Monthly Archives: נובמבר 2013

לקוראי הבלוג שלי

לקוראי הבלוגים שלי
זה עתה הופיע ספרי בשם: 'עולם בתוך עולם'. ספר זה דן באברהם ובני לוויתו, שיצאו מאור, מרכז שומרי, בצווי אלהים לאברהם: 'לך לך מארצך…', למען לחולל מהפכה לשונית, ליצור עולם לשוני בתוך היקום האילם.
הם נתקו עולם אנושי לשוני זה מגזרות גורל, בהם האמינו השומרים. השפה העניקה לאדם 'רצון חופשי', למען יוכל ליצור את עולמו הלשוני למען רווחתו.
הספר ימצא בחנויות בזמן הקרוב, רבקה שכטר

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 362 בחירת פאוסט במאגיה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 362 – בחירת פאוסט במאגיה
מפליאה העובדה, שהעולם לא שם לב שהקוסמולוגיה הלאומית של גרמניה, הכלולה ביצירתו של גיתה, 'פאוסט', שהתבססה והממחיזה את התיאולוגיה של לותר, אמצה מאגיה, במקום שפה. כידוע, פאוסט הגיבור של קוסמולוגיה חדשה-ישנה זו, שתחילתה בתיאולוגיה של לותר, כורת ברית עם מפיסטו, המגלם מאגיה.
לותר שהגיע למסקנה שישוע נכשל, לא גישם את הבטחתו לגאול את העולם, המליך בספרו המפורסם, 'העדר רצון חופשי', את השטן, יריבו של ישוע, שלפיו ניצח אותו.
אין בדעתינו לדון בכל הקוסמולוגיה הזו שיצר אותה לותר וקיבלה את גשומה הסופי על-ידי גיתה. ברצונינו רק לדון מדוע לותר וגיתה בחרו במאגיה במקום ב'שפה', שלפי השליח יוחנן, היא הראשית, ומגולמת בישוע.
ובכן, השליח יוחנן, התחיל את בשורתו במשפט המפורסם: 'בראשית היה הדבר', ובהמשך באותו פרק א' טען שישוע הוא 'הדבר'. הוא טען ש'דבר', השפה היא ראשית, ובגלומה בישוע, צריכה להביא לשינוי סדרי עולם. וכפי שהסיק לותר כמעט אלף וחמש מאות שנה אחרי בשורה זו, ההבטחה בשם השפה לא התגשמה.
אנשים לא הבינו את ההגיון במשפטו של 'פאוסט', כאשר גיבור זה מבטל את עקרונו של יוחנן, 'בראשית היה הדבר', ובמקומו טען שבראשית היה ה'כח', והמשיך, בראשית היה 'המעשה'. אבל הגיבור פאוסט לא הסתפק בעקרונות אלו, כח ומעשה, כראשית, הוא כרת ברית עם מפיסטו שהיה צריך להוסיף לעקרונות אלו 'מאגיה'.
ומדוע הזדקק פאוסט למאגיה. מי שקורא את המונולוג בתחילת היצירה הזו של גיתה, נוכח לדעת שהוא אינו מרוצה מהגבלות על קיומו, לא מוכן לקבל את הקיצובים של חוקי הקיום, לא מוכן לקבל את המגבלות שחוקי חברה אנושיים מטילים עליו. ובכן, מה רוצה פאוסט? פאוסט רוצה שינוי סדרי עולם, שהשליחים פאול ויוחנן הבטיחו בשם ישוע התגלמות השפה, והכזיבו. ואם שפה זו הכזיבה, אין לה שליטה על חוקי הקיום המקציבים משך קיום קצוב, יש לפנות למאגיה, מאגיה שתשנה סדרי עולם.
הדורות, כולל היהודים, לא שמו לב שפאוסט מוותר על 'נפשו', ממשכן אותה כתמורה למילוי משאלותיו על-ידי מפיסטו. מבחינה הגיונית, גיתה בצורה אינטואיטיבית הבין ששלילת השפה פירושה גם שלילת ה'נפש'. הרי רק האדם המנכס לעצמו את 'דעת', את ה'שפה', נעשה בעל 'נפש', הרי החיה החסרה שפה, חסרה גם 'נפש'. ומדוע?
