מאשר מלחמות הגנה. למלחמות אידיאולוגיות אין שעור זמן, אין שעור מרחב. אנו יכולים לקחת בתור דוגמה את המלחמה הפלופונזית של יוון העתיקה, שהתנהלה על תחרות על מושג 'הגמוניה' ביוון. ההיסטוריון היווני טוקידידס, טען בכתביו שהמלחמה הפלפונזית פרצה, כיוון שספרטה התקנאה בהיות אתונה בעלת שלטון הגמוני על יוון. מלחמה הרסנית זו שמה קץ לפריחת יוון, היא ירדה מגדולתה, מקדון תפשה את מקומה.
שוב אנו רואים, שקנאה על 'בכורה', כמו במקרה של משל קין והבל, הוביל למלחמה, להרג. מושג מופשט 'ההגמוניה', בתחרות, בצורה מאגית הפך על-ידי טרנספורמציה לכח פיזי הרסני.
אם הבאנו קודם את דוגמת היהודים ברייך השלישי, שהפכו ל'אויב קוסמי', אנחנו יכולים לקחת דוגמה מברית המועצות. לפי האידיאולוגיה המרכסיסטית, ה'בורגנים', 'הקוסמופוליטים', הפכו לאויבים מדומים של המשטר הקומוניסטי. מאחר שהאוטופיה המרכסיסטית לא התגשמה בצורה כפי שמרכס חזה, קבוצות אלו הפכו ל'אויבים' מדומים של המשטר, שמנעו התגשמות האפוקליפסה המרכסיסטית. כך אויבים אלו הפכו לאויבים פיזיים שמותר היה להגלות אותם לגולג, שמותר היה להשמיד אותם.
שתי המדינות, הרייך השלישי וברית המועצות, הונחו על-ידי מושגים מופשטים. אנשי הרייך השלישי רצו בשלטון עולמי לעם האדונים, הגרמניים, ברית המועצות רצתה באפוקליפסה שתשנה סדרי עולם, תביא לשלטון של הפרולטריון. מושגים מופשטים אלו שאין להם שעור, הובילו למלחמות ללא שעור.

בכל המקרים לעיל אנו רואים שכאשר השפה בפן ה'נחשי', השפה שהפכה על-ידי טרנספורמציה לשפה 'מאגית', שוכחת את תפקידה לשרת את הגוף, שוכחת את גבולותיה, היא נעשית הרסנית.
למעשה יכולת ההבדלה של השפה, יכולת לקבע מה טוב ומה רע, אף היא יכולה להוביל לתוצאות שליליות אם האדם משתמש ביכולת זו בצורה שרירותית. כך החכם הסיני לאוטשה טען, שהמושג מכוער נכנס לעולמו של האדם, כאשר הוא קבע את המושג יפה. הבדלה כשלעצמה אינה שלילית, היא רק הופכת לשלילית כאשר האדם משתמש במושג זה בזדון.
במציאות אי אפר להשתמש בשפה מבלי להבדיל. אפילו יכולת ההתבוננות של האדם תלויה ביכולת להבדיל בין דבר למשנהו. אבל כאשר יכולת להבדיל נעשית אמצעי של תחרות על העדפה פיזית, אזי ההבדלה נעשית שלילית. הבדלה הקשורה להענקת תמורות פיזיות למועדף, מעניקה פן מאגי להבדלה.
אנחנו רואים שאופן פעולת השפה עם מטרות חיוביות, מטרה כמו יכולת להבדיל בין דברים, הופכות באמצעות הענקת כוונות פסיכולוגיות שליליות לפעולות אלו, פן מאגי שלילי, ההופכות את היכולת של השפה מתפקוד חיובי לתפקוד פיזי כוחני.
ראינו בשעורים קודמים שלאדם כמו לחיות יש דחף קיום. אצל החיה דחף זה הוא מוגבל, אבל אצל האדם הלשוני, השפה הנחשית, השפה היכולה להיהפך למאגית, מאפשרת לדחף הקיום הפשוט אפשרויות בלתי מוגבלות. כך הדחף הקיומי הפשוט, המוגבל לטריטוריה מוגבלת כמו אצל החיה, מאפשר לאדם לנכס לעצמו טריטוריה מופשטת מושגית שאין לה שעור. כך קין נכס לעצמו טריטוריה מושגית, בכורה, אבל הבחירה של אחיו הבל על-ידי האלוהות, בחירה שהעדיפה אותו עליו, שהעניקה להבל טריטוריה מושגית תוספת לדחף הקיומי שלו, הסיג את גבול קין, הוא הסיג את הטריטוריה המופשטת של קין, עובדה שהפכה את אחיו לאויב פיזי שדמו הותר.