'נפש' זהה עם 'הכרה', תרומת השפה. 'נפש' היא ה'מודעות', שהאדם משיג כאשר הוא 'מנכר' את עצמו מגופו, מהזולת, מהסביבה. האדם רק אחרי שהוא נעשה 'מודע', יכול ליצור בצורה אוטונומית, יכול ליצור את עולמו הלשוני, גם אם אין לו שליטה על חוקי הקיום הקוצבים לו משך קיום מוגבל. ובאמת גיתה הבין שגיבורו פאוסט אינו זקוק ל'נפש', שאותה הוא ממשכן למפיסטו. הרי בהמשך פאוסט נעשה מריונטה של מפיסטו המפעיל אותו.
ובאמת מפיסטו מעניק לפיקודו פאוסט, נעורים, אהבה. בהמשך, מפיסטו מאפשר לפאוסט לנצח את אויבי הקיסר באמצעים מאגיים, ותמורת נצחון זה הקיסר מעניק לו חלקת אדמה שאותה הגיבור צריך לגאול מהים.
אם העולם, היהודים, היו מתיחסים ליצירה בדיונית זו של גיתה, ברצינות, היו מבינים שהיא כוללת קוסמולוגיה חדשה, שהנה השלילית ביותר שנוצרה על-ידי המין האנושי, אזי לא היו תוהים על תופעת הרייך השלישי.
במציאות היצירה 'פאוסט' היא לא יותר בדיון מאשר הבשורות של השליחים פאול ויוחנן. היצירות הלשוניות האנושיות הן 'בדיון', הן קיימות אם אנשים מאמינים בהן.
כל היצירות הלשוניות האנושיות, מחוץ למיכשור, הן ישויות נעלמות, קיימות רק כל עוד בני אדם מאמינים בהן. מבחינה זו היצירה 'פאוסט', היא באותה מידה קוסמולוגיה, כמו הקוסמולוגיה שהשליחים פאול ויוחנן יצרו. האמונה האנושית מעניקה לבדיון לגיטימיות קיומית.
גיתה עצמו לא היה מודע להשלכות יצירתו על הדורות, הוא לא היה מודע שמשכון נפשו של פאוסט, כלולה כבר בשלילת השפה, ה'דבר', על-ידי הגיבור. גיתה עצמו הסיק בצורה לא מודעת מסקנות מעקרונותיו הוא. האם יפלא שלאנשי הרייך השלישי לא היו נפשות? הרי הם משכנו אותן, הם ביטלו אותן על-ידי שלילת השפה. האם יפלא שמנהיגי הרייך השלישי טענו שהם רק מלאו פקודות, הרי הם לא יכלו אחרת, הם נעשו מריונטות של מפיסטו-היטלר.
ההשוואה מתבקשת, אם ה'דבר', השפה התגשמה בישוע, למען שהוא ישנה סדרי עולם, ה'מאגיה' המפיסטופלית, התגשמה ב'היטלר', למען ישנה סדרי עולם. כנראה ל'דבר', לשפה, יש יותר חיות מאשר למאגיה, ששלטונה האריך רק שתים עשרה שנה.
רק תומס מאן, בזמן המלחמה לקראת סופה, הבין את הפן השלילי של הקוסמולוגיה אותה יצר לותר וגושמה ביצירת פאוסט. הוא נתן ביטוי להבנה זו בהרצאה שנשא בארה"ב בשם 'גרמניה והגרמנים', וכן ביצירתו הגדולה ד"ר פאוסטוס.
אבל גם תומס מאן לא הבין את עמקות המהפכה המחשבתית שתיאולוגית לותר יחד עם גשומה הסופי ביצירת 'פאוסט' חוללו. גם העולם ה'פרוטסטנתי' לא הבין ועדיין לא מבין, שלותר יחד עם גיתה יצרו קוסמולוגיה שלילית ביותר. העולם הפרוטסטנטי לא הבין, עד לכנון הרייך השלישי, שיש הבדל מהותי בין תיאולוגית לותר לבין זו של קלווין. שוב לא כאן המקום להכנס להעדר הבנה זו של ה'פרוטסטנטים'.
בני אדם לא מבינים שאינטרפרטציות חדשות למיתוסים קודמים, יוצרים תרבויות חדשות, יוצרים דתות שונות. השליחים פאול ויוחנן על-ידי אינטרפרטציה חדשה למחשבת התנ"ך יצרו את הנצרות.
אבות העברים, אברהם ומלוויו, שיצאו מאור, מרכז תרבות שומרי, נתנו למיתוסים שרווחו בתקופתם פרשנות חדשה, כך יצרו את מחשבת התנ"ך.
ומדוע טענתי שהקוסמולוגיה הפאוסטית היא השלילית ביותר? מאגיה קיימת בכל התרבויות. מאגיה היא נתינת עיוות לשפה היוצרת. מאגיה על-ידי עיוות זה של השפה, רוצה לכפות על חוקי הקיום משאלות, שהשפה הרגילה אינה מצליחה לגשם.
בדרך כלל, גם כאשר האדם עושה שימוש במאגיה, הוא לא נותן לה ריבונות. מבחינה זו הקוסמולוגיה שאותה יצרו לותר וגיתה, היא הענקת ריבונות למאגיה, למגלם המאגיה, מפיסטו.
ואולי לגיתה בסוף ימיו היתה הארה, הבין שנתן יותר מדי כח למפיסטו, לכן פאוסט עם מותו ממלט את עצמו מצפרני מפעילו, עולה לעולם של נשים מיטיבות.
יש לציין, שגיתה כתב יצירה זו 'פאוסט', במשך ששים שנה מחייו. כאשר השלים את היצירה לפני מותו, הוא הסתיר את תוכן הסיום, ביקש לפרסמו רק אחרי מותו. אולי יש ליחס לו חרטה על כך, שיצר את הקוסמולוגיה השלילית ביותר בתולדות האדם.

קוראי הבלוג שלי

לקוראי הבלוגים שלי
זה עתה הופיע ספרי בשם: 'עולם בתוך עולם'. ספר זה דן באברהם ובני לוויתו, שיצאו מאור, מרכז שומרי, בצווי אלהים לאברהם: 'לך לך מארצך…', למען לחולל מהפכה לשונית, ליצור עולם לשוני בתוך היקום האילם.
הם נתקו עולם אנושי לשוני זה מגזרות גורל, בהם האמינו השומרים. השפה העניקה לאדם 'רצון חופשי', למען יוכל ליצור את עולמו הלשוני למען רווחתו.
הספר ימצא בחנויות בזמן הקרוב, רבקה שכטר

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 361 – 'עין הרע' מאגית

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 361 – עין הרע מאגית
האמונה בעין הרע מאגית היא אמונה יהודית עממית. היו קושרים לתינוקות חוט אדום על זרועם, נגד 'עין הרע'. לכן הפליא אותי למצוא אצל הסופרת היאפנית הקלאסית, שחיתה בסוף המאה העשירית ותחילת המאה האחד-עשרה , בשם מדם מורסקי, בספרה 'סיפורי גנז'י', אמונה בעין הרע.
עובדה זו מלמדת על כך שאמונה בעין הרע המאגית, היא ארכיטיפים לאדם, היא למעשה תמצות אמונה בקנאה מאגית. לפי תמצות זה של אמונה בכח מאגי של קנאה, מספיק ב'עין הרע', מבט עוין של המקנא, לגרום לאסון. אנחנו מעומתים עם קנאה, שהובילה לרצח, כבר במשל 'עץ הדעת', בחלק השלישי שלו הדן בקין והבל.
בעל משל 'עץ הדעת', שהיתה לו הבנה עילאית במהות השפה, הבין שקנאה קשורה בה. ומדוע? הרי השפה מבדילה, היא מבדילה בין טוב לרע, ואם היא מבדילה בין טוב לרע, היא גם קובעת על-ידי ההבדלה הזו שהיא מהותית לה, דירוגים מי ראוי ומי ראוי פחות, בזכות מעשים טובים או רעים. קין הבין, שאם האלוהות העדיפה את קורבנו של הבל, על קורבנו, הרי הבל ראוי יותר ממנו. עובדה זו, העדפת האחד על משנהו היא הגורם לקנאה של האדם.