כך הגרמנים ראו במושג 'הבחירה' המסורתי של היהודים, הסגת הגבול מושגי טריטוריאלי שלהם, רצונם להיות עם אדונים. הכרה זו של הגרמנים שהיהודים שלפי המסורת נבחרו על-ידי האלוהות, נעשו 'נבחרים', על-ידי בחירה זו, הסיגו את הטריטוריה המושגית שלהם, 'עם אדונים'. עובדה זו התירה להם להפוך אותם ל'אויב קוסמי', אויב המסכן אותם, לכן מותר להשמידו.
כך אנו רואים, שהשפה בפן השלילי שלה, בפן הנחשי, בפן המאגי שלה, הופכת את העולם הלשוני של האדם לבוגדני, למסוכן.
על כל זה בשעורים הבאים.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 357 – מפגש עם המיסטורין

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 357 – מפגש עם המסתורין
על התגלות ראשונית של אלהים לאברהם לא מסופר לנו בתנ"ך. רק מסופר על השלב השני של מפגש אברהם עם האלוהות. בשלב השני הזה מסופר על הצווי של אלהים לאברהם לצאת מאור, על נוכחות אלהים במסע אברהם לחולל את המהפכה הלשונית, מהפכה לשחרר את האדם מגזרות גורל. מהפכה זו המאפשרת לאדם ליצור כבעל רצון חופשי. כל זה אחרי שאלהים כורת ברית עם אברהם. בהבדל מאברהם משה בורח ממצריים למדיין, טרם הוטלה עליו שליחות. השליחות שתוטל על משה היא שונה מזו של אברהם, עליו לגאל את עמו משעבוד. משה כבר לא צריך לחולל את המהפכה הלשונית שאותה חוללו אברהם ובני דורו, הוא רק צריך להשלימה.
משה שברח ממצרים לא מודע ליעודו, הוא נע ונד במדבר כרועה צאן של חותנו יתרו. במדבר הוא מעומת עם הסנה הבוער שאינו אכל. עימות עם תופעת המסתורין מחיה במשה את תולדות נסי אבותיו, תולדות המפגש שלהם עם האלוהות הנוכחת בעולם האדם המפקחת על חייהם.
האלוהות המתגלה למשה לרגלי הסנה הבוער היא אותה אלוהות שהתגלתה לאבותיו, היא לא אלוהות בדומה לאלי מצריים, שהתגלו כמזיגה של חיה אדם. בהבדל מאלי מצריים אלוהות המתגלית למשה היא ישות נעלמת, מאופינת כנוכחת ומשגיחה על עולמה. היא מתגלה למשה כאלוהי אבותיו.
בהבדל מהאלים שהאדם אכלס בהם את החלל, שלמען יהיו נוכחים בחייו הוא הצטרך לגשם אותם בפסלים, אלוהי אבות משה נוכח כישות נעלמת, המנהלת שיח עם ברואיה. אלוהות המזדהה כאלוהי אבותיו, אינה זרה למשה, הרי הוא הכיר את ירושת אבותיו. הוא רק תוהה על משמעות ההתגלות.
ההתגלות הזו היא המיסטורין, מה יעודה. משה אינו תוהה על מהות אלוהות נעלמת זו, אלוהות נוכחת, משגיחה. הוא תוהה על התגלותה לפניו. העובדה שמשה אינו תוהה על מהות האלוהות מצביע על כך שהוא מודע לירושת אבותיו. אבל הוא בכל זאת מבקש מהאלוהות את הגדרת מהותה. גם בשאלה זו משה שונה מאבותיו, אברהם ומלויו, שלפי הכתבים ששרדו, הם מתיחסים אליה בטבעיות.
על האבות לא הוטלה שליחות, הם רק הוצרכו לחולל מהפכה מחשבתית, ליצור את בסיס הפילוסופיה הלשונית, לסכם אותה בכתבים למען הדורות, אבל על משה אלהים מטיל שליחות של עשייה, שחרור בני עמו משעבוד, משימה כבדה, שלמענה משה צריך לדעת את מהות האלוהות המטילה עליו את השליחות.