עולמו הלשוני של האדם מבוסס כולו על הבדלות, הבדלות המדרגות דברים. עולם אנושי המבוסס על דירוגים מוביל לקנאה. לא בכל המקרים קנאה מובילה לרצח, כמו במקרה של קין שקנא באחיו הבל. אבל קנאה היא אם כל החטאים.
לכן לא יפלא שהאדם פוחד מ'עין הרע', הוא יודע ש'עין הרע' יכולה להוביל למעשים רעים.
הקנאה קשורה גם בערך 'ראוי', מי ראוי יותר ממשנהו. כבר אצל החיות קיימת היררכיה, הזכר החזק יותר הוא בראש סולם היררכי. מכאן אנו רואים ש'ראואיות' אפילו קודמת לשפה. אבל בלי ספק שהשפה מעצימה את ה'ראואיות', כפי שהיא מעצימה גם את כוחו של האדם, על-ידי כלי משחית שבידיו. השפה היוצרת, על-ידי כך שהיא מאפשרת לאדם ליצור כלי מלחמה, מעצימה את כוחו של המחזיק בהם.
אנחנו יכולים לקחת את 'עין הרע' כמטפורה לקנאה האנושית. קנאה שאינה תמיד שלילית. הרי האדם מונע לפעול בכל התחומים, למען להשיג 'ראואיות', למען להשיג זהות. ללא זרז של קנאה, האדם היה מסתפק ברכישת צרכים בסיסיים בלבד לקיומו.

כל ההשגים התרבותיים של האדם מבוססים על זרז התחרות, על דירוגים. בחברה שויונית לגמרי, זרז לההתפתחות היה נעלם. רק כאשר האחד רוצה להיות 'ראוי' יותר מזולתו, הוא יעשה מאמץ לפעולה. הקנאה של היחיד ב'ראואיות' הזולת הוא הזרז להתעלות עליו.
ראינו שגם אצל החיות המפותחות יש סולם היררכי המושג בהצגת פעולות כוחניות. לאדם הלשוני יש מגוון יותר גדול של אפשרויות להציג עליונות. האדם יכול לאגור רכוש, האדם יכול להצטיין ביכולות אומנותיות, כמו שירה, ריקוד, בניה. הזרזים לכל ההצטיינויות האלו הם תחרויות, תחרויות על דירוגים, תחרויות המונעים על-ידי קנאה של האחד בהשגים של זולתו וברצונו להתעלות עליו.
אבל 'עין הרע' היא מטפורה יותר של רצון האחד לשלול מזולתו את השגיו, כמו במקרה של קין, שחשב אם ירצח את הבל 'ראואיותו' של אחיו תעבור אליו. ב'עין הרע', המקנא לא רוצה להצטיין יותר מהזולת, הוא רוצה לקחת מהזולת את השגיו.
מכאן אנחנו יכולים להסיק שקיימת קנאה חיובית, שהיא הזרז להצטיינות, וקיימת קנאה, 'עין' הרע', שהיא שלילית, הרוצה לגזול את ההשגים של הזולת.
בעל משל 'עץ הדעת' הביא בדוגמת קין את הקנאה כ'עין הרע', רצון לגזול מהאח את השגיו. רק אחרי שקין נענש, הוא לפי המשל יוצא לבנות עיר, להתעלות, במעשה חיובי.
אנחנו יכולים לקחת דוגמאות על 'עין הרע', מההיסטוריה, דוגמאות שכבר הבאנו בשעורים קודמים. ספרטה התבוננה ב'עין הרע', על אתונה על כי היא השיגה הגמוניה ביוון. לכן, היא פתחה במלחמה נגדה, המלחמה הפלופונזית, למען לגזול ממנה את השגה.
אנחנו יכולים לקחת דוגמה יותר קרובה לזמנינו, את הדוגמה של גרמניה, שהתבוננה ב'עין רע', על היות היהודים יורשי תרבות התנ"ך, היותם ה'עם הנבחר', לפי מסורת זו.
מאחר ש'עין הרע' הגרמני היה הזרז אצל התיאולוגים הגרמניים, הם ניסו בכל כוחם לעשות דה-לגיטימציה לתנ"ך, ניסו לטעון על היותו מאוחר, תוצר השפעה של תרבויות אחרות.
אנו מוצאים אפילו אצל הפילוסוף המהולל קאנט, 'עין הרע', העושה דה-לגיטמציה לתנ"ך, טוען שמחשבת התנ"ך היא מאוחרת, תוצר השפעות של תרבויות אחרות.
לדאבונינו, העם היהודי שהיה מיעוט, ובדרך כלל מיעוט מאמץ את התרבות השליטה, היה עיוור לגמרי לנטיות הגרמניות לעשות דה-לגיטימציה לתרבות התנ"ך. חוקרי התנ"ך היהודיים, אימצו את המחקרים המגמתיים השליליים האלו של הגרמנים. עד היום הזה חוקרי התנ"ך גם בארץ לא השתחררו מאמוץ מחקרים מגמתיים, שוללי לגיטימציה של התנ"ך. אולי כדאי להזכיר לפחות חוקר אחד, יחזקאל קאופמן שיצא נגד הדה-לגיטמציה הגרמנית לירושה התנ"כית.
כפי שציינו לעיל, 'עין הרע' היא קנאה שלילית, שלא הופכת לזרז. הגרמנים לא הסתפקו בדה-לגיטימציה של הירושה התנ"כית היהודית, הם בסופו של דבר החליטו על השמדת היורשים של הירושה התנ"כית, למען לזכות ולהיות 'עם האדונים', שלהם זכות לשלטון עולמי.
האמונה היהודית, שהנה אמונה כלל אנושית, של'עין הרע' יש כח מאגי, יש הצדקה, כיוון שגם אם ל'עין הרע', אין השפעה מידית, היא מובילה את המביט ב'עין הרע' בהמשך למעשים הרסניים.
היהודים כמעוט, מעוט שהושפע מהתרבות הגרמנית ההגמונית, היו אסירי תודה ללותר שתרגם את התנ"ך לגרמנית. הם רק לא שמו לב לעובדה שלותר שלל את כל הערכים של התנ"ך, כמו מעשים טובים, לבסוף גם שלל בספרו המפורסם ביותר 'העדר רצון חופשי', את בסיס המחשבה התנ"כית, שכולה מבוססת על 'רצון חופשי'. הרי אי אפשר לדרוש מאף אחד שהנו מחוסר 'רצון חופשי', למלא מצוות. ובאמת, לותר שלל מעשים טובים, אם שוללים מעשים טובים אזי האדם רשאי לעשות הכל העולה על רוחו.
הקוד הזה שאותו יצר לותר, שבסוף ימיו נתן לו ביטוי בספרי שטנה, בשצף קצף נגד יומרות יהודיות, הוביל לבסוף לדה-לגיטימציה של התנ"ך, למיתוס 'פאוסט', לבסוף להשמדת היהודים.
דה-לגיטימציה במציאות פירושה שלילת זכות מהזולת, שלילת ה'ראואיות' שלו למען זכות לגזילתה, למען להיות בעל 'ראואיות' במקומו.
אנחנו יכולים להסיק, ש'עין הרע' של לותר, בהיות היהודים העם הנבחר, לבסוף הוביל את הגרמנים להשמדת היהודים.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 360 – הפן המאגי של ברכות וקללות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 360 – הפן המאגי של ברכות וקללות
האדם עד היום פוחד מקללות, מצפה לברכות. הרי לשפה אין כח פיזי, למרות זה האדם חרד מקללה. התנ"ך מלא עם ברכות וקללות מבלי שאלו מלוות במעשים להגשמתן, מדוע אם כן האדם חרד מקללה? התשובה היא שהאדם מיחס כח מאגי לקללה ולברכה.
למרות שבספר במדבר, פרק כ"ג, 23 נאמר: 'כי לא נחש ביעקב ולא קסם
בישראל…', העברים כבני אדם, לא נמלטו מיחוס מאגי למילים. ברור שהפרשנות התנ"כית התכוונה שלברכות ולקללות יש ערבות אלוהית. אבל ברוב הברכות והקללות ערבות אלוהית זו נעדרת.