האלוהות המתגלה למשה מזדהה בשם 'אהיה אשר אהיה' שם המרמז על התהוות, התהוות תמידית ועתידית. אלוהות זו היא הקיום עצמו, הקיום המתהווה, הקיום המתהווה בתמידות.
העובדה שהאלוהות היא 'התהוות', מלמדת שהקיום אינו סטטי, אפשר לשנותו, עם משועבד יכול להשתחרר. המהפכה המחשבתית של אבות העברים, אברהם ובני ליויתו, מקבלת פרשנות מורחבת. המהפכה של האבות שחררה את האדם מגזרות גורל דטרמיניסטיות, כפי שהאמינו בהן השומרים, שהאלים גוזרים גזרות שאין לשנותם. ברור שכבר שחרור כזה כלל בתוכו אפשרות של שינוי מצב מסוים, אפשר לשחרר עם משועבד משעבודו.
משה, למרות סירובו הראשוני לקבל על עצמו את השליחות, מתשובת אלהים שהוא ההתהוות מתמדת, הוא הקיום המתהווה, הוא אוזר כח, הרי הוא מצויד בערבות של הקיום עצמו, אף בן תמותה לא יוכל לו.
המיסטורין המתגלה למשה הוא שונה לגמרי מהמיסטורין של עמים אחרים, כפי שראינו, הם הוצרכו לגשם את המסתורין בפסלים, למען שהוא יהיה בקרבן. המיסטורין של משה היא נוכחות, הוא הקיום עצמו.
ברור הוא, שמשה יכול היה להגיע להכרה כזו של המיסטורין, כיוון שהוא כבר הכיר את הירושה התרבותית של אבותיו, את הירושה שהעולם הוא פרי כלי נעלם, כלי המאפשר גם לאדם ליצור את עולמו, כלי שברא את היקום כולו. משה רק שכלל את הירושה של אבותיו, המיסטורין התגלה לו כהקיום המתהווה. מיסטורין כהקיום כולו לא נזקק לגשום בפסלים.
למרות שהמיסטורין שהנו הקיום כולו לא נזקק לגשום בפסלים, משה מגשם את המיסטורין בכתב מקבע. בהמשך הוא מגשים את המסר של המיסטורין בלוחות הברית, בכתב אלוהי, כפי שהוא יאמר ב'שמות', בפרק ל"ב: 'ויפן משה מן ההר ושני לחת העדות בידו לחת כתבים משני עבריהם מזה ומזה הם כתבים. והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת'.
ממה שנאמר בפסוקים אלו על הכתב, שהוא הנו כתב אלוהי, מובנת העובדה שהעברים תמיד התיחסו למסר הכתוב, בקדושה.
העברים התיחסו למסר הכתוב בקדושה, כיוון שהם הבינו שהאותיות הן חכות, חכות המגשמות, מקבעות את המיסטורין, הנעלם, שהנו הקיום המתהווה.
משה הוסיף נדבך נוסף לרכישת 'דעת' על-ידי חוה ואדם, הוא הוסיף נדבך, ש'דעת' צריכה להיות מקובעת באותיות, כתב, שהנו אלוהי, כתב המאפשר את היצירה.

אולי כדאי כאן בדרך אגב להזכיר את ההופעה המיסטורית של ה-'0', שרק בעת החדשה קיבל משמעות מעשית, ומשמש את האדם המודרני בחישוב דברים, מאפשרת לו לחשב את החוקיות של הפעילות בטבע. למעשה ה'0' הוא סימול של ה'ריק' ביקום. ה'0' חוכה אנרגיה, משאיר אחריו ריק שאותו הוא מסמל, ריק בין עצם לעצם. ה'0' החוכה את האנרגיה, מעניק אותו לעצם, למען להגביר אותו, כך הוא משאיר אחריו ריק שממנו רוקן אנרגיה, ריק שאותו הוא מסמל.
מכאן אפשר גם להסיק , שהאותיות הנן חכות אנרגיה מהיקום, אנרגיה שבויה זו מאפשרת לאדם ליצור את עולמו הלשוני.
התנ"ך מכיל את סוד קיום העולם הלשוני של האדם, שהנו לא רק ניכוס 'דעת' על-ידי חוה ואדם, אלא הוא גם ניכוס הכתב האלהי, האותיות החכות אנרגיה מהיקום, המאפשרות את יצירת עולמו של האדם.
המיסטורין המתגלה למשה לרגלי הסנה הבוער ואינה אכל, מיסטורין המגדיר עצמו בשם 'אהיה אשר אהיה' הוא הקיום המתהווה. קיום זה מקובע בשם 'אהיה אשר אהיה'. המיסטורין המתגלה יהיה מקובע באותיות, אותיות החכות את מיסטורין הקיום.
כפי שהאדם במשך ההיסטוריה האנושית עשה שימוש בשפה, מבלי הבנת מהותה, כך הוא עושה שימוש באותיות, מבלי לרדת למהותן, שהן חכות, חכות של אנרגיה, המאפשרות לאדם באמצעותן ליצור את עולמו הלשוני הנעלם.
אמנם האדם יכול ליצור דברים נעלמים, כמו את השפה עצמה, שהיא ישות נעלמת, מוסדות נעלמים. יצירות אלו מאוכסנות בזכרון האנושי. כל דור צריך להמציא אותם מחדש, כיוון שיצירות אלו לא משכפלות את עצמן, כאשר אלו כלו, שהמציאו אותם באמצעות השפה ואכסנו אותם בזכרונם.
למען שיצירות נעלמות אלו, יצירות השפה הנעלמת, תשרודנה, היה צורך בגלוי הכתב האלוהי, כתב מורכב מאותיות החכות את האנרגיה הנעלמת, מקבעות אותה בישויות נעלמות שהאדם יוצר.
טעותו של למרק היתה, שטען שמידע אנושי מולד, כאילו הוא משכפל את עצמו. זוהי גם טעותם של כל אלו הטוענים עד היום שקיים מידע מולד אצל האדם, הם אינם מודעים לעובדה שהמידע מועבר מדור לדור רק הודות לכתב המקבע אותו, הודות לאותיות החכות את האנרגיה הנעלמת ובאמצעותן מקובע המידע.
משה באינטואיציה הבין שהמסיטורין שהתגלה לו לרגלי הסנה הבוער, מגולם בשם, באותיות החכות את המיסטורין. הוא הבין רק באינטואיציה, ולא פירט, למרות זה, הוא חכה באותיות על לוחות הברית את המסר האלוהי, את תמצית מחשבת התנ"ך.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 356 – מיסטורין

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 356 – מיסטורין
האדם מראשית היהפכותו ליצור לשוני מועמת עם חלל ריק, בהבדל מהחיה המועמת רק עם טריטוריה מוגבלת, הוא מועמת עם טריטוריה בלתי מוגבלת עם ריק מיסטורי שאינו מבין את פשרו. למען להפוך את הריק לידידותי, הוא מאכלס אותו בישויות, ישויות נעלמות שהוא מדמה שהם קובעים את גורלו, שולטות בו.
יצירת הישויות הנעלמות על-ידי האדם, היא פועל יוצא מהעובדה שבידיו כלי נעלם, 'דעת' או שפה, כך שיצירה נעלמת אינה זרה לו. האדם שהשפה שנספחה למוחו לא תמיד פועל במודעות על מהותה, הוא יותר מכך מונחה על-ידי האלגוריתם שהנו התגלמותה, שהנה ה'מפעיל', לפעול. לישויות הנעלמות שהוא יוצר הוא מעניק יכולות מעבר ליכולתיו הוא, הם מגלמים עבורו את המסתורין.
למרות שהישויות הנעלמות שהאדם מאכלס בהם את החלל, מגלמים למענו את המיסתורין, הוא משליך עליהם מתכונותיו הוא, מיחסים שהוא נוהג עם הזולתים, בדומה לתכונות שהאלגוריתם, ה'מפעיל', מנחה אותו ליצור ביחסיו עם הזולתים.
האדם הלשוני מועמת לא רק עם מיסתורין, החלל הריק, הוא גם מועמת עם מיסתורין הקיום שלו. לכן הוא משליך על הישויות הנעלמות שהוא אכלס בהן את החלל לא רק שליטה על הקיום, הוא משליך עליהם גם יכולות לתת מענה ליעוד המיסטורי של קיומו.
ואם אלו הן מטרות ליצירת הישויות הנעלמות, האדם רוצה לבוא אתם בדברים. הוא יכול לבוא אתם בדברים רק לפי אותם יחסים שהוא מנהל עם הזולתים. אבל בהבדל מהיחסים של האדם עם הזולתים המוחשיים הנוכחים, הישויות הנעלמות שהוא יוצר אינם נוכחים. כאן באה השפה הכל יכולה, אשר מאפשרת לאדם לעשות טרנספורמציות, להפוך דברים נעלמים למוחשיים. הרי השפה מאפשרת לאדם ליצור, ליצור מחוץ לדברים נעלמים דברים מוחשיים, כמו כלים, כך האדם מגלם את הישויות הנעלמות בפסלים. עמים יותר מפותחים יכולים לקבע מילים נעלמות באותיות מוחשיות, והם יכולים לגלם את הישות הנעלמת בשם.