יש הבדל מהותי בין הבטחות אלוהיות, לבין ברכות וקללות אנושיות שאין מאחוריהן ערבות אלוהית. בכל זאת לברכות ולקללות יש תוקף אצל האדם, מבלי שהוא נותן לעצמו דין וחשבון שהוא מייחס להן כח מאגי.
הזכרנו כבר בשעורים קודמים, שלמרות שהאדם עושה שימוש בצורה פרגמטית בשפה, הוא אינו רוצה לחקור את מהות הכלי שבידיו, כיוון שהוא פוחד מהאופי הנעלם של הכלי שבידיו. אופי נעלם של הכלי משליך גם על העולם לשוני שהאדם יוצר שהוא נעלם, לא מוחשי, והאדם רוצה בעולם מוחשי. העדר רצון זה של האדם לעמוד על מהות השפה היא הסיבה לכך שהוא מתעלם ממשל 'עץ הדעת' המכיל את יסודות פילוסופית השפה.
אם האדם היה חוקר את מהות השפה, היה מבין שהיא מתגשמת רק אם היא מלווה במעשים פיזיים. לכן, קללות וברכות שלא מלוות במעשים פיזיים, אין להן תוקף, אלא אם האדם מייחס להן כח מאגי.
ראינו ששמות שליליים מקבלים תוקף רק אם הם מובילים למעשים שליליים. בהבדל משמות שליליים המובילים למעשים שליליים, ברכות וקללות הן בתחום הנפשי, האדם הזוכה לברכה מעודד, הזוכה לקללה מצב רוחו נעכר. מצבים נפשיים אלו משפיעים על פעילות האדם. ברור שאי אפשר להגיד שמצבים נפשיים הם בהכרח מוחשיים. נשאלת השאלה האם השפעה נפשית היא בתחום המאגי?
אנחנו יכולים לבדוק את השאלה הזו, שוב, אם נחזור לדוגמת הרייך השלישי, למנהיג הרייך השלישי היטלר. אנחנו חוזרים לדוגמה זו, כיוון שלשלטון הרייך השלישי היתה השפעה כזו הרסנית על גורל העם היהודי, וגם על העולם כולו. האם היה להיטלר כח מאגי? בלי ספק, שמיתוס 'פאוסט', יצירתו הבדיונית של גיתה, פאוסט הכורת ברית עם מפיסטו הממונה על מאגיה, השתלט על גרמניה, על הרייך השלישי.
היום, כאשר רואים תמונות על נאומי השטנה של היטלר, קשה להאמין שהם עוררו עם שלם למעשי זוועה. רוב האנושות, גם היהודים, לא היו מודעים לעובדה שנאומי השטנה של היטלר התבססו על אמונה כלל גרמנית שניזונה ממיתוס פאוסט, מיתוס אדם-אל, שלו כוחות מאגיים.
עולמו הלשוני של האדם כולו מבוסס על אמונה קהילתית ביצירות הלשוניות שהוא יוצר. מוסדות לשוניים מתקיימים כל עוד הקהילות שיצרו אותם מאמינים בהם. מההיסטוריה אנחנו יודעים שכאשר קהילות חדלו להאמין בדתות שהם יצרו, דתות חדשות תפשו את מקומן. גם מוסדות אנושיים אחרים התפוררו כאשר הקהילות שיצרו אותם חדלו להאמין בהם.
נאומי היטלר בטאו אמונות גרמניות על אפשרויות בלתי אפשריים. ללא אמונות כלל גרמניות בכוחות מאגיים, לנאומיו של היטלר לא היה תוקף.
ברור שדוגמת הרייך השלישי היא קיצונית, אבל אנחנו יכולים להסיק מדוגמה זו על תופעת הקללות והברכות. כל עוד אנשים מאמינים בברכות ובקללות, יש להן תוקף, יש להן תוקף מאגי.
ומה משמעות שלברכות ולקללות תוקף מאגי? הברכות והקללות שהאדם מאמין בהן, בהמשך משפיעות על מצב נפשי, הופכות להתנהגות מעשית של האדם.