אבל עוד טרם המצאת הכתב על-ידי האדם, הוא מודע לאפשרות להפוך דברים נעלמים למוחשיים, כפי שראינו. כך, מאחר שהישויות הנעלמות אינן נוכחות, הוא מגשם אותן בפסלים נוכחים.
אם האדם עומד מול הישויות הנעלמות, המגלמות את המסתורין, שבהן אכלס את החלל ביראה, מפאת שליטתם בו, הוא עומד ביראה גם מול הפסלים שבהם הוא גלם אותם. הוא רוצה בקרבת הישויות הנעלמות המגולמות על-ידו בפסלים,

בקרבתו, אבל מפאת היראה שלו מולם, הוא מאכסן אותם במקדשים שהוא בונה למענם.
האדם מאכסן את הישויות הנעלמות המגלמות את המיסטורין, המגושמות על-ידו בפסלים, למען שאלו יפתרו את בעיותיו הקיומיות. למען שאלו יעתרו למשאלותיו, הוא מקריב להם קורבנות. למטרה זו נוצרו הדתות עם מנהגי הקורבנות, בכל החברות האנושיות.
לאדם המודרני, עם התפתחות המדע, היראה הזו של האדם הקדמון ממיסטורין הקיום, נראה פרימיטיבי. הוא מאמין שהמדע לאט לאט פותר את המיסטורין.לכן מעניין היה לי לאחרונה לשמוע וידוי של איש מדע. היה דיון בכתבה בטלויזיה על ה'מפץ' הגדול, ותיאוריות חדשות המערערות על מסקנותיו. איש המדע, בשם רבים מעמיתיו, טען בכתבה זו, שאנשי מדע הגיעו למסקנות, שלמעשה למדע האנושי אין ידיעה על חלק גדול מהיקום, שמציאותו נעלמת מהאדם, ששכלו חסר יכולת להגיע עדיו. לפי וידוי זה של איש המדע, יכול להיות שבאותם חלקים מיסטוריים נעלמים קיימים חוקים שונים מאלו הידועים לאנשי המדע בחלק מהיקום, שידיעתם מגעת איליו.
כל אדם חושב, ברור לו שהקיום הוא מיסטורין. אבות העברים, יוצרי מחשבת התנ"ך, לא ניסו לפתור את המיסטורין, החליטו להצטמצם בעולם הנגלה בלבד. הם ניסו להבין רק את הנתונים הקיומיים, מכל מה שהם חוו בנדודיהם בתרבויות השונות של תקופתם.
אבות העברים שנדדו בארצות בעלות תרבויות מפותחות של זמנם, נוכחו לדעת שמה שמשותף לבני אדם הוא כלי השפה, שבאמצעותו עמים יוצרים את תרבויותיהם. כלי זה, השפה, או 'דעת', ברשות האדם, מבדיל אותו משאר הברויים עלי אדמה, מחוסרי כלי זה. לכן הצטמצמו בפיענוח אופן פעילות כלי זה.
אבות העברים יוצרי מחשבת התנ"ך, לא ראו בכלי השפה מיסטורין, אלא נתון קיומי, שהוענק לאדם על ידי הקיום, למען להבין אותו. הקיום הצטייר בעיניהם כהתגלמות, התגשמות השפה, כפי שנוכחו לדעת שכל עולמו של האדם, החלק המבדיל אותו משאר הברויים עלי האדמה, הוא עולם השפה, הוא פרי יצירה באמצעות כלי זה.
מאחר שאבות העברים לא התיחסו לכלי השפה היוצרת בצורה נעלמת, כמיסטורין, ראו בו נתון קיומי, הם יכלו לדמות את היקום, העולם הרחב, כיצירה של כלי נעלם בדומה לשפה, על-ידי ישות נעלמת.
מאחר שהנעלמות לא היתה זרה לאבות העברים, הרי הם אמצו את כלי השפה הפועלת בנעלמות, הם דמיינו את יוצר הקיום הנעלם, ראו בו חלק מיצירתו, שלא היה צורך להגשים אותו בפסלים.