אנחנו יכולים ללמד על השפעה הרסנית מאמונה במאגיה, ממקרה המלך שאול בעין דור. וכך מסופר בספר שמואל א' פרק כח,4: 'ושאול הסיר האבות ואת הידענים מהארץ. ויקבצו פלשתים ויבאו ויחנו בשונם ויקבץ שאול את כל ישראל ויחנו בגלבע. וירא שאול את מחנה פלשתים וירא ויחרד לבו מאוד. וישאל שאול ביהוה ולא ענהו יהוה גם בחלמות גם באורים גם בנביאם. ויאמר שאול לעבדיו בקשו לי אשת בעלת אוב ואלכה אליה ואדרשה בה ויאמרו עבדיו אליו הנה אשת בעלת אוב בעין דור…' הסיפור ידוע, שהבשורה השלילית של בעלת האוב הביאה לרפיון שאול ולסופו המר. ברור ששאול היה בדכאון, אבל בשורה חיובית וודאי היתה מעודדת אותו, בעוד בשורה שלילית גרמה לרפיון ידיו.
שוב כאן בסיפור טראגי זה של המלך שאול, אנחנו רואים שאמונה במאגיה מתגשמת במעשים. ביהודה למרות האיסור להאמין בקסם ונחש, האמונה במאגיה המשיכה להתקיים, כיוון שהאדם מטבע ברייתו מאמין בשפה מאגית.
מכך אנו יכולים להסיק שאמונה בפן מאגי של קללות וברכות הוא ארכיטיפית לאדם, הוא לא משתחרר מאמונה כזו. מהעובדה שאמונה בפן המאגי של השפה היא ארכיטיפים לאדם כאדם, אנו יכולים להבין מדוע לרופאי אליל, השפעה על קהילתם, מדוע למנחשים וקוסמים השפעה על קהילות.
אנחנו רק יכולים לחזור על דברים שכבר נאמרו, שהמציאות האנושית היא, שהעולם הלשוני, היצירות הלשוניות בתוקף רק כל עוד מאמינים בהם. לכן מאגיה היא בתוקף כל עוד מאמינים בה.
תופעת אמונה בכוחות מאגיים מסבירה חלק גדול של מעשי הכובשים הגדולים. כך האשורים האמינו במאגיה. הספריה הגדולה של המלך הגדול האחרון אשורבניפל, שהתגלתה בחפירות ארכיאולוגיות, מכילה כתבים מאגיים לרוב. האשורים הכובשים הגדולים של ימי קדם, האמינו ביכולות המאגיות שלהם, ואלו הניעו אותם בכבושים שלהם, יותר נכון, שאמונות במאגיה נתנו לאשורים את הכח לצאת לכיבושים.
כך, אל יפליא אותנו שבהרייך השלישי, שמיתוס פאוסט בעל היכולות המאגיות השתלט עליהם, האמונה ביכולות מאגיות, העניקו לצבאות הרייך השלישי את כח הפרץ שלהם.
אנחנו יכולים לחזור לקללות וברכות שלהן השפעה פסיכולוגית כתוצאה מאמונה ארכיטיפים של האדם שלשפה כח מאגי. במציאות, השפעה פסיכולוגית מובילה למעשים, מעשים חיוביים, בעקבות ברכות, מעשים שליליים בעקבות קללות, או רפיון.
עד כמה אנשי הרייך השלישי נלכדו באמונתם במיתוס פאוסט המאגי, אנו יכולים לראות מהעובדה, שהם המשיכו להאמין שינצחו, אם ישמידו את 'האויב הקוסמי', היהודי, שם מאגי שהם העניקו ליהודים. לכן עד הרגע האחרון הם המשיכו בחיסול היהודים, כאשר היו כבר מוקפים מכל עבר עם כובשים ממשיים.
מאגיה מבוססת על היומרה של השפה שהיא ריבונית, ריבונית על חוקי הקיום. במציאות, מעדות היסטורית אנחנו רואים שמאגיה לא הועילה לאשור ברצונה בשלטון עולמי לנצח, המאגיה גם לא הועילה לרייך השלישי בשלטון 'עם האדונים'.