על אברהם ובני דורו שיצאו מאור, מרכז שומרי, אין לנו עדות כתובה בתנ"ך

על התגלות מיסטורית של הנעלם היוצר את היקום. אנו פוגשים את הנעלם בשיח של אברהם עם האלוהות על גורל סדום. אברהם מתיחס לנעלם כנוכח.
ההכרה של אבות העברים בשפה הנעלמת היוצרת, נתון קיומי, שלא שאלו על פשרו, איפשר להם גם להתיחס לנעלם יוצר הנתון הקיומי, כישות נוכחת, ללא צורך להגשימה בפסל מוחשי.
אנחנו רואים שאבות העברים התיחסו לקיום ולאמצעי שהוענק להם, האמצעי הנעלם, השפה, כנתונים קיומיים, שאין לתהות עליהם כעל מיסטורין.
כפי שאבות העברים השלימו עם הנתונים הקיומיים, כמו כלי השפה כאמצעי של בריאה, כך הם השלימו גם עם חוקי הקיום הקוצבים משך קיום קצוב, לא ראו במוות טראגדיה. דחף הקיום של אבות העברים לא התנגש עם קיצוב חוקי הקיום משך קצוב, הוא לא תבע לעצמו יותר ממה שהוקצב לו.
את האניגמה של השלמה של אבות העברים עם הנתונים הקיומיים, יש לראות כפועל יוצא מהכרתם בכלי השפה הנעלמת ככלי יצירה. משל 'עץ הדעת' טומן בחובו את פיתרון או ייתור המיסטורין. אנו מוצאים במשל זה את כל ההשלמות עם הנתונים הקיומיים.
במשל זה, משל 'עץ הדעת', חוה ואדם רוכשים את כלי 'דעת'. ניכוס כלי זה מאפשר להם את המודעות, יכולת להתבונן. אבל למרות הפיתוי מצד הנחש, שהכלי הוא ריבוני, בעל המשל מצמצם את הכלי ליכולת להתבונן, ליכולת ליצור, ליצור חיים, להבדיל בין טוב לרע. בעל משל גם מונע מחוה ואדם לאכל מ'עץ החיים', קובע על-ידי איסור זה השלמה עם חיים קצובים.
משל זה, משל 'עץ הדעת', קובע חוקה קיומית, לא משאיר מקום לתהיות על מיסטורין. לכן, אברהם יכול לשוחח עם הנעלם כאילו הוא נוכח.
החוקה הקיומית הזו שבוטאה במשל 'עץ הדעת', לא השאירה מקום לתהיות על מיסטורין הקיום, לא השאירה מקום למרד האדם בחוקי הקיום. בהבדל מהמחשבה התנ"כית, מחשבה יוונית שונה, שלא אמצה, לא הכירה בשפה היוצרת, ראתה את האדם רק כחקיין של עצמים נצחיים, מרדה בחוקי הקיום הקוצבים משך קצוב. אי השלמה עם הנתונים הקיומיים, הוביל את היוונים לחפש, לחקור את מיסתורין הקיום בטבע, חקירה, ראשית המדע היווני. למרות המדע, המחשבה היוונית, שלא השלימה עם הנתונים הקיומיים, הוכרעה על-ידי המיסטורין, שקעה בהרגשה טראגית.
בשעור הבא נראה את הפרשנות הקיומית שמשה נתן למיסטורין הסנה הבוער.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 355 – האניגמה של התרבות הטראגית היוונית

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 355 – האניגמה של התרבות הטראגית היוונית
מספיק לקרא את הדיאלוג קרטילוס של אפלטון למען לעמד על העדר הבנת מהות השפה היוונית, העדר הבנה שלהם את הפן היצירתי שלה. לא כאן המקום לעסוק במכלול הדיון בדיאלוג זה, המתחיל במשחקים אטימולוגיים של שמות. נסתפק במסקנות האחרונות בדיאלוג זה, לגבי נתינת שמות, דיון שמתנהל בין סוקראטס לבין קרטילוס.
קרטילוס הוא חסיד תורת הרקליטוס, חסיד השקפתו שהדברים נמצאים בזרימה ובהשתנות מתמדת. שלושת הפילוסופים, סוקראטס, אפלטון ואריסטו יצאו בשצף קצף נגד תורת הרקליטוס, הם כמובן האמינו בעולם סטטי, נוסח פרמנידס. לגבי סוקראטס, שמות הניתנים לדברים הנמצאים בהשתנות אינם יכולים לבטא את מהות הדברים. הם לא יכולים לבטא את מהות הדברים כיוון שהדברים האמיתיים הם סטטיים.
סוקראטס בדיאלוג זה עוסק רק בנתינת שמות לעצמים, הוא בכלל לא עוסק בשפה הנותנת שמות לפעולות ובצורה כזו הופכת את הפעולות לאלגוריתמים יוצרים. את האי הבנה זו של תפקיד השפה אנו מוצאים גם יותר מאוחר אצל הנומינליסטים, שעסקו רק בנתינת שמות לעצמים וגם הם לא עסקו בשפה המעניקה שמות לפעולות ההופכות לאלגוריתמים מפעילים. אבל לא כאן המקום לעסוק בנומינליסטים היותר מאוחרים. אנו עוסקים כאן בהעדר הבנת סוקראטס את מהות השפה היוצרת, וזה ברור מכך שהוא האמין בעולם סטטי, אמונה שהיתה חלק מהתרבות היוונית, כמובן גם אפלטון ואריסטו האמינו בכך.
ובכן, מה לאמונה זו בסטטיות העולם וגם עצמים, והעדר התיחסות לפעולות, ולתרבות היוונית הטראגית?
במציאות האנושית, גם כאשר מאמינים בסטטיות העולם והעצמים, האדם, גם זה שאינו מבין את מהות השפה, נשאר ישות לשונית. וכישות לשונית הוא נשבה בקורי השפה, בעיקר בפן הרוצה להיות ריבון, בשפת משל 'עץ הדעת', הפן ה'נחשי', המאפשר לאדם את אשליית הרציפות, אשליית הסטטיות.
הרקליטוס שמוצאו היה מאסיה הקטנה, כנראה הושפע מהתרבות המסופוטמית, תרבות שהיתה מבוססת על הירושה השומרית, האמינה שקיום אנושי הוא קצוב. עובדה שגילגמש, גיבור האפוס השומרי, עמד על מהות כליון הגוף, ולכן רצה לזכות בשם שיישאר בזכרון הדורות. הרקליטוס כתוצאה מהשפעה זו דיבר על כך שהדברים נמצאים בזרימה, בהשתנות, והוגי יוון השורשיים יצאו נגד תורתו.

ושוב, מה קשר בין האמונה בסטטיות העולם, בסטטיות העצמים לבין התרבות היוונית הטראגית? היוונים שהאמינו בסטטיות, מוות של האדם, כליון הגוף שהיוונים האליהו אותו, נראה היה בעיניהם כסותר את אמונתם על סטטיות, רצף. מכאן הם רקמו לעצמם אמונה שה'מוירה', ישות עיוורת ושרירותית, מתנכלת לאדם. מוירה זו לפי דעתם שוזרת גורלות עם שלושת בנותיה: Clotho, Lachesis, Atropos.
אם אנו בודקים מה מהות הישות הזו 'מוירה', אנו נוכחים לדעת שהיא למעשה מייצגת את חוקי הקיום, חוקים הקוצבים משך קיום קצוב לברויים עלי כדור הארץ שלנו. אם כך, היוונים, למרות שלא עמדו על מהות השפה, על המהות היצירתית שלה, בכל זאת נשבו בפן ה'נחשי' שלה המבטיח רצף. ואם האמינו בשפה המפתה על רצף, מוות של האדם הצטייר בעיניהם כנגרם ממעשה זדוני של ישות שרירותית, המוירה.
הרגשה זו מתבהרת בעיקר, אם אנו זוכרים שהאבולוציה ציידה את כל הברויים עלי האדמה בדחף קיומי. דחף קיומי זה אצל האדם, בעל הלשון, מתפתה על-ידי הפן הנחשי של השפה, המבטיחה רצף. הרי דחף הקיום שהוענק לברויים עלי כדור הארץ, הוענק להם למשך קצוב. אבל דחף קיומי זה אצל האדם הלשוני, המתפתה על-ידי הפן ה'נחשי' של השפה, המבטיחה רצף, כתוצאה מכך האדם רואה במוות אי צדק.
היוונים שלא עמדו על הפן היצירתי של השפה, וכיצורים לשוניים בכל זאת נשבו בקורי כלי זה, דווקא בפן ה'נחשי', המבטיח רציפות, תרגמו את כל התופעות למרחביות, ראו את העולם כרצף טריטוריאלי. לתפישה מרחבית זו נכלל גם גוף האדם. לכן היוונים טיפחו את הגוף וכליונו נתפש בעיניהם כטראגדיה.
נוסף לאמונתם של היוונים ברצף טריטוריאלי קיומי, הם גם האמינו בגורל. ראינו שה'מוירה' הישות העיוורת, השרירותית עם בנותיה הצטיירה בעיניהם כגוזרת גורלות שרירותיות, שאין באפשרותו של האדם שנגזר גורלו להשתחרר ממנו.
אמונה בגורל לא מאפשרת אמונה ברצון חופשי. ראינו כבר שהיוונים הקלאסיים בכלל לא הכירו את המושג 'רצון חופשי', רצון חופשי הקשור למהות השפה היוצרת. מאחר, כפי שראינו היוונים לא עמדו על מהות השפה היוצרת, הם גם לא הזדקקו לרצון חופשי שהוא חלק מהשפה היוצרת, הרי הם סברו שהעולם הוא נצחי וסטטי, ולא האמינו שדברים חדשים נוצרים.
כבר הזכרנו שאפילו אריסטו בעקבות מוריו אפלטון וסוקראטס טען שהאדם הוא חקיין של דברים קיימים, לא יוצר דברים חדשים.

למרות האמונה בעולם נצחי סטטי, היוונים יצרו הרבה. נוסף לכך, בעולם סטטי לא היה מקום למחאה נגד גזרות של המוירה. אבל כפי שהיוונים יצרו למרות שהאמינו בעולם נצחי וסטטי, כך התפתח אצלם בשולי האמונה בסטטיות העולם, השקפה פרגמאטית, שאיפשרה להם את היצירה, אבל איפשרה להם גם את המחאה נגד גזרות הגורל.
המחאה היוונית הבאה לידי ביטוי בתרבות הטראגית שלה, היתה תוצאה של היות היוונים ישויות לשוניות, למרות העדר מודעותם לעובדה זו. שפה יוצרת זו שהם התכחשו לה, אפשרה להם את הפיתוח של השקפה פראגמטית לשונית, שגרמה לסתירות במחשבתם, סתירות שגרמו להתעמת עם האמונה בעולם סטטי, היא גם איפשרה להם את המחאה נגד גזרות גורל.
המחאה הזו של היוונים ביצירות הטראגיות שלהם נגד גזרות הגורל הושפעה מהעובדה של היותם יצורים לשוניים, שאיפשרה להם לפתח השקפה פרגמטית. וכלי זה, שהתכחשו ליכולת היצירה שלו, בכל זאת הנחה אותם ליצור, השפיעה עליהם דווקא בפן המפתה שלו , הפן ה'נחשי'. השפעה זו של הפן המפתה של כלי השפה בא לידי ביטוי במחאה הטראגית.
כפי שראינו כבר, הפן המפתה של השפה היא זו שמפתה את יצר הקיום שהוקצב לו משך קצוב, לדרוש לעצמו יותר קיום. בדרישה זו יצר הקיום מתנגש עם חוקי הקיום הקוצבים לכל הישויות משך קצוב. מחשבת התנ"ך השלימה עם חוקי הקיום הקוצבים משך קצוב, אבל היוונים שהקצינו בכל השקפותיהם, ומחשבתם היתה מלאה בסתירות, כאשר הושפעו מהפן המפתה של השפה, בלי מודעות שלהם שהם נמצאים בקוריה המפתות, ראו בחוקי הקיום הקוצבים משך מוגבל, גורל, גורל מכשיל, בדמות המוירה העיוורת, השרירותית
מאחר שהיוונים שלא השלימו עם חוקי הקיום וראו בהם גורל עוין, הם ראו בגזרות חוקי הקיום הקוצבים משך מוגבל טראגיות, ראו במוות האדם אי צדק.
ההרגשה הטראגית היוונית נוטרלה בהמשך על-ידי אמונות, כפי שטוו אותן סוקראטס ואפלטון, אמונה בגלגול נשמות, אמונה אורפית עממית שהם אימצו, וסוקראטס גם האמין בעולם חלופי ששם שולטים אלים צודקים יותר. כמובן, גם אמונות אלו סותרות את האמונה היוונית הבסיסית, שהעולם הוא נצחי, סטטי.
אנחנו רואים שכל המחשבה היוונית היתה מבוססת על סתירות, כיוון שהם לא השלימו עם חוקי הקיום הקוצבים משך קצוב לברויים.